» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים בדצמבר 2006       חזור

העליונים: בתוככי בית המשפט העליון
מאת: נעמי לויצקי

ההוצאה: הקיבוץ המאוחד הספריה החדשה הדברים הסמויים מן העין, מאחרי הדלת הסגורה הם שעושים את העלילה. לויצקי פורסת כאן סיפור הנקרא כמו רומאן רחב-יריעה ששורת אפיקים עלילתיים מתנקזת בו בסופו של דבר אל הזירה של בית- המשפט העליון, בעיקר בעשור האחרון, תקופת נשיאותו של אהרון ברק. זו התקופה שבה הבשילה מהפכה גדולה, הכרעות-הדין שינו את השיח הלאומי, בנו סדר חדש שהגביר מאד את כוחו של בית- המשפט, עד כי החל להשפיע על כל דבר בחיינו. וזו גם תקופה של חלום ושברו, של תנופה שבסופה מצא את עצמו נשיאו קצוץ-מחלפות, מאוכזב ובודד, תשוש מן המאבקים. תחת ידה של לויצקי הופכת האות המתה של פסקי-הדין לשלבים של סיפור מרתק, של הדרמה המתחוללת "במשפחת השופטים".

האובייקטיביות השיפוטית, העמדות הערכיות והפרשנות כורעות בספר הזה תחת כובד המשקל של אישיות השופטים ושל הרקע הביוגרפי-תרבותי שלהם. השופטים הם בו כבני- אדם שנושאים את רוחות עברם, את חוויותיהם האישיות שהזמן לא מחק את רישומן, את רגשותיהם, שנאותיהם ואהבותיהם, את כל אותם דברים שעושים את האדם אדם. עימם הם באים אל המאבקים עוצרי-הנשימה של ההרכבים, שבסופם מישהו כותב את פסק-הדין, מישהו משתכנע לחתום "אני מסכים", ומישהו טורח על חוות-דעת של מיעוט.

גיבורי "הרומאן" הזה הם דורית ביניש, מישאל חשין, דליה דורנר, אליהו מצא, איילה פרוקצ'יה, אדמונד לוי, אסתר חיות ואחרים, וכמובן אהרון ברק. מסלול העלילה של כל אחד מאלה מגיע לשיאו בתקופת כהונתו כשופט עליון, ובכל-זאת, לא לכל המסלולים אותו מבנה, יש מי שסיפורו הוא קו ישר המוליך משלב לשלב ויש מי שפסגת הסיפור שלו היא מהפך אישי רב-עוצמה, הפניית עורף למסכת חייו שלו-עצמו, ואפילו חוויה מתקנת. העלילות השונות גם מבשילות מזג שיפוטי שונה. יש מי שכותב את פסקי-הדין שלו בסערת רגשות ויש מי שכותב "בריבועים".

לויצקי כותבת כביכול כ"מספר כל-יודע", שבכוחו לחדור לנפשות גיבוריו או לסצנות בחדרי-חדרים. הספר רצוף משפטים כגון "תוך כדי התלבטות נזכרה", "בלילה חלמה", "את מי אוכל לשכנע, חשב", או, "הוא פסע הלוך-ושוב בחדרו וחיפש דימוי ציורי". אולם עיון ברשימת המקורות (128 אישים שריאיינה או שוחחה עימם) ילמד כיצד זכתה לפריבילגיה של פריצת נקודת-התצפית המוגבלת של המתבונן מבחוץ. כל אחת מן הדמויות המככבות בספר תלמד ממנו דברים שלא ידעה על מעמדים שבהם השתתפה.

נעמי לויצקי החלה את דרכה כעיתונאית בשבועון הפוליטי 'כותרת ראשית', והיתה עיתונאית בכירה ב'חדשות' וב'ידיעות אחרונות'. ספרה הקודם הוא רב-המכר 'כבודו: אהרון ברק, ביוגרפיה'. בחמש השנים האחרונות לימדה בבית-הספר למשפטים במכללה למנהל קורס הבוחן את השפעת הביוגרפיה של השופט על הכרעותיו.

העליונים: בתוככי בית המשפט העליון מאת נעמי לויצקי בהוצאת הספריה החדשה, כתיבת הספר נתמכה על ידי קרן תל-אביב על -שם יהושע רבינוביץ, עורכי הספר: מנחם פרי, מירי צפריר, על העטיפה: יאניס קונליס (1978), 416 עמודים.

מתוך הספר על דורית ביניש : "זורמת עם המנגינה"
ובהמשך על דליה דורנר: "ילדות נשכחת"

זורמת עם המנגינה
"דורית היפה", כינו הכל את ביניש. כך בימים שהיתה תלמידה בבית-הספר "תיכון חדש" בתל-אביב, וכך במהלך שירותה הצבאי כקצינה באגף כוח-אדם במטכ"ל, וכמובן, בכל שנותיה הארוכות בפרקליטות המדינה. היא היתה תמירה במונחים של אותם ימים, ודקת גו, שערה הבהיר אסוף בגומייה אל עורפה, וקווצה קטנה של תלתלים סוררים כמו מסרבת להישמע לתכתיב ונשמטת על מצחה. פניה נקיות מאיפור ועיניה מישירות מבט. שובה-לב במיוחד היה החיוך המלבב שעלה מדי פעם על שפתיה.

המיתולוגיה היוונית מספרת שהלנה מטרויה, בתו של האל זאוס, לא נולדה בלידה טבעית, אלא כיאה לבתו של אל בקעה מתוך ביצה של ברבור. אולם היא היתה אשה בשר-ודם, וכה יפה עד שאמרו עליה בסרטה כי פניה היפות השיקו אלף ספינות, ובשל יופיה פרצה מלחמה שנמשכה עשר שנים תמימות. היסוד המרתק ביותר בסיפורה של הלנה אינו דווקא יופיה או הסיפור האישי שלה, כי אם סיפוריהם של האנשים שסבבו אותה, עלייתם ונפילתם, וההשפעה הכמעט-מכשפת שהיתה להלנה על גורלם. דומה שהיסוד המרתק ביותר בסיפורה של ביניש אף הוא טמון דווקא בהשפעתה הממגנטת על גורלם ועל התנהגותם של אחרים.

יעקב קדמי, לימים שופט בבית-המשפט העליון, פגש בה לראשונה כאשר היה ראש אגף החקירות במשטרה וביניש היתה בתחילת דרכה בפרקליטות. הוא עמד באכסדרה של משרד המשפטים, סמוך לגרם המדרגות, ואת רגע המפגש ביניהם הוא מתאר: "פתאום ראיתי איילה יורדת במדרגות". אהרן ברק נשבה בקסמיה עוד בימים שהיה יועץ משפטי לממשלה והיא פרקליטה צעירה במחלקה הפלילית. בפרשת השב"כ עקף היועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר, את פרקליט המדינה הוותיק והמנוסה יונה בלטמן ולא שיתף אותו בסוד. הוא עבד ישירות עם ביניש, שכיהנה באותה עת כמשנה של בלטמן. מי היא דורית ביניש, מהו הרקע התרבותי-פוליטי שממנו צמחה וממנו אף ינקה את כוחה הפנימי, וכיצד טיפסה במהירות כה גדולה לצמרת המשפטית של המדינה?

אהרון וחווה ורבה, הוריה של ביניש, עלו ארצה מפולין בשנת 1933 עם בתם הבכורה בת השלוש, פנינה. אהרון, שהכל קראו לו "ורבה", נולד בעיר קמין קושירסקי שבאוקראינה. בצעירותו היה פעיל במפלגת פועלי ציון שמאל בוורשה, מפלגה שדב בר בורוכוב היה ממקימיה ולימים התפלגה לשתי מפלגות: מפא"י ומפ"ם. הבורוכוביסטים הצעירים האמינו בכל לבם בשילוב של מרקסיזם וציונות, בהגנה עצמית מפני אנטישמיות, ובהגשמה עצמית בעלייה לארץ-ישראל. השפה העיקרית בתוך החבורה היתה כמובן יידיש, שכן במאבק הגדול שהתחולל באותם ימים בין העברית לבין היידיש דגל בורוכוב בשימורה של היידיש כשפתם של היהודים, וכך נהגו גם נאמני תורתו.

ורבה נסע לברלין ללמוד משפטים, אולם כאשר פקד את גרמניה המשבר הכלכלי הגדול של שנת 1929, עזב את רפובליקת ויימאר, עוד בטרם עלו הנאצים לשלטון, ונסע לפולין. לארץ-ישראל הגיע לביקור קצר מטעם החלוץ, וכבר אז היה ברור לו שיבוא יום ויעלה ארצה לצמיתות. כך עשה והציל את נפשו מציפורני הנאצים. הימים היו ימי המנדט הבריטי בארץ-ישראל, וכחלק ממדיניות גאולת האדמות גייסו פרנסי היישוב היהודי יהודים בעלי ממון שירכשו קרקעות ברחבי הארץ. ורבה קיבל משרה כמזכיר חברת "אל ההר", שהיתה בבעלותו של יהודי אמריקני בשם הולצמן, אשר רכש קרקעות לטובת היישוב היהודי באזור המוכר היום כגוש עציון. כשחיפשו בחברה שם הולם לאזור אמר מישהו, איש כבר לא זוכר מי, שהולצמן פירושו ביידיש 'איש עץ', ולכן הציע שיקראו למקום גוש עציון.

כך, מספרת פנינה הררי, נולד השם. אחר-כך עבר ורבה לעבוד במגבית "כופר היישוב", וזו שינתה את שמה מאוחר יותר למגבית "מס חירום", ושוב שינתה את שמה ערב הקמת המדינה ועכשיו נקראה "מגבית ההתגייסות". כל העת היה זה למעשה אותו ארגון, שתפקידו לאסוף כסף למען כוחות ההגנה. בשלב מסוים התבצע גיוס של תכשיטי זהב בקרב אנשי היישוב, ותמורת התכשיטים ניתנו טבעות עשויות מפח ועליהן מוטבע השם: "כופר היישוב". גם אהרון וחווה ורבה נתנו את טבעות הנישואין שלהם למגבית וקיבלו בתמורה את טבעות-הפח הקטנות עם הכיתוב. שנים רבות אחר-כך, בין סלילי החוטים במגירה של מכונת-התפירה הביתית, מצאו פנינה ודורית את שתי טבעות-הפח, מושחרות משהו. משקמה מדינת ישראל והושבעה ממשלתה הראשונה, עבר ורבה לעבוד עם שר התחבורה הראשון, דוד רמז.

בני-הזוג ורבה ושתי בנותיהם התגוררו בתל-אביב, ברחוב חובבי ציון, אזור שנחשב אז צפון תל-אביב. מדי שבת בבוקר, הבנות לבושות בגדי חג, היו יוצאים מביתם וצועדים יחדיו לטיול של שבת אל סניף המפלגה, ששכן סמוך לכיכר דיזנגוף, היכן שלימים הוקם תיאטרון האוהל. היה זה סניף ג', החזק והחשוב בתל-אביב, והדמויות המרכזיות שהנהיגו אותו היו זלמן ארן, גולדה מאיר ומרדכי נמיר. המפלגה היתה מרכז הווייתה של המשפחה. באמצע שנות הארבעים ניטש קרב איתנים בסניף סביב הפילוג בין מפא"י לבין אחדות העבודה, לורבה שמור בהיסטוריה הפנים תל-אביבית של מפא"י מקום של כבוד בשל גיוס המוני של נאמני מפא"י בסניף ג'.

משרדי הממשלה היו כמובן בירושלים. הנסיעות באותם ימים מתל-אביב לירושלים היו קשות לורבה, והוא עזב את עבודתו בממשלה, עבר לעבוד בלשכת המס בהסתדרות העובדים הכללית, ושם נשאר. בפוליטיקה הפנימית של מפא"י הוא היה עסקן בפלג שנקרא באותם ימים "הגוש", קבוצת הפוליטיקאים השלטת במפלגה בהנהגתו של שרגא נצר, שהיה האיש החזק מאחורי הקלעים. ורבה, אדם שקט והגון, היה קרוב במיוחד ליהושע רבינוביץ', מאנשי "הגוש", לימים ראש עיריית תל-אביב ושר האוצר בממשלתו הראשונה של יצחק רבין. כאחד העסקנים המרכזיים ב"גוש" היה ורבה נאמן ללא סייג למפלגה, שהיתה לו עוגן ובית כאחד. ביניש מתארת את אביה כאיש ספר, שעבד במשך כל שנותיו בעבודה ציבורית. את התכונה הזאת, כך תאמר, היא ירשה ממנו.

אמה של ביניש, חווה, תלמידתו של יאנוש קורצ'אק בפולין, נולדה בעיירה צ'כנוביץ' שליד ביאליסטוק. במלחמת-העולם הראשונה כבש הצבא הגרמני את האזור, וחווה למדה בבית-ספר ששפת ההוראה בו גרמנית. כדי ללמוד יהדות היתה הולכת, בנוסף ללימודיה הרגילים, גם לחדר. לוורשה הגיעה כתלמידה בסמינר לגננות של "תרבות", זרם בחינוך העברי שהיו בו מורים מן המעלה הראשונה, ביניהם יצחק אלתרמן, אביו של המשורר נתן אלתרמן, לימים מנהל מחלקת החינוך בעיריית תל-אביב. עם סיום לימודיה נשלחה הצעירה חווה על-ידי "תרבות" לעיר ביאליסטוק לנהל בית-יתומות שהיה בשליטת הזרם היידישסטי. במסגרת מלחמת התרבות בין היידיש לעברית האמינו אנשי זרם החינוך "תרבות" שחווה, בנועם הליכותיה, בחוכמתה וברוחה הטובה, תצליח להעביר את בית-היתומות מן היידיש לשפה העברית. חווה הצליחה אף למעלה מכך, שכן בתקופתה כמנהלת המוסד הפך המקום להיות גם המרכז העיקרי לפעילות הציונית באזור.

כאשר עלתה חווה ארצה כבר היה יצחק אלתרמן המנהל של מחלקת החינוך בעירייה, ובהמלצתו קיבלה משרה כמנהלת גן-ילדים. הגן, ששכן ברחוב בן יהודה 29 בתל-אביב, נקרא במקור מעון כ"ט, אולם חווה ביקשה להסב את שמו ולקרוא לו על-שם יצחק אלתרמן. הגן של חווה - כך כונה לבסוף בפי כל - היה הגן של ילדי השחקנים, בעיקר שחקני תיאטרון הבימה, ובין הילדים היו בנו של שמעון פינקל, בנו של אהרון מסקין, והילדים אילנה רובינא וירון לונדון. כפי שהיה מקובל באותם ימים, גם הגן של חווה היה פתוח עד לשעה ארבע אחר-הצהריים. פנינה, הבת הבכורה, כבר הגיעה לגיל בית-ספר, ושם הסתיימו הלימודים בשעות הצהריים.

ומה תעשה איפוא הילדה עד לשעה ארבע? מי ידאג לה? חווה פתרה את הבעיה בדרך יצירתית. היא אספה שישה ילדים נוספים שהוריהם עבדו, ופתחה כיתה א' בגן-הילדים שלה, עם מורה פרטית שהגיעה לגן מדי יום-ביומו כדי ללמד אותם ספר. כאשר נולדה בת-הזקונים דורית, כבר היתה המשפחה מבוססת יותר מן הבחינה הכלכלית, ובבית היתה מטפלת. פנינה הררי מספרת שהחיים בבית היו מתחילים בשבע או בשמונה בערב, כשכולם היו חוזרים הביתה ומספרים את חוויות היום. הבית היה תמיד מלא אורחים, ידידים שבאו לבקר ודיברו על ספרות ועל פוליטיקה, אנשי מפלגה שהיו באים לטכס עצה ולהמתיק סוד עם ורבה, והילדות היו שותפות מלאות לשיחות הללו. זה לא היה בית דתי כלל ועיקר, הם היו חילונים גמורים, אולם הקפידו לקיים את החגים; חווה ייחסה חשיבות חינוכית מרובה לכיבוד המסורת, ולכל חג היו מאכלים משלו ואמרות משלו. דורית היתה הילדה של אמא, וכשחווה נסעה לשנת השתלמות בחינוך בישיבה יניברסיטי, נסעה איתה דורית הקטנה בת השש, ושם למדה בבית-ספר יהודי בפלטפבוש שבברוקלין. פנינה, שהיתה כבר בת שבע-עשרה, נשארה בבית עם אבא.

כאשר הלכה חווה לעולמה לאחר מחלה קשה, ספד לה נתן אלתרמן, ידיד קרוב ובן-בית, בספר שיצא לזכרה: "תמיד היתה קשובה אל החדש והמתחדש. היא היתה מן המובהקים שבין הכוחות הערים והמחפשים, המחדשים וחסרי-המנוחה, בתחומי החינוך העברי, ועם זאת לא היה קשור יותר ממנה אל השורשים, אל מניחי היסודות..." ביניש היתה אז בת עשרים-ושבע, ומות אמה, היא מספרת, היה אחד המשברים הקשים בחייה, אם לא הקשה בהם.

ביניש אומרת שהיא מודעת היטב לעובדה שלביוגרפיה האישית של השופט יש השפעה מכרעת על השקפת עולמו, על התנהלותו, וכתוצאה מכך גם על הפסיקה שהוא מוציא מתחת ידיו. הגם שהיא-עצמה נרתעת מחשיפה אישית, היא מודה שכשופטת היא חשה היטב את עוצמת השפעתה של המורשת שממנה צמחה. המורשת המשפחתית של ביניש, והסביבה התרבותית שבה גדלה והתחנכה, דומות במשהו לאלה של ברק. צבי בריק, אביו של ברק, היה ציוני, איש תנועת העבודה שעבד בהסתדרות הציונית; ולאה, אמו של ברק, היתה מחנכת ומורה, כמו אמה של ביניש. עם זאת, אופיה של הילדות שעברה עליהם שונה באופן תהומי, ואפשר שההבדל המהותי כל-כך בגישתם ובהתנהלותם של השניים נעוץ, בין השאר, בשוני זה. ברק הוא ניצול שואה. כילד שעוד לא מלאו לו חמש נחשף לזוועות של הנאצים ולרצחנותם של הליטאים. הוא היה רדוף וחי בפחד מתמיד. ביניש, לעומתו, גדלה בסביבה מפנקת, שהעניקה לה חום ותחושת ביטחון מרבית. כילדה וכנערה לא ידעה מחסור, ומעולם לא ידעה קושי או חרדה, בוודאי לא חרדה קיומית כמו זו שידע ברק.

מורטון הורוביץ, פרופסור להיסטוריה של המשפט באוניברסיטת הרווארד, כתב בספרו 'בית-המשפט של וורן', שהליברלים הגדולים והחדשנים של בית-המשפט העליון האמריקני באו ממצוקה כלשהי או מעוני וגדלו מחוץ למסלול הטבעי. הם היו זרים בארצם, וככאלה הבינו באופן עמוק את בעיותיהם ואת מצוקותיהם של אחרים, חוו אישית את משמעות הביטוי "לא להיות שייך". ביניש אומנם מגדירה את עצמה כשופטת ליברלית, אולם המציאות מוכיחה שהיא ליברלית רק במידה, וספק אם ניתן לצפות ממנה להיות חדשנית או מובילת דרך. היא נוטה דווקא להיות שמרנית למדי וממסדית משהו, מעניקה משקל רב לעמדת המדינה, והיא השופטת היחידה בבית-המשפט העליון ששואלת את המתמחים שלה היכן שירתו בצבא.

ביניש נולדה בתל-אביב בשנת 1942. היא למדה בבית-הספר "בית חינוך" על-שם טשרניחובסקי, שבו למד גם יצחק רבין שנים רבות קודם לכן. כאשר היתה בכיתה א' השתייך "בית חינוך" לזרם העובדים, וכשהיתה בכיתה ב' כבר הפך להיות חלק מזרם החינוך הממלכתי, אם כי המשיך להיות מזוהה אידיאולוגית עם הסתדרות העובדים הכללית. אך יותר מכל, כך היא חשה, "תיכון חדש" הוא שעיצב את דפוסי חשיבתה. "תיכון חדש" היה באותם ימים בית-ספר יוצא-דופן, שטיפח אינדיבידואליזם, ומשום כך, בניגוד לבתי-ספר אחרים, לא הנהיג תלבושת אחידה לתלמידים. רק את ימי שישי היו נוהגים לציין בלבוש מיוחד: חברי תנועות הנוער של השמאל היו באים בחולצות כחולות, ושאר התלמידים בחולצות לבנות, ואיש לא הפר את הרוח הכללית.

את המורים נהגו לכנות בשמם הפרטי, ובימים שהתלמידים בבתי-הספר האחרים נהגו לקום בפני מוריהם עם כניסתם לכיתה, לא אימצו ב"תיכון חדש" את המנהג הזה. טוני הלה, המנהלת האגדית של "תיכון חדש", אשה ממוצא יקי, שהעברית שלה היתה רחוקה מאוד מלהיות מושלמת, ועד יומה האחרון דיברה במבטא גרמני כבד, היתה המורה הנערצת על ביניש. אהבתה הגדולה של טוני היתה נתונה לאמנות, ואותה הנחילה בהתלהבות רבה לתלמידיה. התלמידים המועדפים עליה, וביניהם גם ביניש, הוזמנו מדי פעם לביתה כדי לערוך דיונים ספרותיים, כגון ערב על ספרו של משה שמיר 'כי עירום אתה'. ביניש היתה ילדה טובה באמת, היא הכינה את שיעוריה באדיקות, מחברותיה היו מסודרות להפליא, וכמו ילדות מבית טוב היא פרטה בפסנתר, והיתה חברה בקן צפון של התנועה המאוחדת, תנועת נוער שהיתה מזוהה עם מפא"י. לא היה בה ולו שמץ מן השובבות. חבריה לכיתה מתארים אותה כמרוחקת, דמות אריסטוקרטית משהו, מביטה על הכל מן הצד, באותו חיוך קטן בשיפולי שפתיה, ספק-ציני ספק-ממתיק-סוד.

החברה הכי טובה שלה היתה דנה ברנצובסקי-ברן, והשתיים היו צמד בלתי-נפרד, תמיד ביחד, תמיד נבדלות משאר הילדים, אפופות באיזו חשאיות. עוזי שחם, חבר לכיתה, אומר שביניש היתה כמו ינשוף שיושב לו מעל לכיתה ומביט על הדברים מלמעלה, לעולם במבט ביקורתי. "היא היתה ילדה בוגרת מאוד ואולי זה היה הסימן לבאות", הוא אומר. האמת היא שבבית-הספר "תיכון חדש" לדורותיו, כולל בדורה של ביניש, גדלו גם צעירים שפיתחו פילוסופיות משלהם ולא הלכו בתלם. היו ביניהם אנשי שמאל קיצוני ואנשי ימין קיצוני, והיו כאלה שמרדו בחברה שצמחו ממנה והתחברו לנוער שוליים. ביניש לא נמנתה עימם. חבריה מתארים אותה כנערה נעימת-הליכות, מאופקת, לא חמה במיוחד, כזאת שמשדרת קרירות מסוימת, אם כי, הם אומרים, תמיד היה נעים להימצא בחברתה. ירון רוכל, בן-כיתתה של ביניש, אומר שהם היו כולם חבורה רצינית מאוד, "אולי בגלל אופיו של בית-הספר ואולי בגלל אופיה המיוחד של הכיתה שלנו. היינו יושבים בהפסקות לשיחה על ספר, על פוליטיקה וענייני חברה.

פעם, באחד באפריל, ברחה הכיתה כולה מבית-הספר, ולמשך שיעור אחד הלכנו לשוט בירקון וחשבנו שאנחנו נורא שובבים, ואפילו זה היה חריג אצלנו", אבל ביניש לא הצטרפה גם לחריג הזה. פעם אחרת ניסתה קבוצה של תלמידים להתבדח, והם קפצו מן החלון במהלך שיעור והתיישבו על גגון קטן מתחתיו; או-אז נתקלו בעיניה הביקורתיות של ביניש והבינו שאין להם קהל אוהד. הם לא חזרו שוב על מעשה הקונדס. חבר אחר בכיתה היה המנצח והפסנתרן דניאל ברנבוים, שכבר כנער נחשב לגאון ולפסנתרן ברמה בינלאומית. היכרות טובה בין הורי השניים, וחיבתה הרה של ביניש למוסיקה, חיברו אותה עם ברנבוים, והם היו לידידים. הידידות הזו פרחה מחדש והתהדקה בשנים מאוחרות יותר, כשברנבוים כבר היה כוכב גדול בשמי המוסיקה העולמית. החבורה כולה נהגה להתייצב לקונצרטים של ברנבוים בבית ציוני אמריקה, שאך זה הוקם, וכולם היו יושבים בקונצרט ובידיהם פרטיטורות, שכן ברנבוים לימד אותם כיצד יש לקרוא פרטיטורה.

בניגוד לביניש היה ברנבוים ילד שובב, לעתים מצחיק, ופעמים רבות מתוסכל מן העובדה שכישרונו המוסיקלי גוזל ממנו את ילדותו. יום אחד עמד מרפסת והקריא בקול גדול את כל ההספד של מארק אנתוני על יוליוס קיסר מתוך המחזה של שקספיר; ובכיתה, כשטוני היתה עוברת בין הטורים אגב דקלום איזה שיר או סיפור, או דיבור על היינריך היינה, ומתקדמת לכיוונה של ביניש שישבה בספסל האחרון - היה ברנבוים קם ממקומו בשורה הקדמית, הולך בעקבותיה ומחקה את תנועותיה, והכיתה כולה היתה גועה בצחוק. לפעמים היה מפריע למשחקי הכדור של ילדים אחרים, משום שעליו נאסר לשחק במשחק שסיכן את שלמות אצבעותיו. לברנבוים סלחה ביניש על כל משובות הנעורים. ד"ר אהרון ברמן, שניהל את בית-הספר לצידה של טוני, הקים לתלמידיו חוג לפילוסופיה שאותו נהג לארח בשעות הערב בביתו.

ברמן היה שפינוזיסט, והסמינר עסק בקונסטנטין ברונר, פילוסוף גרמני יהודי ידוע רק במקצת, שנחשב בעיני רבים לממשיכו של שפינוזה (ראו הערה מס'1). הנאצים השמידו את עבודותיו של ברונר, ורק בשנים האחרונות הוא זוכה לתחייה מחודשת ולהכרה הראויה כפילוסוף חשוב. פרופסור ירון אזרחי, תלמיד ב"תיכון חדש", היה חבר נלהב בחוג של ברמן. "ברונר", הוא אומר, "היה פנתאיסט, שפירושו הכרה עמוקה בכך שאנחנו אופן של העולם כישות אחת, וכל אחד ואחד מאיתנו הוא חלקיק של הקיום הטוטאלי. ישנם מרכיבים של השפעה הינדואיסטית בתורה שלו, זה מעניין וזה משך אותנו מאוד, וברמן היה מביא להרצאות אדם בשם הלר, מין פילוסוף שלא הצליח להשתלב בארץ, אבל הפילוסופיה בערה בו כמו הסנה שלא אוכל, ודורית, למרות שכבר סיימה את בית-הספר והיתה סגן בצבא, המשיכה להגיע למפגשים של דוקטור ברמן.

הערה 1: ברונר נולד בגרמניה בשנת 1862 בשם ליאו ורטהיימר, וכאשר החליט לזנוח את עיסוקיו הספרותיים והעיתונאיים לטובת הפילוסופיה, שינה את שמו לקונסטנטין ברונר. הוא היה נצר למשפחת רבנים וזנח את הדת, אולם האמין בכל לבו ברוח הנביאים הגדולים של ישראל, ומנה את ישו כנביא החשוב מכולם. בשנת 3391 הצליח להימלט מגרמניה עם רעייתו ועם בתו המאומצת, ומצא מקלט בהולנד, ארצו של שפינוזה. הוא מת ממחלת לב בשנת .1937 כאשר פלשו הנאצים להולנד, נתפסו הרעיה בת ה-18 והבת ונשלחו למחנה ההשמדה בסוביבור, שם נרצחו בתאי הגזים.

היא התעניינה בפילוסופיה וראו שאהבה מאוד את ברמן. היא היתה משתתפת ערה מאוד בדיונים שהתקיימו על צורות חשיבה ועל התודעה. היתה לה חשיבה מבריקה למדי וממושמעת, וניכר בה אלמנט אנליטי, אבל גם ם, במפגשים הללו אצל דוקטור ברמן, היה בה משהו מאוד מרוחק". המסלול של לימודי המשפטים לא היה הטבעי בשביל ביניש. בצעירותה, כך היא מספרת, נמשך לבה למדעי הרוח, בעיקר לספרות ולהיסטוריה, והיא נרשמה לאוניברסיטה דווקא לחוג לספרות, לא למשפטים. ואז התחילו פעולות השכנוע, "מה תעשי עם זה", שאלו אותה חברים ובני משפחה, "את רוצה להיות מורה בבית-ספר?" ודוד, עורך-הדין משה ורה, ורעייתו יעצו לה לפנות ללימודי משפטים. "מכל מקום", הם אמרו לה, "כדאי לך לפחות לבדוק את העניין בטרם תחליטי סופית".

"לקחתי לידי חוברת על משפטים", אומרת ביניש, "וראיתי שם נושאים כמו משפט מסחרי, וממש לא נראה לי שאני רוצה לעסוק במסחר, בשבילי זה היה שיא המהפכה". באותה עת כבר היתה חברתו של מי שעתיד להיות בעלה, יחזקאל ביניש, והוא, שכבר היה רשום ללימודים בפקולטה למשפטים, סייע לה להחליט. "מה הבעיה", אמר לה, "את רוצה להחליף את הרישום? אני אלך ואחליף לך". זמן קצר אחר-כך פגשה ביניש בקונצרט את המנהלת האהובה טוני. היא סיפרה לה על החלטתה, וטוני ניצבה מולה נדהמת, "מה, באמת? איך אפשר שתעשי דבר כזה, חשבתי שתעסקי בחינוך", ואז, לאחר רגע של מחשבה, אמרה טוני, "נו טוב, אם תהיי שופטת נוער, זה לא יהיה נורא".

את ההספד בהלווייתה של טוני כתבה ביניש; וכשנתבקשה ואז כבר היתה שופטת בבית-המשפט העליון לשאת דברים בחגיגת יובל השישים ל"תיכון חדש", בחרה לדבר על האשה הקטנה קמוטת הפנים, שנשאה את ארנקה תחת ידה, דיברה במבטא יקי כבד ובעברית לא מהוקצעת, אולם היתה בעלת אישיות קורנת ועיניים צעירות ונבונות, וכה היה חשוב לה להעביר מסר חינוכי של ערכים. "החינוך לערכים", אמרה ביניש בנאומה, "לא היה מליצה ב'תיכון חדש', גם לא מושג פורמלי. הוא לא היה מחלקה או אגף במשרד החינוך, ולא חלק מביורוקרטיה. חינוך לערכים היה כאן עניין שבהכרה וברגש כאחד. הושקע כאן מאמץ עצום לעצב את דמותם של הצעיר או הצעירה הישראלים. האדם שיגדל כאן יהיה אדם שספג ערכים אוניברסליים, ספג מרוח ההומניזם בצד החינוך לציונות המקורית בלי מרכאות, ולערכי תנועת העבודה, כפי שהאמין בהם דור המייסדים..." ביניש לא היתה תלמידה מצטיינת בפקולטה למשפטים, ובמשך כל שנת הלימודים הראשונה חשבה לעזוב, שכן ההרצאות בירושלים היו המוניות מדי לטעמה והיא שקלה בינה-לבינה אם היא רוצה להמשיך ולהידחף בין כל התלמידים הרבים.

אולם מתרגל צעיר במקצוע "יסודות המשפט" ושמו אהרן ברק שלח לה יום אחד פתק ובו כמה מלים על החשיבה המקורית שלה, ומבלי דעת עודד אותה והשפיע עליה להישאר. אבל כשכל הסטודנטים כבר היו מסודרים במקומות ההתמחות, היא עדיין לא התארגנה, כי כלל לא היתה משוכנעת שהיא רוצה לעסוק במקצוע. "ויום אחד", היא מספרת, "יחזקאל הלך ברחוב ופגש באקראי את ברק, ששאל אותו מיד, 'תגיד, יחזקאל, איפה דורית עושה את הסטאז'?' ויחזקאל אמר שאני עוד לא יודעת. 'טוב', ענה ברק, 'שתלך למשרד המשפטים ותגיד שאני המלצתי'".

דורית ויחזקאל ביניש הכירו באקראי בעת שירותם הצבאי. היא קצינה בדרגת סגן באגף כוח-אדם במטכ"ל, והוא נגן טרומבון בתזמורת צה"ל. יחזקאל מספר שהיה מחובר למוסיקה כבר מגיל צעיר, ובגיל חמש-עשרה ניגן בכינור בתזמורת חיפה. ברנבוים, שהיה צעיר ממנו בשנה, הגיע בלוויית הוריו כדי לנצח על התזמורת. הם היו שני נערים יחידים בין נגני התזמורת המבוגרים, ומטבע הדברים מצאו לשון משותפת והתיידדו. רק לימים נודע לו שאותו ברנבוים היה בן-כיתתה וידיד של מי שעתידה להיות רעייתו. ביניש מגדיר את עצמו כ"ילד חוץ", כזה שלא היה שייך לזרם המרכזי. מאז גיל ארבע-עשרה, הוא מספר, הרוויח את לחמו בכוחות עצמו, "כדי לא להכביד על הורי, למרות שסכום מסוים לא היה מעיק עליהם יותר מדי". נתן וגולדה ביניש עלו לארץ-ישראל מרומניה בשנת 1930, אחרי שנתן הצליח להשיג סרטיפיקט גם לרעייתו. הם התיישבו בחיפה ופתחו בית-ממכר קטן לבגדים, שרנס אותם בצניעות. נתן עבד בחנות, וגולדה היתה עקרת-בית וטיפלה בילדים והיתה עוזרת לו בשעות אחר-הצהריים כשעלה בידה להתפנות.

ביניש מספר שבמהלך שירותו הצבאי בתזמורת צה"ל למד, אך גם רנס את עצמו בנגינה בכל-מיני מקומות, "ועשיתי את כל זה מתוך גאווה", הוא אומר, "והייתי מאוד גאה בהמחאה הראשונה שקיבלתי, עשרים-וחמש לירות". עמיתיו מתזמורת צה"ל מספרים שכבר באותם ימים נודע ביניש כתחבולן שלעולם ימצא דרך להערים על כללי המשחק. דורית ויחזקאל ביניש עברו לירושלים. הם למדו משפטים והתגוררו בדירת סטודנטים שכורה ברסקו, "דירה קטנטנה, כולה שלושים-וחמישה מטרים מרובעים", מספר יחזקאל. היא עבדה בספרייה הלאומית, והוא המשיך לנגן לפרנסתו.

"אני ראיתי במשפטים דרך חיים", הוא אומר, "אבל דורית לא, אצלה זה לקח לא מעט זמן". היום עוה ביניש את עסקיו מתוך משרד קטן ברחוב קרן היסוד בירושלים, מול הבניין שכעת שוכן בו בית-הדין הארצי לעבודה. יונתן עדיאל, שותפו למשרד עורכי-הדין, היה לשופט מחוזי ואף הגיע לבית-המשפט העליון במינוי זמני של שופט בפועל. הוא החל את דרכו במחלקת הבג"צים בימים שביניש היתה מנהלת המחלקה, ואחר-כך פרש כדי לפתוח את המשרד עם יחזקאל ביניש. הדירה ששימשה כמשרד בתקופת השותפות ביניהם עדיין נמצאת בבעלותם המשותפת, ומתגוררים בה בני משפחתו של עדיאל. כאשר סיים עדיאל את תקופת כהונתו כשופט בפועל, ביקשה ביניש למנות אותו לשופט קבוע, אולם כל המינויים התעכבו בשל הקדמת הבחירות.

בניגוד למקובל, לא נשלח עדיאל חזרה לבית-המשפט המחוזי שממנו בא, אלא נשאר לשבת בעליון ללא תקן רשמי, עד שלבסוף יצא לשבתון. מאז שעזב עדיאל אין לביניש שותפים במשרד. "אני משרד בוטיק", הוא אומר, "ואני לא נמצא יותר בכלל בסביבה המשפטית, כמעט לא מופיע בבתי-משפט, מעדיף בוררויות בינלאומיות וגישורים, אני מוריד פרופיל כמה שאני יכול, ודורית תומכת בי בזה". הוא קורא לה דורית ומטעים את ההברה הראשונה, במלעיל. למגינת-לבו מופיע ביניש לא מעט בבתי-משפט, לא כעורך-דין אלא דווקא כצד במאבקים משפטיים, בין אם כנתבע על-ידי מס הכנסה בשל החובות הכבדים שצברה תזמורת רשות השידור במהלך כהונתו כיושב-ראש התזמורת, ובין אם כתובע במשפטי דיבה הקשורים בכך. ככל שהתקרב מינויה של דורית ביניש לנשיאת בית-המשפט העליון, כן צבר יחזקאל ביניש ביטחון וכבר הסתובב בקומת השופטים בהיכל היש כבתוך שלו. על-פי הנוהג הקיים, עורכי-דין המבקשים לקבל מידע בבית-המשפט העליון נאלצים להתקשר למדורי המנהלה של המשכן. לא ביניש. כשנזקק למידע התקשר ישירות ללשכת נשיא בית-המשפט העליון.

בפעמים הבודדות שהופיע בבית-משפט כעורך-דין נהג באולם כמי שמודע היטב לעובדה שהוא בן-זוגה של הנשיאה המיועדת של בית-המשפט העליון. בניגוד לרעייתו, אשה קרה, מחושבת וזהירה, מקרין ביניש מידה של חום, אומר את אשר על לבו לטוב ולרע, מדבר בהתלהבות רבה וצחוקו מתגלגל. במשך השנים הצליח לצבור כסף ורכוש רב, והוא אומר שהדבר עזר לרעייתו במאבקים הגדולים שניהלה, משום שתמיד ידעה שאינה תלויה בחסדיו של איש וכי יש מי שיפרנס אותה. כיצד הצליח עורך-דין בסדר-גודל כזה, שעוסק, לדבריו, בעיקר בביטוח, להתעשר כל-כך? הוא מספר שהוא מנהל בוררויות בינלאומיות בתחום הביטוח, לפעמים אפילו בוררויות בין מדינות, והוא עושה זאת בשקט, הוא אומר, ללא פרסום, ומשום כך עורכי-הדין בישראל לא יודעים מהם בדיוק מעשיו. ביניש אוהב לדבר, אולם עסקיו אפופים דוק של מסתורין, ובנושא הזה הוא מעדיף דווקא להתעטף בשתיקה. יצאו לו מוניטין של אדם שיודע להסתדר ולסדר דברים. הוא זריז, ממולח, ואפילו רעייתו נוהגת לומר לא פעם בחיוך קטן, "אין בעיה, ביניש כבר יסדר". היא קוראת לו "ביניש".

את אהבתו הגדולה למוסיקה לא זנח מעולם. בנוסף לטרומבון הוא מנגן בכינור ובוויולה, ובמשך תקופה ארוכה, מדי יום ראשון בערב, היו מתכנסים כמה חברים בביתו של נשיא בית-המשפט העליון בדימוס, משה לנדוי, לערב שכולו מוסיקה. ביניש היה מנגן בכינור ובוויולה, איש הטלוויזיה דוד ויצטום היה מנגן בצ'לו, ולנדוי, שהיה פסנתרן מעולה, פרט בפסנתר. וכך היו מנגנים להם להנאתם שלישיות קאמריות. יום אחד, אי-שם באמצע שנות התשעים, ישב ביניש בקפטריה של מלון הילטון בתל-אביב עם אלנה קירבה, רעייתו של דניאל ברנבוים ופסנתרנית מחוננת בזכות עצמה, ובין השניים התגלגלה שיחה שבה אמר לה ביניש: "תשמעי, לך יש חברים בעולם המוסיקה וגם לי יש חברים, מה דעתך שנקים יחד פסטיבל למוסיקה קאמרית, נשכור את אולם תיאטרון החאן בירושלים, שהוא האולם הכי קטן, ונראה מה ילד יום". "אלנה התלהבה", הוא מספר, "ושנינו התחלנו להרים טלפונים, היא למאפיה שלה בצרפת, גרמניה וארצות-הברית, ואני למאפיה שלי באיטליה, ופירסמנו ממש בקטן, בסכום כסף סמלי, שהנה אנחנו עושים סדרה של קונצרטים.

לבקשתנו מיד התייצבו והלכו איתנו מוסיקאים מן השורה הראשונה, כמו הפסנתרן יפים ברונפמן, הצ'לן מישה מאיסקי, והכנר יוליאן רכלין, ובכוונת מכוון עשינו את זה לפני עונת הקונצרטים. החלטנו לתת למוסיקאים כרטיסי-טיסה וחדרים בבית-מלון, וביקשנו מהם להופיע בהתנדבות, למען אהבת ירושלים, כשבתמורה הם יקבלו חיבוק גדול". ביניש גאה במיוחד בפרויקט המוסיקלי הזה, שפר כנפיים והפך מוקד משיכה לקהל שוחרי המוסיקה, וכבר מזמן עבר מתיאטרון החאן הקטן לאולם ימק"א הגדול יותר. עם השנים הלכו והתהדקו הקשרים בין הזוג ביניש לבין הזוג ברנבוים, עד שלעתים נדמה שיחזקאל ביניש אוחז בידו את לוח-הזמנים של ברנבוים. הוא יודע להגיד בכל יום בשנה היכן בדיוק נמצא ברנבוים, ומפיק מכך הנאה מרובה. ביניש לא מחמיצה אף לא אחד מן הקונצרטים שמארגן בעלה. בהיותה מוקפת מוסיקאים כבר הפכה היא-עצמה מכורה למוסיקה. גם בנסיעות עבודה לחו"ל, קונצרט טוב הוא הדבר הראשון שהיא מחפשת. "דורית היתה שותפה נאמנה לרעיונות הללו", אומר ביניש, "היא הבינה שטוב לי בגיל מסוים לעסוק גם בנושאים מוסיקאליים ולא רק בעריכת-דין, ואני עוזר לה בזה שהיא היום מבינה באמת במוסיקה ואנחנו נוסעים לכל פסטיבל משמעותי למוסיקה בעולם. לא פעם, בימי שבת בצהריים, באים אלינו הביתה מוסיקאים צעירים. דורית מארחת אותם ומטפחת אותם, ויש ביניהם מי שהדביקו לה את כינוי החיבה דרלה".

כאמור, ביניש הוא מין "סדרן" כזה באופיו, שידו בכל והוא מתקשה לשבת בשקט. יום אחד הגיע להופעה בפסטיבל ישראל בירושלים והציע לדן הלפרין, יושב-ראש הנהלת הפסטיבל, לגייס לפסטיבל את ברנבוים ואת תזמורת האופרה של ברלין. "זו הוצאה גדולה, אבל כדאית", אמר להלפרין, ועוד בטרם הספיק האחרון לשאוף אוויר, כבר אירגן ביניש נסיעה לוויימאר, אל ברנבוים. הם נסעו עם רות חשין ועם יוסי טלגן, מנהל הפסטיבל, וישבו עם ברנבוים וסיכמו אתו לערוך במסגרת הפסטיבל קונצרט שלם של מוסיקה מאת ריכרד ואגנר. היצירה שנבחרה היתה המערכה הראשונה של "הולקירית", מתוך מחזור האופרות 'טבעת הנילנגים', עם הטנור הספרדי הדגול לאסיד דמינג בתפקיד הראשי. זה היה אמור להיות הקונצרט שסוגר את הפסטיבל. "לפני פסח", מספר ביניש, "יצאה כרגיל החוברת, ואז התחיל הטירוף. כולם צעקו, ונשיא המדינה ביקש לא לנגן את ואגנר, ואז הרמתי טלפון לדניאל ואמרתי לו, 'שמע, אתה חייב לשנות', והוא אמר, 'מה, אתם מדברים על דמוקרטיה, איזה דמוקרטיה זאת?' דורית היתה באותה עת בכנס באילת, ואני העליתי אותה על הקו בשיחת ועידה ואמרנו לו שנינו שאי-אפשר להתווכח עם סמל. לבסוף, אחרי שעה של שיחה ושכנועים, הוא הסכים, ובמקום ואגנר הוא החליט לנגן משהו אחר".

בערב הקונצרט התייצבו כולם להופעה של ברנבוים. היו שם אהרן ברק ורעייתו אליקה, עדנה ארבל, אז עדיין פרקליטת המדינה, דן מרידור ורעייתו ליאורה כל החבורה שבני-הזוג ביניש אוהבים להימצא במחיצתה. בתום הקונצרט החליט ברנבוים, למרות הכל, לנגן יצירה של ואגנר כהדרן. ברק ורעייתו קמו מיד ויצאו מן האולם, לא משום שהם מתנגדים לשמוע את המוסיקה של ואגנר, אלא משום שהשאלה אם לנגן את ואגנר בישראל עדיין שנויה במחלוקת ציבורית קשה, ומשום שנשיא המדינה ביקש לא לנגן את ואגנר. ברק, מודע היטב למעמדו הממלכתי, הבין שהוא חייב ללכת. ביניש נותרה לשבת במקומה, ניסתה להנמיך את ראשה בתקווה שלא יבחינו בה ובארבל היושבת לצידה, אולם הבחינו גם הבחינו, ומיד קמה מחאה ציבורית. יחזקאל ביניש טוען שהביקורת שהוטחה ברעייתו היתה בלתי-הוגנת. "למרות מה שסוכם עם דניאל, הוא הודיע לקהל בתום הקונצרט שהוא הולך לנגן את ואגנר.

זה לא היה חלק מהפסטיבל, והוא אמר שמי שרוצה יכול לצאת, ואני רצתי מיד לברק וגם למרידור ואמרתי להם, תצאו כי הוא הולך לנגן את ואגנר. דורית אמרה שהיא לא יכולה לצאת, כי זה יתפרש כמחאה, ושופט לא יכול להרשות לעצמו למחות". ביניש אומר שבמשך ארבעה חודשים, מיולי ועד אוקטובר, הם סירבו לדבר עם ברנבוים, לא משום שניגן את ואגנר, אלא כיוון שהפר את ההסכם איתם. "אבל לקראת יום-הולדתי אירגנו שתי הנשים, אלנה ודורית, פיוס. 'לא הורסים חברות כזאת', אמרה דורית, ולברנבוים היא אמרה, 'תקשיב לי, דני, לא מתווכחים עם ניצולי שואה, לא מתווכחים עם סמל, בכלל לא משנה אם ניגנו את ואגנר במחנות ההשמדה או לא ניגנו אותו, עם ניצולי שואה לא מתווכחים'". מאז פרשת השב"כ, כאשר היתה המשנה לפרקליט המדינה, מודעת ביניש היטב לעובדה שהיא מושכת אש. תקופה ארוכה עשתה מאמץ ניכר כדי להתחמק מאור הזרקורים ולהימוג אל תוך הרקע. הקונצרט של ואגנר היה מבחינתה מעין תזכורת. עד שתזכה למינוי הנכסף של נשיאת בית-המשפט העליון עדיף לה להרכין ראש ולהנמיך קומה.

ילדות נשכחת
הזיכרון המושחז ביותר שנושאת עימה דליה דורנר מתקופת ילדותה הוא אותה ריצה במעלה מדרגות האבן של בית-החולים הדסה בהר הצופים. בראש גרם-המדרגות מחכה לה אביה, והיא רצה אליו מעלה עד שהיא מגיעה אליו והוא מניף אותה בזרועותיו. בביקור הבא שלה כבר שוכב אבא על ערש דווי והיא מסתכלת על האיש הזה, שלפני זמן כה קצר הניף אותה אל-על בידיים חסונות, והנה הוא שוכב במיטה קרוב אל מותו וכולו שלד עצמות. ילדה-של-אבא, רק בת עשר, והפרידה ממנו היתה קשה מנשוא. "והוא הביט בנו בעיניים כואבות", היא תספר כעבור שנים רבות, "בי, באחי הקטן ובאמי, והוא אמר, אני משאיר אחרי שלושה יתומים. הוא ידע שאמא שלי היא כמו ילדה קטנה והיא לא תצליח לעשות כלום".

לוי גרינברג, אביה של דורנר, נולד באודסה, ויחד עם בני משפחתו עשה את דרכו בים השחור לאיסטנבול שבטורקיה. אחיו הבכור, צבי, עלה לארץ-ישראל ומצא את פרנסתו בעיריית תל-אביב. אחד משני בניו של צבי, שמואל, שהיה רופא ומשום כך כינו אותו במשפחה "הרופא", נשא לאשה את מרים ורבה, דודתה של דורית ביניש מצד אביה. לוי עצמו קבע את ביתו באיסטנבול והיה לסוחר עצים מצליח. במשך הזמן מצא לו הסוחר הצעיר שותף לעסקיו ההולכים ומסתעפים איזאק; ואותו איזאק נשא לאשה את ברטה מרקוס, בתו של הרב דוד מרקוס, רב הראשי של העדה האשכנזית בטורקיה. הרב מרקוס הוזמן לאיסטנבול מגרמניה, שבה השלים את עבודת הדוקטורט שלו בפילוסופיה. הוא אימץ לעצמו את התרבות של יהודי גרמניה וחבש לראשו כיפה רק בעת התפילה ובשעה שהיה אוכל. לברטה היתה אחות צעירה, מינה, ולוי גרינברג התאהב בה, וב- 1929 נשא אותה לאשה.

שנתיים לאחר שנישאו נולדה ללוי ולמינה תינוקת, והם קראו לה תמר. כשהיתה תמר בת שנה-וחצי פקד אסון את המשפחה הצעירה. התינוקת חלתה בדלקת ריאות והלכה לעולמה. "ואמי", מספרת דורנר, "ביכתה את מותה של התינוקת תמר כל ימי חייה". בשנת 1934 נולדה דולי, לימים דליה, וכשלוש שנים מאוחר יותר נולד אחיה, אדי. עסקי העץ של האב עשו חיל. המשפחה התגוררה בשכונה בשם טקסים, שכונה של בני המעמד הבינוני הגבוה, ולא ידעה מחסור. דולי היתה ילדה מאושרת ומפונקת, שמשפחתה הרעיפה עליה כל טוב. שערה הבלונדיני היה אסוף בשתי צמות ארוכות, שאמא או המטפלת היו קולעות מדי יום, והיא נשאה עימה לכל אשר תלך את זוג הבובות החביב עליה, הבובה רוזמרי והבוב ג'ון.

בתקופת מלחמת-העולם השנייה שמרה טורקיה על ניטרלית מוחלטת, והיהודים לא סבלו מרדיפות. להיפך, כמדינה שכלל לא היתה מעורבת בקונפליקט העולמי, הפכה טורקיה צומת מרכזי בניסיונות הנואשים להציל יהודים באירופה. אולם בשלהי 1942 הטילה ממשלת טורקיה מס הון כבד ביותר על כל בני-המיעוטים הלא-מוסלמים, ובכלל זה כמובן על היהודים. בהודעת הממשלה נאמר שכל החייבים במס ההון המיוחד ולא ישלמו אותו בתוך חודש, ייאלצו לעבוד בעבודות כפייה עד שיסלקו את חובם. המס היה כה כבד עד שאיים למוטט כלכלית את כל מי שהיה מחויב בו. התושבים, בעיקר באיסטנבול, שלא עמדו בתשלומי המס הדרקוני נשלחו ברכבות למחנות עבודה בחבל אסטוניה המזרחית, אשר נודעה בשם "סיביר של טורקיה". לוי גרינברג העדיף מחנה עבודה על פני הרס כלכלי מוחלט של משפחתו. כעבור תשעה חודשים של שהות במחנה העבודה הוא שב לאיסטנבול והוא חולה בסרטן.

כאשר הבין עד כמה הוא חולה, החליט לשים את פעמיו לירושלים, לבית-חולים הדסה. הוא לא סמך על הרופאים הטורקים, וממכרים שמע שעדיף לתת את מבטחו ברופאים של ארץ-ישראל. מאחר שהיה פסימי לגבי גורלו, החליט להעלות עמו לישראל את משפחתו: "אני כאשר אבדתי אבדתי, אבל הייתי רוצה לראות את אשתי ואת ילדי אצלכם", כתב לאחיו. בחודש ספטמבר 1944 עלו כל בני משפחת גרינברג על רכבת ינה ונסעו עד תל-אביב. היו ללוי באמתחתו עשרת-אלפים לירות שטרלינג, סכום נכבד ביותר באותם ימים (מאתיים שישים-ושמונה אלף לירות שטרלינג בערכים של היום), והוא הספיק לעשות בארץ עוד עסקה אחת בטרם אושפז בבית-חולים הדסה בהר הצופים, שם הלך לעולמו שבועות אחדים אחרי הגיעם לישראל. הילדה דולי חשה כמו בשירו של ביאליק, "אבי":

לֹא-רַבַּת רָאִיתִי אֶת-אָבִי, לֹא-אָרְכוּ יָמָיו עִמִּי,
בְּעוֹדֶנִּי רַךְ וְקָטָן וּבְטֶרֶם אֶשְׂבַּע צַלְמוֹ,
בִּקְרֹא עוֹד עֵינַי לְרַחֲמָיו וְרֹאשִׁי לְמַחֲסֵה יָדוֹ,
לְקָחוֹ הַמָּוֶת מֵעָלַי, הִפְרִיד בֵּין שְׁנֵינוּ לָנֶצַח,

ארץ חדשה, שפה זרה, ובעיקר יתמות. "בשבילי", תספר דורנר, "כל העלייה לארץ-ישראל, עם כל מה שהתרחש אז בחיי, היתה טראומטית ביותר. אינני זוכרת כלום מטורקיה, רק שהייתי מאושרת שם. אני לא זוכרת את בית-הספר, לא את המורים, לא תלמידים, מעוצמת הטראומה פשוט שכחתי הכל, נמחקו חיי הקודמים, ותוך זמן קצר ביותר אפילו שכחתי לחלוטין את השפה הטורקית".

מינה גרינברג נותרה אלמנה עם שני ילדים קטנים, ועם עשרת-אלפים לירות שטרלינג שהפקידה בבנק בחשבון רגיל, לא צמוד ולא מוגן, ולא סיפרה לאיש, לא התייעצה חששה שמא ייקחו ממנה את הכסף. היא עברה להתגורר עם אחותה חמדה, ברחוב מאפו בתל-אביב. זו היתה דירה קטנה בת שני חדרים בלבד בחדר אחד גרה אחותה, באחר היא-עצמה, והילדים? אותם שלחה לפנימיית "נווה ילד" בנהריה. היה זה מוסד שהוקם עם עלייתו לשלטון של היטלר, והוא יעד לילדים נטולי משפחות, שמרביתם היו יתומים יוצאי גרמניה. חודש אחרי שנחתה בישראל, שבוע אחד בלבד אחרי מות אביה, מצאה את עצמה דולי בת העשר בבית-יתומים.

את צמותיה לא ידעה לקלוע לבד, והיא ביקשה בגרמנית מאחת המדריכות שתעזור לה לסרק את שערה. "לסרק?" הביטה בה המדריכה בפליאה, "יש פה עשרות ילדים, אין לנו זמן לסרק אף-אחד", והיא נטלה זוג מספריים וגזזה את שערותיה של דולי. יותר לא גידלה דולי שיער. היא שוכנה בחדר עם בנות בוגרות ממנה, שהגיעו למוסד ממקום טראומטי עוד יותר, גרמניה. ילדה אחת היתה מניחה כל לילה פרוסת לחם מתחת לכרית השינה שלה. נחמתה היחידה היו הבובות רוזמרי וג'ון שהביאה איתה מטורקיה, אבל מהר מאוד נאלצה להיפרד גם מהן, כי הילדות הגדולות לעגו לה. האוכל במוסד ניתן בצמצום, אולם את המעט שהיה לימדו את הילדים לאכול בנימוס רב.

לימדו אותם גם להאזין למוסיקה קלאסית ולקרוא ספרות יפה, וחינכו אותם לערכים הומאניים-אוניברסליים. בלשכתה בבית-המשפט העליון היתה דורנר כותבת את פסקי-הדין לצלילי אותה מוסיקה שלמדה לאהוב ב"נווה ילד". יום אחד פנתה אליה שם אחת המדריכות ואמרה לה שהיא חייבת להחליף את שמה לשם עברי. הילדה פרצה בבכי, לא, היא לא היתה מוכנה. "אבא ואמא שלי קראו לי דולי, וזהו שמי". היתה זו הפעם הראשונה שמרדה בסמכות, והיא עמדה על שלה ודבקה בשמה דולי עד שהתגייסה לשירות קבע בצה"ל.

כל אותה עת טיפלה הילדה באחיה הצעיר, אדי, שהתקשה להתאקלם ב"נווה ילד" והרבה לבכות. עד מהרה היא רכשה לה מעמד בקרב התלמידים והמורים כאחד, אף שלא היתה חברותית במיוחד, ומנהל בית-הספר החליט שהוא ילמד אותה את השפה העברית בשיעורים פרטיים. בקיץ היה המוסד הופך למעין קייטנת יום, ולילדים חסרי-המשפחה נמצאו משפחות אומנות שאימצו אותם למשך חודשי הקיץ. או-אז היתה אמא נוטלת מעט כסף מן המחבוא שלה בבנק דורנר מכנה אותו "הידעם" ובאה לנהריה לקחת אותה ואת אחיה, והם נסעו לקייטנה בירושלים, בשכונת צפון תלפיות. זה היה הזמן היחיד שעשו הילדים עם אמם במסגרת משפחתית. ארבע שנים שהתה דורנר במוסד בנהריה, עד גיל 14, אז סיימה את בית-הספר היסודי ולא היה לה לאן ללכת. "מנהל בית-הילדים השיג לי מלגה כדי ללמוד בבית-ספר הריאלי בחיפה, ואז אמא שלי שכרה דירת שני חדרים בדמי-מפתח ברחוב רבי עקיבא ארבעים-וחמש. את אחד החדרים היא השכירה לדייר, וזו היתה ההכנסה של המשפחה. שלושתנו, אמי, אחי ואני גרנו בחדר אחד".

הכסף הטמון בבנק, "בבוידעם", כבר הפך ללירות ישראליות, לא נשא ריבית, והלך ונשחק בשיני האינפלציה. מינה פתחה חנות קטנה לצעצועים ולמכשירי כתיבה, אולם פרט לימי החנוכה, עמדה החנות שוממה מקונים. הילדה, שכבר למדה בבית-ספר הריאלי, נרתמה לפרנסת הבית והתחילה ללמד שיעורים פרטיים בשעות אחר-הצהריים. עד שעה שתיים למדה בבית-הספר, משתיים עד שבע לימדה תלמידים אחרים, ואז התפנתה לטפל באחיה. הוא היה זקוק לה, כי אמ היתה חסרת-אונים לחלוטין. דולי הכינה לו ארוחות, השכיבה אותו לישון, הלכה לימי הורים בבית-הספר שלו. בלילה, במיטה, היתה חולמת-בהקיץ שכאשר תגדל היא תגיע למעמד כלכלי כזה שיאפשר לנסוע במונית שירות. זו תהיה האמנציפציה הפרטית שלה.

כשופטת בבית-המשפט העליון ניכרה בדורנר פעם אחר פעם רגישות יוצאת-דופן לנושאים חברתיים. זיכרון הדלות והקשיים שידעה בילדותה נתן את אותותיו בפסיקתה, וזכר חשבון הבנק של אמא, שהותיר אותם חסרי-כל, עלה בעוצמה רבה באחד התיקים שבאו לפניה. היה זה ערעור אזרחי שעסק בתוכנית חיסכון ממשלתית לרכישת דירה, "חיסכון בר-מצווה", שמשרד השיכון שיווק משנות השישים באמצעות הבנקים. באמצע שנות השבעים הצטרפה עטרה שדמון לתוכנית החיסכון בשם ילדיה, בתקווה שכאשר יגדלו ירכשו לעצמם דירה, או לחלופין, יקבלו לידיהם סכום כסף סביר. באותן שנים היתה אינפלציה קשה, ותוכנית החיסכון שמכר הבנק לשדמון לא תאמה את הנסיבות הכלכליות ששררו במשק. "ואני יושבת בשעות הערב המאוחרות בבית-המשפט", תספר דורנר, "וקוראת את התוכנית, ואני אומרת לעצמי שזה מאוד משונה שבמחצית שנות השבעים מכרו תוכנית כזאת שכל-כך לא תאמה למציאות, כל הסיפור הזה היה מאוד בעייתי בעיני, ובעוד אני יושבת וחושבת, עלה בדעתי שייתכן שהבנקים מכרו תוכנית ישנה ופשוט עבדו על האזרחים".

בלשכתה בבית-המשפט העליון ניצבה ספרייה שמדפיה הגיעו עד לתקרה. המדף העליון היה חשוף, ריק מספרים, וזה הפריע לה. היא נזכרה שבעלה שמואל נהג לאסוף במשך שנים את ילקוט הפרסומים שהממשלה הנפיקה שנה-שנה, והכרכים הישנים הללו מעלים אבק אצלה בבית. היא לקחה אותם לכורך, שכרך אותם בכריכה קשה בצבע אדום לוהט, ואז העמידה אותם על המדף האחרון, כקישוט. עכשיו, בעודה חושבת על תוכנית החיסכון, הביטה אל הכרכים האדומים וחשבה שאולי תמצא בהם מענה לתמיהותיה. היא טיפסה על כיסא ובדקה כרך-כרך, שנה אחר שנה מ4791- אחורה, בחיפוש אחר מקורה של תוכנית החיסכון המוזרה. כשהגיעה לשנת 1963 מצאה את מבוקשה1.

"אנשים נכנסו באותן שנים לתוכנית לצורך רכישת דירה, או לחיסכון, על-פי תוכנית ממשלתית", אומרת דורנר, "והפירוש המילולי הכתוב בהסכם שעליו חתמו הוביל למסקנה שאדם חסך מכספו במשך חמש-עשרה שנים וקיבל ריבית ממש זניחה, משהו כמו אגורה אחת". דורנר סברה שדבר כזה אינו מתקבל על הדעת, ותוך שהיא נדרשת לעקרון תום-הלב שחל על המדינה ועל הבנק, כנעה את שני חבריה להרכב, טובה שטרסברג-כהן ומוחמד זועבי, לקבל את ערעורם של החוסכים ולשלם להם סכום ריאלי לאחר ערך החיסכון שצברו בתוספת ריבית מתקבלת על הדעת. היה זה ללא ספק פסק-דין ליברלי-אקטיביסטי ייחודי, שנגע לזכויות חברתיות. "אני", תגיד דורנר, "ראיתי בזה פסק-דין חשוב ביותר, שהיה בו היבט חברתי מן המעלה הראשונה.

הרי מדובר באנשים קשי-יום שצברו סכומים קטנים, וגם את זה המדינה נטלה מהם, ויצא שהם נתנו למדינה הלוואה עומדת למשך חמש-עשרה שנים". ל היה פסק-דינה של דורנר נותר על כנו, היו גם החוסכים האחרים בתוכנית דורשים לקבל את הפיצוי. לפיכך הזדרזה המדינה לבקש דיון נוסף, בטענה שיהיה עליה לשלם סכומי כסף גדולים. הרכב של שבעה שופטים, בראשותו של הנשיא ברק, ישב בדיון הנוסף. בישיבת השופטים הטילו על יצחק אנגלרד לבדוק את ההיבטים השונים של התביעה, והוא זה שכתב את פסק-הדין המרכזי. את חוות דעתו ביסס על העובדות שמצאה דורנר בילקוט הפרסומים, אולם פרשנותו היתה שונה בתכלית. הוא קיבל את עמדת המדינה וקבע שההסכם סביר. ברק, לוין, מצא ואור הסכימו עמו. ברק, שהיה הראשון לאמץ את עקרון תום-הלב למשפט הישראלי מתוך הקודקס האזרחי הגרמני, כתב שבמקרה הזה אין חסר ואין מקום להידרש לעקרון תום-הלב.

דורנר נותרה במיעוט יחד עם שטרסברג-כהן, והיא כתבה: "צר לי, אך נימוקיו של חברי, השופט יצחק אנגלרד, לא כנעוני... משמעותה של פרשנות כזאת היא התעשרות של המדינה על חשבון המשיבים, ולכן היא אינה סבירה ואין לקבלה". לדידה של דורנר פרשנותו של אנגלרד בתנאים ששררו במשק באותם ימים פחות מ-5% אינפלציה וריבית של 6% על הכסף זו אכן היתה תוכנית הגיונית. לא כך כעבור אחת-עשרה שנה, באינפלציה דוהרת של עשרות אחוזים. שמרנית מאוד וצמודה מדי לטקסט הכתוב, ולא כך ראוי לנהוג במקרה מסוג זה, "אני בודקת את התוצאה והיא לא נראתה לי צודקת, ואני חשבתי שנגרם לאנשים הללו עוול גדול, ועד היום אני מצטערת שפסק-הדין הזה שלי נדחה בדיון הנוסף".

פרופסור ידידיה שטרן אומר שהמשימה הגדולה והחשובה ביותר שמוטלת על כתפיו של בית-המשפט העליון בצד ההגנה על הפרט וזכויותיו היא ההגנה על הרקמה החברתית העדינה במדינה, "ובתחום הזה, לצערי הרב, בית-המשפט לא עושה את מלאכתו נאמנה, מערכת השיקולים והאיזונים שלו בשדה הזכויות החברתיות אינם טובים דיים". אפשר שהסיבה לכך היא שברוב המקרים נוטה בית-המשפט העליון להגן על מה שנתפס כזכויות אדם "יאית", אם בשל ההשפעה האמריקנית העמוקה על הפסיקה בישראל, ואם בשל העובדה שהשמאל הישראלי, זה שבדרך-כלל מזוהה עם המאבק למען זכויות, הוא שמאל עשיר ובע, והצדק החברתי לא נמצא על סדר-יומו.

במאמר שכתבה בספר השנה של המשפט בישראל תקפה פרופסור רות בן ישראל את גישתו של ברק בנושאים החברתיים. "מצער מאוד, ואולי אף מתמיה, שהשופט ברק, שהינו אביר זכויות האדם כל אימת שמדובר בזכויות אדם בתחום האזרחי-פוליטי, לא כלל במסגרת תפישות היסוד של הציבור הנאור בישראל, שעל-פיו הוא מכוון את פרשנות המושג כבוד האדם וחירותו במדינה יהודית ודמוקרטית, אף לא אחת מזכויות האדם החברתיות". ברק כולל ב"חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" אך ורק הגנה על הקיום המינימלי בכבוד, ולא מעבר לזה. וכך הוא כתב: "הסכנה העיקרית המרחפת על ראשו של חייב שאינו יכול לפרוע את חובו אלא אם כן ייקבעו לו שיעורים לתשלומו, הינה מאסר בגין אי-תשלום חוב מזונות, אך אין זו הסכנה היחידה, ולעתים אף אין זו הסכנה החמורה ביותר. אם החייב הופך להיות חסר-בית, אם הוא רעב ללחם ומשוטט ברחובות גם אלה סיכונים קשים, לעתים פגיעתם בחייב קשה יותר ממאסר. הפגיעה בכבודו של אדם עלולה להיות קשה מהפגיעה בחירותו...".

© כל הזכויות שמורות לספריה החדשה הוצאה לאור

העליונים: בתוככי בית המשפט העליון - נעמי לויצקי