» טקסט  » ספרים ילדים נוער  » ספרים חדשים בפברואר 2006       חזור

מלך הגנבים
מאת: קורנליה פונקה
Herr Der Diebe - Cornelia Funke

ההוצאה: כנרת - מרגנית בין סמטאות העיר האגדית ונציה מסתתרת חבורה של ילדים - ארבעה יתומים וילדה אחת ומנהיגם הנועז, מלך הגנבים. מגפי עור לרגליו, מסכה על פניו והוא מתגנב לתוך ארמונות ונציה וחומק החוצה כשעל גבו שק מלא שלל. אבל אחרי שניים מבני החבורה עוקב בלש. הוא מגלה את מקום מחבואם, הוא מגלה את הסוד הגדול של מלך הגנבים, הוא אפילו מגלה את המשימה שלקחה על עצמה החבורה, את השוד המסוכן שהיא עומדת לבצע. המשימה מסתבכת. היא מובילה את הילדים אל האי המסתורי איזולה סגרטה, האי שממנו, כך אומרים, איש עוד לא חזר. היא מובילה אותם אל אוצר גנוז שבכוחו לשנות את מהלך הזמן עצמו ואת גורלם של הנשבים בקסמו.

"אני מספרת סיפורים" מעידה על עצמה קורנליה פונקה ואכן, מלך הגנבים הוא לפני הכול סיפור סוחף ורב תהפוכות. יש בו גיבורים בלתי נשכחים ששורדים בעולם המבוגרים בכוחה של חברות אמיצה ויש בו תיאורים מרהיבים של אחת הערים הקסומות בעולם - העיר ונציה, שבין ארמונות הזהב, גשרי האבן ותעלות המים שלה מתעוררים לחיים סיפורים מופלאים מהעבר המולידים הרפתקאות חדשות מלאות תעוזה ומסתורין.

קורנליה פונקה הפכה בשנים האחרונות לאחת הסופרות המוערכות והפופולריות לילדים ולנוער בעולם. מי שגילה אותה הוא לא אחר מאשר בארי קנינגהם, העורך והמו"ל שרק שנים אחדות קודם לכן גילה סופרת אלמונית אחרת ששמה ג'יי קיי רולינג. קנינגהם קיבל מכתב מילדה קוראת גרמנית ששאלה מדוע הסופרת האהובה עליה לא פורסמה באנגלית. קאנינגהם, שלהבנתו "תמיד עדיף לשמוע את דעתם של ילדים ולא של סוכני ספרות", עמד מיד על כישרונה של פונקה והחליט להוציא לאור את מלך הגנבים.

פונקה נולדה ב-1958 בדורסטן, גרמניה. לאחר לימודיה לתואר ראשון בתיאוריות חינוכיות, עבדה כעובדת סוציאלית בפרויקטים חינוכיים לנוער במצוקה. "למדתי חינוך," היא מספרת, "כי רציתי לעבוד עם ילדים. רציתי להפוך את העולם למקום טוב יותר. אבל אחרי זמן מה גיליתי שאדם לא יכול להתעלם מכישרונותיו. והכישרונות שלי הם לכתוב ולצייר." פונקה למדה איור בבית הספר הגבוה לעיצוב בהמבורג. היא עיצבה לוחות משחק ואיירה ספרי ילדים. את ספריה שלה היא מאיירת בעצמה.

במהלך עבודתה עם בני נוער היא פגשה בסיפורים שהציתו את דמיונם, סיפורים שכמותם היא רצתה לכתוב. כילדה אהבה מאוד סיפורי פנטזיה: שר הטבעות, סיפורי ממלכת נרניה ופיטר פן. הצלחתה העולמית מוכיחה שהיא מצאה את הנוסחה הספרותית הנוגעת ללבם של קוראים צעירים.

מלך הגנבים מאת קורנליה פונקה, בהוצאת כנרת זמורה ביתן סדרת מרגנית,
מגרמנית: יוסיפיה סימון, איור עטיפה ואיור הספר : קורנליה פונקה,
עיצוב עטיפה: אמרי זרטל, 395 עמודים.

באדיבות כנרת
הפרק הראשוןמתוך הספר

אנשים מבוגרים אינם זוכרים איך זה להיות ילד.
גם אם הם טוענים שכן.
הם כבר אינם יודעים זאת. האמן לי.
הם שכחו הכול.
כמה גדול נראה להם אז העולם.
כמה קשה היה להם לטפס על כיסא.
איך היתה ההרגשה להסתכל תמיד למעלה?
שכחו.
הם כבר אינם יודעים זאת.
גם אתה תשכח.
לעתים המבוגרים מזכירים כמה יפה היה להיות ילד.
הם אפילו חולמים לחזור ולהיות שוב ילדים.
אבל על מה חלמו כשהיו ילדים?
האם אתה יודע?
אני חושבת שהם חלמו להיות סוף סוף מבוגרים.

הלקוחות החדשים של ויקטור
היה סתיו בעיר הירח כשוויקטור שמע לראשונה על פרוספר ועל בוני. השמש השתקפה בתעלות והציפה באור זהוב את החומות העתיקות, אבל הרוח נשבה קרה כקרח מכיוון הים, כאילו רצתה להזכיר לבני האדם שהחורף מתקרב. ברחובות היה לפתע טעמו של האוויר כטעם השלג, ושמש הסתיו חיממה רק את כנפי האבן של המלאכים ושל הדרקונים שעל הגגות הגבוהים.

הבית שבו גר ויקטור ושבו עבד עמד על שפת אחת התעלות, כה קרוב לשפה עד שהמים הכו כנגד קירות הבניין. לעתים חלם ויקטור בלילה שהבית שוקע בתוך הגלים, ואיתו העיר כולה; או שחלם שהים שוטף משם את הסכר, שקושר את וֶנֶציָה אל היבשה, כעין חוט דק המחובר לתיבת זהב, ובולע את הכול: את הבתים ואת הגשרים, את הכנסיות ואת הארמונות, כל מה שבני האדם בחוצפתם הרבה בנו אל מול פני המים.

אבל הכול עדיין עמד במקומו, יציב על רגלי העץ שלו. ויקטור נשען אל חלונו והסתכל החוצה דרך השמשה המאובקת. אף מקום אחר בעולם לא היה יכול להתרברב ביופיו, כך בלי בושה, כמו עיר הירח. אור השמש האיר את חודי הצריחים והקשתות, את קצות הכיפות והמגדלים שביקשו להוכיח זה לזה ראשו של מי זוהר יותר. בעודו שורק הפנה ויקטור את גבו אל החלון ונעמד מול המראה.

זהו בדיוק מזג האוויר הנכון כדי לנסות את השפם החדש, חשב לעצמו בעוד השמש מחממת את עורפו החסון. רק אתמול קנה לעצמו את פריט הקישוט הזה: שפם עצום בגודלו, כה כהה ועבות שאפילו סוס-ים היה מתקנא בו. בזהירות הדביק אותו מתחת לאפו, נעמד על קצות בהונותיו כדי להיראות מעט גבוה יותר, פנה שמאלה ואחר כך ימינה והיה שקוע כל כך בבבואתו שבמראה עד ששמע את הצעדים על גרם המדרגות רק כשנעצרו מול הדלת שלו. לקוחות. לעזאזל. למה חייב מישהו להפריע לו דווקא עכשיו?

ויקטור השמיע אנחה והתיישב מאחורי שולחן הכתיבה שלו. מעבר לדלת נשמעו לחשושים. הם מתפעלים, כנראה, מהשלט שלי, חשב. השלט היה שחור ומבריק, ושמו היה חרוט עליו באותיות זהב: ויקטור גץ, בלש. חקירות מכל סוג. הוא הורה לחרוט זאת בשלוש שפות, שהרי לעתים קרובות באו אליו לקוחות מארצות אחרות. בדיוק הבוקר הבריק את מקוש הדלת הסמוך לשלט, ראש אריה ובלועו טבעת פליז. לְמה הם מחכים שם בחוץ? חשב לעצמו, ותופף באצבעותיו על משענת הכיסא. "אָוַונְטִי! יבוא!" קרא בקוצר רוח.

הדלת נפתחה, וגבר ואישה נכנסו אל משרדו של ויקטור, ששימש גם חדר המגורים שלו. הם הביטו סביב בחשדנות, בחנו את הקקטוסים שלו, את אוסף הזקנים שלו, את הקולב ועליו מגבעות, כובעים ופאות נוכריות, את מפת העיר הענקית התלויה על הקיר ואת האריה המכונף ששימש אבן אֶכֶף והיה מונח על שולחן הכתיבה.

"האם אתה מדבר אנגלית?" שאלה האישה, אף על פי שהאיטלקית שלה נשמעה לא רע. "מובן מאליו!" השיב ויקטור, והצביע על הכיסאות שעמדו מול שולחן הכתיבה שלו. "אנגלית היא שפת האם שלי. מה אוכל לעשות למענכם?"

שניהם התיישבו בהיסוס. הגבר שילב את ידיו, ועל פניו היתה הבעה קודרת; והאישה לטשה עיניים בשפם סוס-הים של ויקטור.

"אוה. זה. זאת רק תחפושת חדשה!" הסביר, והסיר את השפם משפתו העליונה. "אביזרים כאלה חיוניים במקצוע שלי. מה אוכל לעשות למענכם? משהו הלך לאיבוד, נגנב, נעלם?"

בלי לומר מילה הכניסה האישה את ידה אל הארנק שלה. היה לה שיער בצבע בלונד פלטינה, אף מחודד, ופה שנראה כאילו לא השתמשה בו לעתים קרובות כדי לחייך. הגבר היה ענקי, גבוה מוויקטור בשני ראשים לכל הפחות. העור על אפו התקלף בגלל כוויית שמש, ועיניו היו קטנות וחיוורות. לא נראה שיש לו חוש הומור, חשב ויקטור, ותייק בזיכרונו את פניהם של השניים. הוא התקשה לזכור מספרי טלפון, אבל אף פעם לא שכח פנים.

"כן, משהו הלך לנו לאיבוד," אמרה האישה, ומסרה לו תמונה מעבר לשולחן הכתיבה. האנגלית שלה היתה טובה יותר מהאיטלקית.

שני בנים הביטו בוויקטור, האחד בלונדיני וקטן עם חיוך רחב על הפנים, והשני מבוגר יותר, רציני, בעל שיער כהה. הגדול חיבק בזרועו את כתפיו של הקטן, כאילו רצה לגונן עליו מכל הרע שבעולם. "ילדים?" הרים ויקטור את ראשו בתדהמה. "כבר חיפשתי בעבר כל מיני אבדות: מזוודות, בעלים, כלבים, זיקיות נמלטות, אבל אתם הראשונים שבאים אלי מפני שאבדו לכם הילדים, אדון וגברת..." הוא הביט בשניים בשאלה.
"הרטליב," ענתה האישה. "אסתר ומקס הרטליב."
"והם אינם הילדים שלנו," קבע הבעל נחרצות.

אשתו חדת האף שלחה לעברו מבט רוגז. "פרוספר ובוניפציוס הם הבנים של אחותי המתה," הסבירה. "היא גידלה אותם לבדה. לפרוספר מלאו בדיוק שתים-עשרה, ובוני הוא בן חמש."

"פרוספר ובוניפציוס," מילמל ויקטור. "שמות לא רגילים. האם הפירוש של פרוספר הוא 'בר מזל'?"
אסתר הרטליב הרימה בעצבנות את גבותיה. "באמת? ובכן, אני חושבת שאלה שמות מוזרים, אם להתבטא בעדינות. לאחותי היתה אהבה מיוחדת לכל הדברים המוזרים. כשמתה במפתיע, לפני שלושה חודשים, הגשנו אני ובעלי מיד את הבקשה לקבל את זכות המשמורת על בוני, מאחר שלנו עצמנו אין ילדים, לצערנו. לא היינו מסוגלים בשום אופן לקחת אלינו גם את אחיו הגדול. כל אדם הגיוני היה מבין זאת, אבל רוסרtt התרגז נורא. הוא התנהג כמו מטורף! טען שאנחנו גונבים ממנו את אחיו! וזאת, למרות שהיה יכול לבוא ולבקר את בוני פעם בחודש!" פניה החיוורים החווירו עוד יותר.

"לפני קצת למעלה משמונה שבועות הם ברחו," המשיך מקס הרטליב, "מהבית של סבא שלהם בהמבורג, המקום שבו שוכנו באופן זמני. פרוספר מסוגל לשכנע את אחיו הקטן לכל מעשה מטופש, והכול מצביע על כך שגרר אחריו את בוני לכאן, לוונציה."

ויקטור הרים את גבותיו בחוסר אמון. "מהמבורג לוונציה? זאת דרך ארוכה בשביל שני ילדים. האם פניתם כבר למשטרה המקומית?"

"כמובן," התנשמה אסתר הרטליב בכבדות. "הם לא מיהרו להושיט לנו עזרה. והם לא הצליחו למצוא דבר, למרות שזה לא צריך להיות קשה כל כך למצוא שני ילדים בודדים..."

"...העסקים שלי מחייבים אותי, לצערי, לשוב הביתה בדחיפות," הפסיק בעלה את דבריה. "לכן, מר גץ, היינו רוצים להטיל עליך את המשך החיפוש אחר הילדים. שוער בית המלון שלנו המליץ על שירותיך." "נחמד מצדו," מילמל ויקטור, והשתעשע בשפם המלאכותי, שנראה כמו עכבר מת בהיותו מונח כך על יד הטלפון. "אבל למה אתם בטוחים כל כך שהשניים הגיעו לוונציה? בטח לא כדי לשוט בגוֹנדוֹלה..."

"אמא שלהם אשמה." אסתר הרטליב הידקה את שפתיה, ושלחה מבט דרך החלון המאובק של ויקטור. יונה פרועת נוצות נחתה על מעקה המרפסת, והרוח בידרה את נוצותיה. "אחותי תמיד סיפרה לבנים על העיר הזאת: היא סיפרה שיש בה אריות בעלי כנפיים וכנסייה מזהב, שעל הגגות שלה ניצבים מלאכים ודרקונים ושהמדרגות על שפת התעלות נראות כאילו עולים בהן טריטוני-ים כדי לצאת לטיול לילי על פני האדמה." היא הנידה את ראשה בכעס. "אחותי יכלה לספר סיפורים כאלה שאפילו אני כמעט האמנתי לה. ונציה, ונציה, ונציה! בוני צייר ללא הרף אריות בעלי כנפיים, ופרוספר בלע כל מילה שיצאה מפיה. כנראה חשב שהוא ואחיו ינחתו היישר בארץ האגדות, אם יגיעו הנה! אלוהים."

היא עיקמה את האף, והביטה בבוז החוצה אל הבתים הישנים שהטיח שלהם התפורר. בעלה סידר את העניבה שלו ויישר אותה. "זה עלה לנו הרבה כסף, לעקוב אחרי הבנים עד כאן, מר גץ," אמר. "והשניים נמצאים כאן, זאת אני מבטיח לך. באיזשהו מקום..."
"...בתוהו ובוהו הזה," סיימה אסתר הרטליב את המשפט.
"ובכן, לפחות אין כאן מכוניות שהיו יכולות לדרוס אותם," מילמל ויקטור. הוא פנה אל מפת העיר ובחן את התוהו ובוהו של הרחובות והתעלות. אחר כך פנה שוב לאחור, ובעודו שקוע במחשבות חרץ בסכין המכתבים שלו דמויות של אנשים קטנים על לוח שולחן הכתיבה. הוא המשיך כך עד שמקס הרטליב כיחכח בגרונו.

"מר גץ, האם אתה מקבל על עצמך את המשימה?"
ויקטור התבונן פעם נוספת בתצלום, בשני הקלסתרים השונים כל כך, בהבעה הרצינית של המבוגר ובחיוך חסר הדאגה של הצעיר יותר - והינהן. "כן, אני מקבל אותה על עצמי," אמר. "אני בטוח שאמצא אותם. הם נראים באמת קצת צעירים מכדי שיוכלו להסתדר לבדם. האם ברחו כבר פעם כשהיו קטנים?" "אלוהים אדירים, לא!" אסתר הרטליב הביטה בו בזעזוע. בעלה רק הניע את ראשו בהבעה לעגנית. "אני דווקא כן." ויקטור הכניס את התמונה של שני הבנים מתחת לאריה המכונף. "אבל לבדי. לצערי לא היה לי אח. לא אח קטן וגם לא אח גדול. תשאירו לי כאן כתובת ומספר טלפון, ובואו נדבר על שכר הטרחה שלי."

*

בעוד בני הזוג הרטליב מתענים בירידה במדרגות הצרות, יצא ויקטור שוב אל המרפסת שלו. הרוח הקרה נשבה היישר אל פניו וטעמה היה כטעם המלח מהים הקרוב. ויקטור הצטמרר מהקור, נשען על המעקה החלוד והתבונן בלקוחותיו שעלו על הגשר המתוח מעל התעלה במרחק של שני בתים ממנו. זה היה גשר יפה, אבל הם לא הבחינו בכך. זעומי פנים מיהרו לעבור אותו בלי לשלוח אף מבט אל הכלב המדובלל שנבח אליהם מתוך אחת הסירות בתעלה. מובן שגם לא ירקו מעבר למעקה, כפי שוויקטור נהג לעשות תמיד.

"נו כן, מי אומר שחייבים לאהוב את הלקוחות!" רטן, וגחן מעל לשני הצבים שלו שמתחו את צוואריהם המקומטים אל מחוץ לקופסת הקרטון. "בכל זאת טוב יותר לחיות עם הורים כאלה מאשר בלי הורים בכלל. נכון? מה אתם אומרים? לצבים יש בכלל הורים?" שקוע במחשבות הביט ויקטור בתעלה, ובבתים שאת רגלי הברזל שלהם שטפו המים יומם ולילה. הוא חי בוונציה כבר יותר מחמש-עשרה שנים, אבל עדיין לא הכיר את כל פינותיה הנסתרות של העיר. איש לא הכיר את כולן. זה לא הולך להיות קל, למצוא את שני הבנים, אם הם לא ירצו שימצאו אותם. כל כך הרבה רחובות, כל כך הרבה פינות שאפשר לחמוק לתוכן, סמטאות צרות שאת שמותיהן איש אינו מסוגל לזכור. לאחדות מהן כלל לא היו שמות. כנסיות שפתחיהן חסומים, בתים העומדים ריקים. הרי זה מקום נפלא למשחק מחבואים.

טוב, אז מה, גם אני תמיד אהבתי לשחק במחבואים, חשב ויקטור, ועד עכשיו תמיד הצלחתי למצוא את כולם. כבר שמונה שבועות מצליחים השניים להסתדר בכוחות עצמם. באמת. כשהוא עצמו ברח מהבית, הצליח ליהנות מהחופש בדיוק למשך אחר צהריים אחד. ברגע שירדה החשכה היה מלא חרטה, ובלב פועם התגנב בחזרה הביתה.

הצבים מרטו את עלה החסה שהושיט להם. "אני חושב שהלילה אהיה חייב להכניס אתכם פנימה," אמר ויקטור. "מהרוח הזאת נודף ריח של חורף."

לַנְדוֹ ופאולה הביטו בו בעיניהם חסרות העפעפיים. לעתים התבלבל ביניהם, אבל נראה שלא היה להם אכפת. הוא מצא את השניים בשוק הדגים כשהיה עסוק בחיפוש אחר החתולה הפרסית של אחד הלקוחות שלו. את החתולה האצילית דג ויקטור מתוך חבית של סרדינים מצחינים, וכשהצליח סוף סוף לאחסן אותה בתוך תיבת קרטון, וכבר לא חשש משריטות, ראה את שני הצבים שהתנהלו בכבדות ובלי פגע בין רגלי האנשים. רק אחרי שוויקטור לקח אותם משם הסתתרו השניים בבהלה בתוך השריונים.

איפה אתחיל לחפש את הבנים? חשב ויקטור. בבתי יתומים? בבתי חולים? מקומות עצובים. אבל ככל הנראה אני יכול לחסוך מעצמי את הביקורים בהם, כי בני הזוג הרטליב בוודאי דאגו לכך כבר מזמן. הוא נשען הרחק קדימה מעל למעקה המרפסת וירק למטה, אל תוך התעלה האפלה. בוני ופרוספר. שמות יפים, חשב לעצמו, גם אם הם מוזרים.

© כל הזכויות שמורות לכנרת הוצאה לאור

מלך הגנבים - קורנליה פונקה
Herr Der Diebe - Cornelia Funke