Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2006  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | שנת 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים בפברואר 2006       חזור

משבר האיסלאם (האיסלם)
מאת: ברנרד לואיס
The Crisis Of Islam - Holy War and Unholy Terror - Bernard Lewis

ההוצאה:

כנרת - דביר

בספר "משבר האיסלאם - ממלחמה מקודשת לטרור רצחני" בוחן ברנרד לואיס את השורשים ההיסטוריים של עוינותו של העולם המוסלמי בן זמננו כלפי המערב בכלל וכלפי ארצות הברית בפרט, עוינות המתבטאת יותר ויותר בפעולות של טרור, בהטפות מלאות אלימות, ובפולחן הרוצחים המתאבדים. הספר סוקר את שלוש-עשרה המאות של ההיסטוריה של האיסלאם, עם דגש מיוחד על המאורעות במאה העשרים, שהובילו לחיכוכים של ימינו - הקמת מדינת ישראל, המלחמה הקרה, המהפכה האיראנית, המפלה הסובייטית באפגניסטאן, מלחמת המפרץ והפלת מגדלי התאומים ב-11 בספטמבר.

משבר האיסלאם (האיסלם)
שתפו אותי

ברנרד לואיס מתיר באופן מבריק את פקעת ההיסטוריה המזרח-תיכונית, מפריד אותה מן הרטוריקה המניפולטיבית השולטת בה, ועוזר לנו להבין את הסיבות לדחייה הדוגמטית שהאיסלאם דוחה כל מגמה מודרנית, ואת השאיפה המקננת בו לחזור אל העבר המקודש.

משבר האיסלאם הוא ספר חובה לכל מי שרוצה לדעת מה מייצג אוסאמה בן לאדן ולמה המסרים הרצחניים שלו מצליחים להדהד בכל רחבי העולם המוסלמי.

ביקורות מחו"ל:
"שבר האיסלאם הוא ספר רהוט מאוד ועשיר ידע, אותן תכונות שבעטיין הכול מעריצים את לואיס, גם מבקריו. מיטבו של הספר הוא בהצגת בקיאותו של המחבר בההיסטוריה, בהיסטוריוגרפיה, בתיאוריה של החוק ובמנהגים של החברה המוסלמית במזרח התיכון. הפרק "בית המלחמה", המתאר את הבסיס התיאולוגי של מושגי הג'יהאד והשהיד, אשר עוותו בידי פונדמנטליסטים כדי להצדיק טרור, הוא פנינה." ניו יורק טיימס

"כרך מתומצת ומרוכז זה זורה אור כה נחוץ על המזרח התיכון המסובך ורב הזעזועים. בלמדנותו הרבה משרטט לואיס את ההיסטוריה של החרדה המוסלמית מפני מערב, החל בצלבנים, עבור דרך האימפריאליזם האירופי וכלה המלחמה הקרה שהתפרשה כהחייאתו של האימפריאליזם... ספר חובה לכל המתעניין והמודאג." פאבלישרס וויקלי

ברנרד לואיס נולד ב 31 למאי 1916 למשפחה יהודית לונדונית מהמעמד הבינוני. עד 1974 התמקדה הקריירה האקדמית שלו באנגליה ובעקבות הזמנה מאוניברסיטת פרינסטון הוא העתיק את הפעילות שלו לארצות הברית עד לפרישתו מהאקדמיה בשנת 1986. לואיס היה לאחד מושאי ההתקפה של אדוארד סעיד בספרו "אוריינטליזם", וההתענינות בעבודתו המדעית הנרחבת התגברה לאין שיעור לאחר פיגועי ה - 11 בספטמבר, במיוחד בספרו: מה השתבש (דביר) - What Went Wrong שהפך לרב מכר
ועליו כתב דיוויד לנדס מאוניברסיטת הארוורד:

אובדן המנהיגות של הציוויליזציה שחווה האיסלאם ונסיגתו מן המודרניות עומדים במרכז ההיסטוריה הגלובאלית במשך חמש מאות השנים האחרונות, ומשמשים, בימים אלה ממש, גורם מרכזי בסכסוכים בינלאומיים ובמריבות דיפלומטיות. מה השתבש? אכן. למוסלמים לעיתים קרובות יש הרגשה כי ההיסטוריה בגדה בהם איכשהו, ואין נושא חשוב יותר שבו יכולה להיות להיסטוריונים תרומה חשובה - בייחוד בשהנושא נתון במוסרות של מחויבויות אידיאולוגיות, קשקשת פלגנית ומגבלות של תקינות פוליטית. אנשים נמנעו מהנושא מכל הסיבות הלא - נכונות, וזו סיבה טובה עוד יותר להודות לברנרד לואיס על מעורבותו בו. אין כמוהו לדעת היטב את השפות והמניעים של השחקנים בזירה זו, ואין מי שאפשר לסמוך על האובייקטיביות של שיפוטו יותר מברנרד לואיס.

משבר האיסלאם ממלחמה מקודשת לטרור רצחני מאת ברנרד לואיס בהצאת דביר,
מאנגלית: מנשה ארבל, עריכה מדעית: גיא מעין,
עיצוב עטיפה: ענת לוי, מלווה במפות ומפתח שמות ועניינים, 195 עמודים.

באדיבות הוצאת דביר
ההקדמה והפרק הראשון מהספר

הקדמה
נשיא ארצות הברית, ג´ורג´ וו. בוש, ופוליטיקאים מערביים אחרים, יצאו מגדרם להבהיר כי המלחמה שבה אנו מצויים היא מלחמה כנגד הטרור - לא מלחמה כנגד הערבים, ובכלל לא כנגד המוסלמים, המתבקשים בכל לשון של בקשה להצטרף למאבק כנגד האויב המשותף. המסר של אסאמה בן לאדן מנוגד בתכלית. מבחינתם של בן לאדן וחסידיו, זוהי מלחמת דת, מלחמה למען האיסלאם וכנגד הכופרים, ולפיכך, באורח בלתי נמנע, נגד ארצות הברית, המעצמה הגדולה ביותר בעולם הכופרים.

בהצהרותיו פונה בן לאדן תכופות להיסטוריה. באחת הדרמטיות ביותר שבהן, בקלטת הווידאו שלו מה-7 באוקטובר 2001, הזכיר את "ההשפלה והחרפה" שספג האיסלאם במשך "יותר משמונים שנים." מרבית האמריקנים - וללא ספק גם האירופים - המשקיפים על זירת המזרח התיכון, החלו בחיפוש קדחתני אחר דבר מה שאירע לפני "יותר משמונים שנה", והגיעו לתוצאות שונות. נוכל לומר במידה ניכרת של ביטחון, כי מאזיניו של בן לאדן - האנשים שאליהם פנה - הבינו מיד את הרמז בדבריו ועמדו על חשיבותו.

בשנת 1918 הוכרעה סופית הסולטנות העות´מאנית, האחרונה באמפריות המוסלמיות הגדולות. בירתה איסטנבול נכבשה, שליטה נשבה ורוב שטחיה חולקו בין האמפריות המנצחות - הבריטית והצרפתית. הפרובינציות העות´מאניות לשעבר דוברות הערבית שבסהר הפורה, חולקו לשלוש ישויות בעלות שמות וגבולות חדשים. שתיים מהן, עיראק ופלסטינה, היו כפופות למנדט בריטי, ואילו השלישית, תחת השם סוריה, ניתנה לצרפתים. מאוחר יותר, חילקו הצרפתים את המנדט שלהם לשניים, כינו חלק אחד בשם לבנון, והותירו עבור החלק השני את השם סוריה. הבריטים נהגו באורח דומה בפלסטינה, כאשר הפרידו בין שתי גדותיו של הירדן. לגדה המזרחית קראו "עבר הירדן", ומאוחר יותר קיצרו זאת פשוט ל"ירדן"; השם פלסטינה נשתמר ויועד לחלק המערבי של הארץ.

חצי האי ערב, המורכב ברובו ממדבריות והרים שאינם פוריים או נגישים, נחשב באותה עת מקום שלא כדאי לטרוח ולהשתלט עליו, ושליטיו קיבלו היתר לשמור על עצמאות רופפת ומוגבלת. התורכים הצליחו בסופו של דבר לשחרר את מולדתם האנטולית, לאו דווקא בשם האיסלאם, אלא באמצעות תנועה לאומית-חילונית בראשותו של גנרל עות´מאני ושמו מֻצְטַפָא כֶמָאל, הידוע יותר בשם כמאל אתאתורכ. בעודו נלחם, בהצלחה, כדי לשחרר את תורכיה מן השליטה המערבית, השכיל לעשות צעדים ראשונים באימוץ דרכים מערביות, או כפי שהעדיף לכנותן - מודרניות. אחת מפעולותיו הראשונות היתה ביטול הסולטנות בשנת 1922.

* השם "עבר הירדן" (באנגלית Trans-Jordan ובערבית שַרְק אל-אֻרדן - מזרח הירדן) נותר השם הרשמי של הממלכה עד שלהי .1948 על רקע היריבויות הבין-ערביות בסיום מלחמת 1948 שונה שמה הרשמי ל"ממלכה הירדנית ההאשמית" (אל-ממלכה אל-ארדניה אל-האשמיה), ובא לציין את הרחבתה לאחר השתלטות הצבאות ההאשמיים על שטחים ממערב לנהר הירדן. השם ירדן נותר גם לאחר כיבושם של שטחים אלו ב-1967, וגם לאחר הינתקותה הרשמית של ירדן מן הגדה המערבית בסוף שנות ה-.80 (העורך. מכאן ואילך כל הערות השוליים באדום הן מאת העורך.)

השליט העות´מאני לא היה אך ורק סולטן, היינו מנהיגה של מדינה מסוימת; תפקיד נוסף שמילא היה זה של הח´ליף, ראש-וראשון לאיסלאם הסוני, ואחרון לשושלות שליטים שראשיתן עם מותו של הנביא מוחמד בשנת 632 לספירה הנוצרית. הח´ליפים, מחליפיו של הנביא, לא מילאו רק סמכויות רוחניות, אלא גם שימשו מנהיגיה הדתיים והפוליטיים של המדינה או הקהילה המוסלמית. לאחר שהדיחו את הסולטן העות´מאני, מינו התורכים אחד מבני משפחתו לתפקיד של ח´ליף בלבד, אך עד מהרה, במרס 1924, ביטלו התורכים גם את מוסד הח´ליפות עצמו.

במשך כמעט אלף ושלוש מאות שנים, ידעה הח´ליפות עליות ומורדות רבים, אך נותרה סמל רב-עוצמה של אחדות מוסלמית, אפילו של זהות מוסלמית. ביטולה של הח´ליפות מצד אחד, וההסתערות הכפולה של אמפריאליסטים זרים וחסידי מודרניזם מקומיים מצד שני, הותירו את רישומיהן על העולם המוסלמי. נעשו כמה ניסיונות, לא נמרצים במיוחד, מצד אי-אלו מלכים ומנהיגים מוסלמים לטעון לתואר שהתפנה, אך איש מהם לא זכה לתמיכה רבה. מוסלמים רבים עדיין מודעים לרִיק הזה וכואבים אותו, ויש אומרים כי לבן לאדן עצמו היו - או עדיין יש - שאיפות לכהן כח´ליף.

* הראשון שהכריז על עצמו כח´ליף מיד לאחר ביטול הח´ליפות היה חוסין, מלך החִג´אז, אך מועמדותו נתקלה בהתנגדות נמרצת מצד המלך המצרי פואד, אשר טען אף הוא לכתר זה. אחרים ששאפו לח´ליפות היו עבד אל-עזיז אבן סעוד, המלך המצרי פארוק והמֻפְתִי של ירושלים, חאג´ אמין אל-חֻסיני.

באופן יעיל, משלב המונח הערבי חַ´ליפה (או ח´ליף) את המשמעויות של "מחליף" ו"ממלא מקום". ראש הקהילה המוסלמית היה, במקורו, "הח´ליפה של שליח האלוהים". כמה שליטים שאפתנים יותר קיצרו את התואר ל"ח´ליפה של אלוהים". טענה זו לסמכות רוחנית היוותה נושא לוויכוחים ולמחלוקות עזים ונזנחה בסופו של דבר, הגם ששליטים מוסלמים עשו שימוש נרחב בתואר דומה, אך יומרני פחות - "צל אלוהים עלי אדמות". במשך מרבית שנות קיומה של הח´ליפות, הסתפקו הח´ליפים בתואר צנוע יותר, אמיר אל-מֻאְמִנִין, המתורגם בדרך כלל כ"מפקדם של המאמינים".

רמיזות היסטוריות כגון אלה של בן לאדן, אפשר שהן סתומות בעיני אמריקנים רבים, אך הן עניין שבשגרה בקרב מוסלמים, ואין להבינן כראוי, אלא בהקשר לתפיסות הזהות במזרח התיכון, ועל רקע תולדות המזרח התיכון. איש המערב המבקש להבין את המזרח התיכון בן-זמננו, חייב להגדיר מחדש גם את תפיסות ההיסטוריה והזהות הקיימות בו. בשימוש האמריקני הרווח, המשפט "זה שייך להיסטוריה" משמש ביום-יום לפטור עניין כלשהו כחסר חשיבות או לא-רלוונטי להווה, מה עוד שהרמה הכללית של הידע ההיסטורי בחברה האמריקנית נמוכה להחריד, חרף ההשקעה העצומה בהוראת ההיסטוריה ובכתיבתה.

העמים המוסלמים, ככל העמים, מעוצבים באמצעות העבר שלהם, אך בניגוד לאחרים, הם מגלים מודעות עמוקה להיסטוריה. תודעתם מתחילה בראשית ימי האיסלאם, אולי עם התייחסויות מזעריות לאירועים טרום-איסלאמיים, העשויים להסביר רמיזות היסטוריות המופיעות בקוראן, בספרות המסורות (חַדית´) הקדומה ובחיבורים ההיסטוריים על ראשית האיסלאם. עבור המוסלמים, רק להיסטוריה של האיסלאם נודעת משמעות דתית ומשפטית כלשהי, מאחר שזו משקפת את יחסו של האל לצאן מרעיתו, היינו - אלה שקיבלו את תורת האיסלאם ומצייתים לחוקיה. לפיכך קורות המדינות והעמים הלא-מוסלמיים אינן כוללות מסר שכזה, ומכאן שהן חסרות כל ערך או עניין.

אפילו לאנשים בארצות בעלות ציוויליזציה עתיקה כארצות המזרח התיכון, הכרת ההיסטוריה הפגאנית של אבותיהם הקדמונים, על יצירות האדריכלות והכתובות שסבבו אותם - היתה מזערית. הלשונות והאותיות העתיקות נשתכחו, שרידי העבר נטמנו באדמה, עד אשר נחשפו ופוענחו בעת החדשה בידי מחקר ארכיאולוגי ובלשני מערבי. ואולם בתקופה שהחלה עם הופעת האיסלאם, הניבו העמים המוסלמיים סִפרות היסטורית עשירה ומגוונת. למעשה, באזורים רבים, אפילו בארצות בעלות ציוויליזציה עתיקה כדוגמת הודו, הכתיבה ההיסטורית החלה עם הגעתו של האיסלאם.

* הח´ליפים מבית עבאס (750-1258) וההיסטוריוגרפיה שלהם הדגישו את הלגיטימציה הדתית לשלטונם, וכן את היותם אוטוקרטים הבאים למשול בשם האל. הכינוי ח´ליפת אללה, כמו תוארי כבוד המורכבים מן השם אללה (אלמֻעְתַצִם באללה, אלָואתִ´יק באללה וכדומה) דבקו בהם, אם כתוצאה מחדירת מסורות שלטון פרסיות, ואם מתוך כוונה להבדילם משושלת בני אֻמַיָה, אשר הוצגו בהיסטוריוגרפיה העבאסית כמלכים חילונים (מֻלוכ).

אך באיזו היסטוריה מדובר? בעולם המערבי, היחידה הבסיסית של ארגון אנושי היא האומה, אשר באמריקה (אם כי לא באירופה) משמשת מילה נרדפת ל"ארץ". במערב, האומה מורכבת מכמה תת-קבוצות, כאשר הדת היא אחת מהן. לעומת זאת, המוסלמים נוטים להפוך את הסדר: היינו, במקום לחלק את האומה לקבוצות-משנה דתיות, הם בוחרים לחלק את הדת לתת-קבוצות של אומות. ללא ספק, הדבר נובע בחלקו מן העובדה שרוב מדינות-הלאום במזרח התיכון המודרני הן יצירות חדשות יחסית, ספיח לאמפריאליזם האנגלו-צרפתי, שבא בעקבות נפילת האמפריה העות´מאנית, המשמר את בינוי המדינה ואת תיחומי הגבולות, כפי שביצעו שליטיהן האמפריאלים.

מלאכותיות זו משתקפת אפילו בשמותיהן: בימי הביניים היתה עיראק פרובינציה בעלת גבולות שונים מאלה של הרפובליקה החדשה, החסרה את מסופוטמיה בצפון וכוללת נתח ממערב איראן; סוריה, פלסטינה וליבְיָה (לוב) הם שמות עתיקים קלאסיים, שלא שימשו את האזור במשך אלף שנה או יותר, עד שזכו במאה העשרים לתחייה והוחלו - הפעם על גבולות חדשים ולא אחת שונים - בידי אמפריאליסטים אירופים; אלג´יריה ותוניסיה אינן קיימות אפילו כמילים ערביות - ושמן משמש לציון הערים והארצות כאחד. ומה שראוי לציון יותר מכול, הוא העובדה שלא קיימת בשפה הערבית מילה נרדפת לארץ עֲרָב, וסעודיה של היום מתוארת כ"ממלכה הערבית הסעודית" או "חצי האי של הערבים" (גַ´זירַת אל-עַרַב), תלוי בהקשר.

אין הדבר נובע מחמת דלותה של הלשון הערבית - ההפך הוא הנכון - אלא מכך שהערבים פשוט לא חשבו במונחים של זהות אתנית-טריטוריאלית משולבת. לאמיתו של דבר, הח´ליף השני עומר מצוטט כמי שאמר לערבים - "למדו גנאולוגיה ואל תהיו כאותם נבטים של שפלת ארם-נהריים אשר אם שואלים אותם למוצאם הם עונים: מכפר פלוני."

* החדית´ הינה מסורה, סיפור שעבר בעל פה מדור לדור, על אודות אורחות חייו של הנביא או ציטוט ישיר מפיו. ספרות החדית´ מהווה נדבך מרכזי בהתהוות התורה שבעל פה וההלכה באיסלאם.

במאות הראשונות לאיסלאם, היתה הקהילה המוסלמית מרוכזת ביחידה מדינית אחת, עליה משל שליט אחד. גם לאחר שיחידה זו התפצלה למדינות רבות, נותר בעינו האידיאל של ישות מדינית איסלאמית אחת. המדינות היו כמעט כולן מונרכיות שושלתיות בגבולות משתנים, ולבטח נודעה חשיבות לכך, שההיסטוריוגרפיה העצומה והמגוונת של העולם האיסלאמי בערבית, בפרסית ובתורכית, כוללת היסטוריות של שושלות, של ערים ובעיקר של המדינה והקהילה האיסלאמית; אך אין בנמצא ולו חיבור אחד העוסק בהיסטוריה של פרס או תורכיה.

השתיים, בניגוד לסוריה, פלסטין או עיראק, אינן מציינות ישויות פוליטיות ישנות, אלא מגדירות מושגים קיימים, שמאחוריהם מאות שנים של עצמאות ריבונית. ואף על פי כן, עד לעת החדשה, אפילו שמות אלו נפקדו מאוצר המילים הערבי, הפרסי או התורכי. השם תורכיה, המציין ארץ שתושביה מכונים תורכים, הדוברים שפה המכונה תורכית, דומה שהוא מתאים לדפוס אירופי נורמלי הבא לזהות ארצות על פי כינויים אתניים. ואולם שם זה שרווח באירופה מאז ימי הביניים, לא אומץ בתורכיה אלא לאחר הכרזת הרפובליקה בשנת 1923.

פרס הוא הסגלה אירופית, יוונית במקורה, של השם פָארְס, מחוז במערב איראן. משום שאותיות האלפבית הערביות חסרות פ´ דגושה, היא הפכה לאחר הכיבוש הערבי להיות מוכרת בשם זה. כשם שקסטיליאנית נעשתה ספרדית וטוסקאנית נעשתה איטלקית, כך הפך הפָארְסִי, הניב האזורי של מחוז פארס, להיות שפתה התקנית של הארץ, גם אם בלשון הפרסית לא ציין המחוז את חבל הארץ כולו.

הערבים והתורכים הניבו ספרות ענפה שתיארה את מאבקיהם נגד אירופה הנוצרית, למן הפלישות הערביות במאה השמינית ועד לנסיגה התורכית הסופית במאה העשרים. ואולם עד לא מזמן, כשתפיסות העולם האירופיות טרם סוגלו, התייחסו חיילים, פקידים רשמיים והיסטוריונים איסלאמיים ליריביהם כמעט תמיד לא במונחים טריטוריאליים או לאומיים, אלא פשוט ככופרים (כֻפָאר, יחיד: כָאפִר), או לעתים במונחים מעורפלים כגון "פראנקים" או "רומים". באופן דומה הללו מעולם לא הגדירו את המחנה שלהם כערבי, פרסי או תורכי; הם העדיפו להזדהות כמוסלמים.

נקודת מבט מעין זו מסייעת, בין השאר, להסביר את הדאגה שמגלה פקיסטן כלפי הטָלֵבָאן ויורשיו באפגניסטן. השם פקיסטן, שהוא המצאה של המאה העשרים, מציין חבל ארץ שהוגדר אך ורק לפי דתו ונאמנותו לאיסלאם. בכל היבט אחר, מהווים חבל הארץ והעם של פקיסטן - כפי שאכן היו במשך אלף שנים - חלק של הודו. אפגניסטן, אם תוגדר על פי זהותה האיסלאמית, תהיה מן הסתם בעלת-ברית טבעית, ואפילו מדינת לוויין של פקיסטן. לעומת זאת, אם תוגדר אפגניסטן על פי לאומיותה האתנית, היא עשויה להיות שכנה מסוכנת, העלולה לתמוך בנטיות הבדלניות של האזורים דוברי הפַשְטו בצפון-מערב פקיסטן, ואולי אף לבוא בברית עם הודו.

* פקיסטן הוקמה בשנת 1947 עם חלוקתה של הודו הקולוניאלית לשתי מדינות: הינדית ומוסלמית. השם פקיסטן (מפרסית: "הארץ הטהורה") נוצר על ידי קיצור שמות המחוזות ההודיים לשעבר, אשר נכללו במדינה החדשה.

** הפשטו היא השפה המדוברת העיקרית בדרום-מזרח אפגניסטן, וכן בקרב אוכלוסיות שונות באזורים אחרים במדינה זו. השפה היא איראנית במקורה ובמבנה שלה, אך חלק מאוצר המילים שלה לקוח מהשפות האינדו-אריות. פקיסטן ירשה מהודו הקולוניאלית את מחוז הספר הצפון-מערבי, שחלק ניכר מתושביו דוברים שפה זו.

התייחסויות לאירועים היסטוריים, אפילו מתוך תולדות העת העתיקה, הן עניין שבשגרה בשיח הציבורי. דוגמה לכך מצויה במלחמת איראן-עיראק, שהתנהלה בשנות ה-80 של המאה העשרים. במהלכה ניהלו שני הצדדים מסעות תעמולה גדולים שגייסו לצדם אירועים ואישים מנבכי המאה השביעית, כמו קרבות קָאדִסִיָה (637 לספירה) וכַרְבַלָא (680 לספירה). בקרב קאדסיה ניצחו המוסלמים הערבים שפלשו לאיראן את צבאותיו הלא-מוסלמים של השאה הפרסי, שנחשבו בעיני המוסלמים לפגאנים וכופרים. כל צד יכול לטעון אפוא לניצחון באותו קרב: בעיני צדאם חוסין - היה זה ניצחון הערבים על הפרסים, ובעיני איאתוללה ח´ומיני - ניצחון המוסלמים על הכופרים. ההתייחסויות לאותם קרבות לא היו בדרך של תיאורים או נראטיבים מפורטים, אלא רמיזות קצרות שהוצאו מחוץ להקשרן ההיסטורי. אך לשני הצדדים היה די בהן כדי לעשות שימוש מתוך ביטחון מלא שייקלטו ויובנו בקרב קהל השומעים משני המחנות, ואפילו בקרב רבים שאינם יודעים קרוא וכתוב. קשה לדמיין סוכני תעמולת המונים במערב המנמקים את עמדותיהם באמצעות סמלים בני אותה תקופה - ההֶפְטָרכיה באנגליה או השושלת הקרולינגית בצרפת. ברוח דומה, מטיח אסאמה בן לאדן עלבונות בנשיא בוש האב תוך השוואתו לפרעה ובסגן הנשיא ריצ´רד צ´ייני ובמזכיר המדינה קולין פאואל (בנשימה אחת), כמי שבמהלך מלחמת המפרץ של 1991 ואחריה, המיטו על עיראק חורבן גדול מזה שהמיטו הח´אנים המונגולים שכבשו את בגדאד באמצע המאה השלוש-עשרה, וחיסלו את הח´ליפות העבאסית. תפיסת ההיסטוריה של בני המזרח התיכון ניזונה מדוכני המטיפים, מבתי הספר ומן התקשורת, ואף שהיא עשויה להיות מגמתית ובלתי מדויקת - ולמעשה לא אחת היא אכן כזו, הרי שהיא שופעת חיות ומהדהדת בעוצמה רבה.

* בקרב כרבלא (שנת 681) כ-90 קילומטרים מדרום-מערב לבגדאד הובסה הסיעה של תומכי בית עַלי (שִיעַת עלי) על ידי הח´ליף יזיד מבית אומיה.

** הפטרכיה היא הקונפדרציה של שבע הממלכות האנגלו-סקסוניות אשר משלה באנגליה של המאות השביעית והשמינית לספירה הנוצרית.

*** במסורת המוסלמית, נתפס פרעה כמודל לשליט עריץ, אכזר וקשה לב, אשר דחה את הבשורה האלוהית, ונענש על כך בחומרה על ידי האל.

ב-23 בפברואר 1998, פירסם "אלקֻדְס אל-עַרַבי", עיתון ערבי היוצא לאור בלונדון, את הטקסט המלא של "הכרזה של החזית האיסלאמית העולמית על ג´יהאד נגד היהודים והצלבנים." לדברי העיתון, הצהרה זו נשלחה אליהם בפקסימיליה, בחתימתם של אסאמה בן לאדן ומנהיגיהם של קבוצות ג´יהאד במצרים, פקיסטן ובנגלדש. ההכרזה - יצירה מרשימה של פרוזה ערבית מליצית ולעתים אף פיוטית - חושפת גרסה היסטורית שאינה מוכרת לרוב אנשי המערב. טרוניותיו של בן לאדן כפי שפורטו במסמך זה, אינן עונות בדיוק על מה שרבים היו מצפים ממנו. ההכרזה פותחת במבוא המצטט את הקטעים הלוחמניים ביותר של הקוראן ומביא מדברי הנביא מוחמד; לאחריו ממשיכה ההכרזה במילים הבאות: "מאז התווה אללה את חצי האי ערב, ברא בו את מדבריותיו והקיפו בימים, לא אפף אותו אסון כדוגמת צבאות הענק של הצלבנים, אשר כארבה מתפשטים בו, מצטופפים באדמתו, זוללים את פריו ומכלים את צמחייתו. בה בשעה, שאומות העולם מתגודדות נגד המוסלמים, כפי שסועדים מתגודדים סביב קערת המזון."

* הטקסט מרמז כאן לפרשה 88 של הקוראן, אל-עֹאשִיָה ("האופפת"), ששמה הוא כינוי נרדף ליום הדין שיאפוף ויבהיל את הברואים.

ההצהרה ממשיכה ומדברת על הצורך להבין את חומרת המצב ולפעול למען תיקונו. העובדות ידועות לכול, נטען בה, ואפשר לסכמן בשלוש כותרות עיקריות:

ראשית, זה יותר משבע שנים אוחזת ארצות הברית באדמות האיסלאם במקום המקודש ביותר לאיסלאם, חצי האי ערב, חומסת את משאביו, מכניעה את שליטיו, משפילה את תושביו, מאיימת על שכניו והופכת את בסיסיה שם לחוד החנית במלחמתה כנגד העמים האיסלאמיים השכנים.

הגם שהיו בעבר כאלה שעירערו על אופיו האמיתי של כיבוש זה, הרי שתושבי חצי האי ערב מודים בו כעת פה אחד.

ההוכחה הטובה ביותר לכך היא התוקפנות האמריקנית המתמשכת נגד העם העיראקי אשר פרצה מתוך חצי האי ערב, בעל כורחם של שליטיו המתנגדים פה אחד לשימוש שעושים בשטחיהם עבור פעולה זו, אך מוצאים עצמם חסרי ישע.

שנית - חרף החורבן העצום שספג העם העיראקי מידיה של הברית היהודית-צלבנית, ועל אף מספר המתים המזעזע, יותר ממיליון נפש, מנסים האמריקנים בכל זאת, פעם נוספת, לחזור על הטבח הנורא. דומה כי הסגר הארוך שהטילו בעקבותיה של מלחמה עזה, הביתור וההרס עדיין לא מספיקים להם. לפיכך הם באים היום שוב להרוס את מה שנותר מן העם הזה ולהשפיל את שכניו המוסלמים. גם הפעם מנסים האמריקנים אפוא לשוב ולבצע מעשי טבח נוראיים, כאילו לא די עבורם במצור הארוך שהטילו לאחר המלחמה העזה, בקריעתם לגזרים את עיראק ובחורבן. לפיכך הם שבים היום לכלות את שארית העם העיראקי, ולהשפיל את שכניו המוסלמים.

שלישית - בעוד שמטרות האמריקנים במלחמות הללו הנן דתיות וכלכליות, הן גם באות לשרת את מדינת היהודים פעוטת הערך, וזאת במטרה להסיט את תשומת הלב מכיבוש ירושלים והרג המוסלמים המתבצע בה.

אין הוכחה טובה יותר לכך מאשר להיטותם להחריב את עיראק, החזקה מבין שכנותיה הערביות של ישראל, ומניסיונם לבתר את עיראק, ערב הסעודית, מצרים, סודאן ושאר מדינות האזור לכדי מדינות זעירות, שתתקיימנה רק על הנייר, כך שהתפרקותן והחלשתן תבטחנה את קיומה של ישראל כמו את המשך הכיבוש הצלבני הפושע באדמת חצי האי ערב.

הפשעים האלה, נטען בהמשך ההצהרה, הנם בחזקת "הכרזת מלחמה ברורה של האמריקנים על אלוהים, שליחו והמוסלמים, וכי בקרב העֻלַמָא שוררת תמימות דעים מקדמת דנא ומדור לדור, כי הג´יהאד הופך לחובה אישית בעבור כל מאמין, בעת שהאויב מחריב את ארצות האיסלאם."

החתומים על המסמך מצטטים כמה מובאות מכתבי הקודש ואז מגיעים לחלקה האחרון והחשוב ביותר של ההכרזה, הפַתְוָה (פסק הלכה), הקובעת כי "הרג אמריקנים ובעלי-בריתם, אזרחים ואנשי צבא כאחד, מהווה חובה אישית עבור כל מוסלמי המסוגל לבצעה, בכל ארץ שבה הדבר אפשרי, עד אשר ישוחררו מחזקתם מסגד אל-אקצא והמסגד הקדוש של מכה, ועד שצבאותיהם, מרוסקים ושבורי כנף, יסולקו מכל ארצות האיסלאם, בלא-יכולת לאיים על מוסלמי כלשהו."

לאחר ציטוט כמה פסוקים רלוונטיים נוספים מן הקוראן, מוסיף ואומר המסמך: "ברשות האל, אנו קוראים לכל מוסלמי מאמין באלוהים ומקווה לגמול מידיו, למלא את החובה האלוהית להרוג את האמריקנים ולהחרים את רכושם, בכל מקום שבו הם נמצאים ובכל שעת כושר. וכן, הננו קוראים לעֻלַמָא, למפקדים, לנוער ולחיילים המוסלמים להתקיף מכל עבר את חילותיו האמריקניים של אשמדאי (אִבְליס) ואת כל בעלי-בריתם, סייעניו של השטן." ההצהרה והפתוה מסיימות בסדרה של ציטוטים נוספים מכתבי הקודש המוסלמיים.

* עֻלַמָא (יחיד: עָאלִם) - חכמי הדת המוסלמים.

התפיסה המערבית הרווחת היא שמלחמת המפרץ של 1991 נוהלה על ידי האמריקנים וקואליציה של בעלות-ברית ערביות ואחרות במטרה לשחרר את כווית מן הכיבוש העיראקי, ולהגן על ערב הסעודית כנגד תוקפנות עיראקית. התייחסות למלחמה זו כתוקפנות אמריקנית כנגד עיראק עשויה להיראות מוזרה במקצת, אך נקודת מבט זו רווחת מאוד בעולם האיסלאמי. בשעה שזיכרון התקפתו של צדאם חוסין על כווית מתפוגג, תשומת הלב מתמקדת בסנקציות כנגד עיראק, במטוסים האמריקניים והבריטיים הממריאים מבסיסים בחצי האי ערב ומסיירים בשמי עיראק, בסבלו של העם העיראקי, ובמידה גוברת - במה שנתפס כמשוא פנים אמריקני לטובת ישראל.

שלושת אזורי העוולות המופיעים בהצהרה - חצי האי ערב, עיראק וירושלים - מוכרים למשקיפים על הזירה המזרח תיכונית. הרצף וההבלטה שבה הם מוצגים מוכרים מעט פחות. אך הדבר לא יפתיע כלל את אלה המצויים בהיסטוריה של האיסלאם ובתרבותו. מבחינת המוסלמים, מה שאנו במערב נוטים לשכוח, ארץ הקודש המובהקת היא חצי האי ערב, ובמיוחד החִג´אז ושתי עריו הקדושות - מכה, שבה נולד הנביא, ומדינה, שבה כונן את המדינה המוסלמית הראשונה; הארץ שאנשיה היו הראשונים להצטרף אל האמונה החדשה ולהפוך לנושאי דגלה.

הנביא מוחמד חי ומת בחצי האי ערב, בדומה ליורשיו בהנהגת הקהילה, ארבעת הח´ליפים הראשונים. לאחר מכן, למעט תקופת ביניים קצרה בסוריה, הועתקו מרכזו של העולם האיסלאמי וזירת הישגיו העיקריים לעיראק, ובירתה, בגדאד, נעשתה מקום מושבה של הח´ליפות למשך חמש מאות השנים הבאות. בעיני המוסלמים, חל איסור לוותר על כל פיסת אדמה שנכללה אי-פעם בתחומי האיסלאם, אך אין שטח או ארץ שישוו בחשיבותם לחצי האי ערב ולעיראק.

מתוך השתיים, ארץ ערב חשובה לאין-ערוך. היסטוריונים ערבים קלאסים מספרים לנו כי בשנת 20 לספירה המוסלמית (שנת 641 לספירה) הוציא הח´ליף השני עומר צו גירוש ליהודים ולנוצרים מכל חצי האי ערב, לבד משוליו הדרומיים והמזרחיים, כמימוש הציווי שהספיק להביע הנביא על ערש מותו: "לא תישארנה שתי דתות בארץ הערבים."

הכוונה היתה ליהודים בנווה המדבר של חֵ´יְבַר, בצפון חצי האי ולנוצרים של נֵגְ´ראן בדרומו. שתי הקהילות היו עתיקות יומין ומושרשות היטב, ערביות בשפתן, בתרבותן ובאורחות חייהן ושונות משכניהן באמונתן בלבד.

* ארבעת הח´ליפים הראשונים הידועים בכינויים "ישרי הדרך" (אל-ראשִדון) היו אבו בָכְר (632-634), עומר (634-644), עֻתְ´מאן (644-656) ועַלי (656-661), ובתקופתם שימשה העיר מדינה כבירת הח´ליפות. שושלת בני אומיה (661-750) העתיקה את בירתה לדמשק, ושושלת בני עבאס (750-1261) העתיקה אותה מחדש, הפעם לבגדאד.

הגם שבתחילה היו בני-סמכא שפיקפקו אם הנביא ציווה כלל דבר שכזה, הוראה זו התקבלה לבסוף על הכלל, ואף הוצאה אל הפועל. גירוש מיעוטים דתיים הוא תופעה נדירה בתולדות האיסלאם, וזאת בניגוד לנצרות של ימי הביניים שבה גירוש יהודים, ולאחר הרקונקיסטה - גם של מוסלמים, היה מעשה מקובל. בהשוואה לגירושים האירופיים, היה הצו של עומר מוגבל ומתחשב גם יחד. הגירוש לא כלל את דרום ארץ ערב ואת דרום-מזרחה שלא נחשבו אזורים מקודשים לאיסלאם. ובניגוד ליהודים ולמוסלמים שגורשו מספרד ומארצות נוספות באירופה, שנאלצו למצוא מקומות מקלט בכוחות עצמם, הרי שהיהודים והנוצרים של ערב יושבו מחדש באזורים שיועדו להם מראש - היהודים בסוריה ובפלסטין, ואילו הנוצרים בעיראק. וכן, הפינוי התבצע בהדרגה, וקיימים דיווחים על יהודים ונוצרים שהוסיפו לשהות פרק זמן מסוים בח´יבר ובנג´ראן גם לאחר פרסום הצו.

הגירוש הושלם, ומאז ועד היום מהווה ארץ הקודש של החג´אז שטח אסור ללא-מוסלמים. על פי אסכולת ההלכה השלטת בסעודיה ובקרב אסאמה בן לאדן וחסידיו, עצם דריכת כף רגלו של כופר על האדמה המקודשת, מהווה עבֵרה חמורה. בשאר שטחי הממלכה, הוענקה ללא-מוסלמים הזכות לבקר, אך לא היתר למגורים או לקיום מצוות דתם. נמל ג´דה שעל חוף הים האדום היה תקופה ארוכה המקום היחיד שבו הותר לנציגים דיפלומטים, קונסולארים ומסחריים בני דתות אחרות להתגורר, וגם זאת על בסיס ארעי בלבד.

* רקונקיסטה (מספרדית: Reconquista) כיבוש מחדש של שטחים באירופה אשר היו בשליטת המוסלמים בימי הביניים. בדומה ליהודים, גם המוסלמים בחצי האי האיברי ובסיציליה הועמדו בפני בחירה בין התנצרות או גירוש בסוף המאה החמש-עשרה.

** בשעתו עורר צו הגירוש מחלוקת בקרב המוסלמים, ורבים מהם תמהו מדוע מימושו התעכב עד לימי הח´ליף השני ולא בוצע מיד. כיום מקובלת ההנחה כי הח´ליף עומר גירש את יהודי ח´יבר מסיבות כלכליות וחברתיות. לציווי זה קיימים כמה נוסחים הנבדלים אלה מאלה בכל הקשור לאזור המדויק בו חל האיסור. באשר ליהודי ח´יבר, הרי שניתן להם ולצאצאיהם פטור מתשלום מס הגולגולת (ג´זיה), וגם מאות שנים מאוחר יותר ביקשו יהודים להמציא בבית הדין השרעיים הוכחות למוצאם הח´יברי, במטרה לממש זכות זו.

*** באיסלאם הסוני קיימות כיום ארבע אסכולות הלכה (מַדָ´אהב יחיד: מַדְ´הַב), הנבדלות אחת מרעותה בפרשנות לדינים שונים. האסכולה השלטת בערב הסעודית היא האסכולה החַנְבַלִית, אשר נחשבת לקיצונית ומחמירה, בכל הקשור ללא-מוסלמים להבנה מילולית של יסודות ההלכה, אמונה בגזרה קדומה ובהתנגדות לחידושים. על כך ראו גם בפרק השמיני.

בעקבות גילוי הנפט והפקתו הפכה בירתה של סעודיה, ריאד, מנווה מדבר קטן בשנות ה-30 של המאה הקודמת, למטרופולין של ממש. תהליך זה הביא עמו שינויים רבים, כמו נחשול של זרים, בעיקר אמריקנים, שהשפעתם ניכרת בכל היבט של החיים הערביים. נוכחותם במקום, שעדיין נחשבת בעיני רבים כחילול הקודש, יש בה כדי להסביר את רגשות השנאה המתעצמים.

חצי האי ערב עמד זמן קצר תחת איום הצלבנים במאה השתים-עשרה. לאחר שהובסו והונסו הצלבנים, האיום הבא על האזור מצד הכופרים החל להסתמן במאה השמונה-עשרה, עם התגבשות העוצמה האירופית בדרום אסיה והופעתן של ספינות אירופיות-נוצריות, מול חופי חצי האי ערב. תחושת הזעם שעוררו אלה, היתה לפחות אחד מן הגורמים בתחייה הדתית שחוללה שם התנועה הווהַאבִית בהנהגת משפחת סֻעוד מייסדת המדינה הסעודית. במשך תקופת ההשפעה האנגלו-צרפתית, ולאחר מכן כששלטו על המזרח התיכון במאות התשע-עשרה והעשרים, מָשלו מעצמות אמפריאליות במצרים, בסודאן, בעיראק, בסוריה ובפלסטין. מעצמות אלו קנו אחיזה בעדן ובמפרץ הפרסי, אך היו נבונות דיין כדי להימנע מכל נוכחות צבאית בלב חצי האי ערב, ולהסתפק במעורבות פוליטית מזערית בענייניו.

כל עוד היתה מעורבות זו כלכלית בלבד, וכל עוד התמורות שהתקבלו בגינה אף הספיקו לשכך כל טרוניה, היתה הנוכחות הזרה נסבלת. אולם בשנים האחרונות השתנו הנסיבות. בעקבות צניחת מחירי הנפט והגידול באוכלוסייה וביוקר המחיה, לא היה די רק בתמורה הכספית, והתלונות התרבו ונעשו קולניות יותר. מה גם שהמעורבות הזרה חרגה אל מעבר לפעילות הכלכלית. המהפכה באיראן, שאיפותיו של צדאם חוסין וההחמרה הממושכת בכל בעיות האזור, בכללן הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הוסיפו ממדים מדיניים וצבאיים למעורבות הזרה, ואמינות לקריאות "אמפריאליזם" הנשמעות יותר ויותר בארצות ערב.

כל אימת שמדובר בארץ הקודש שלהם, מוסלמים רבים יעדיפו להגדיר את המאבק, ולעתים גם את האויב, במונחים דתיים. הללו גם יעדיפו לראות בחיילים האמריקנים שנשלחו לשחרר את כווית ולהציל את ערב הסעודית מידיו של צדאם חוסין, כפולשים וככובשים כופרים. תפיסה זו רק מתעצמת בשל עליונותה הבלתי מעורערת של אמריקה בקרב המעצמות של אותו עולם כופר.

בעיני רוב אזרחי ארצות הברית, הצהרתו של בן לאדן אינה אלא קריקטורה נלעגת או עיוות גס למהותה של הנוכחות האמריקנית בחצי האי ערב ולמטרותיה. מן הראוי שיהיו גם מודעים לכך, שבעיני מוסלמים רבים, אולי רובם, ההצהרה מהווה קריקטורה גרוטסקית לא פחות על אופיו של האיסלאם, ואפילו על תורת הג´יהאד. הקוראן מדבר על שלום ועל מלחמה. מאות אלפי אמירות ומסורות שיוחסו לנביא במידה זו או אחרת של אמינות, ופורשו בצורות שונות ומגוונות, מעניקות קשת רחבה של הנחיות; הפרשנות הלוחמנית והתוקפנית של הדת מהווה רק אחת מני רבות.

עם זאת, מוסלמים במספרים ניכרים מוכנים להסכים, ומקצתם אף ליישם, פרשנות זו של הדת. לטרור דרושים אנשים מעטים בלבד. אין ספק כי המערב חייב להגן על עצמו בכל דרך אפקטיבית אפשרית. אולם בתכנון השיטות והאמצעים למלחמה בטרוריסטים, לבטח יהיה זה מועיל להבין את הכוחות המניעים אותם.

פרק ראשון
הגדרת האיסלאם

הכללות הן בעייתיות בכל הנוגע לאיסלאם. ראשית, במילה עצמה נעשה לרוב שימוש בשתי משמעויות שונות, אם כי קשורות זו לזו, המקבילות למושג נצרות. מחד גיסא היא מגדירה דת, מערכת אמונה ופולחן; ומאידך גיסא ציוויליזציה שצמחה ושיגשגה בחסות אותה דת. לפיכך מייצגת המילה איסלאם יותר מאלף וארבע מאות שנות היסטוריה, מיליארד ורבע בני-אדם וכן דת ומסורת תרבותית במגוון אדיר. הנצרות מייצגת מספר רב יותר והיסטוריה ארוכה יותר - למעלה משני מיליארד בני-אדם, למעלה מאלפיים שנה ואף מגוון רב יותר. חרף זאת ניתן לעשות, ואף נעשות, הכללות בנוגע לעולם הנצרות, המכונה לא-אחת ציוויליזציה "נוצרית", "יהודית-נוצרית", "פוסט-נוצרית", ובצורה פשוטה יותר - "ציוויליזציה מערבית". הגם שהכללה על אודות ציוויליזציה איסלאמית עשויה להיות קשה, ולעתים אף מסוכנת, הרי שאין היא בלתי אפשרית, ומבחינות מסוימות תהיה אף מועילה.

המרחב הגיאוגרפי של האיסלאם משתרע ממרוקו עד אינדונזיה, ומקזחסטן ועד סנגל. במרחב הזמן הוא משתרע על יותר מאלף וארבע מאות שנים, מאז שהנביא מוחמד החל להפיץ את בשורתו בחצי האי ערב במאה השביעית לספירה, וכונן קהילה ומדינה איסלאמית בראשותו. בעידן שנחשב בעיני היסטוריונים אירופים לתקופת ביניים חשוכה בין שקיעת ציוויליזציה עתיקה - יוון ורומי - לבין עלייתה של ציוויליזציה מודרנית - אירופה, היה האיסלאם הציוויליזציה המובילה בעולם שבלטה בממלכותיה הגדולות ורבות-העוצמה, בתעשייה ובמסחר העשירים והמגוונים וכן במקוריות וביצירתיות בתחומי המדע והרוח.

האיסלאם, לאין שיעור יותר מן הנצרות, הנו החוליה המקשרת בין המזרח העתיק למערב המודרני, והרים לאחרון תרומה ניכרת. אולם זה שלוש מאות שנים שהעולם המוסלמי איבד את השפעתו ועליונותו, והוא מפגר הן אחר המערב המודרני הן אחר המזרח המצוי בתהליך מואץ של מודרניזציה. הפער המתרחב יוצר בעיות מחריפות והולכות מעשית ורגשית כאחד, בעיות ששליטיו, הוגיו ומהפכניו של האיסלאם טרם מצאו להן מענה הולם.

כדת, האיסלאם קרוב יותר מכל בחינה שהיא למסורת היהודית-נוצרית מאשר לדתות הגדולות של אסיה, כגון ההינדו, הבודהיזם או הקונפוציוניזם. היהדות והאיסלאם שותפים להלכה המסדירה את כל היבטי הפעילות האנושית, בכלל זה אפילו המזון והמשקה. נוצרים ומוסלמים חולקים אותה שאיפת התפשטות וניצחון. נוצרים ומוסלמים מאמינים, בניגוד ליהדות וליתר הדתות העולמיות, כי זכו להיות הנאמנים והאפוטרופסים הבלעדיים לבשורתו הסופית של אלוהים לאנושות, ועליהם מוטלת המשימה להפיצה לשאר העולם. בהשוואה לדתות המזרח הנבדלות יותר מזו מזו, לכל שלוש הדתות המזרח תיכוניות - היהדות, הנצרות והאיסלאם - יש קווי דמיון לא מעטים, ובמבט ראשון הן עשויות להיראות כגרסאות שונות למסורת דתית אחת.

העולם הנוצרי והאיסלאם מהווים במובנים רבים ציוויליזציות-אחיות המבוססות על מורשת משותפת של התגלות ונבואה יהודיות ושל פילוסופיה ומדע יווניים, ושתיהן ניזונו ממסורות קדמוניות של העת העתיקה במזרח התיכון. במשך רוב שנות ההיסטוריה המשותפת, היו השתיים נתונות במלחמה עיקשת, אולם גם בשעת מאבק ופולמוס, לא הסתירו את קרבתן ואת התכונות המשותפות, המבדילות אותן מן הציוויליזציות המרוחקות של אסיה.

אולם לצד קווי הדמיון מפרידים בין השתיים פערים מעבר למה שנראה במבט ראשון כהבדלי הלכה ופולחן. אין תחום שבו הבדלים אלה עמוקים ובולטים יותר מאשר בתפיסתם ובגישתם של פרשניהן המרכזיים כלפי היחסים בין ממשל, דת וחברה. מייסד הנצרות הפציר בחסידיו: "הבו לקיסר את אשר לקיסר, ולאלוהים את אשר לאלוהים" (מתי, כב: כא) - ובמשך דורות צמחה הנצרות והתפתחה כדתם של הנרדפים. רק בעקבות התנצרותו של הקיסר קונסטנטינוס, כששליט האמפריה בכבודו ובעצמו אימץ את הדת החדשה, נוצרו תנאים שאיפשרו לה להשתלט על האמפריה הרומית ולשנות את תרבותה.

לעומת זאת מייסד האיסלאם היה בעצמו קונסטנטינוס, והקים מדינה ואמפריה משלו. מכאן שלא יצר - ולא היה לו צורך ליצור - כנסייה. הדיכוטומיה של מלוכה וכהונה, שמילאה תפקיד כה מכריע בעולם הנצרות המערבי, אינה קיימת באיסלאם. במהלך שנות חייו של מוחמד הפכו המוסלמים לקהילה פוליטית ודתית בעת ובעונה אחת, כאשר הנביא עומד בראש המדינה. בתור שכזה משל מוחמד על טריטוריה, הנהיג אנשים, ערך משפט, גבה מסים, פקד על צבאות, ניהל מלחמה וכרת שלום. הדור הראשון והמעצב של מוסלמים שתולדותיו מהוות מופת היסטורי לאיסלאם, לא היה צריך לעמוד בפני מבחנים מתמשכים של רדיפות, והוא חסר את מסורת ההתנגדות לשררה עוינת. אדרבה, המדינה שמשלה בהם היתה זו של האיסלאם, והסכמת האל למטרותיו זכתה להוכחה על ידי הניצחונות הצבאים ועל ידי הקמת אמפריה עוד בעולם הזה.

ברומא הפגאנית הקיסר היה אלוהים. עבור הנוצרים קיימת בחירה בין אלוהים לקיסר, ואמנם דורות אין-ספור של נוצרים נקלעו לאותו הסבך. האיסלאם חסך מלכוד שכזה ממאמיניו. בעיני המוסלמים הסדר העולמי אינו מושתת על הקיסר אלא רק על אלוהים, שהוא בעצמו הריבון היחיד ומקור-חוק בלעדי. מוחמד היה נביאו, ובשעתו הדריך ושלט רק בשם האלוהים. עם מותו של מוחמד בשנת 632 לספירה, הושלמה שליחותו הנבואית והרוחנית, שעיקרה בהענקת ספר האלוהים לאנושות. לאחריו נותר רק הייעוד הדתי להפיץ ברבים את התגלות האל, עד שלבסוף יקבל אותו העולם כולו. כדי להשיג זאת היה צורך להרחיב את שלטון הקהילה ומכאן גם את החברות בקהילה שאימצה את האמונה האמיתית וקיימה את משפט האלוהים. כדי לספק את הלכידות והמנהיגות הנחוצות להשגת מטרה זו, היה צורך לבחור מחליף או ממלא מקום לנביא. המילה הערבית ח´ליפה היא התואר שאימץ לעצמו חותנו של הנביא, אַבו בַכְר, שמינויו לראש הקהילה האיסלאמית ציין את הקמת המוסד ההיסטורי הכביר של הח´ליפות.

תחת שלטונם של הח´ליפים גדלה קהילת העיר מדינה שבה שלט הנביא, והתעצמה בתוך פחות ממאה שנים לכדי אמפריה עצומה, והאיסלאם הפך לדת חובקת עולם. מחוויותיהם של המוסלמים הראשונים כפי שהשתמרו ונכתבו עבור הדורות הבאים, נשזרו האמת הדתית והשלטון המדיני בקשר בל-יינתק: הדת קידשה את השלטון, ואילו השלטון תמך בדת. איאתוללה ח´ומיני העיר פעם כי "האיסלאם הוא פוליטיקה או שהוא לא-כלום." לא כל המוסלמים ירחיקו לכת עד כדי כך, אבל רובם יסכימו כי אלוהים מעורב בפוליטיקה, ואמונה זו מקבלת אישור ותמיכה בשֵריעה, ההלכה האיסלאמית העוסקת בהרחבה בתפיסת השלטון ובהפעלתו, באופי ובלגיטימיות של הסמכות, בחובותיהם של השליטים ושל הנתינים, ובקצרה - במה שאנו במערב מכנים משפט חוקתי ופילוסופיה מדינית.

האינטראקציה ארוכת השנים, ההשפעות ההדדיות וקווי הדמיון הרבים בין האיסלאם לנצרות, גרמו למשקיפים לא-אחת להתעלם מכמה וכמה הבדלים משמעותיים בין שתי האמונות: הקוראן, כך נהוג לומר, הוא התנ"ך של המוסלמים; המסגד הוא הכנסייה המוסלמית; העֻלַמָא, חכמי ההלכה, הם הכמורה המוסלמית. בכל שלוש האמירות יש מן הצדק, אך גם הטעיה חמורה. הברית הישנה והברית החדשה מורכבות מאוספים של ספרים שונים, משתרעות על פני תקופות זמן ארוכות, ונחשבות בעיני המאמינים להתגלות האלוהית המובהקת. הקוראן, בעבור המוסלמים, הוא ספר יחיד אשר התגלה בפרק זמן מסוים והופץ על ידי איש מסוים - הנביא מוחמד.

לאחר ויכוחים סוערים במאות הראשונות של האיסלאם, אומצה הגישה לפיה הקוראן הוא בלתי נברא, יצירה אלוהית, נצחית ובלתי ניתנת לשינוי. וכך הפך הדבר לעיקר אמונה חשוב.

המסגד הוא אמנם הכנסייה של המוסלמים במובן של מקום פולחן ציבורי. אלא שלא ניתן לדבר על "המסגד" במובנו הרחב כפי שמדברים על "הכנסייה" - היינו מוסד בעל היררכיה וחוקים הפועל בנפרד מן המדינה. אפשר לראות בעֻלַמָא (באיראן ובארצות מוסלמיות המושפעות מן התרבות האיראנית, קרוי חכם הדת בשם "מֹלָא") כאלה הממלאים תפקיד סוציולוגי של כוהני דת, משום שהם חכמי הלכה מקצועיים שזכו לתואר זה בעקבות תקופת לימוד וקבלת תעודה המוכיחה זאת. אולם באיסלאם נפקדים תפקידיה של הכמורה - אין בו לא תיווך של כמרים בין האל למאמין, לא סמיכה לכמורה, לא לחם קודש, לא פולחנים שרק כומר מוסמך יכול לערוך. בעבר אפשר היה להוסיף ולומר כי אין באיסלאם מועצות וסִינודות, ואין בו הגמונים שיגדירו את האורתודוקסיה או אינקוויזיטורים שיכפו אותה על המאמינים. לפחות באיראן, קביעה זו כבר לא לגמרי נכונה.

תפקידם העיקרי של העלמא - שפירוש שמם בערבית הוא "אנשי הידע" - הנו לקיים את ההלכה ולפרשה. משלהי ימי הביניים החל לצמוח מעמד של כוהני דת קהילתיים, שמילא את צורכי פשוטי העם בערים ובכפרים. לרוב נהו אלה אחר האיסלאם המיסטי יותר מאשר אחרי האיסלאם הדוגמטי, ולכן לא היו חלק מן העלמא הממסדיים אשר התייחסו אליהם באי-אמון. במונרכיות האיסלאמיות המאוחרות יותר, באמפריה העות´מאנית ובאיראן, הופיע סוג של היררכיה כנסייתית שלא היתה מעוגנת במסורת המוסלמית, ואנשי הדת שפעלו במסגרתה כלל לא תבעו לעצמם סמכויות של הגמונים נוצרים, ובוודאי שלא עשו בהן שימוש. בתקופה המודרנית, בעיקר בהשפעת המערב, חלו תמורות רבות שהביאו להתפתחות מוסדות ומקצועות הדומים באופן חשוד לכנסיות ולאנשי כמורה של העולם הנוצרי. אך אלה ייצגו סטייה מן האיסלאם הקלאסי, ולא שיבה אליו.

* הכוונה לשרשרת הסמיכה בכנסייה הקתולית המתחילה בפטרוס הקדוש ונמשכת ברציפות עד היום.

** בכנסייה הקתולית מתקיימים מוסדות שונים של היוועצות אנשי-דת. בעוד שהמועצה (קונְצולְיום) היא כינוס עולמי, ומשתתפיו הנם בדרך כלל בעלי דרג בכיר, הרי שהסינוד (מיוונית: סינודוס - אסֵפה) מהווה בעיקר התוועדות אזורית של בישופים.

אם בעולם האיסלאם ניתן לדבר על כוהני דת במובן סוציולוגי מצומצם, הרי שאין כל מקום לדבר על חילוניות איסלאמית. עצם הרעיון של עניין נפרד או אף ניתן להפרדה מן הסמכות הדתית, אשר בשפות הנוצריות מתואר במונחים כגון lay (הדיוט, לא דתי), temporal (של חולין) או secular (חילוני) - זר לחלוטין למחשבה ולפולחן באיסלאם. עד זה לא מכבר, היתה השפה הערבית חסרה מקבילות למונחים כאלה. הן הושאלו משימושם של נוצרים דוברי ערבית או הומצאו מחדש.

מאז ימי הנביא ניכרה החברה האיסלאמית באופייה הכפול. מצד אחד היא היתה משטר: מסגרת שבטית שהתפתחה למדינה ולאמפריה. ואולם בו-בזמן היתה זו קהילה דתית שנוסדה בידי הנביא ונשלטה על ידי סגניו, שהיו גם ממשיכי דרכו. משה מת בטרם נכנס לארץ המובטחת, ישו מת על הצלב, וזיכרון אירועים אלו עדיין משפיע באופן עמוק על האמונות והדעות של בני-דתם. לעומתם מוחמד ניצח עוד בחייו, ומת כשליט וככובש. השקפת האיסלאם לגבי דת ומדינה היתה עשויה רק להתחזק מתוך ההתרחשויות שלאחר מותו. לאירופה המערבית הגיעו פולשים ברברים אך בעלי כושר למידה, למדינה ולדת קיימות - האמפריה הרומית והכנסייה הנוצרית. הפולשים קיבלו את שתיהן, והשתדלו להתאימן לצרכיהם ולמטרותיהם במסגרות הקיימות של ממשל רומי ודת נוצרית, תוך סיגול הלטינית, שפת השלטון והרוח. לעומתם, הפולשים הערבים המוסלמים שכבשו את המזרח התיכון ואת צפון אפריקה, הביאו עמם את הדת שלהם, את כתבי הקודש שלהם ואת השפה שלהם; הם גם השליטו את סדרי השלטון שלהם המבוססים על קובץ חוקים חדש, שפה אמפריאלית חדשה ומבנה אמפריאלי חדש, שבו הח´ליף משמש המפקד העליון. המדינה והממשל הוגדרו על ידי האיסלאם, והחברות המלאה באומה החדשה ניתנה אך ורק למי שדבק באמונה השלטת.

פועלו של הנביא מוחמד, דוגמה ומופת לחיקוי עבור כל מוסלמי טוב, נחלק לשתי תקופות: בתקופה הראשונה, במהלך השנים שעשה בעיר הולדתו, מכה (570?-622), התנגד לאוליגרכיה הפגאנית השלטת; ואילו בשנייה, לאחר שעבר ממכה למֶדינה (622-632), כיהן מוחמד כראש מְדינה. שני השלבים בפעילות הנביא, האחד של אופוזיציה והשני של שלטון, משתקפים בקוראן, אשר בפרשיותיו השונות מצווים המאמינים לציית לשליח האלוהים אך גם להמרות את פיו של פרעה, אבטיפוס לשליט רשע וכופר. שני היבטים אלו בחייו של הנביא ובפעילותו העניקו השראה לשתי מסורות באיסלאם, האחת סמכותית וחיישנית, ואילו השנייה רדיקלית ופעלתנית. במידה רבה שתיהן משתקפות בהתפתחות המסורת מצד אחד, ובהשתלשלותם של אירועים מצד שני. לא היה תמיד קל להחליט מיהו שליח האל ומיהו פרעה; תוך כדי הניסיונות לעשות זאת נכתבו ספרים רבים ונערכו קרבות מרים. הבעיה נותרה בעינה, וקל לזהות את שתי המסורות בפולמוסים ובמאבקים בימינו.

בין שתי נקודות הקצה של חיישנות ורדיקליזם, קיימת גישה ביקורתית למדי המבטאת מידה רבה של הסתייגות, ואף של אי-אמון, כלפי השלטונות. דוגמה ימי ביניימית לכך נמצאת בהבדל התהומי ביחסה של התרבות העממית לקאדי השופט, לבין יחסה כלפי המֻפְתִי, בר-הסמכא בענייני הלכה. הקאדי, שמונה בידי השליט, מוצג בספרות ובפולקלור כדמות מושחתת, ולפעמים אף מגוחכת; אך המפתי, אשר באיסלאם הימי ביניימי קנה את מעמדו באמצעות הכרה מצד עמיתיו ומצד האוכלוסייה כולה, זכה לכבוד ולהערכה. סיפור שחוזר בביוגרפיות של אנשים אדוקים - כמותן קיימות מאות ואלפים - מדבר על גיבור שהוצעה לו משרה ממלכתית והוא סירב לקבלה. ההצעה מלמדת על הידע והמוניטין שצבר, בעוד סירובו מעיד על יושרתו. בתקופה העות´מאנית חל שינוי חשוב בדפוס זה. הקאדי העצים את כוחו ואת סמכויותיו, בעוד המפתי שולב בשירות המדינה. אולם אותו יחס נושן של אי-אמון כלפי הממשל נותר בעינו, ולא אחת זכה לביטוי במְשלים, בסיפורי עם ואפילו בספרות.

במשך יותר מאלף שנים סיפק האיסלאם באופן בלעדי את מערכת החוקים והעקרונות האוניברסליים אשר הסדירו את החיים הציבוריים והחברתיים. גם במהלך תקופת ההשפעה האירופית המרבית, בארצות שהיו נתונות תחת שלטון או שליטה של האמפריאליזם האירופי, כמו גם באלו שנותרו עצמאיות, שמרו ההשקפות והמושגים הפוליטיים האיסלאמיים על השפעה חזקה ועמוקה. בשנים האחרונות רבו הסימנים כי אמונות ודעות אלו עשויות לשוב למעמדן הקודם, גם אם בלבוש חדש.

דווקא בתחום הפוליטיקה - פנימית, אזורית ובינלאומית - אנו רואים את ההבדלים הבולטים ביותר בין האיסלאם לשאר העולם. הרי ראשי מדינות או שרי חוץ של המדינות הסקנדינביות ובריטניה, אינם מתכנסים באופן קבוע לוועידות פסגה פרוטסטנטיות. באופן שכזה, מעולם לא נהגו שליטיהן של יוון, יוגוסלביה, בולגריה וברית המועצות, להדחיק מחלוקות פוליטיות ואידיאולוגיות, כדי לקיים פגישות סדירות על בסיס השתייכות, עכשווית או היסטורית, לכנסייה היוונית-אורתודוקסית. באורח דומה, אין המדינות הבודהיסטיות של מזרח ודרום-מזרח אסיה מהוות גוש בודהיסטי באומות המאוחדות, והוא הדין לגבי כל תחום פעילות פוליטי אחר שלהן. בעולם המודרני, עצם הרעיון של הקבצה דתית שכזו עשוי להיראות מיושן ואפילו מגוחך. אך אותה תופעה אינה נחשבת מיושנת, אף לא מגוחכת, בכל הקשור לאיסלאם. במהלך שנות המתיחות של המלחמה הקרה ולאחריה, יותר מחמישים ממשלות מוסלמיות - בכלל זה מלוכות ורפובליקות, מדינות שמרניות ורדיקליות, קפיטליסטיות וסוציאליסטיות, פרו-מערביות, פרו-סובייטיות או חסידות שלל גווני הניטרליזם - הקימו מנגנון משוכלל של התייעצות בינלאומית, ובמקרים רבים אף של שיתוף פעולה.

בספטמבר 1969 החליטה ועידת פסגה איסלאמית שנערכה ברבאט שבמרוקו, להקים גוף שנודע לימים כ"ארגון הוועידה האיסלאמית", שכלל מזכירות קבועה בג´דה שבערב הסעודית. לימים אכן הוקם גוף שכזה, ובשנות ה-70 אף התפתח בקצב מהיר. ארגון הוועידה האיסלאמית עסק לרוב במתן סיוע לארצות מוסלמיות עניות, בתמיכה במיעוטים מוסלמים בארצות לא-מוסלמיות ובמעמדם הבינלאומי של האיסלאם והמוסלמים. במילותיו של אחד המשקיפים "זכויות הפרט האיסלאמיות".

ארגון זה מאגד כיום חמישים ושבע מדינות חברות, ושלוש נוספות במעמד של משקיפות. שתיים מן המדינות הללו, אלבניה ותורכיה, מצויות באירופה או שואפות להיות בה (לבוסניה יש מעמד של משקיפה בלבד); שתיים אחרות, סורינאם (שהתקבלה לארגון ב-1996) וגוויאנה (התקבלה ב-1998), מצויות בחצי הכדור המערבי. השאר הן מדינות אסיאניות ואפריקניות שהשיגו את עצמאותן, למעט כמה יוצאות מן הכלל, במחצית השנייה של המאה שעברה, מן המעצמות האמפריאליות של מערב אירופה, ומאוחר יותר - מן האמפריה הסובייטית. לרובן רוב מוסלמי מכריע בקרב האוכלוסייה, וכמה מהן אף התקבלו על סמך מיעוטים מוסלמיים גדולים. לבד מאלה, קיימים מיעוטים מוסלמיים משמעותיים בארצות נוספות - בקרב אחדות מהן, כדוגמת הודו, הם בעלי קִרבה לאוכלוסיית הרוב; באחרות מתקיימת שונות אתנית ודתית, בדומה לצ´צ´נים ולטטרים בפדרציה הרוסית. במדינות אחרות, כמו סין, יש מיעוטים מוסלמיים משני הסוגים שלעיל. במדינות רבות נוספות נוצרים מיעוטים מוסלמיים בעקבות הגירה.

היו ועדיין קיימות מגבלות משמעותיות לאפקטיביות של ארגון הוועידה האיסלאמית כגורם ביחסים הבינלאומיים. הפלישה הסובייטית לאפגניסטן בשנת 1979, שהיתה צעד בוטה של תוקפנות כנגד אומה מוסלמית ריבונית, לא עוררה מחאות של ממש בארגון, ואף זכתה להגנה מצד כמה מדינות-חברות. בתקופה מאוחרת יותר לא השכיל הארגון לטפל במלחמות האזרחים במדינות החברות בו, כגון בסודאן ובסומליה, ופעילותו בנושאים אזוריים לא היתה מרשימה אף היא. בין השנים 1980 ל-1988, שתי מדינות איסלאמיות, עיראק ואיראן, ניהלו ביניהן מלחמה הרסנית, תוך הסבה הדדית של נזקים עצומים. הארגון לא עשה דבר כדי למנוע או לשים קץ לאותה מלחמה. בניגוד לארגון מדינות אמריקה או לארגון לאחדות אפריקה, אין ארגון הוועידה האיסלאמית, על פי רוב, בודק הפרות של זכויות האזרח ובעיות פנימיות נוספות בקרב חברותיו. דאגותיו בתחום זכויות האדם מצטמצמות לקהילות מוסלמיות תחת שלטון לא-מוסלמי, בראש ובראשונה בפלסטין. עם זאת, אין להמעיט בחשיבותו. ישנה חשיבות לפעולותיו התרבותיות והחברתיות אשר גוברות והולכות, וכן המנגנון שהוא מספק להיוועצות קבועה בין החברות עשוי להגדיל את חשיבותו בשעה שהמלחמה הקרה וספיחיה הטורדניים הופכים לנחלת העבר.

אם נניח לפוליטיקה הבינלאומית והאזורית ונפנה לזירה הפנימית, נמצא גם כאן הבדל מהותי, אם כי בולט פחות, בין האיסלאם לשאר העולם. בכמה מן הארצות שבהן נהוגה דמוקרטיה רב-מפלגתית, קיימות מפלגות בעלות ייעוד דתי - נוצריות במערב, הינדיות בהודו ובודהיסטיות במזרח - אך אלו מעטות יחסית, ומעטות עוד פחות המפלגות הממלאות תפקיד מרכזי. אולם אפילו בין אלה, לנושאי דת נודעת חשיבות משנית במצעיהן ובהתנהלותן מול ציבור הבוחרים. לעומת זאת במדינות איסלאמיות רבות, למעשה ברובן, נותרה הדת גורם פוליטי כבד משקל - ובנושאים פנימיים הדבר בולט הרבה יותר מאשר בנושאים בינלאומיים או אף אזוריים. מנין נובע הבדל זה?

תשובה אחת היא מובנת מאליה; כפי שרוב הארצות המוסלמיות הנן עדיין מוסלמיות מובהקות, הרי שהארצות הנוצריות חדלו מלהיות נוצריות. אמנם ברבות מאלו, לאמונות הנוצריות ולממסד הדתי יש עדיין עוצמה רבה, ואף על פי שהן פסקו למלא את תפקידיהם כבמאות הקודמות, הרי הגורמים הנוצריים רחוקים מלהיחשב שוליים. עם זאת אין כיום ארץ נוצרית שבה יכולים מנהיגים יראי שמים להסתמך על מידת האמונה והפעילות הדתית המקובלות כל כך בארצות המוסלמיות. בארצות נוצריות מעטות, אם בכלל, נהנה המרחב הדתי מחסינות בפני כל ביקורת, דבר המקובל בחברות מוסלמיות, גם באלו המחשיבות עצמן חילוניות ודמוקרטיות.

למעשה, זכות יתר זו כבר קיימת גם בארצות מערביות שבהן התבססו קהילות מוסלמיות. שם, אמונות ומנהגים מוסלמיים זוכים לחסינות מפני ביקורת, וזוהי אותה חסינות שהרוב הנוצרי הספיק לאבד ושממנה המיעוט היהודי מעולם לא נהנה. החשוב מכול הוא שמלבד אי-אלו חריגים, הכמורה הנוצרית אינה מפעילה, ואפילו לא תובעת להפעיל, אותה סמכות ציבורית הנהוגה והמקובלת בארצות המוסלמיות. הסבר חלקי לתפיסה הפוליטית הייחודית של המוסלמים טמון בחשיבות שהם מייחסים לענייני אמונה ופולחן, הגדולה בהרבה מזו של בני דתות אחרות; אין בכך הסבר מלא משום שניתן למצוא יחס דומה גם אצל יחידים, אפילו בקרב קבוצות שלמות, שדבקותם באמונה ובפולחן הנה במקרה הטוב מן השפה אל החוץ. האיסלאם אינו אך ורק עניין של אמונה וקיום מצוות, אלא גם זהות ונאמנות - ובעיני רבים, זהות ונאמנות העומדות מעל לכול.

במבט ראשון, ייבוא הרעיונות המערביים של פטריוטיזם ולאומיות שינה את הסדר המדיני, והוליד ברחבי העולם האיסלאמי שורה של מדינות לאום מודרניות, המשתרעות ממרוקו ועד אינדונזיה. אולם לא אחת המציאות שונה מכפי שהיא נראית במבט ראשון. די בשתי דוגמאות בכדי להבהיר זאת. בשנת 1923, לאחר מלחמת יוון-תורכיה, הסכימו ממשלותיהן לפתור את בעיות המיעוטים שלהן באמצעות חילופי אוכלוסין - יוונים הועברו מתורכיה ליוון, ותורכים מיוון לתורכיה.

לפחות, כך בדרך כלל נכתב בספרי ההיסטוריה. אולם העובדות שונות במקצת. הפרוטוקול שעליו חתמו שתי הממשלות בלוזאן ב-1923, הכולל את הסכם חילופי האוכלוסין, אינו מציין "יוונים" או "תורכים". הוא מגדיר את העתידים להיעקר כ"נתינים תורכים של הדת היוונית-אורתודוקסית המתגוררים בתורכיה" וכ"נתינים יוונים של הדת המוסלמית המתגוררים ביוון." באופן שכזה מכיר הפרוטוקול רק בשתי הגדרות של זהות לאומית: נתינות ואמונה. אין הוא מתייחס כלל ללאומיות אתנית או לשונית. ניתן לראות עד כמה ביטא ההסכם את כוונותיהן של המדינות החתומות עליו אם נתבונן על מה הוחל.

עבור רבים מאלה שכונו "יוונים", תושבי חבל קַרֵמאן באנטוליה, היתה התורכית שפת אם; היא נכתבה שם בכתיב יווני, ודובריה התפללו בכנסיות יווניות-אותודוקסיות. ואילו לרבים מאלה המכונים "תורכים" ביוון היתה שליטה מוגבלת או אפסית בשפה התורכית, והם דיברו בדרך כלל יוונית - אך כתבו אותה בכתיב תורכי-ערבי. בעיניים מערביות ניתן להסיק כי ממשלות יוון ותורכיה לא הסכימו או ביצעו החלפה ויישוב מחדש של מיעוטים יווניים ותורכיים, אלא גירוש כפול - של יוונים מוסלמים לגולה תורכית ושל תורכים נוצרים לגולה יוונית. ממש עד לאחרונה, ייעדו יוון ותורכיה, שתי מדינות מתמערבות - הראשונה חברה ואילו השנייה מועמדת לחברות באיחוד האירופי - שורה מיוחדת לדת בתעודות הזהות שהנפיקו.

* דברים אלה נכתבו לפני שהועלתה הצעת החוק בצרפת לאסור עטיית פרטי לבוש או סמלים דתיים ופוליטיים במוסדות חינוך ציבוריים, ובכללם הרעלה.

הדוגמה השנייה היא מצרים. לאומות מעטות בעולם, אם בכלל, קיים בסיס לאומי ברור מזה של מצרים - ארץ בעלת ייחודיות היסטורית וגיאוגרפית, בעלת רצף היסטורי העולה על חמשת אלפי שנות תרבות. על אף שלתושביה כמה זהויות, הרי שהזהות המצרית היא הפחות דומיננטית ברוב אלף וארבע מאות השנים האחרונות, היינו מאז שנכבשה, אוסלמה ושוערבה במאה השביעית. מן הסתם התבטלה גאוות המקום המצרית בתקופה זו לנוכח התרבות והלשון הערביות, ורוב שנות ההיסטוריה שלה - בפני זהותו הדתית של האיסלאם. כאומה, מצרים הנה אחת הקדומות ביותר בתבל. כמדינת לאום, מצרים הנה יצירה חדשה, שעדיין ניצבת בפני אתגרים רבים מבית. את האתגר הפנימי החמור ביותר במצרים, כמו גם במדינות מוסלמיות אחרות, מציבים כיום ארגוני איסלאם רדיקליים, מן הסוג המכונה באורח שגרתי, אך גם באופן מטעה, כ"פונדמנטליסטי".

עוד מימי חייו של מייסדו, ומכאן שמתוך כתבי הקודש שלו, מעורר האיסלאם במחשבותיהם ובזיכרונותיהם של מוסלמים רושם של הפעלת עוצמה פוליטית וצבאית. האיסלאם הקלאסי הכיר בהבחנה שבין ענייני העולם הזה לבין אלה של העולם הבא, ובין רוח לחומר. אך האיסלאם הקלאסי לא הכיר במוסד נפרד, בעל היררכיה וחוקים משל עצמו, האמור להסדיר את ענייני הדת.

האם פירוש הדבר שהאיסלאם מהווה תיאוקרטיה? אם מתכוונים בכך לתפיסת האל כריבון העליון, הרי שהתשובה הנה חיובית בהחלט. אך אם מתכוונים בכך לשלטון של כוהני דת, הרי שהתשובה תהיה שלילית בעליל. צמיחתו של ממסד דתי היררכי וראייתו כסמכות עליונה במדינה, הן חידוש של העת החדשה ותרומה ייחודית של איאתוללה ח´ומיני להגות ולמעש באיסלאם.

המהפכה האיסלאמית באיראן, כמו המהפכות הצרפתית והרוסית, להן היא דומה מבחינות רבות, השפיעה עמוקות לא רק על המדינה האיראנית ותושביה, אלא גם על כל הארצות והעמים שעמם חלקה שיח משותף. כמו במהפכות הצרפתית והרוסית בשעתן, עוררה המהפכה באיראן התלהבות ותקוות כבירות. וכמו אותן מהפכות, היא סבלה מטרור ומ"מלחמת התערבות" משלה; גם לה היו יעקובינים ובולשביקים שגמרו אומר למחות כל שריד של מתינות ופרגמטיזם. ובדומה לאותן מהפכות קודמות, ובמיוחד זו הרוסית, היא הפעילה רשת של מלשינים וסוכני חרש שפעלו, כל אחד בדרכו, בהתאם לטובת המהפכה או לפחות לטובת המשטר שאמור היה לגלם אותה.

המושג מהפכה נוצל לרעה במזרח התיכון המודרני כאשר יוחס - או שימש בסיס - למאורעות רבים שהיה ראוי יותר לכנותם במונח המקביל לקו דאֶטה (Coup d'ֻtat) בצרפתית, לפוטש (Putsch) בגרמנית, לפרונוסיאמינטו (Pronunciamiento) הספרדית או להפיכה בעברית. מעניין שהניסיון הפוליטי של העמים דוברי האנגלית לא סיפק מונח דומה.

מה שהתרחש באיראן לא ענה לאף מונח שכזה. מה שהחל במקור כתנועת שינוי מהפכנית אותנטית, השתבש לחלוטין, בדומה לקודמותיה, והוביל בתוך איראן לעריצות, ומחוצה לה - לטרור ולחתרנות. בניגוד לצרפת ולרוסיה המהפכניות חסרה איראן המהפכנית אמצעים, משאבים וכישורים להפוך למעצמה עולמית או לאיים על הסדר העולמי. האיום שהיא בכל זאת מציבה, עומד בראש ובראשונה לפתחם של המוסלמים ושל האיסלאם.

* ח´ומיני פיתח נושא זה בספרו "אלחכומה אלאסלאמיה" ("הממשלה האיסלאמית"), שיצא לאור ב-.1970 שמו הפרסי של הספר, "וֵלָאיַת-י פַקִיה" - ("שלטון חכם ההלכה"), מעיד על המהפכנות שבמסירת השלטון במדינה לידי חכמי ההלכה, ואת ראשות המדינה לפוסק ההלכה הבכיר מביניהם.

הגל המהפכני באיסלאם נושא כמה וכמה מרכיבים. אחד מהם הוא רגש ההשפלה: התחושה של קבוצת אנשים שהתרגלו להתייחס אל עצמם כנאמנים הבלעדיים לאמת האל, אשר ציווה עליהם להפיצה בקרב הכופרים, אך מצאו את עצמם לפתע נשלטים ומנוצלים בידי אותם כופרים. וגם כאשר אין הם נשלטים עוד על ידי הכופרים, עדיין הם מושפעים עמוקות על ידם באופן המשנה את אורח חייהם, ומסיט אותם מן האיסלאם האמיתי אל נתיבים אחרים. לאותה ההשפלה נוסף גם תסכול, כאשר התרופות השונות שניסו, רובן ייבוא מערבי, כשלו בזו אחר זו.

להשפלה ולתסכול נוסף מרכיב שלישי, הכרחי לתחייה - תחושת ביטחון ועוצמה. אלה נבעו ממשבר הנפט של 1973, כשתמכו מפיקות הנפט הערביות במצרים ובסוריה במלחמתן נגד ישראל; או-אז נוכחו לדעת כי השליטה באספקת הנפט ובתעריפיו כאחד הוכיחה עצמה כנשק יעיל ביותר. העושר, הגאווה והביטחון העצמי שגאו בעקבות משבר הנפט במערב, קיבלו חיזוק נוסף - תחושת בוז. כתוצאה מהיכרות קרובה יותר עם אירופה ואמריקה, החלו מבקרים מוסלמים להתחקות אחר מה שהצטייר בעיניהם כתהליך של ניוון מוסרי וחולשה, הרווח בציוויליזציה המערבית.

בתקופה של מתחים מתעצמים, אידיאולוגיות חסרות בסיס, נאמנויות יגעות ומוסדות קורסים, היו לאידיאולוגיה המובעת במונחים איסלאמיים כמה יתרונות: בסיס רגשי מוכר לזהות קבוצתית, סולידריות וייחודיות; מקור מקובל של לגיטימיות וסמכות; ניסוח קליט של עקרונות לניתוח בעיות ההווה ולהתוויית תוכניות לעתיד. באמצעות היתרונות הללו מסוגל האיסלאם לספק את הסמלים האפקטיביים ביותר להתגייסות - בין אם למען מטרה או משטר ובין אם נגדם.

תנועות איסלאמיות נהנות מיתרון עצום נוסף, בניגוד לכל מתחריהן. באמצעות המסגדים, הן מקיימות רשת של התאגדות ותקשורת שעליה אפילו משטרים עריצים ביותר אינם מסוגלים לפקח. בפועל, משטרים דיקטטוריים אכזריים מסייעים להן, מבלי משים, בהרחקת כל אופוזיציה העשויה לעמוד בדרכן. האיסלאם הרדיקלי, שנהוג לכנותו בשם "פונדמנטליזם איסלאמי", איננו תנועה אחת הומוגנית. קיימים גוונים רבים של פונדמנטליזם איסלאמי בארצות שונות ולעתים אף באותה מדינה.

קבוצות אחדות פועלות בחסות המדינה - מופצות, מנוצלות ומקודמות באמצעות משטרים שונים, ואילו אחרות אינן אלא תנועות עממיות מקוריות הצומחות מלמטה. גם מבין התנועות האיסלאמיות הפועלות בחסות ממלכתית, קיימות כמה וכמה קטגוריות - תנועות רדיקליות לצד שמרניות ותנועות חתרניות לצד אלו העוסקות בהכשרת לבבות. תנועות שמרניות ומכשירות לבבות הוקמו בידי ממשלות שביקשו להגן על עצמן מפני הגל המהפכני. תנועות שכאלו זכו בתקופות שונות לעידוד הממשלות של מצרים, של פקיסטן ובמיוחד של ערב הסעודית. הסוג השני, שחשיבותו רבה לאין-ערוך יותר, צומח מלמטה ונשען על בסיס עממי אותנטי. המהפכה האיסלאמית באיראן היתה הראשונה להעלות תנועה מקטגוריה זו. משטר איסלאמי רדיקלי מושל כיום בסודאן ולתקופה מסוימת שלט גם באפגניסטן. במקומות אחרים מאיימות תנועות איסלאמיות על הסדר הפוליטי הנתון כבר ממילא בסכנה, במיוחד באלג´יריה ובמצרים.

הפונדמנטליסטים המוסלמים, בשונה מן הקבוצות הפרוטסטנטיות שכינוין דבק בהן, אינם שונים מן הזרם המרכזי בסוגיות תיאולוגיות ובפרשנותם לכתבי הקודש. הניתוח הביקורתי שלהם דן בתחום רחב יותר של החברה. לדעתם, העולם האיסלאמי פוסע במשעול הלא-נכון. שליטיו מכנים עצמם "מוסלמים" ומתיימרים לדבוק באיסלאם, אך למעשה הם נטשו את דתם לאחר שביטלו את השריעה והחילו על פניה חוקים ומנהגי כפירה זרים. הפתרון היחיד מבחינתם הוא לשוב אל הנוהג המוסלמי האמיתי, ולשם כך יש לסלק את הממשלות הכופרות לאלתר. פונדמנטליסטים הם אנטי-מערביים מתוך יחסם למערב כמקור הרוע שפשה בחברה המוסלמית, אך התקפותיהם מכוונות בעיקר כלפי שליטיהם ומנהיגיהם. באופן שכזה פעלו התנועות שהביאו להפלת השאה האיראני בשנת 1979, ושנתיים מאוחר יותר - לרצח הנשיא המצרי, סאדאת. הם ראו בשניים תוצר של רשע צרוף במידה שלא ניתן לתקנו אלא באמצעות טיהור פנימי. במצרים הם רצחו את השליט אך לא עלה בידם להשתלט על המדינה, ואילו באיראן הם חיסלו את המשטר והקימו אחר תחתיו.

דת האיסלאם היא אחת הדתות הגדולות בעולם. היא העניקה כבוד ומשמעות לחיים דלים ואפרוריים. היא לימדה בני גזעים שונים לחיות באחווה ועמים בני אמונות שונות לחיות אלה לצד אלה בסובלנות מניחה את הדעת. היא היתה מקור השראה לתרבות מפוארת, במסגרתה חיו גם לא-מוסלמים חיי יצירה ותועלת, והעשירה בהישגיה את העולם כולו. אבל דת האיסלאם, כמו דתות אחרות, ידעה גם זמנים שבהם העניקה לחסידיה השראה לשנאה ולאלימות. לרוע מזלנו עלינו להתמודד עם חלק מהעולם המוסלמי - לא כולו אף לא רובו - בעודו עובר תקופה שכזו, שעה ששנאתו מופנית ברובה כלפינו.

* עיקרון זה נודע בשם תַכְפיר, היינו הכרזה על בודדים או על קבוצות ככופרים, אשר לדעת המכריזים אינם משתייכים עוד לאומה האיסלאמית.

מדוע? אל לנו להפריז בממדי הבעיה. העולם המוסלמי איננו תמים דעים בפסילת המערב, וכן האזורים המוסלמיים של העולם השלישי אינם היחידים באיבתם כלפיו. עדיין קיימים מספרים ניכרים של מוסלמים, ובחוגים מסוימים אפשר שהם מהווים רוב, עמם אנו שותפים להשקפות עולם ולשאיפות בסיסיות בתחומי התרבות, המוסר, החברה והפוליטיקה; המערב עדיין שומר על מעמד רם - בתרבות, בכלכלה ובדיפלומטיה - אצל מדינות מוסלמיות, שחלקן בעלות-ברית למערב. בו-בזמן אין להתעלם מגל השנאה הגורם לאמריקנים לחוש דכדוך, סכנה ומעל לכול - בלבול.

לא אחת גולשת שנאה זו מעוינות כלפי סוג מסוים של אינטרסים, פעילות, מדיניות או אפילו כלפי אי-אלו מדינות. היא הופכת לפסילתה של התרבות המערבית, לא רק בגלל מעשיה אלא בשל מה שהנה, ובשל העקרונות והערכים אותם היא מיישמת ובהם היא דוגלת. אלה אכן נחשבים לרוע מולד, ומי שמקדם או מקבל אותם, נחשב גם הוא ל"אויב האל".

ביטוי זה החוזר תכופות בדברי ההנהגה האיראנית, הן בלשון המשפטית, והן בהכרזות מדיניות, נראה ודאי מוזר ביותר למשקיף הזר-המודרני, דתי או חילוני. קשה לעכל את הרעיון כי לאל ישנם אויבים, וכי הוא זקוק לעזרת בני-אנוש כדי לזהותם ולחסל אותם. במבט נוסף, אולי אין הוא כה זר. התפיסה של אויבי האל מוכרת מן העת העתיקה הקלאסית והפרה-קלאסית, והיא מופיעה הן במקרא הן בברית החדשה, כמו בקוראן.

באיסלאם עבר המאבק בין טוב לרע מלכתחילה אל ממדים פוליטיים, ואפילו צבאיים. מוחמד, יש לזכור, לא היה נביא ומורה בלבד, כמו מייסדיהן של דתות אחרות, אלא גם שליט ולוחם. מכאן שמאבקו-הוא כלל גם את מאבקן של המדינה וכוחותיה המזוינים. אם הלוחמים במערכה הקדושה למען האיסלאם, "מלחמת האלוהים" (קוראן ח: עג; ט: מא ובמקומות אחרים), נלחמים למען האל, הרי מכאן שמתנגדים נלחמים כנגד האל. ומאחר שאלוהים הוא הריבון, שליטה העליון של המדינה האיסלאמית, שבתחילה הנביא עצמו ולאחריו הח´ליפים היו נציגיו עלי אדמות, הרי שאלוהים כריבון הוא מפקד הצבא. הצבא הוא צבאו של האל, והאויב הוא אויבו של האל. חובתם של חיילי האל היא לשגר את אויבי האל במהירות האפשרית אל המקום שבו הוא יוכל לגזור את עונשם, דהיינו אל העולם הבא.

את השאלה המרכזית המעסיקה בימינו את קובעי המדיניות במערב אפשר לנסח כך: האם איסלאם, פונדמנטליסטי או אחר, מהווה איום על המערב? לשאלה פשוטה זו ניתנו תשובות פשוטות שונות, וכדרכן של תשובות פשוטות - לרוב הן מטעות. על פי אסכולה אחת, לאחר נפילת ברית המועצות והתנועה הקומוניסטית, הפכו האיסלאם והפונדמנטליזם האיסלאמי לאיום העיקרי על המערב ועל אורח החיים המערבי. ואילו אסכולה אחרת גורסת כי המוסלמים, ובכללם הפונדמנטליסטים הרדיקלים, הם ביסודו של דבר אנשים הגונים, אדוקים ושוחרי שלום, שמקצתם נדחפו אל מעבר לגבול כוח הסבל שלהם בעקבות כל הדברים הנוראיים שעוללנו להם אנחנו, אנשי המערב. אנו בוחרים לראות בהם אויבים כיוון שיש לנו צורך פסיכולוגי באויב שימלא את מקומה של ברית המועצות שחלפה מן העולם.

שתי ההשקפות הללו מכילות גרעינים של אמת, אך שתיהן טועות באופן חמור. האיסלאם, כפי שהוא, אינו אויב של המערב; אדרבה, פה ושם גדל והולך מספר המוסלמים המעוניינים ביחסים קרובים וידידותיים יותר עם המערב, ובפיתוחם של מוסדות דמוקרטיים בארצותיהם. אבל מספר ניכר של מוסלמים - בייחוד אלה שאנו מכנים "פונדמנטליסטים", הם עוינים ומסוכנים, לא בגלל הצורך שלנו, אלא בגלל הצורך שלהם באויב.

בשנים האחרונות חלו כמה שינויי תפיסה בקרב המוסלמים, שהובילו אצלם גם לשינוי בטקטיקה. מקצתם עדיין מזהים את המערב בכלל, ומנהיגתו הנוכחית, ארצות הברית בפרט, כאותו אויב קדמון ובלתי מתפשר של האיסלאם, המכשול הרציני היחיד שמונע מהאמונה וממשפט האלוהים לשוב למקומותיהם, ומסמל את ניצחונם העולמי הסופי. מבחינתם אין כל דרך זולת מלחמה לחיים ולמוות במטרה להגשים את מה שנראה להם ציוויי אמונתם. אחרים, על אף היותם מוסלמים מאמינים ובעלי מודעות עמוקה לפגמי החברה המערבית, מבחינים גם במעלותיה - סקרנותה ורוחה החקרנית שהניבו את המדע והטכנולוגיה המודרניים, ומחויבותה לחירות האדם שיצרה את המשטר הדמוקרטי המודרני. מוסלמים אלה, תוך שהם דבקים באמונותיהם ובתרבותם, מבקשים להצטרף אלינו בחיפוש אחר עולם חופשי וטוב יותר. גם כאן קיימים אחרים, הרואים במערב את האויב המובהק ומקור לכל הרוע, אך בו-בזמן מכירים בעוצמתו ותרים אחר פשרה זמנית, במטרה להיערך היטב למאבק הסופי. יהיה זה נבון אם לא נבלבל בין הקבוצה השנייה לשלישית.

© כל הזכויות שמורות לכנרת דביר הוצאה לאור

משבר האיסלאם (האיסלם) - ברנרד לואיס
The Crisis Of Islam - Holy War and Unholy Terror - Bernard Lewis


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים