» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים במרץ 2008       חזור

המשרד למקרים מיוחדים
מאת: נתן אנגלנדר
The Ministry of Special Cases - Nathan Englander

ההוצאה: מטר הוצאה לאור קדיש פוזנן, בנה של זונה יהודייה, עוסק לפרנסתו במחיקה של שמות מעל המצבות בבית הקברות לעבריינים וזונות. כשבנו נעצר על ידי המשטרה ונעלם - קדיש יוצא עם ליליאן אשתו לחפש אותו. השנה היא 1976. על ארגנטינה עוברים ימים אפלים תחת שלטון ה"חונטה" הצבאית, האחראית לחטיפתם ורציחתם של עשרות אלפי אנשים. הקהילה היהודית בבואנס איירס במצוקה גדולה. החיפושים אחר הבן מובילים אותם למסע נואש, הזוי ומסויט שבמהלכו הם נחשפים לתהומות של רשע ואכזריות ומגלים שהם חולקים את גורלם עם עשרות אלפי ארגנטינאים אחרים. דווקא קדיש, הנושא את השם המחייב כל כך, האיש המוקצה והמנודה, הוא זה שנאלץ לפייס את הקהילה היהודית עם עברה ועם ההווה שלה.

המשרד למקרים מיוחדים הוא סיפור של התפוררות אישית וחברתית. דרמה משפחתית מרתקת הנוגעת באובדן, אשמה ובושה. זהו רומן מהפנט ועמוק, שלצד רגעיו הקודרים ספוג גם בחום אנושי, הומור ותקווה.

נתן אנגלנדר נולד במשפחה דתית, גדל בניו-יורק, והתגורר שנים אחדות בירושלים. קובץ סיפוריו "גלגול בפארק אווניו" תורגם לעברית (עם עובד) ולשפות נוספות וזכה בפרסים ספרותיים רבים.

כתיבתו של אנגלנדר הוגדרה כשילוב הבלתי אפשרי בין בשביס-זינגר, פרנץ קפקא ולואיס קארול. לא בכדי נכלל אנגלנדר ברשימת הסופרים הצעירים המבטיחים של המאה ה-21, של ה"ניו יורקר".

המשרד למקרים מיוחדים מאת נתן אנגלנדר בהוצאת מטר
בשיתוף כתר, תרגום מאנגלית: כרמית גיא, 443 עמודים.

המשרד למקרים מיוחדים
כאשר השליכו ארבעה מחיילי הצי איש צבא ותיק מבעד לחלון, הוא חשב את מחשבותיו האחרונות. קולונל בדימוס היה, ומדיו מעוטרים בשלל סרטים ומדליות של משטר צבאי - כל אותם עיטורים התהפכו אתו יחד והדם זרם היישר אל ראשו.

אחת המדליות נתלשה ונפלה על הארץ בקול נקישה. חזה מלא עיטורי כבוד, ובמה זה הועיל לו? הייתי צריך לשרת בחיל האוויר, אמר בלבו. אז יכלו להיות לי כנפיים. הוא לא הספיק אפילו לעוות את שפתיו בציניות, וגופו הוטח בשדירת המשחרר; ולאין-ספור התנועות המרכיבות את שעת הלילה המאוחרת בבואנוס איירס, המהוות יחד את פעימת הלב של כל עיר בעולם, הסבה ליליאן פוזנן את ראשה על הכר כדי לשקוע בשינה עמוקה אחרונה לפני שפחדיה יתגשמו.

כאשר התעוררה ליליאן, היא לא חשה שפחת משקלה של העיר באדם אחד. היא לא חשה, כמו בדרך-כלל כאשר היא עסוקה במטבח בחשבונות שלה, שהמדינה כולה מאוחדת באובדן שליטה. היא השקיפה אל הרחוב ולא חשה כלל כי באותה שעה ממש עומדים עוד מיליון פועלים קשי יום מול עוד מיליון חלונות, וכולם יחד כלולים בסיפור הזה - כולם חוץ מהקולונל, חלונו עודנו פתוח, וחתול מצטנף על האדן שלו.

ליליאן ישנה היטב. היא התעוררה נינוחה וגילתה שקדיש עדיין לא חזר הביתה, ופלא-פלאים, פאטו כבר הלך ללמוד. היא התכוננה בנחת. מן הרדיו בקעה נעימת "אל גוֹלְפֶּה", "העוקץ", והיא ניסתה להיזכר באיזה בית-קולנוע צפתה בסרט. היא עמדה כשלרגליה גרביונים ואכלה מאפה מעל לכיור, ופסקה, ב"בֶּטָה" - קולנוע "בטה" שבשדירת לַוואל.

ליליאן המתינה לתא המעלית הישנה שהתנשאה בלב הבניין שלהם כעמוד-שדרה, וגרם המדרגות מתפתל סביבה כנחש. היא המתינה, ידה על שער המעלית, ברך אחת ישרה ואחרת כפופה, כמשקל-נגד לתיק העבודה שבידה. דלת דירתו של קאצ'ו נפתחה. שכנהּ עדיין בפיג'מה, ומבט מודאג בעיניו. הוא גירד בשצף-קצף את אחת מגבות עיניו, ולכן בחנה ליליאן את הגבה האחרת וראתה שהיא שרוטה והעור סביבה אדום.

הוא נמנה עם המשכימים קום, וניהל את אורח-חייו בלוחמנות. היא לא ראתה את קאצ'ו מעולם בפיג'מה, לא ראתה מעולם קמט על חולצתו, גם בסופו של יום. היא חשבה תמיד שהוא מסתיר מגהץ בשולחנו במשרד.

"אתה לא עובד היום, קאצ'ו?"

"לעבוד היום?" אמר וחזר למלאכת הגירוד.

"לעבוד היום", חזר ואמר, התרומם על קצות אצבעותיו והציץ אל מעל ראשה של ליליאן, ובה-בעת לא גרע עין מן המדרגות. ואז לבשה השאלה פן בידורי, כאילו היתה המשפט הטוב ביותר ששמע זה זמן רב.

קאצ'ו פרץ בצחוק קצר. "לעבוד היום. ואת?"

"ברור", אמרה ליליאן והרימה את תיקה הכבד, הגדוש במסמכים.

"זאת שאלה רטורית", אמר קאצ'ו, כמעט צעק. "השאלה היא אם את היית הולכת לעבודה במקומי. את היית יוצאת הבוקר מהבית אילו היית אני?"

ליליאן לא ראתה מעולם את קאצ'ו במצב שכזה, ובעודו ממתין לתשובה, הוא עבר לגרד את גבתו השנייה, והיא הבחינה בדם על הגבה הראשונה. הוא התגרד עד זוב דם.

"אילו היית במצב שלי, היית עוזבת את הבית היום?"

"אני לא יודעת", אמרה ליליאן. "מה המצב שלך?"

"מה זה חשוב? את כבר במצב הזה, ובכל-זאת הולכת".

ואז שמט את ידו מגבת עינו, אך שב והרים את ידיו בתסכול. אחר-כך נסוג אל הדירה וטרק את הדלת. ליליאן היתה מסוקרנת כל-כך, שעברו עוד דקות אחדות עד שהבחינה שהמעלית שוב אינה פועלת. היא ישנה היטב בלילה. רוחה היתה מרוממת, והיא החלה לרדת במדרגות.

לא עבר זמן רב וליליאן הבינה באיזה מצב נמצאים היא וקאצ'ו, באיזה מצב נמצאים קדיש ופאטו, באיזה מצב נמצאים כולם, ובייחוד - ובעצם לא ממש בייחוד - באיזה מצב נמצאת - או שמא נמצאה - מנהיגתם, איסבליטה, הבוקר. ליליאן הלכה לאורך אָוֶנידָה דה מאיוֹ לכיוון "הבית הוורוד" והכיכר שבחזיתו, המסלול היומי שלה. אלא שהפעם ראתה לפניה מחסום ומאחוריו טנק, טנק בלב העיר.

זה היה מופרך, וליליאן הביטה ימינה ושמאלה בחיפוש אחר מישהו שאפשר לחלוק אתו את האבסורד הזה. היא ראתה גבר הולך בכיוון ההפוך ונמנע מקשר עין, ואחר-כך, במגרש חניה שבהמשך הדרך, היא הבחינה בטנדר דודג'. שמונה חיילים במדים, ואף בקסדות, ישבו בו בהטיית הגוף לפנים והביטו ממנו לעבר כל כיוון אפשרי. פניהם של שלושה מהם היו מופנים אליה מגב הטנדר, שהמילה "דודג'" מוטבעת בדלת משטח הטעינה שלו באותיות גדולות, ומעליהן היה קשור מכוש.

לועות קני הרובים של הבחורים הזדקרו מקצה הטנדר. ליליאן הביטה לאחור כמחפשת את המלחמה, את ההסתערות, ושוב הפנתה את פניה אל הבחורים הצעירים האלה, מסוג הבחורים שנקשו על הדלת וביקשו את פאטו, ואחר-כך חמקו אתו ויצאו מהבית, וערמות תקליטים מתחת לזרועותיהם. הבחורים הללו היו מסודרים יותר מהם, קצוצי שיער. גופם נטה לפנים ובידיהם רובים במצב הכן.

משאית-גרר נטולת דפנות ועל גבה טנק גדול התקדמה לאִטה בשדירה הסמוכה. ואחריה עוד משאית. המשאיות הללו נעו בכבדות בחוצות העיר בקצב היאה להלוויות. ומה על גורם ההפתעה במהירות שכזאת? בשום מקום בעולם הצרות לא קורות לפתע-פתאום, אמרה ליליאן בלבה. מלחמה לא מנחיתים. מלחמה מציבים, לאט ובזהירות.

ליליאן הביטה בחיילים הקטנים והמסודרים שלה ברחבת החניה שלהם. כאילו נדרש שתאמר משהו. לולא כיוונו את רוביהם - כלומר, אם לא היו בצבא - אולי היתה אומרת להם, יש שם טנקים מלפנים. אך הם ידעו זאת מן הסתם - הם ודאי רואים אותם כמוה בדיוק. ליליאן פנתה לאחור ומשם שוב אל קרן הרחוב האחרונה, והלכה לעבודה בדרך אחרת.

נראה שהם מבצעים הפיכה.

נראה שהם מבצעים הפיכה, ולכן נשאר קאצ'ו בבית לגרד את עיניו עד זוב דם.

פרידה ישבה ליד שולחנה כשליליאן נכנסה למשרד. ולפני הכול אמרה פרידה, "איסבליטה נלכדה ב'בית הוורוד'. הכול ייגמר עוד לפני שזה יתחיל. יום אחד לכל היותר, זה מה שגוסטבו אומר. אנחנו חוזרים לממשל צבאי".

"אבל היית מצפה שהם יחזרו הביתה", אמרה ליליאן. "קדיש לא היה, ופאטו יצא לאוניברסיטה עוד לפני שהתעוררתי. השיעורים בטח בוטלו. לאן יֵלכו הילדים?" ליליאן הניעה את ראשה מצד אל צד. "ממתי אני ישנה עד מאוחר?"

"כושר הסתגלות", אמר גוסטבו. הוא יצא מחדרו והתערב בשיחה כאילו ליליאן דיברה אליו. זו היתה דרכו של גוסטבו להראות שהוא הבוס, לשלוט בכל העניינים. הוא עמד ביניהן והחליק את שערו. "אנחנו סתגלנים מלידה, ועכשיו זה פועל לרעתנו. נתרגל לממשלה הזאת בדיוק כמו לממשלה הקודמת - ואם היא תילחם נגדנו, אפילו לא נדע שזה קורה. נקבל את הדין ונחשוב, הכול בסדר!".

גוסטבו דיבר כאילו שלושתם משקיפים על האירועים משווייץ. הוא נשמע עליז אפילו. ליליאן הנהנה בראשה לאות תודה, הפנתה אליו את הגב ואמרה, וברור שדבריה כוונו אל פרידה, "חיילים שממלאים טנדר שלם מכוונים אלי את הרובים שלהם, ואני ממשיכה ללכת".

גוסטבו הקיף את החדר ושב והשתלב בשיחה.

"מלבד החיילים, מי אם לא אתן צריכות לבוא לעבודה? אנחנו מוכרים ביטוח. היום הוא היום שלנו. זה ההימור הגדול שלנו. אנחנו מוציאים כסף. אחרים משלמים".

"ומה אחר-כך?" שאלה פרידה בהטעמת כל הברה.

"חיים. רכוש. כל הערכים ישתנו. חכו ותראו, כשהמצב יירגע; הרבה דברים יהיו בעלי ערך, והרבה דברים אחרים יאבדו את הערך שלהם".

פרידה הרימה ידיים. היא ביקשה את העצה שהוא נתן ממילא.

"ומה נעשה אז? נשב כאן ונחכה?"

"ניגש לעסקים", אמר גוסטבו. "כעת אין שליטה בחיים ובמוות. בזמן מלחמה אפשר להבטיח רק את הרווחים".

"במי אנחנו נלחמים?" שאלה פרידה.

"זה בדיוק העניין. נברר מי נגד מי ונתחיל להרוויח".

ולאחר הדברים האלה חזר גוסטבו אל חדרו.

ליליאן אחזה בידיה של פרידה.

"היית מצפה שפאטו - הוא רגיש מאוד. היית מצפה שהוא יחזור מהלימודים".

כוס ריחפה מעל לרצפה, אחוזה היטב בחמש אצבעות הסוגרות עליה מלמעלה, סביב שפתה. האצבעות היו שייכות ליד, היד לזרוע, והזרוע היתה שמוטה כמנותקת מאחורי גב הספה.

ליליאן השליכה את המפתחות שלה על המדף העתיק הקטן. שמטה את תיק-היד שלה והוא נפל ברעש ליד הקיר שמתחת למדף. הכוס היתה אחוזה היטב; הזרוע לא זזה. בטלוויזיה הנראית מאחורי הספה שודר משחק גביע ליבֶּרטַדוֹרֶס, ריוור פּלֵייט נגד פּורטוּגֶסה. האנשים הקטנים אצו-רצו הלוך ושוב. ליליאן לא ראתה את הכדור מבעד לעשן, ענן אפור דק שהיתמר לפני המקלט המרצד בשחור-לבן.

ליליאן התקרבה, רכנה ונשקה לראשו של קדיש. הוא שם את הסיגריה במאפרה שעל כרסו והניח את הכוס על חזהו.

"אני אדע שאתה מת", אמרה, "אם אבוא פעם הביתה ואגלה שהענן איננו, או הכוס זרוקה על הרצפה".

"מה רע בטקס קבוע?" שאל קדיש. "זה לא רע שדברים מסוימים לא משתנים".

"לא", אמרה ליליאן. היא הסכימה אתו.

קדיש הזדקף והשעין את גבו על זרוע הספה, ואת רגליו פשט לפנים. הוא הניח את המאפרה על הרצפה.

"יום מטורף", אמר.

"מטורף לגמרי".

ליליאן חייכה והתיישבה לצדו. קדיש הרים את רגליו, וליליאן החליקה תחתיהן וטפחה עליהן קלות. היא עצמה את עיניה והניחה לעצמה להירגע. היא זקפה את אוזניה כדי לשמוע את המוסיקה הבוקעת.

תמיד בקולי-קולות מחדרו של פאטו. ליליאן לא שמעה אותה, ופירוש הדבר, אוזניות, או מחט חורקת לאחר שהנער נרדם. יצורים מכורים להרגלים הם, בעלה ובנה. הם חולקים זה עם זה אהבה גדולה לנוחות שבחדגוניות.

"הוא יָשֵן?" שאלה ליליאן.

"יצא", אמר קדיש.

בהינף ראש ובפנים נעווים לטשה את עיניה בבעלה, ביקשה להבין.

היא לטשה את עיניה בבעלה ומיד כעסה על עצמה. ביום ההפיכה, ביום הזה דווקא, איך זה לא רצה מיד אל החדר שלו לבדוק? וכאן, לידה, קדיש הזה, האיש שלא מבין שום דבר, שהיא לא יכולה לסמוך עליו אפילו כמה שעות.

"יצא?" שאלה ליליאן.

"עם השׂעיר. הבחור שנראה כמו תמנון - ראש גדול".

"רַאפָה", אמרה ליליאן. ולאחר מחשבה שנייה, ופזורת-נפש מרוב דאגה, הוסיפה,

"הגיע הזמן שתלמד את השמות של החברים של הבן שלך".

"הוא בא הנה, ראפה הזה, והם יצאו לאיזה בר".

ליליאן הרחיקה את רגליו של קדיש מחיקה, והוא הזדקף, ועכשיו יכלה לעמוד ולהיישיר אליו מבט.

"איזה בר פתוח הלילה, לדעתך? איך יכולת להרשות לו לצאת?" היא הביטה אל הדלת, כאילו פאטו עומד להיכנס. ואחר-כך שאלה את קדיש בקול שקט ורגוע, "אין לך שכל משלך?"

"אמרתי לו. הוא לא מקשיב".

"אז תקשור אותו. תכבול אותו באזיקים. אם הבן שלך לא מקשיב, למה לא מצאתי אותך ליד הדלת, יושב לו על הגב?"

"אי-אפשר לשלוט עליו", אמר קדיש. "אבא שלו לא יכול לשלוט עליו. ילדים יהודים מרדנים מקשיבים רק לאמהות שלהם. את האבות הם לא צריכים".

© כל הזכויות שמורות להוצאות לאור

המשרד למקרים מיוחדים - נתן אנגלנדר
The Ministry of Special Cases - Nathan Englander