» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים באפריל 2008       חזור

לפני שירד הלילה
מאת: רינלדו ארנס
Antes que anochezca (Before Night Falls) - Reinaldo Arenas

ההוצאה: כרמל לפני שירד הלילה הוא אוטוביוגרפיה, אשר כל הצטעצעות היא ממנה והלאה: פרקיה מעמיקים ומרטיטים בתוכנם, ישירים ומסעירים בלשונם, כנים וכאובים במסריהם. הספר הוא יצירתו האחרונה של רינלדו ארנס, סופר קובני גולה הנחשב, ולא בכדי, לאחד מעמודי התווך של ספרות אמריקה הלטינית במאה העשרים. פרקי האוטוביוגרפיה מתעדים את מורכבוּת עולם ילדותו של הכותב בקובה, אבל בספר נזכרים גם נעוריו בשנות המהפכה, שנים שעיצבו הן את עולמו הפרטי של ארנס והן את אופייה הנוכחי של ארצו. היצירה דנה, בין השאר, בהתפכחות הסופר מן האידאלים שהאמין בהם, והיא מתייחסת לקשריו עם יוצרים קובנים אחרים ולסיבות שהביאו אותו לעזוב את מולדתו ולהשתקע בארצות הברית.

אם כי בספר משתקפים תיאורי המהפכה והסתאבותה, האוטוביוגרפיה מרבה להתמקד, באופן מהימן, חריג ונועז, בהתפתחותו המינית והרוחנית של כותבהּ, הומוסקסואל ששם קץ לחייו אחרי שמחלת האיידס כמעט הכריעה אותו, אבל לא לפני שכתב את חלקה האחרון של יצירתו הענפה והמפוארת. לפני שירד הלילה התפרסם ברחבי העולם, בין השאר, בזכות עיבודו לקולנוע.

הסופר הקובני רינלדו ארנס נולד בשנת 1943 בקרבת אוֹלְגִין שבמזרח קובה. אחרי אכזבתו מן המהפכה, בילה כמעט שנתיים בכלא כיוון שנחשב "סכנה לחֶברה" בעיני משטרו של פידל קסטרו, משטר שרדף אותו באכזריות כאדם וכיוצר. בשנת 1980 עלה ביד ארנס לצאת את מולדתו, ואחרי תקופה קצרה שהתגורר במיאמי, חי הסופר בניו יורק עד התאבדותו בשנת 1990.

ארנס כתב תשעה רומאנים, חמישה מחזות, שלושה קובצי שירה, שני קבצים של סיפורים קצרים, ספר מסות ואוטוביוגרפיה. לפני שירד הלילה הוא ספרו הראשון הרואה אור בעברית. לתרגום העברי נלווית אחרית דבר מאת מתרגם היצירה, המשורר רמי סערי.

לפני שירד הלילה מאת רינלדו ארנס בהוצאת כרמל, תרגום: רמי סערי.

לפני שירד הלילה | פרק ראשון: האבנים
בהמשך: על החופש שינצח, אחרית דבר מאת רמי סערי
הייתי בן שנתיים. עמדתי עירום, התכופפתי לרצפה והעברתי את לשוני על פני האדמה. הטעם הראשון שאני זוכר הוא טעם האדמה. אכלתי אדמה עם בת דודתי דוּלְסֶה אוֹפֶלְיָה, גם היא היתה אז בת שנתיים. הייתי ילד רזה, אבל בעל כרס ענקית בגלל השרשורים שגדלו לי בבטן מרוב אכילת אדמה. נהגנו לאכול אדמה בחצר הבית. החצר היתה המקום שבו ישנו החיות, כלומר הסוסים, הפרות, החזירים, התרנגולות והכבשים. החצר היתה צמודה לבית.

מישהו נזף בנו על שאכלנו אדמה. מי היה הנוזף? אמי, סבתי, אחת מדודותיי, סבי? יום אחד כאבה לי נורא הבטן. לא הספקתי להגיע לשירותים שמחוץ לבית, והשתמשתי בסיר שמתחת למיטה שישנתי בה עם אמי. הדבר הראשון שיצא מתוכי היה שרשור ענקי: חיה אדומה ורבת רגליים כנדל, שקיפצה בתוך הסיר. אין ספק שהוא כעס על שגורש ממקור המזון שלו באופן אלים כל כך. פחדתי מאוד מאותו שרשור, שהופיע בחלומותי מדי לילה בלילה וניסה לחדור לבטני בשעה שנצמדתי לאמי.

אמי היתה אישה יפה מאוד, בודדה מאוד. היא ידעה רק גבר אחד: את אבי. מאהבתו נהנתה רק חודשים אחדים. אבי היה הרפתקן: הוא התאהב באמי, ביקש את ידה מסבי וכעבור שלושה חודשים נטש אותה. אמי חיתה אז בבית הוריו. שם חיכתה לו במשך שנה תמימה, אולם אבי מעולם לא חזר. כשמלאו לי שלושה חודשים, שבה אמי לבית הוריה. היא חזרה אתי, פרי כישלונה. אינני זוכר את המקום שבו נולדתי. מעולם לא הכרתי את משפחת אבי, אבל נדמה לי שאותו מקום היה בכפר, בצפון מחוז אוֹרְיֶנְטֶה. סבתי וכל בני הבית ניסו לחנך אותי תמיד מתוך שנאה עזה לאבי, משום שהוא בגד - זאת היתה המילה - באמי. אני זוכר שלימדו אותי שיר שסיפר על בן ההורג את אביו כדי לנקום בו על סבלה של אמו הנטושה. הייתי שר את השיר במחיצת כל בני המשפחה שהקשיבו לי נפעמים. אותו השיר היה פופולרי מאוד באותה תקופה, והוא סיפר על תלאותיה של אישה, שמאהבה גזל את כבודה ונעלם מיד אחרי שהכניס אותה להיריון. השיר הסתיים כך:

הַנַּעַר גָּדַל וְהָיָה לְגֶבֶר,
וְלַקְּרָב יָצָא אַמִּיץ כְּמוֹ דֹּב.
כִּנְקָמָה הִכְנִיס אֶת אָבִיו לַקֶּבֶר.
כָּךְ עוֹשִׂים בָּנִים הַיּוֹדְעִים לֶאֱהֹב.

באחד הימים הלכנו אמי ואני בדרך אל ביתה של אחת מדודותיי. כשירדנו לנהר ראינו גבר בא לקראתנו; הוא היה יפה תואר, שחום וגבוה. אמי נתמלאה לפתע פתאום זעם: היא התחילה להרים אבנים ולהשליך אותן לעבר ראשו של הגבר, שהוסיף להתקרב אלינו על אף מבול האבנים. הוא הגיע אליי, תחב את ידו לכיסו, נתן לי שני מטבעות של פֵּסוֹ, העביר את ידו על ראשי והסתלק בריצה, וכך אף אחת מן האבנים לא פגעה בו. כל הדרך מיררה אמי בבכי, וכשהגענו לבית דודתי נודע לי שאותו הגבר היה אבי. לא ראיתיו עוד, וגם לא את שני המטבעות: דודתי ביקשה לִלוות אותם מאמי, ואיני יודע אם החזירה לה אותם אי פעם.

אמי היתה אישה "נטושה", כך נהגו לקרוא בזמן ההוא לנשים מסוגה. קרוב לוודאי היה שלא תוכל למצוא שוב בעל: הנישואים נועדו לרווקות, והיא הרי היתה אישה נבגדת. כאשר גבר כלשהו ניגש אליה, לא היה זה אלא כדי "לנצל" אותה, כפי שנהגו לומר בימים ההם. לכן היה על אמי להיות חשדנית מאוד. היינו הולכים ביחד לריקודים - היא תמיד לקחה אותי אתה, אף-על-פי שהייתי אז כבן ארבע. כשמישהו היה לוקח אותה לרקוד הייתי אני יושב על הספסל, ואחרי הריקוד היתה אימא באה ומתיישבת לצדי. כשהזמינו את אימא לשתות בירה, היא היתה לוקחת גם אותי. אני לא שתיתי בירה, אבל המחזר של אמי נאלץ לקנות לי הרבה "ברדים", כך קראנו בכפר לגלידות שייצרו מקרח כתוש. אמי חשבה אולי שהיא תמצא לעצמה באותם ריקודים גבר רציני שיתחתן אתה, אבל היא לא מצאה או לא רצתה למצוא. אני סבור שאמי היתה תמיד נאמנה לחוסר נאמנותו של אבי ובחרה בחיי פרישוּת: פרישוּת מרה, וכמובן, בלתי טבעית ואכזרית, כי היא היתה אז בסך הכול בת עשרים. פרישותה של אמי היתה גרועה מפרישותה של בתולה, כי היא זכתה בעונג למשך חודשים אחדים בלבד, ואחר כך ויתרה עליו לכל החיים. כל זה גרם לה מפח נפש.

לילה אחד, כשהייתי כבר במיטה, שאלה אותי אימא שאלה שבאותו הרגע הדהימה אותי. היא שאלה אם לא אהיה עצוב מאוד אם היא תמות. חיבקתי אותה בכוח ופרצתי בבכי. נדמה לי שגם היא בכתה, והיא אמרה לי לשכוח את השאלה. מאוחר יותר, ואולי כבר באותו הרגע, עלה על דעתי שאמי חשבה להתאבד, ואני סיכלתי את תוכניתה.

הוספתי להיות ילד מכוער, כרסתן וגדול ראש. אינני חושב שלאמי, צעירה חסרת ניסיון שהתגוררה בבית סבתי, היתה אז המיומנות הנחוצה לטיפול בילד, ואכן היתה זו סבתא שנשאה בעול מלאכות הבית, או במילותיה שלה "החזיקה את המושכות". אמי היתה אישה גלמודה, עם בן, ובנוסף לכך חיתה על חשבון משפחתה. לא ניתן לה להחליט בשום עניין, אפילו לא בקשר אליי. אינני יודע אם אהבה אותי אז: זכור לי שכשהייתי פורץ בבכי, היתה לוקחת אותי בזרועותיה, אבל היא עשתה את זה בכזאת אלימות, שהייתי מחליק לאורך גבה ולא היה חסר הרבה שאטיח את ראשי ברצפה. פעמים אחרות היתה מנענעת אותי בערסל מִשַּׂק, אבל עִרְסוּלָהּ היה כה מהיר שכמעט נפלתי ארצה. אולי משום כך התמלא ראשי חבורות ותפיחות, אבל נשארתי בחיים אחרי אותן נפילות: רצפת הבית, שהיה בעצם בקתה ענקית, היתה למרבה המזל מאדמה.

באותו בית גרו גם נשים אחרות: דודות רווקות בנות גילה של אמי, ואחרות שנחשבו לרווקות זקנות משום שהיו כבר בנות יותר משלושים. חיתה שם גם כלתם של סבי וסבתי, אישה שבנם נטש, אמה של דוּלְסֶה אוֹפֶלְיָה. גם הדודות הנשואות היו באות לבית ומבלות בו תקופות ארוכות. הן באו עם בניהן שהיו גדולים ממני והסתכלתי עליהם בקנאה משום שהיה להם אב מוצהר, והדבר השרה עליהם קלילוּת וביטחון שלא היו מנת חלקי אף פעם. כמעט כל אותם קרובי משפחה גרו בקרבת בית סבי. לפעמים ביקרו בבית, סבתי היתה מכינה לכבודם ממתק כלשהו, והביקור נהפך לחגיגה. באותו בית גרה גם סבתא רבתא שלי, קשישה שבקושי זזה ממקומה ובילתה את רוב זמנה שרועה על שרפרף, ליד טרנזיסטור שמעולם לא שמעה.

מרכז הבית היה סבתי שנהגה להשתין בעמידה ולדבר אל אלוהים. היא תמיד באה לאלוהים ולבתולה בטרוניות על כל האסונות שארבו לנו ועל אלה שאירעו: הבצורת, הברקים שהפילו דקל או הרגו סוס, הפרות שמתו ממחלה כלשהי שלא ניתן לעשות נגדה מאומה, סבי שהיה מגיע הביתה שיכור ומפליא בה את מכותיו. לסבתי היו אז אחת-עשרה בנות רווקות ושלושה בנים נשואים. במרוצת הזמן מצאו לעצמן אותן בנות בעלים ארעיים שלקחו אותן עמם, וכמו שקרה לאמי, נטשו אותן כעבור חודשים ספורים. הן היו נשים מושכות, אולם מסיבה גורלית כלשהי לא הצליחו להחזיק בשום גבר. בית סבי וסבתי נמלא בבנותיהן הכרסתניות ובילדים בכיינים כמוני. עולם ילדותי היה מאוכלס בנשים נטושות: הגבר היחיד בבית ההוא היה סבי. סבי, דון חואן בזמנו, לא היה עכשיו אלא זקן קירח. בניגוד לסבתי לא דיבר סבי אל אלוהים אלא אל עצמו, רק לפעמים היה מביט בשמים ופולט קללה נמרצת. היו לו כמה וכמה ילדים מנשים אחרות בשכונה, ובמרוצת הזמן עברו גם הם לגור בבית סבתי. מאז החליטה סבתי לא לשכב עוד עם סבי, כך שבעצם גם סבתא חיתה חיי פרישוּת, ואף היא היתה נואשת ממש כמו בנותיה.

סבי נתקף לפעמים בהתפרצויות זעם. הוא היה אז חדל לדבר ונאלם דום לגמרי, נעלם מהבית ויוצא להרים, שם בילה שבועות שלמים בשינה מתחת לעצים. הוא אמר שהוא אתאיסט, ובו בזמן טען בתוקף שהוא מחרבן על אם האלוהים. אולי עשה את כל זה כדי לייסר את סבתי, שתמיד היתה כורעת באמצע השדה בתפילות לחסדי שמים: תפילות שבדרך כלל לא נענו.

על החופש שינצח, | רמי סערי
קוראי האוטוביוגרפיה של רינלדו ארנס מתוודעים לדמות רבת פנים ושנויה במחלוקת של סופר קובני גולה הנחשב, ולא בכדי, לאחד מעמודי התווך של ספרות אמריקה הלטינית במאה העשרים. כיוון שקול המספר של ארנס כה עז בעוצמתו, צבעוני בתיאוריו ומדקדק בפרטיו, וכיוון שהספר לִפְנֵי שֶׁיֵּרֵד הַלַּיְלָה הוא אוטוביוגרפיה ולא רומאן, אחרוג באחרית דבר זו ממנהגי בספרים אחרים שתרגמתי, ולא אציין בפרוטרוט מידע הנוגע לקורות חיי הסופר ולספרים שכתב. רשות הדיבור באוטוביוגרפיה נתונה ממילא לכותבהּ, ואחרית הדבר הזאת אולי לא היתה נחוצה, אילו היתה כתיבתו של הסופר מוכּרת יותר במקומותינו, ואלמלא מלאי החוויות המשותף לסופר ולמתרגם היה אחד הדחפים המהותיים ביותר לתרגומו של הספר הזה לעברית. די יהיה אפוא אם אומַר כי ארנס, שנולד בשישה-עשר ביולי 1943 בקרבת אוֹלְגִין שבמזרח קובה, והתאבד בניו יורק בשבעה בדצמבר 1990, כתב בחייו תשעה רומאנים, חמישה מחזות, שלושה קובצי שירה, שני קבצים של סיפורים קצרים, ספר מסות ואוטוביוגרפיה. כמו כן ראוי לציין שהאוטוביוגרפיה שלו, לִפְנֵי שֶׁיֵּרֵד הַלַּיְלָה, היא ספרו הראשון הרואה אור בעברית.

אוטוביוגרפיה היא, מטבע הדברים, מבטו האישי של כותבהּ על חייו, ומבחינה זו היצירה לפני שירד הלילה אינה יוצאת מן הכלל. סיפור קורות חייו של ארנס בידי ארנס עצמו שׂם את הדגשים בספר על החוויות והמאורעות אשר עיצבו את נדבכיו של עולם הסופר וקבעו את גורלו בהתאם לראייתו שלו. מובן כי העלאת היסודות האוטוביוגרפיים לפי סדרם הכרונולוגי נועדה לתעד את חיי הסופר, אולם במקרה של לפני שירד הלילה מדובר גם בתיעוד של תקופה סוערת בהיסטוריה של קובה. בצדק גמור אמרה לי מתרגמת הספר לאנגלית, דוֹלוֹרֶס מ' קוֹךְ, כי אף שנקודת המבט של הסופר באוטוביוגרפיה היא אישית לאורך כל הדרך, ייאלצו ההיסטוריונים של העתיד להסתמך, בין השאר, על יצירת ארנס, להתעמת אתה ולאמת אותה, בבואם להבין רבות מן התופעות המאפיינות את השתלשלות האירועים הפוליטיים בקובה במחצית השנייה של המאה העשרים. הדבר נכון גם ביחס למי שירצה להתוודע לאורח חייהם של הקובנים בתקופה הזאת, להבין את מהות ההוויה הקובנית או להתחקות אחרי חייהם של כמה מגדולי היוצרים הקובנים באותו הזמן.

מעגליוּת היצירה ותבניתה הספרותית ניכּרות כבר בפתח האוטוביוגרפיה, התחלה המתרכזת דווקא בתיאור של אחרית יוצרהּ. ההתמודדות הכאובה עם מחלת האיידס מופיעה אומנם בספר כפתיח וכאקורד סיום, אבל למרות השלכותיה הקשות של המחלה, תיעודה ביצירה איננו מקיף בהרבה מן התיאור שמעניק ארנס להתמודדותו עם דלקת קרום המוח אשר ייסרה אותו בילדותו, או להתמודדותו עם מחלת העגבת בשלב מאוחר יותר בחייו. אף-על-פי שהעיסוק במוות והכיסופים אליו עוברים בספר כחוט השני, יש בלפני שירד הלילה חיוניוּת עצומה, הנובעת בראש ובראשונה מתאוות החיים האדירה של הסופר. תאוות החיים הזאת נובעת לא רק מהכרת ארנס בערך יצירתו ובחשיבותה, אלא גם מהתמסרותו המוחלטת לתשוקותיו ולאמת הפנימית שלו, מהצורך שלו להיות נאמן לעצמו ולדרכו, ומרצונו לממש את חייו ללא התחשבות יתרה בציפיות סביבתו הקרובה, קל וחומר בדרישות החברה בכלל ובתביעות משטר המהפכה הקובנית בפרט.

בשבעים הפרקים שהאוטוביוגרפיה מורכבת מהם ובמכתב הפרידה החותם אותה מגולל ארנס את קורותיו, החל בקשר הקצרצר בין אמו לבין אביו, קשר שהביא אותו לעולם, וכלה בתפיסת הסופר לגבי מי שהוא מכנה האחראי היחיד להחלטתו לשים קץ לחייו. מובן כי כל האירועים המסופרים בספר, ובמיוחד החוויות האישיות המתוארות בו, מובאים בגוף ראשון ומועברים דרך מנסרתו הפרטית של היוצר. מחד גיסא, הדבר מעניק להתרחשויות המועלות על הכתב עוצמה ואמינוּת של עדוּת ממקור ראשון. מאידך גיסא, כתיבתו של ארנס - כמוה כאורח דיבורו כל ימי חייו, וזאת בהסתמך על עדות אחדים מחבריו שנפגשתי אתם או קיימתי עמם קשר מכתבים - מתובלת מעצם טבעה בהפרזה.

ארנס לא נמנע בכתיבתו מן ההגזמה ומן ההשתובבות, אולם באוטוביוגרפיה שלו לא נועדו הגזמותיו ושובבותו לברוא מציאות השונה בתכלית השוני מן המציאות שהוא אכן חווה. אדרבה ואדרבה, כמה מן האירועים שהסופר מתאר כחוויות אישיות, ושעלולים להיראות לקורא המצאות פראיות של דימיון פורה, הנם אירועים אמיתיים, אשר תועדו באופן מהימן וחד-משמעי. ההגזמות של ארנס נועדו לסבר את האוזן ולשלהב את הדימיון, אך ביסודן הן מבוססות באמת ובתמים על חוויות שכותבן חווה על בשרו.

מצאתי לנכון להתייחס לעניין בהקשר זה ולציינו במפורש, מפני שכּל מכּרי ארנס שיצרתי אתם קשר התעקשו להדגיש כי יסוד הבדיה שבאוטוביוגרפיה בטל בשישים, אף שלפרקים הוא עלול לפגוע קשות באמינוּת המסופר. בסיפור על הבריחה מן המעצר ועל החיים בפארק לנין, למשל, רשאים הקוראים לפקפק אם הסופר אכן בילה שלושה ימים על צמרת עץ, או אולי שלוש השעות שבילה שם נראו לו שלושה ימים, או שכּל הסיפור על צמרת העץ מצוץ מהאצבע וממוחו הקודח של פנטזיונר מדופלם.

הלבטים הללו כשלעצמם אינם הופכים את האוטוביוגרפיה לרומאן וגם לא את האמת לבידיון. ברור שהאמת של הסופר היא אמת סובייקטיווית ולא אמת מרקסיסטית-לניניסטית, ונהיר שעריכה הגיונית של הטקסט היתה מניבה תוצאה שונה במקצת מהנוסח העומד לרשותנו כיום. אולם בהתחשב בנסיבות שהספר נכתב בהן, על הקוראים עצמם לשפוט אם להאמין לכל דבר ודבר המסופר כאן או לא. כמתרגם היצירה, נראה לי כי אמונה זו אינה משנה באורח מהותי את התמונה הכוללת של סבלוֹת היוצר ושל התלאות אשר היו מנת חלקו.

לפני שירד הלילה הוא עולם בזעיר אנפין, כי בנוסף על האנקדוטות המרתקות שרינלדו ארנס מביא בו, כמעט חיים שלמים כלולים בין דפיו. כיצירה עשירה ומעשירה הוא מעלה אינספור אפשרויות לדיון. לא בכדי שימש הספר מושא לכמה וכמה מחקרים ספרותיים מאלפים, ונראה כי העיסוק בו וביוצרו טרם תם ונשלם. כיוון שאחרית הדבר הזאת אינה מתיימרת לתפוס את מקום המחקרים הללו, אתייחס להלן רק לשלוש סוגיות מרכזיות שארנס כותב עליהן בהרחבה, גם באוטוביוגרפיה וגם ברומאנים שלו. אלה סוגיות שליבונן נראָה לי משמעותי במיוחד במהלך תרגום היצירה, ואני סבור כי כדאי לתת עליהן את הדעת. סוגייה אחת היא ההומוסקסואליוּת ואופן הצגתה באוטוביוגרפיה. סוגייה אחרת היא מהות החופש שהיוצר מדבר עליו והזיקה הקיימת בין חירות הפרט לבין תפיסותיו הפוליטיות. הסוגייה השלישית היא סוגיית הגלות כמחיר שהיוצר נאלץ לשלם.

כתיבתו של רינלדו ארנס על ההומוסקסואליוּת שלו הביכה או זעזעה לא פעם את קוראיו ואפילו את הקרובים בחבריו. מקור המבוכה והזעזוע אינו בעצם התייחסות הכותב למיניותו, אלא באופן הגלוי עד כדי בוטוּת שיצריו ומימושם מועלים בו על הכתב. ארנס אינו מתיימר כלל ועיקר לשמור על תקינוּת פוליטית, רצונו היחיד הוא לומר את דברו ללא עכבות ומעצורים, או בניסוחו שלו: "אני באתי הנה לצעוק". כבן למחוז כפרי, אחד המחוזות העניים ביותר בקובה, לא נולד ארנס בחֶברה, שקהילה הומוסקסואלית המודעת למצבהּ הפוליטי נאבקת בה כדי לעמוד על שלה ולקבל את מה שמגיע לה בזכות ולא בחסד.

לפיכך הוא איננו חש שום מחויבוּת לסכור את פיו בדברו על הרפתקותיו המיניות עם הטרוסקסואלים והומוסקסואלים כאחד, וגם לא כאשר הוא מותח ביקורת על בני זמנו או כאשר הוא מגנה חֶברה שלמה. ארנס אינו חוסך מילים בתארו את מסכת הייסורים הנוראה, את האפליה, את ההשפלה ואת הדיכוי שחווה במולדתו על רקע תשוקתו לגברים. אולם בה בעת, גם בכותבו על חייו כהומוסקסואל בארצות הברית, הוא קורע בלי כחל ושרק את המסכה מעל פני חברה המבקשת להצטייר כתרבותית ונאורה, אך ביסודה היא הומופובית למדי, ובעיקר חסודה וצדקנית. סביר להניח כי גם פעילים לוחמניים של הקהילה ההומוסקסואלית אינם יכולים לִרוות נחת למקרא מעללי הסופר, משום שאחדים מסיפוריו - המדהימים תכופות בהתערטלותם ובפתיחותם והמפליאים לא פעם בישירוּתם - עלולים לחזק אצל קוראיהם דווקא תפיסות סטראוטיפיות מאוסות ביחס לקלוּת דעתם של הומוסקסואלים ובאשר לאופי הרדוד של הקשרים ביניהם.

ברור כי לפני שירד הלילה הוא אוטוביוגרפיה של סופר אשר נאלץ לשלם מחיר אישי כבד על החופש שנטל לעצמו, בין השאר במישור ההומוסקסואלי. אי-אפשר אפוא לצפות מן היצירה לשמש עלון מסביר פנים של האגודה לזכויות הפרט, ולא כדאי להתאכזב ממה שאין בספר. לעומת זאת אפשר לגלות בפרקי ארנס כתיבה ישירה, נועזת, אמיתית וכנה, וזה כשלעצמו איננו דבר של מה בכך, לא כל שכן בעידן שצביעותו חוגגת לא פחות מבעבר.

החופש נתפס בעולמו של ארנס כערך עליון ומקודש. זהו אומנם, בין היתר, חופש היוצר לנהוג כרצונו במישור המיני, אבל זהו, בראש ובראשונה, החופש לחשוב, לדבר ולכתוב בלי פחד וללא הגבלות. הסופר החפץ לקרוא דרור לתשוקותיו ולמימושן מסיק את המסקנות המתבקשות מצרכיו ומראיית עולמו, וברור שנבצר ממנו להפגין אדישוּת כלפי ההשלכות הפוליטיות שיש לתובנותיו. לזיקה בין דמות האם, המושכת ומאיימת בעת ובעונה אחת, לבין אהבת הגברים של הבן, יש נגיעה בלתי אמצעית לתשוקתו הבלתי נשלטת של היוצר לִזכּות בחופש. האם היא אותה "אישה מלוא השמַים", כפי שמכנה אותה לוֹרְקָה, שאילוציה ובחירותיה הטביעו על ארנס את חותמן, לטוב ולרע, והפכו אותו למה שהוא. הסופר כתב אומנם בגילוי לב גמור על רצונו התמידי לברוח מאמו, אבל ניכר בעליל כי הצורך הנואש בקרבה לאם ובחמימותה חי בתוכו בכפיפה אחת עם הרצון לשמור על מרחק מניסיון הסרק לקבל את מה שהזולת הנכסף אינו יכול להעניק.

רגשות אלה, כמוהם ככמיהה לדמות גבר והתסכול הנלווה אליה תדיר, עיצבו את עולמו של ארנס הצעיר במידה רבה, ובהתבגרו הם גם ניתבו אותו אל התנהגותו המינית, החברתית והפוליטית. התקשרותו ללָסָרוֹ לא היתה בשום פנים ואופן ביטוי להתמסדות חברתית, להתברגנות זחוחת דעת או לוויתור על החופש המיוחל.

ברור גם כי למשטר המהפכה של קסטרו לא היה שום מענה מתקבל על הדעת להתמודדות אמיצה ומוצלחת עם אנשים מסוגו של ארנס, התמודדות שתעניק לסופרי האמת את החופש שהם חפצים בו, ובה בעת תתעל את כישוריהם להגשמת מטרות השלטון החדש. מנקודת מבטם של השליטים הטריים הכיל מבנה נפשם של יוצרים דוגמת ארנס יסודות חתרניים רבים מכדי שמשטר החפץ באחידוּתם המחשבתית של נתיניו ובצייתנותם המוחלטת יוכל להסכין עמם: יציאה מן הארון במישור המיני, יציאה מן הכלל במישור החברתי ותביעה לחירות במישור הפוליטי. ארנס, הבא חשבון עם השלטון בארצו, ראה את המצב לאשורו וסירב לעצום את עיניו. ספרו אינו מייפה כלל וכלל את תקופת העריצוּת של בָּטִיסְטָה, אך בהסתמכו על ניסיונו האישי של כותבו, הוא מעדיף להתמקד דווקא באסונות שהקומוניזם המיט על הקובנים. הכרת הסופר בחשיבוּתם של חינוך חובה חינם ושל הענקת טיפול רפואי לכלל האוכלוסייה לא סימאה אותו, ולא מנעה ממנו לראות את הכזב שבחלום המהפכה. היוצר חווה ביחד עם עמו את היקיצה המרה מן החלום.

יחד עם זאת, נראה לי שאין להטיל ספק בכנותו, כאשר הוא טוען: "מעולם לא ראיתי בעצמי אדם השייך לא לשמאל ולא לימין, ואין לי שום עניין שידביקו לי תווית פוליטית אופורטוניסטית כלשהי". במהותה, כתיבתו איננה כתיבה פוליטית, אם כי למסקנות המתבקשות ממנה יש בהחלט פן פוליטי ברור. על רקע זה מעוררת הקריאה בלפני שירד הלילה תהיות רבות בקשר למהות החופש שיהיה החופש שינצח, כאשר ינצח סוף סוף. נראה כי ארנס דוחה בשאט נפש גם את הקומוניזם ממַשטר החשיבה וגם את הקפיטליזם מבית מדרשם של הליברלים החדשים. הכפפת הפרט לאידאולוגיה כזו או אחרת, כמוה כהכפפת נפשו של האדם לשלטון הממון, נראית לסופר ניסיון אווילי שכל כוונתו לסרס את הרוח. מובן אפוא שניסיון כזה איננו יכול לעלות בקנה אחד עם מאווייו של בן-חורין.

לבסוף אעמוד על סוגיית הגלות כמחיר שהיוצר נאלץ לשלם, תוך הטלת אלומת אור אישית, אחת מני רבות, באשר לסוגייה זו. יחסו של ארנס לגלוּת הוא יחס מורכב. ידוע כי ביציאת מָרִיאֵל עזבו את מולדתם יותר ממאה-אלף קובנים. רובם לא היו הומוסקסואלים, ורובם לא היו סופרים. יחד עם זאת, לא כל ההומוסקסואלים הקובנים ולא כל סופרי קובה עזבו את ארצם ב-1980. בכתיבתו על הגלות מתייחס ארנס ביושר ליוצרים ממתנגדי המשטר, שביכרו את החיים בגיהינום הקובני על עזיבת ארצם, למשל וִירְחִילְיוֹ פִּינְיֵרָה וחוֹסֶה לֵסָמָה לִימָה, אך הוא מציין גם שמות של יוצרים קובנים דוגמת קַלְוֶרְט קֶיְסִי וחוֹרְחֶה אוֹלִיוָה, אשר עזבו את האי עוד לפניו. נדמה כי קשה, ואולי אי-אפשר, לתלות גלות של יוצר מארצו בסיבה אחת ויחידה. כל ראייה כזאת תהיה ממילא פשטנית ותחטא לאמת.

אצל רינלדו ארנס חברו זה לזה ההומוסקסואליוּת של היוצר, היחס המפלה שקיבל, הנון-קונפורמיזם שלו והצרת צעדיו עד לנקודה, שממנה ואילך דווקא ההחלטה להישאר באי היתה יכולה להתפרש כהתאבדות. בסרט שהפיק מָנוּאֵל סָיָס, בריות ראוותניות, טוענת אלמנת הסופר, השחקנית אִינְגְרָוִידָה גוֹנְסָלֶס, כי היוצר התכוון להתאבד פעמים רבות כבר במהלך שהותו בקובה, וכי מרדנותו הבלתי פוסקת במהלך חייו הובילה אותו אל קצו, או במילותיה שלה: "איכשהו, כל חייו של רינלדו לא היו אלא התאבדות מופלאה". גם עדות זו וגם כתיבתו של ארנס עצמו מורות כי במורכבותו היה מודע לכך, שדרכו של אדם כמוהו איננה יכולה להיות סוגה בשושנים אף בארץ חופשית, לא כל שכן במדינה שמשטרהּ מדכא כקובה. ברור כי האמירה המופיעה במכתב ההתאבדות, הטחת כל האשמה כולה בפִידֵל קסטרו, היא שטחית ותועמלנית, ויש בה יותר משמץ של התנערות מאחריוּת אישית. יחד עם זאת, יש לזכור כי האוטוביוגרפיה שכתב קסטרו נושאת את השם מעורר החלחלה ההיסטוריה תמחל לי, ואין ספק שחיי ארנס בקובה היו לא פעם תופת במלוא מובן המילה.

אדם כמותו, שיכול היה לתרום ולהעניק הרבה כל כך לזולתו, אבל התעקש להיות נאמן באמת לעצמו ולאמת שלו, לא היה יכול למצוא את מקומו בשום חֶברה, שבה "כל מי שלא התאימו את עצמם לנורמה של הבינוניוּת זכו למבטים עוינים או נקשרו אל עמוד הקלון". האמת איננה חביבה על רוב הבריות, ואנשים רוצים בדרך כלל לשמוע אך ורק דברים הנעימים לאוזניהם. גם בלי נידוי, סתימת פה, מאסר, עינויים והתעללויות עשוי אדם נבון ורגיש להבחין ולהבין, כי רבים מדי במולדתו אינם חפצים בטובתו, וכי צרוּת עינם של אנשים המקבלים החלטות מהותיות ביחס לגורלו, לעתידו המקצועי או לתנאי חייו החשובים ביותר, גורמת להם להתעמר בו, לסכל את הצלחתו שוב ושוב או להכשיל אותו בכל הזדמנות שתיקרה בדרכם.

כאשר מדובר באנשים שכישוריהם אינם מוגבלים לתחום אחד ויחיד - הדבר נכון שבעתיים, ותמיד יימצאו לבלרי ספרות ודעת או חלאות אקדמיות שלא יהססו לשים רגל לאדם מוכשר מהם, ובלבד שהשקט התעשייתי של בינוניותם האפרורית לא יופר. במקומות נאורים ונאורים כביכול, שהתקינוּת הפוליטית, הרהיטוּת הכוזבת והצביעוּת לשמה שוכללו בהם לדרגת אומנות, ייתכן שהמלעיזים לא יעיזו להשתמש בהומוסקסואליוּת של הזולת כתירוץ לסילוקו ממקום עבודתו או כאמתלה לאי-פרסום יצירותיו.

אולם גם במקומות כאלה, אנשים המסרבים ללכת בתלם הטמטום זוכים לעתים קרובות ליחס מפלה ועוין ונדחקים לקרן זווית. ארנס שילם ביוקר על אורח חייו ועל נחישותו לדבוק באמת שלו, אך למרות מרירותו אין בדבריו חרטה, אולי בגלל ביטחונו שהחופש ינצח. גם אני איני מתחרט: הגלות היא אומנם דבר נורא - הגלות מן המולדת, ועל אחת כמה וכמה הגלות מן החלומות -, אבל דברים שרואים מכאן לא רואים משם.

בואנוס איירס, ספטמבר 2007 - אתונה, ינואר 2008

© כל הזכויות שמורות לכרמל הוצאה לאור

לפני שירד הלילה - רינלדו ארנס
Antes que anochezca (Before Night Falls) - Reinaldo Arenas