Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2006  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | שנת 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרות לא בדיונית  » ספרים חדשים במאי 2006       חזור

רישומים של התגלות
מאת: אריאל הירשפלד

ההוצאה:

חרגול

שישים יום אחר מות אשתו, בתיה גור, התחיל אריאל הירשפלד לכתוב את הדפים שהפכו לבסוף לספרו האישי ביותר. 'רישומים של התגלות' מעלים מתוך האבל רגעי חיים מרוכזים, התגלויות של אימה, אהבה, אובדן ולידה, ומתוכן עולה התמודדות עם הבלתי ניתן לביטוי שעוטף את הכל - עם המוות.

אריאל הירשפלד, כפי שהוא מתגלה ב'רישומים של התגלות', הוא בראש וראשונה סופר היודע ואוהב לספר סיפור, ולתזמר עוצמות רגשיות, להט חושני והעזה אינטלקטואלית לפרוזה צלולה וטעונה.

בין סיפורי ילדותו, בגרותו ואהבתו, משובצים בספר גם שירים ומסות קצרות, וכל אלה מצטרפים יחד לדיוקן עצמי מרתק, לשרטוטה של תמונת עולם מפתיעה במקוריותה, ולסיפורה של אהבה גדולה.

רישומים של התגלות
שתפו אותי

אריאל הירשפלד נולד בשנת 1953 בפרדס חנה. למד באוניברסיטה העברית מוסיקולוגיה וספרות עברית. משמש כמרצה בכיר בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית ומלמד בבצלאל. הירשפלד הוא חוקר ומסאי בתחומי הספרות, המוזיקה והאמנות.

בין ספריו: 'אתן היודעית - שיח האהבה באופרות של מוצרט (זב"מ), 'רשימות על מקום' (עם-עובד), 'אל אחרון האלים - על מזרקות רומא (כתר).

רישומים של התגלות מאת אריאל הירשפלד בהוצאת חרגול, עורך: אלי הירש, מספר עמודים: 216, על העטיפה: רישום מאת ז'אן קוקטו, עיצוב: תמיר להב-רדלמסר.

באתר חרגול ניתן לקרוא מתוך הפרק הראשון בספר.

בחרנו להביא בפניכם את:
נוח רוזנטל או קו מתארו של חוף מבטחים | נס חנוכה | ציקדות

נוח רוזנטל
או
קו מתארו של חוף מבטחים

בפרדס חנה, ברחוב הרימון, נפטר בקיץ הזה, בן תשעים ואחת, נוח רוזנטל. ביתו הוא הבית השלישי מימין, מול בית הורי. יש דשא קטן בחזיתו ועץ אורן גבוה שאת שתילו נטל נוח, לפני למעלה משלושים שנה, מן החורשה שבחצר בית הורי. מאחוריו - עצי שסק ואבוקדו, כמה קלמנטינות שהזקינו מאוד, ומחסן: מחסן חשוב ומלא חפצים חשובים שנוח אסף ושימר והפך בידי הזהב שלו לצעצועים ועוד חפצים מועילים.

מרים אישתו נפטרה כבר לפני ארבע-עשרה שנה ומאז נדם קול הוויכוחים הגדולים במטבח, שבשנות הזוהר של הרחוב הקטן השתתפו בו גם חנה ובוניו הורביץ, שגרו מולנו ממש. ויכוחים קולניים ומלאי להט, שלא היו כמותם בבית הורי. מרים הייתה לשה בצק לפירוֹגְן או לעוגה, ומסביב היו מעשנים במרץ סביב השאלות הגדולות - אם אפשר לסמוך על הערבים, אם הם דומים לפולנים או לאוקראינים, אם אשכול חזק או שדיין מסובב אותו לגמרי, אם בגין באמת לטובת המזרחיים או שהוא מנצל אותם, אם ביבי הוא מלווה בריבית או רמאי פשוט, כלומר - אם הוא פועל בכל זאת מתוך הישרדות יהודית או שהוא סתם פריץ עשיר שאין לו שמים מעל הראש.

נוח לא נותר לבדו. אחד מבניו בנה את ביתו בחצר הגדולה והנכדים הקיפו אותו, וכך יכלה חריצותו האינסופית לזרום הלאה אל צעצועים וכל מיני חפצים מועילים, עשויים ביד מיומנת, משויפים, שלא ידקרו, צבועים היטב - כי נוח היה צַבָּע במשך שנים רבות.

בנו הגדול, דוביק, הוא חברי מינקות, והיו ימים שבהם שכנו יחד באותו לול ממש, ומאז שיחקנו יחד ימים ושבועות וחודשים ושנים ומשכנו את ילדותנו הלאה הלאה יותר מכל האחרים. אם רבנו הייתי נטוש ועזוב ועומד שעות על שעות צמוד לדלת הרשת מול הדרך, מחכה לראות את דוביק - אולי יבוא לעשות שולם. הטעם וריח האוויר הבא מבעד לרשת ההיא עוד דבוק לשפתי. ולא פעם הלכתי אני לעשות שולם. דופק על דלת המטבח של נוח ומרים ושואל בלחש אם דוביק בבית, והוא היה יוצא מחדר הילדים וכבר שוכח הכל ואומר "אתה בא לשחק," וקשה למצוא שמחה רוחשת מזו שהסתרנו ברגע ההוא כאילו לא קרה כלום.

כשנוח מת, הזדהר פתאום משהו מימי הילדות ההם, והוא, כל-כולו, יצירתו של נוח, והוא תבע להיזכר במלואו. כדי לתאר אותו עלי להזכיר עוד עובדה ביוגראפית: נוח ומרים הם ילידי פולניה והם עברו את השואה בבריחה לרוסיה ולסיביר, ואחרי מסלול נדודים נפתל הגיעו לארץ-ישראל ב-1946 ורק בגדיהם לעורם. סיפור התלאות הללו, שהוא בוודאי חשוב ומכריע יותר מזכרונות ילדותי, יהיה כאן רק בבחינת רקע דק ורחוק כפי שהיו הדברים האלה בעולמם של ילדים ונערים בישראל של שנות החמישים והשישים. השואה, הגלויות, הגירושים והפרעות, כמו גם ה"מאורעות" ומלחמת השחרור, לא היו אלא מבוא ישן ואפל לעכשיו החדש והמואר של מדינת ישראל.

הזמן נחלק בפשטות לחושך ולאור, לגלות ולגאולה. ההגדה של פסח הייתה אמת לאמיתה. העולם נברא בפיה של הגננת אסתר בגנון של אסתר. נס חנוכה התרחש לנגד עינינו. אצבעה הזקופה של הגננת ציפורה קנטוֹר מחדרה, שהייתה הגננת בגן החובה, בקוראה "מי לה' אלי", העבירה צמרמורת בגבם של הילדים תחת חולצות הטריקו המפוספסות. שימשנו בבית-המקדש בימיו של אנטיוכוס. אני הייתי השמש במנורה. חצי אשכולית מרוקן, ממולא בחול ובו תקוע נר, בידי. הייתי השמש כי הייתי גבוה באצבע אפילו מרזי אקסנפלד. איש לא היה מודע להוד קדושתו יותר ממני כשמש במנורה, מסורק היטב עם שביל ומביט בשלהבת, ניצוץ מאש התמיד.

מדי שנה, לקראת יום העצמאות, היה נוח רוזנטל מקדיש את כל השעות שלאחר עבודתו הקשה לתכנון ובנייה של שלט גדול שבו יהיו כתובים גילה של המדינה והמילים "יום העצמאות". ב-1958 היה כתוב "10 - עשור לעצמאות ישראל", וב-1968 "20 - עשרים לעצמאות ישראל", אבל אלו היו היוצאים מן הכלל. את השלט מ-1959 אינני זוכר בדיוק, ורק תצלום קטן שאבד שבו נראים דוביק ושאוליק לימון ואני - בני חמש, על רקע השלט, זכור לי. אבל השלט מ-1960, "12 - יום העצמאות", זכור לי היטב, יותר מכל שאר השלטים.

הספרות ריחפו מעל המילים "יום העצמאות" עשויות בטיפוגרפיה "מודרנית", גזורות להפליא מלוחות דיקט צבועים בלבן בוהק ומתנוססות כאילו הן עפות באוויר. המילים "יום העצמאות" שטו על סרט כחול גלי ורחב כאילו הוא ים והן אונייה. קרני אור העשויות מקלות (לייסטים) דקים צבועים בצבע זהב בקעו מאחורי הספרות 12 והתפזרו כמניפה זוהרת אל ה"ים" שמתחתן, ושתי יונים - יוני שלום וענף של זית במקורן, ריחפו, זו מול זו, רחוק, בשמים של המרפסת שסביב המספר 12.

ראיתי בחיי שבאו אחר-כך את פסגות היופי שבנו בני-אדם לאורך ההיסטוריה, שנעשו בידי רבי-אמנים שהפכו לאגדה. אבל כל ההשתאויות הגדולות שבאו אחר-כך לא עלו על זו האחת, המלאה, שהייתה בי לנוכח הדבר הזה שריחף בחזית ביתו של נוח, ביום העצמאות כשהיינו בני שבע. ובכל ההשתאויות שבאו אחר-כך היה משהו שנמשך מן ההשתאות ההיא, כשם שבכל ההיכלים והמזבחות הללו היה משהו שהיה כבר במראה הספרות 12 המרחפות מעל ים "יום העצמאות" של נוח רוזנטל.

נוח לא חשב שהוא אמן, וכל קהלו בימי העצמאות ובשבוע שבא אחריהם היה מרים והילדים, וכן שאוליק, אורי ועמי דרגן ואני, וגם הילדים שמעבר לוואדי - ראובן ורזי, ואולי אחד או שניים רחוקים יותר כמו יוסי זילברשטיין ואלכס היילברון. ייתכן שגם בוניו וחנה והזוג פינטו התרשמו מן השלט, ואולי אפילו אדון נוימן המוזר שהתגורר בדיוק מולם, והדוד שלי אוסקר שעבר בדרך העפר שלנו מדי בוקר, בטנדר, בדרכו לעבודה, אבל ברור היה שהקהל החשוב הוא אנחנו - ששת הילדים של הרחוב. למעננו הוא נוצר. ועם זאת ידענו היטב, בלי שאיש אמר זאת, שלא רק למעננו הוא נוצר: אנחנו אמנם רואים אותו מקרוב ועוזרים בהכנתו, אבל מרחוק רואה אותו גיבורת היום עצמה, היא שיום-הולדתה נחגג - המדינה.

ביתם של נוח ומרים פנה אל המערב, והוואדי הנפרש מולו והגבעה עם חורשת האקליפטוסים שמעל "כתריאליבקה" שמאחורי הוואדי גרמו למי שעמד בפתח ביתם להרגיש כאילו הוא עומד בפני השמים עצמם, והשמש שקעה מול דלתם ממש אל תוך האקליפטוסים. לנו היה ברור אפוא שהמדינה רואה היטב, מן השמים שלה, את השלט הנהדר שנעשה לכבודה, ושגם אלוהים, העומד כמובן מאחוריה, מעליה, מגניב אליו מבט.

הכל בשלטים הללו היה של המדינה ולמען המדינה: הצבעים היו כחול ולבן, צבעי הדגל שלא היה בעולם דבר אומר חג יותר מהם. צבעי הזהב והכסף הם פשוט צבעי הקדושה, השייכים לחג הגדול כמו חנוכייה או פמוטים. האותיות היפות באו מהתורה, והיונים, יוני השלום, באו מסיפור נוח והמבול שבתורה. הים הכחול שמאחורי האותיות הוא הים שלנו, הים התיכון, שעליו באו המעפילים ועכשיו באים עליו העולים, ולכן המילה "עצמאות" היא כמו אונייה המצילה אותם מן המצולות. אינני יודע אם נוח היה שותף למדרש הזה, אבל אני, בן השבע, הייתי בטוח לגמרי שאני רואה ומבין לעומקו את ההוד הקדוש הניבט מבעד לשלט. הוא נשא לנגד עינינו נוף אדיר של משמעות שכמו נמשכה מן האותיות והיונים אל האוויר שסביבם וממנו אל השמים עצמם בחיבור רצוף. העובדה שהם התנוססו על מרפסת של בית פשוט לא פגעה בהודם, ההיפך: ברור היה שהבית הוא חלק מן העצמאות המופלאה הזאת, והשלט קשר בקלות בין הבית המוחשי לבין השמים הגדולים של אלוהים.

את החומרים לשלטים הללו אסף נוח מכל הבא ליד, וגם אנחנו עזרנו הרבה מאוד. הקרשים והדיקטים באו מן הנגרייה של אבי, והצבעים היו שאריות של צבע ששימשו את נוח בעבודתו (רק צבעי הזהב והכסף נקנו במיוחד אצל רבינוביץ' במושבה). אבל נוח הפיק פלאי פלאים מערב רב של דברים אחרים - רשתות לול ורשתות חלונות שנגזרו וקופלו ונצבעו והפכו למגילות מעופפות, רצועות שק יוטה הוקשו בדבק, נצבעו והפכו סרטים כחולים ולבנים, גלי ים, עננים, כנפי יונים. פרחים מלאכותיים שמישהו זרק פורקו לגורמיהם והפכו לבתי-מנורה פלאיים ועוד ועוד. אחרי החגים נערמו חלקי החזיונות הללו במחסן של נוח בצד סוס-הנדנדה הקיטע ששכן שם כבר שנים. נוח בנה את הסוס הזה בעצמו, מעץ ועיסת-נייר צבועה אדום-כהה, לדוביק - כשהיה תינוק.

לכאורה, לא היה בשלטים הללו יותר מאשר בקישוט של חלון ראווה על-פי טעם השנים ההן, ומיומנותו של נוח הייתה אמנם מסוג המיומנות של דקורטור, אבל אין בעובדה הזאת כדי להשפיל אפילו כמלוא הנימה את היופי הגמור שזרם מן השלטים הללו אלינו. הרי גם בין קישוטי חלונות הראווה בעולם יש וצומח דבר שאינו נופל מיצירות אמנות, וכאן, ברחוב שלנו בפרדס חנה, לא הייתה כל ראווה ואיש לא בא לפרסם סחורה כלשהי באיצטלה של חגיגת הלאום. היה זה מחזה של יופי באחד ממובניו הטהורים ביותר: דבר שאין בו כל שימוש מעשי. דבר שכל-כולו שבת וחג, והוא בא לרומם את החיים ולסמן את הגשר שבינם לבין מה שמעליהם. הייתה בשלטים הללו גאווה גדולה, גלוית לב כגאווה של ילד; גאווה לאומית אמיתית של ניצולים ושכולים, ככל יושבי הרחוב ההוא, וגאוותנו שלנו הילדים, שבנו, כך הרגשנו וידענו, מתגשמת גאולת העם בפועל ממש.

נוח רוזנטל לא היה דקורטור משום שמניעיו היו נרגשים באמת. אחד הדברים הלא מובנים בהווייתם של רבים מבין ניצולי השואה ועולים אחרים בשנים הראשונות של המדינה הוא הוויית התקווה שנקלעו אליה מכורח המעבר החריף, הבלתי ניתן לגישור למעשה, בין התלאות והיעדר האחיזה הגמור שאפפו אותם לפני בואם לישראל לבין המקום שהבטיח ונועד להיות חוף מבטחים. התקווה והאמון שמתוכם הביטו הם במדינה הצעירה נבעו משיברון ועייפות אינסופיים. הצורך בתמונת הגאולה היה בוער ונורא יותר מכל פיכחון. הם, שעברו יותר משבעה מדורים, יצרו בכל כוחם את סוף הסיפור הקודם - את רגע ההיפוך "מחושך לאור". במטבחה של מרים רוזנטל נשמעו דברים בלתי תמימים כלל על הנהגת המדינה ומוסדותיה, אבל לא היה בהם כדי להעיב על התקווה. המדינה, מדינת ישראל, לא הייתה ממשלת ישראל או ההסתדרות. היא הייתה גדולה מהן, מרוממת, שומרת ואמיצה כאם גדולה. המשמעות שהפיחו הורינו במדינה השיאה אותה לגבהים כבירים.

הימים ההם, בעיני הילדים שנולדו בשנותיה הראשונות של המדינה, נראו כעין אחרית הימים. היה באוויר תואם גמור בין השמים והארץ. היה תואם בין מראה המושבה שלנו, על פרדסיה היפים ומגדל המים הגבוה, לבין תמונת הכפר היפה שעל עטיפות השוקולד, שגם בו היה מגדל מים גבוה בין הפרדסים. מה שהיה מתחת לתמונה היה מתוק - זוהי האדמה. אחי שנפל במלחמת השחרור היה מובלע בשורה "מי ימלל גבורות ישראל - אותן מי ימנה" ששרנו בחנוכה - ואני לא הבנתי איך יודעת הגננת על גבורתו של אחי, אבל ראינו היטב כיצד מה שנאמר והושר בגן היה נכון ומתגשם במציאות. בספר יפה את ארצנו שקיבלתי בכיתה אלף למדתי על החילזון, על הנחליאלי, על המשאית הירוקה של תנובה ועל שורה של דברים שכולם, בלי יוצא מן הכלל, היו גם במציאות. (לאמיתו של דבר, אחיותי הקפידו ללמד אותי את שמות הצמחים והציפורים ושאר הדברים עוד לפני הספרים, וכן - כבר מלכתחילה בדקתי את אמיתות הספרים.) העוני הרב של אנשי המעברה שלידנו, שאמי ואבי עזרו להם בכל מיני דרכים, רק חיזק את תחושת האמת הזאת: הפחד מן הרעב, העוני, הגירוש, עמד מולנו בצורת האוהלים והפחונים של העולים שבאו מן הגלות זה מקרוב.

היה זה עולם שבו דבריה של הגננת היו אמת לאמיתה. לא מקרה היה איפוא שחשבנו שהגננת אסתר שבגנון, אותה אישה גוצה ושרירנית שמחטה את אפי בנייר טואלט גס ובסיבוב כואב בכל פעם שהתקרבתי אליה, היא כנראה אסתר המלכה. לא בדיוק אסתר המלכה, אלא גם אסתר המלכה. כה גדולה הייתה המילה אסתר וכה חשוב היה מה שנמשך ממנה. ראיתי אמנם שהיא אינה יפה וצעירה כל-כך, אבל חשבתי שזה משום שעברו כבר שנים רבות מאז מה שקרה עם המן ואחשוורוש.

היה זה עולם שבו השירים היו אמת, והגדולים לא רצו להפר אותה. יותר מכך: הם לא פקפקו בה. את שירי החגים הם למדו מאיתנו, הקטנים, וכשנזפנו בהם על מבטאם הזר ("סביבון סוף סוף סוף", למשל) הם ננזפו ותיקנו את דרכיהם. לשירים היה כוח. הקטנים היו חזקים מהגדולים.

באותו הרף עין של שנות החמישים ותחילת השישים, שכל-כולו עדיין ועוד-לא, הייתה באוויר שפה של מילים גדולות ופשוטות, ולגבי אלה שלא היו נואמים ופוליטיקאים - כלומר יושבי הרחוב שלנו והילדים שבו, וגם הרחובות שסביבנו, וגם בכפרים ובערים - הן לא היו סיסמאות ריקות. זו הייתה שפתם של סיפורי הילדים. בשפה הזאת כתב וצייר נוח רוזנטל את המיצגים שלו, ואיש לא גיחך עליהם או הרים גבה.

עד שנתו השמונים ותשע, כשהוא נעזר במטפלת הפיליפינית, המשיך נוח לצייר ולהקים את שלטי יום העצמאות שלו. הילדים התחלפו בנכדים, שלו ושל אחרים. השלטים לא התנוססו עוד באותם גבהים, אבל שפתם הייתה אותה שפה עצמה. הוא ידע היטב שהילדים, וגם הגננות, אינם מדברים עוד בשפה הזאת, אבל הוא ידע לא פחות מכך שלא בו ולא בשפתו נעוץ השקר. שפתו של נוח נשארה אמת לאמיתה, גלוית לב ולא מגוחכת, כי הוא המשיך לעבוד כמחסנאי, הרבה וקשה. והשלטים - הם המשיכו לצייר את מיתארו של חוף המבטחים.

נס חנוכה

לא האמנתי בניסים. אף אחד לא מאמין בניסים. גם לא בגיל שלוש וחצי.

הגנון של אסתר היה בניין ארוך בעל גג רעפים, ולפניו חורשת אורנים עקומים, קטנים ורזים יותר מן האורנים שלנו ברחוב החרובים בפרדס חנה, על יד חנות הירקות של אהובה ואברהם, המכולת של קוֹבֶּר וחנות הגלנטריה של הגברת ואכטֶל, שהיו לה ציפורניים ארוכות מאוד ומשוחות בלק אדום מבריק, עד שלא יכלה להחזיק כלום מרוב ציפורניים.

לגנון של אסתר יש גדר-רשת עקומה ורפויה שאפשר להתנדנד עליה ולצעוק "אש אש מדורה, יש לציון בחורה". אף אחד לא יודע מי זה ציון. לכל ילד יש סינור כחול עם כיס באמצע, ועל גזעי האורנים תלויים בחבל גלילים של נייר-טואלט קרפ אפור ואסתר תולשת ממנו פיסות לקנח לילדים את האף. אסור להתקרב אליה כי היא תופסת בשמאלה את עורפך, מעקמת את ראשך כלפי מעלה על בטנה, צובטת את האף בנייר המחוספס, מסובבת ושורטת. יש לה קול עבה ונעים ורי"ש רכה ומתגלגלת של רוסים.

חנוכה. יום ענן וערפל. אמא באה וכל האמהות באו למסיבת חנוכה. כל ילד קיבל כתר נייר ועליו, בחזיתו, נר מנייר ושלהבת מנייר-זהב. כולם נדחקים בפרוזדור הארוך אל החדר הגדול של הגנון שבו תהיה מסיבת החנוכה. סביב-סביב כיסאות קטנים לילדים ומאחוריהם ספסלים למבוגרים. שרשרות-שרשרות של נרות וכדים עשויים נייר תלויות ומקשטות את החדר הגדול, ובמרכזו, מן התקרה, תלוי סביבון גדול עשוי נייר בריסטול תכול וכתוב עליו, בכל פאה, "נס, גדול, היה, פה", והכל משעמם.

אסתר דיברה על המכבים ועל אנטיוכוס הרשע, שכבר ידעתי מה הוא עשה, וסימה העוזרת סיפרה על נס פך השמן, אבל אני ידעתי שמישהו מילא אותו בלילה, ומאוד התפלאתי שהיא מספרת את זה שוב ועוד בפני ההורים.

בית-המקדש היה המקום היפה והמופלא ביותר עלי אדמות. זה ברור. אי-אפשר לתאר בכלל כמה יפה הוא היה וענק וכביר. מאוד-מאוד הצטערתי שאיש לא יראה עוד את המנורה בעלת שבעת הקנים, שאינה דומה לחנוכייה שלה יש תשעה קנים; את מנורת הזהב העשויה זהב טהור, היא המנורה של אלוהים. איך מציירים את אלוהים, שאל אותי רזי אקסנפלד כעבור שנתיים, בגן החובה. "לבן על לבן," הסברתי מייד בידענות. אני ידעתי לצייר אפילו מרבה רגליים.

אחר-כך היינו חנוכייה. אסתר סידרה אותנו בשורה וכל אחד החזיק חצי אשכולית שרוקנה מן הפלחים ומולאה בחול ובו תקוע נר חנוכה. אני הייתי השמש - אז ובכל שנות הגן שבאו אחר-כך, כי הייתי גבוה מכולם. חנניה ניגן באקורדיון היפה והנוצץ שלו את השיר על פך השמן וכולם שרו. אפילו אמא עשתה עצמה כאילו היא שרה. ידעתי שהיא לא שרה באמת, כי היא ידעה רק כמה שורות מתוך "מעוז צור" ואת "סביבון סוב סוב סוב" שאותו היא שרה "סביבון סוף סוף סוף, חנוכה הוא חק טוף". אחר-כך ישבנו סוף-סוף ושרנו "חנוכה, חנוכה, חג יפה כל-כך", וכבר הייתי עייף מאוד.

ואז אמרה אסתר שעכשיו יהיה נס חנוכה. התעוררתי מבהייתי והבטתי סביבי ולא ראיתי שום דבר מיוחד. הכל היה במקומו: הילדים מסביב, ההורים מאחוריהם. אסתר בפינת הריבוע. גשם בחלונות. שרשרות של נרות וכדים מנייר צבעוני. הייתי כבר רעב. אסתר אמרה ששר החנוכה שמע על הגנון שלנו ובא לבקר אותנו. הצצתי מייד בפתח החשוך של הפרוזדור לראות את שר החנוכה. לא נראה איש. "מירושלים עיר הקודש הוא בא אלינו, לספר לילדים ולהביא להם את נס החנוכה." כל גופי רחש בסקרנות ובשמץ של פחד, שמא שר החנוכה הוא מלאך שעף בכנפיו הגדולות עד אלינו. אולי הוא כבר נמצא על הגג, בראש הרעפים, מחכה לרגע שבו אסתר תסמן לו והוא ייכנס אלינו? ואז אמרה אסתר בקול מסתורי ולוחש, כמו בדקלום, "שקט שקט שקט שקט... והנה הנס מתרחש."

הכל סביב שקט. איפה הוא? איפה הנס? וכבר חדר הספק שהנה, שוב, הכל סיפור, סתם סיפור. ופתאום, בתוך השקט, שם למעלה במרכז התקרה, אני רואה שסביבון הבריסטול התלוי זע מעט במקומו ומתנדנד ולאט לאט הוא יורד מן התקרה. כל-כולי נמלאתי תדהמה. כלומר: כל-כולי התרוקנתי ונמלאתי רוח. באמת הוא יורד. מאליו הוא יורד. ראיתי אמנם את החוט שהוא תלוי עליו. אבל יותר הוא ירד מאליו מאשר היה תלוי בחוט. דמעות נקוו בעיני, אושר חונק מילא את גרוני. הנה הוא מוריד אלינו את הסביבון הגדול שידעתי שכתוב עליו "נס גדול היה פה". והוא יורד מאליו. יורד ויורד מאליו. נדמה לי שרעדו אמות הסיפים.

אסתר ניגשה והניחה תחתיו מגש גדול. היא נגעה בסביבון התכול ואז התרחש הנס הגדול מכל: הסביבון נפתח וממנו נשפכו אל המגש סופגניות. הר של סופגניות נשפך מתוכו. ופתאום ידעתי כולי: יש ניסים. יש מאליו הוא מתמלא ויש יורד בעצמו מן השמים והוא מלא-מלא סופגניות. ויש לכולם. לכולם זה הספיק. סופגניות נהדרות, מכוסות אבקת סוכר. ואני מאוד אוהב סופגניות. מאוד אני אוהב סופגניות.

נס ירידת הסביבון מן התקרה הפך מופלא יותר ככל שחשבתי עליו וסיפרתי עליו ונזכרתי בו. וזה מוזר: הרי מלכתחילה קינן בי הספק - שלא מלאך הוריד אותו אלא אסתר הגננת היא שתלתה אותו והחביאה את החוט שנמשך עד הפרוזדור והיא עצמה הפעילה את הנס, וככל שעברו השנים הפך הספק לידיעה גמורה. ובכל זאת - רגע הנס עצמו ורגע התדהמה שהרחיבה אותי פתאום למראהו רשומים בי חזק יותר מן הידיעה הזאת ואין לה כוח עליהם. הציפייה לנס הייתה חזקה מכל הספקות שהיו כבר לפניו.

כי מהו הנס? האם הוא באמת עיקום חוקי הטבע וכניסה רועשת של רצון אחר אל עולמנו? לא בכך העניין, לא בקסמים ולא בכוחות נסתרים הסרים למשמעתו של צו שליט כלשהו. יש בו הרבה פחות מזה ולאין שיעור יותר מזה. יש בו מגע רגעי, שביר ומתוזמן כפריטת מיתרים באקורד, בין רצוננו לבין העולם. רצוננו הרחב; מן החסר הפשוט, הצמא והרעב, ועד הכיסופים הארוכים, המתוחים והגבוהים ביותר. רצוננו הנשלח אל העולם קורן אליו, מאיר אליו קרן עזה של תקווה, ומאז הגירוש הגדול מן היניקה והעריסה, ואולי עוד לפניו, אין לקרני הרצון הארוכות הללו מענה היכול להן, היכול להשביע את תשוקתן ברגע הנכון, הרגע הזקוף והמקווה, השוקק, הפעור והנלהב.

במרבית המקרים, אם בא מענה בכלל, אין הוא פוגש עוד את קרן התקווה הזקופה אלא את שאריתה האסופה, את רישומה המרוקן של התקווה, את הציפייה שהפכה לתאנייה ולבדידות. ברגע מסוים, מוקדם משניתן לשער, התחלפה התקווה הזאת בידיעה שכלית ובהשלמה. זה הרגע שבו אנחנו הופכים לילדים נבונים. חלקנו - לילדים נבונים עד מאוד. אבל יש ומתחת לבדידותנו נשאר כלוא וחי אותו רצון קדמון, והוא רוחש ורושף כמו ענק נחשי המסתיר את צחוקו הכבוש. נדמה לי אפילו שבאותם ילדים ואנשים שבהם צמחו הבדידות והאכזבה לקליפה עבה במיוחד של יגון והשלמה ואירוניה, עדיין כלוא בליבם, כאותו שד בבקבוק, ענק של רצון גדול במיוחד, שֵדי באמת. והוא כלוא באמת, ואין לדעת על אודותיו דבר עד שלא יישמע הלחש הנכון מבחוץ, ואז יתגלה שאין הוא מת כלל אלא הוא רדום ודומם כחילזון בשבלול בחודשי הקיץ. הוא רדום וחולם הלאה-הלאה, כלומר - מאמין שגם אם יתמהמה בוא יבוא אותו לחש מבחוץ. ואז, כשנשמע לו, לשד, לפעמים אחרי שנות דור של תרדמה, אותו לחש, הוא מתעורר כהרף עין, מבקיע את קליפתו הקשה וחושף את ראשו השוקק. הלחש הנשמע מבחוץ הוא לו קול מבשר הבא מגבוה, ובשורתו היא קולו של סיכוי שיש מענה לכיסופיו; שיש איזו אם אהובה שתצא אליו מגדרה, או אב שיצא ויבוא מקליפת היעדרו, או חבר אמיתי או אהובה - שיהיה לו מקום.

ויש להבין: לא הדבר הנלחש הוא הנס, כלומר לא הדבר החיצוני הבא מן העולם הוא הנס, אלא אש הרצון הכביר היא העוטפת את הדבר הנלחש באדרת של אור. אותו יאוש העשוי ציפייה שהפכה ליגון שנקרש ואיבד כל טיפה של חיים, עד שהפך קליפת אבן, הוא שלחץ בכאב על ענק הרצון הכלוא והפכו לשד. לא כל רצון נסתר ומודחק נושא בחובו אותה תשוקה, שמרוב עוצמה כבושה הופכת את הבא לקראתה לפלא גמור. לא כל רצון מודחק יכול לזרות על סביביו, בהתגלותו, אותו אבק של פלא. רק רצון קמאי וענק, הנושא עימו דימוי של אושר גמור, רצון הזוכר עדיין במלואו את עוז החיבור ואת טוּבוֹ הגמור, הוא הנושא בראשו אש.

ולכן, גם לא כל התגשמות של מאווי נושאת עימה הוד כלשהו. רק הכיסוף הנסתר הדחוי באמת, המנותק כליל מן העולם, מן הסיכוי והעתיד והתקווה, מכיל בתוכו, מקופל, את עיגול ההילה שיאיר מסביבו את הדבר שיבוא מבחוץ, אם יבוא, ויסלק מסביבו מילים כמו "התגשמות" או "סיפוק" ויביא במקומו את הנס. לנס יש זיקה עמוקה לעולם החשאים של הדיכאון. הוא חי בשלום עם עולם התבונה המפותח, החריף, של אנשי הדיכאון.

בקיעתו של ענק הרצון מקליפתו חולפת ביעף בתוך הידיעה והתבונה - משום שהן-הן הקליפה. הנס יהיה לעולם, משום כך, סתירה: דבר שהוא בעת ובעונה אחת לא-ייאמן ועובדה שהתרחשה. יש כפל פנים אצל אנשי הדיכאון: תבונתם הגדולה מושתתת על אי-אמון ואמונה, פיכחון גמור והשלמה גמורה עימו. ואילו רצונם הכמוס מכיל סבלנות אין-קץ, גדולה וארוכה מכל פיכחון, שגם אם יתמהמה בוא יבוא. שגם אם יתמהמה מאוד, בוא יבוא. שגם אם יתמהמה לעולם, בוא יבוא.

נס הסביבון של אסתר צבע את חג החנוכה של ילדותי באור יקרות. משהו מן הפלא הכביר שהיה בו התפשט ונמזג במראה הנרות הנוספים יום-יום לחנוכייה ובטעם הסופגניות והלביבות שאמא הכינה, ובמיוחד בשיר שהיה באוזני היפה בין כל שירי העולם, היפה והקדוש מכולם, המסתורי והמוזר, הבלתי מובן למעשה - "מעוז צור ישועתי". את כל מילותיו ידעתי בעל-פה, אך שרתי אותן הברות-הברות לא מובנות: "מה-עוזצוריֶה-שוע-תי" ואבא שר אותו יפה להפליא ואחותי שרה את הקול השני, וכשמגיעה המילה "יה-שוע" עולה צמרמורת מרוב יופי הבא מצירוף הצלילים.

זו המנגינה החגיגית באמת, הגבוהה מכל המנגינות, והיא כמו צועדת על פני ההרים עד שהיא מתרוממת מעט ב"לְכָנָה-אֶלֶה-שָבֵּחַ", אבל זו אינה אלא התכוננות אל הרגע המרטיט, שבו כולם כמעט צועקים במקהלה וכל החדר מלא אותם - "לֵעֵתָ-כינמָט-בֵּ-אַח", ואחרי הנסיקה הזאת היא יורדת כציפור נהדרה המסתובבת במעופה סביב עצמה "מי-צר-הָמְנָה-בֶּהֶהֶהֶאַח" וכולם מאושרים שהיא נחתה, ושרים יחד את המילים האחרונות, המובנות סוף-סוף, הנכונות כל-כך - "אז אגמור בשיר מזמור", והחרוז היפה הזה "מור" ו "מור" מתהדהד הלאה הלאה, עוד "מור" ועוד "מור", ונדמה שמאחוריו יש עמודים רבים החוזרים באמונה על המילים "אגמור" ו"מזמור".

כל-כך מובנות ובהירות היו המילים האחרונות אחרי המבוך המפותל של "תיכּונביתֵה-פִילָתִי" ו"דָנֶזָהבֵּחַ", והן הוחשו כמו גמול נפלא על שהעפלנו יחד בארצות הלא נודעות של המילים ויצאנו מהן גיבורים בשלום. המילה "אגמור" מילאה אותי אכזבה וצער של הרף עין: למה לגמור? אבל אז באה מיד "בשיר מזמור" וניחמה את כולם על המילה "לגמור", וכמו עטפה אותה כליל וקראה לה לחזור שוב ושוב.

ואני יודע שאינני היחיד בין הדוברים עברית מילדותם, שכשהם באים אל רגע של גמירה, ולא רק בחיי האהבה שלהם, אלא בכל המעשים שהם יותר מטרחה, שיש בהם עמל וצער, עולה בהם החרוז הזה על ההרמוניה הגמורה החגיגית הרשומה בו במוזיקה ובמילים. וגם אחרי שלמדתי, מקץ שנים רבות, על פירושה האמיתי של "אגמור" בשיר הזה (מלשון "גמר את ההלל" ואולי גם מלשון "לְגַמֵּר" שהוא שריפת בשמים על גחלים להעלות ריח קטורת) לא נמר ממנה טעמה הראשון שנגע בסוף, בכניסה אל הסוף, בעשיית הסוף, בהרחבת הסוף עד שהיה פרק שלם שיש בו עוד המראה גדולה אחת, יקרה מכל יקר, לפני הנחיתה האחרונה.

ציקדות

היוונים והסינים הקדמונים ראו בציקדה סמל חשוב של תחייה ואלמוות. הסינים גידלו את הציקדות כחיות מחמד - על שום שירתן. מבין הסופרים והמשוררים שראו את נופו של המקום הזה וכתבו עליו בעברית, רק מאיר שלו הקדיש משפט חשוב המגיב על קיומה של הציקדה. אסתר ראב, יעקב פיכמן, זרובבל גלעד, ע. הלל, לא נגעו בה. אפילו יזהר ושמיר עוברים עליה בחטף, כחלק מנוף ואוויר מעיקים בחודשי הקיץ החמים. שלו כותב בסוף רומן רוסי: "אדם שאינו רגיל בקולה מסמא האוזניים של הציקדה, עלול לצאת מדעתו לאחר כמה דקות, אבל לנו, לאנשי העמק, הייתה משוררת אהובה של קיץ ושדה" (עמ' 387). זהו דבר מפתיע. קול הציקדות אינו נדיר ואינו חלוש כלל. הוא ראוי להיקרא קולו של הקיץ. העובדה שאיש לא העיד עליו עדות כתובה שיש בה קשב של ממש - אומרת דרשני. משהו במגעה של הספרות העברית עם הנוף המקומי לקוי וחסר; משהו בקשב העברי בעידן החדש לקולות המקום הזה חרש לאיזו אמת שהציקדה היא חלק ממנה.

מאיר שלו מיטיב לנסח את תיאור קול הציקדות: "קולה מסמא האוזניים" - משום שהוא נוגע בעוצמה הממשית של הקול הזה, ובעיקר משום שהמטאפורה שהוא נוקט בה נטולה מתחום האור והראייה, ואמנם - יש זיקה חווייתית עמוקה בין קול הציקדות לבין האור האדיר של הקיץ במקום הזה, כאילו הקול אינו אלא התגבשויות של האור העז לריכוז כה גבוה עד שהוא הופך למסה רוטטת ורועשת.

לא מקרה הוא שמֶלֶאָגרוֹס, המשורר היווני העתיק, שנולד בחמת גדר שעל יד הכנרת וחי רוב ימיו בעיר צור, הקדיש לה שיר עדין:

הו ציקדה רעשנית, שתוית אגלי טל
שרה את שירך הכפרי, הנשמע בנופי הבדידות,
שעונה על רגלי המסור שלך, גבוהה בין העלים,
מתריעה את קולך בנבלך העשוי מגופך צרוב השמש,
אנא, ידידה, זמרי כבר משהו חדש עבור נימפות החורש,
שיר עליז - מענה לאל פאן,
כך שאני, הבורח מארוֹס, אוכל לתפוס איזו תנומת צהריים,
רובץ לי תחת הדולב המֵצל.

בחודשי הקיץ החמים, בימים החמים ביותר, שומעים אותן מן העצים ומתוך הקוצים והעשב היבש שבצידי הדרכים. כשאתה הולך בשדרה, בחודשי הקיץ, בכל ארצות הים התיכון, אפילו בשדרות הערים הרועשות ביותר, אתה שומע אותן מן הצמרות בתוך גשר השקט שמעל הרעש. אבל אם זכית להיות בצהרי יום קיץ במקום של שקט, תזכה לשמוע מקהלה מרתקת במיוחד. תמיד יהיה בה דו-שיח, אחד לפחות, בין שתי ציקדות רחוקות המשוחחות זו עם זו מעל הצמרות. שמעתי בחיי מקהלות רבות של ציקדות, בפרדס חנה, בחורשים של ירושלים, בגליל, בגנים העתיקים של פירנצה, בחורשים השחונים של ספרד; בכל מקום יש להן צליל אחר. בספרד הן צרודות יותר. בישראל הן בעלות הצליל הגבוה ביותר. ציקדות סופראן. אני אוהב לשבת בבוקרי הקיץ במרפסת ביתי, לפני שעות העבודה, ולשמוע את קולן הבא מן החרוב והברושים הזקנים, ולהקשיב להן מתאמנות ומכוונות את קולן לקראת השירה הגדולה של הצהריים.

הציקדות אינן צרצרים של יום, כשם שבגופן אינן דומות כלל לצרצרי הלילה (הן פרפר עבה למדי מסדרת הפשפשנים, בעל כנפיים זוהרות-שקופות). גם קולן הוא אחר; הוא בא בדרך אחרת מן האוויר והוא בא אל מקומות אחרים בתודעה. קולו של הצרצר הוא מקוטע, ולכן הפועל צִרצור מתאים לו. צרצוריו ערוכים בקשתות מלודיות שבסופן ירידה ונסיגה, מה שמקנה להם נימה של עצב או תלונה. זו אולי סיבת ההאנשות המפורסמות של הצרצר כמשורר-זמר מתלונן-מתחנן אצל לה-פונטיין ואצל ביאליק. בואם של הצרצורים מן החושך הלילי הופך אותם לבני לוויה של קרירות ומסתורין, ולפעמים גם של חרדה כמוסה. הם באים תמיד מתוך מסתור וממקום נמוך מאיתנו. קולן של הציקדות הוא רם ורצוף. אין זה צרצור אלא תזזזזז רועש וישר. הוא עולה מעט בתחילתו ואז הוא נשאר ברמה, תזזזז ארוך מאוד שאינו תלוי בנשימה, רצוף וחד וחריף וצולל במרחב ובאוזניים ויוצר מין חיבור רצוף בין החוץ והפנים.

אין רואים את הציקדות. הן אלופות ההסוואה. הן נראות כקוץ על קוץ או כסיקוס על קליפת העץ. קולן, לא זו בלבד שאינו בא מן החושך, אלא הוא שייך לאור הגדול, החם והמסנוור ביותר; לגלוי עד מועקה. הוא בא מן המראות המהבילים והבוהקים המאלצים אותך לצמצם את עיניך כדי לעמוד בפרץ. הוא קשור, לכן, לא לקשב הדרוך, המועצם, של ההולך בלילה, אלא לקשב המוכה, הקהה, המתגונן, של ההולך בצהריים, עירום מסוכך, מבית, ממכונית, ממיזוג אוויר. רק בתוך האור המסנוור, הנערם עליך עוד לפני שאתה רואה אותו, ויוצר עליך מין מחסום של ראייה מרוב אור וחום, מוחש הקו הבהיר, הצלול, החותך, של תזזזז הציקדות.

ואי-אפשר לראותן בחייהן, אלא רק ב"חדר הטבע", או אם זכית לראות נשל שלם של ציקדה תלוי על ענף או ציקדה שמתה טרם פורקה לגורמים בידי הנמלים. קולם הוא כה גדול וכה עשיר עד שגם ציקדה בודד נשמע כאקורד ארוך. משום כך נשמע קולם כאילו הוא בא מן המרחב עצמו - מן הקוצים, מן הצמרות ומן האוויר. ואמנם - רק לעיתים רחוקות תשמע ציקדה בודד. שירת הציקדות היא שירת חיזור; הזכרים הם השרים וקוראים להתקהלות של זכרים נוספים ונקבות. מעשה השירה הוא תיפוף מהיר ורצוף של שתי תיבות תהודה הצומחות בירכתי הבטן, תיבות זעירות ומשוכללות להפליא הנוקשות זו בזו - מעין תיבות סיניות הפונות זו אל זו כמצילתיים, ושני שרירים אדירי כוח ממונים על הרעידות המתואמות הללו.

קול הציקדות הוא הקול הרם ביותר בין קולות החרקים בעולם, ועוצמתו, כמו גם משכו הארוך, מפתיעים ביותר לאור מימדיהם הצנועים של כלי הנגינה המפיקים אותם. חוקרי החרקים גילו זה מכבר כי "תופי" הציקדה מוקפים, משני צידי הבטן, בתיבות תהודה, כך שהקול עצמו נודד וגובר בגופם עוד לפני יציאתו לעולם, אבל רק לפני שנים מעטות הצליחו להסביר את מנגנון הגברת הקול ולחקות את מהלכו במודל שהצליח להפיק מתנועה כה צנועה, באנרגיה כה חסכונית, תרועה כה גדולה (עד 15kHz). המנגנון עשוי שתי תיבות אוויר הערוכות זו מאחורי זו, המוסרות את גלי הקול באמצעות עורות-תוף המגיבים לתדירויות קול שונות (כפי שניתן לזהות גם בשמיעה רגילה - קול הציקדות הוא "דו-קולי"), ומגלגלות כל גירוי ומכפילות אותו עד שהוא מתפוצץ אל המרחב. המנגנון דומה ל"מיכלי הלמהולץ", כלומר לתיבות התהודה שבנה הלמהולץ, המבודדות רק מנעד מסוים של תדירויות מתוך רצף הקולות ויוצרות בו מעין האצה קולית המגבירה את עוצמתו ביותר. נקבות הציקדות, אגב, שומעות רק את קול הזכרים, והן חירשות לשאר קולות העולם.

להקשיב לציקדות הוא מעשה של חדירה והיענות לחדירה. הנטייה האינסטינקטיבית היא לא להקשיב להן. השומע אותן נוטה להתעלם מהן ככל יכולתו ולדחות את קולן ממנו והלאה, כאילו הן הדבר הדוקר, המענה ביותר בסנוורי האור והחום, והוא מצרפן באורח אוטומטי לנטל המועקות, החובות והחרדות של חייו המונח עליו בלאו הכי כדבשת אימתנית. אבל אם הוא חודר את קליפת המגננה הזו ומקשיב לציקדות, משהו אחר מתרחש בקולן: הוא חדל מלהיות סכיני ודוקר והוא נחשף כקול מלא חיים וכוח. יש בקו הקול הרצוף והעז, העשיר שלהן, שרטוט של רצף אחר וסוג אחר של נשיאה בעול. לא עוד התנהלות גמלית כזו, העשויה מחזורים-מחזורים של התגברויות על שקיעה מרוב כובד, אלא תזזזזז רצוף, אחר. אין זו רעננות או יופי, אלא מין כוח אחר שיש להכירו בקיץ דווקא. סוג של חיים בקיץ. במה שאינו אביב ואין לשפוט אותו רק כהיעדר אביב. משהו שיש לקבלו בענווה ולהפכו על אפו וחמתו למקור של חיים ולא לקיצם.

אין מנוס מאיכות הקץ של הקיץ. הלשון העברית עדה לכך, אבל אין זהו קץ סופי, אלא משך ארוך שעתיד להימור אל הסתיו. יותר מזה: איכות הקץ של הקיץ תלויה דווקא בהיותו משך רצוף ארוך וחדגוני במידה כזאת. במטעים, בכרמים ובמקשאות זוהי עונה של אסיף כבד ורב, אבל בשדות הבור ובהרים זוהי עונה שאין בה תמורות. מנבילת הסוככים בסוף האביב ועד פריחת החצבים והחבצלות הכל כמעט קפוא על מקומו, שורד בשתיקה, מחכה או נרדם כליל כשבלולים על הקוצים היבשים. הימים הבהירים והחמים דומים זה לזה. משהו יציב וארוך טווח שולט בהם. המֶשֶך הארוך הזה, שבימי הילדות הוא נראה כנצח, הוא דימויו העז ביותר של משך אמיתי בחיי היושבים במזרח התיכון. בהיפוך גמור מן החורף, שבו כל יום שונה ממשנהו והוא עשוי פרקים-פרקים של סערות והתבהרות, הקיץ הוא משך חסר עלילה. כולו מעגלים-מעגלים של יום ולילה, כתנועת ההתנשמות, ורק העננים וצריחת העגורים הנודדים בתחילת הסתיו מגלים פתאום כמה זמן עבר בינתיים.

המשך הארוך נראה לרבים כדימויו של המוות עצמו, והחום והאור הקופח נראים כאילו הם נושאי לפידיו חמורי הסבר. אבל את המשך הזה אפשר לשאת אחרת - כנגינתם הישרה והחזקה של הציקדות - נגינה העשויה למשך אמיתי והיא עשויה משך אמיתי. אתה מקשיב ונדהם איך אין בה עלייה וירידה, אין התנשמות ונסיגה, אלא תנועה רצופה וישרה, שמרוב יושרה נדמה שהיא עולה וממריאה, אבל אין זה כך. אין אפילו ויבראטו כלשהו שיעיד על ריתמוס של מחזוריות כלשהי. ובכל זאת - אין זה קול הדומה למכונה או פעמון חשמלי או לתקתוק דיגיטלי חסר חיים. הוא מוחש מאוד כקול של חיים וכדימוי לא שגור של חיוניות.

אני שומע אותו כקול הנושא את המשך של אנשים השרויים בקיץ של חייהם, אותו פרק ענק שאין בו כבר נעורים ועוד אין בו זיקנה, או שיש בו מין מזג שקול של שני הפרקים הללו.

המילה "מֶשֶך", במיוחד בצורתה הקדומה, התנ"כית, מחזיקה כפל פנים מרתק שיש להבינו, משום שהיא נולדת משתי מילים שונות - האחת היא חפץ והשנייה היא פעולה: "מֶשֶך" הוא שק או צרור, כשק הזרעים שבידי הזורע בפסוק המפורסם מתהלים: "הלוֹך ילך ובכֹה נושא משך-הזרע" (קכה ו), ואילו בצורת הפועל "מָשַׁך" הוא נשא, גרר, סבל, מטען, שקים וצרורות (ובכלל זה זריעה ממש - בהקבלה לפסוק מתהלים - "ודורך ענבים במשך הזרע" - עמוס ט יג), ומן המשמעות הזאת נמשכת ההשאלה בדבר משך הזמן: "ותמשוך עליהם שנים רבות" (נחמיה ט ל), "וימיה לא ימשכו" (ישעיהו יג כב), "תוחלת מְמֻּשָׁכָה מַחֲלָה לב" (משלי יג יב).

"משך" בצורתה המקראית נושאת איפוא בחובה קשר צפוף משמעות: היא המטען והיא מעשה נשיאתו לאורך הזמן, והיא נוגעת בזמן עצמו הנמשך ומביא עימו אריכות ימים, מוות ומחלה. "משך" איננה כלל הזמן הרחוק, העירום מכל מגע עם חיי האדם, האדיש, הנמשך לאינסוף, אלא היא הזמן במשמעותו המואנשת, התוֹכית, הפתוכה בחיי האדם ובחרדת מותם. הקשר המרתק בין שם העצם ובין הפועל מקנה לזמן נוכחות סמיכה, כבדה וטעונה ערכים ורגשות. ומצד שני, הפועל הנוגע בזמן אינו אלא מטאפורה הנשענת על שימושים ארציים ומעשיים לחלוטין בפועל - משיכת רשת מן המים, משיכה בעול, משיכה בקשת, לקיחה. התמשכות הזמן והחיים כרוכה איפוא, במילה הזאת, בתחושה עזה של התנגדות תווך וכובד-מטען. זהו זמן כבד שההימצאות בו אינה הוויה רפויה, אלא היא משיכה, מתיחה, או פריקה איטית ושקולה. מרתקת במיוחד היא תמונת הזורע הסמלית מתהלים שבה מגולם פרק הסבל הארוך של הגלות, טרם הגאולה, בתמונת הזורע "הלוך ילך ובכה נושא משך-הזרע".

פרק הסבל הוא איפוא פרק של נשיאת משא כבד - אבל המשא עצמו הוא שק של זרעים ומהלכו הוא פעולה של זריעה. הפעולה מרמזת שפרק הסבל אינו חדגוני כפי שהוא נראה אלא הוא תהליך הדרגתי של פריקה, הקלה המובילה לפריון. דומה שאין הרבה ביטויים מרוכזים כל-כך לפניו הרציניים והחמורים של מעשה העמל והפרנסה, דווקא משום הדגש החזק על איכות הפריון שבו: כובד הסבל הוא דווקא בשפע הזרעים ההולך ונפרק ונטמן בקרקע לאורך התלם החרוש. השילוש הצלילי של פעולת ההליכה והבכי המתמיד בה - "הלוך ילך ובכה" ונביעתו של המֶשֶך מתוך שלוש המילים הללו, מקנים לה כאן איכות טראגית מרוכזת מאוד.

הזורע בוכה כי הוא חרד לגורלם של הזרעים, ילדיו ומעשיו; הוא חרד מן העתיד לבוא עליהם, על פריונם שלהם, העלול להישטף, להינגע, להתייבש לפני השתבלם. "נשיאת המשך" היא איפוא פעולה דרוכה של הימצאות בזמן, של הימתחות מודעת מאוד בין העבר והעתיד, של גישור ארוך, של חיבור קשה, שרק הרצון לחיות ולהחיות נושא אותו מעל החרדה. הפסוק הזה מכיל באורח נדיר את פקעת הרגשות הקשה של הסבל האנושי, את כפל פניו של הסבל כנשיאה וכפחד מפני קריסה, ככוח והיעדר-כוח ופגיעוּת הכרוכים זה בזה.

כשאני הולך ושומע את קול הציקדות בקיץ מעל הרחוב, מעלי ההולך ברחוב, כשבי ועלי המֶשֶך הגדול של חיי, אני שומע את קול נשיאת המֶשֶך של השרויים בקיץ. נעים לחשוב שקול הציקדות הוא קול של חיזור, אבל לאוזן האנושית הוא קול אחר: זהו קול התנועה הישרה, התנועה שאינה מחשבת לקרוס, כשם שאינה מבקשת להמריא ולעופף. תנועה ישרה שאינה מוות אלא היפוכו הגמור - מעין הסְכנה לו והתנגדות שקולה לסכנתו ולפיתוייו. ואין זה קול של קיהיון או היאטמות מרוב חום ואורות. ההיפך: זהו קול פקוח ומפוכח, חמוּר וצלול. לא נאה במיוחד ולא מכוער. קול שאינו נתון למשפט אסתטי. הוא חזק מאוד. מרוכז מאוד. הוא מנוגד להתכנסות ולהתקפלות. הוא היפתחות מתוחה החוצה ופנימה. ובעיקר - הוא רצוף וארוך מאוד וישר. קול של קיץ.

© כל הזכויות שמורות לחרגול הוצאה לאור

רישומים של התגלות - אריאל הירשפלד


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, גיא בן הינום, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, נהר הקרח, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, על מקום הימצאה, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים ביולי 2019:
איה 50, איך לעצור את הזמן, אימפריית החטאים , אמא של הים, אמנות הזוגיות, אנגארד הסייף, אצל הילל ולילית מהעיר הגלילית, בבית הקפה האקזיסטנציאליסטי, בחזרה ללאקאן, ברונז, בריכה עירונית, בשבח המלחמה, דראגה קלרי, האחות המועדפת, הטופוגרפיה של העריכה, הסיפור יתחיל בפרנזו, הרצל - היסטוריה אירופאית, השאירו הודעה לאחר הצפצוף, השבוי ואשת השבוי, השמיעיני את קולך ונסו הצללים, התוואי האופקי, חדר הפלאות, יחידים במינם, ימים של פלא, ירח מעל סואץ, להיות אנושי - איריס מרדוק, ליאור רובין, ליאורה, לעולם אל תיתן לי ללכת, לשאלת המתודה, מבקשי חיים, מועדון ה-5 בבוקר, מוצא המינים מאת צ`רלס דרווין, מחר אני הולכת, מכת פתיחה, נשיקה של זהב, ספרות, היסטוריה היום האחר, על דלות המוסר, פונטי , פלמינגו - ימי אהבה, רוזה האדומה, שיבה לריימס.

ספרים חדשים ביוני 2019:
אני אבא שלך, גן ההרדופים, האדון היהודי, הזכות לשלמות הגוף, המוח המאושר, השירים הגנוזים, כובעים של זכוכית, נחובש, סודות, צמאה לך נפשי, שפילפוגל , שפילפוגל, תעלול.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים