|  אפריל 2014 |  מרץ 2014 |  פברואר 2014 |  ינואר 2014   

 | ספרים 2013-14 | ספרים 2012 | ספרים 2011 | ספרים 2010 | ספרים 2009 | ספרים 2008 | ספרים 2007 | ספרים 2006 | ספרים 2005 | 

» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS

Google


» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים בינואר 2008       חזור

שפה ומשמעות: סיפור הולדתה ופריחתה של תורת המשמעים
מאת: תמר סוברן
Language and Meaning: The Birth and Growth of Cognitive Semantics - Tamar Sovran

ההוצאה:

הוצאת הספרים של אוני' חיפה

מהו הקשר המופלא שבין השפה, המחשבה והעולם? מהי משמעות? כיצד 'נושאות' המילים משמעות? על השאלות האלה מבקשת הסמנטיקה, מדע המשמעים, לענות. הסמנטיקה היא ענף ידע צעיר החוקר את הקשר בין המילים לעולם ואת זיקתן אל המחשבה.

הספר שפה ומשמעות מזמין את הקורא להתוודע אל סיפור הולדתו של ענף ידע זה. הוא מציע לקורא מסע בעקבות תהליכים והתפתחויות בבלשנות ובמחשבה על השפה בעשורים האחרונים, ומתמקד בתיאור צמיחתה של הסמנטיקה הקוגניטיבית, כיוון החקירה התולה את משמעות המילים ואת אפשרות התקשורת הבין-אישית ביכולות הקוגניטיביות המשותפות לבני האדם.

הבלשנות של העשורים האחרונים הייתה לזירה מרתקת של חילופי רעיונות, של מלחמות ושל ניסיונות בלתי פוסקים לענות על השאלה: מה מאפשר לבני אנוש להתבטא, להיות מובנים ולהבין. הספר שפה ומשמעות מפלס לקורא דרך בין מחקרים ורעיונות.

שפה ומשמעות: סיפור הולדתה ופריחתה של תורת המשמעים
שתפו אותי

הוא מקשר בין כיווני מחשבה ישנים וחדשים, ודן בשאלת המשמעות בזיקתה אל הלוגיקה ואל הפילוסופיה של הלשון, בקשר שלה אל התחביר הגנרטיבי, אל הפסיכו-בלשנות ואל הפרגמטיקה הבלשנית וחקר השיח.

הספר פונה אל חוקרים וקוראים משכילים ששאלת המשמעות וחקר המשמעות מרתקים אותם. הוא פונה אל המתעניינים בפילוסופיה של הלשון, בבלשנות, בחקר הלשונות ובחקר הלשון העברית. העוסקים בלימודים קוגניטיביים, בתקשורת, בחקר המוח ובחקר הבינה המלאכותית ימצאו בספר זיקות אל תחומי העניין שלהם. הספר מציע לקורא מדריך להמשך הקריאה בשאלת הקשר המשולש והמופלא: שפה – מחשבה – עולם.

ד"ר תמר סוברן מלמדת לשון עברית בחוג ללימודי התרבות העברית באוניבריטת תל אביב. פרסמה מחקרים רבים בנושאים: בלשנות, פילוסופיה של הלשון, סמנטיקה, חקר המטפורה, חקר הלשון הפואטית, תורת הסגנון, חקר השדות הסמנטיים וחקר העברית החדשה.

ספריה הקודמים: שדות סמנטיים - עיון בלשני פילוסופי בקשרי משמעות, תשנ"ד. חקירות בסמנטיקה מושגית - המארג הלשוני וההיערכות של מושגים מופשטים, תש"ס.

216 עמודים, זוכה בפרס יעקב בהט לספר העיון המקורי הטוב.

פתח דבר
הסמנטיקה, תורת המשמעים, היא המדע החוקר משמעות. הסמנטיקה החדשה, הקוגניטיבית, היא ענף בלשני שטרם מלאו לו שלושה עשורים. היא העמידה במרכזה את חקר המשמעות בדרכים חדשות והעשירה את כלי העבודה של הבלשנות. הסמנטיקה הקוגניטיבית, תורת משמעות זו כנרמז בשמה, מעגנת את חקירת המשמעות ואת הבנת משמעותם של מילים ושל מבעים ביכולות הקוגניטיביות של האדם: בתפיסה, בקליטה של רשמי החושים, בעיבוד רשמים אלה בזיכרון, באחסונם ובשליפת המילים. הסמנטיקה הלקסיקלית מתרכזת במילים, במקורותיהן ההיסטוריים, בגלגולי המשמעות שלהן ובפירוש המילוני שלהן. הסמנטיקה הפורמלית מחפשת את היסוד הלוגי-מתמטי שבמשמעות המבעים. לעומתן, הסמנטיקה הקוגניטיבית פונה אל קשרי המילים והמושגים ואל פעולת העיבוד ההכרתי של קשרים אלה, ומשום כך היא מדגישה את זיקותיה אל ענפים קרובים במיוחד: הפסיכולוגיה הקוגניטיבית, מדע התקשורת והפרגמטיקה הבלשנית, הפילוסופיה של הלשון, תורת הספרות בחקר המטפורה, האנתרופולוגיה והסוציולוגיה.

המושג "משמעות" מרתק ומושך, והוא אף חמקני ובעייתי, וכמושגים רבים אחרים הוא גם רב-משמעי. האם ניתן להיחלץ מן המעגליות הנוצרת מחקירת המשמעות של המשמעות? היש דרך מדעית לחקור את המשמעות ואת המשמעים? הספר מתאר את שורשיו של הענף הבלשני החדש, תורת המשמעות הקוגניטיבית, ואת צמיחתו. זהו סיפור לידתו של ענף ידע ומחקר המבקש להשיב על השאלה "מהי משמעות" ועל שאלה חשובה לא פחות: מהן הדרכים האפשריות לחקור אותה. הספר מתרכז בחקירה הבלשנית של משמעות מילים, צירופים ומושגים, תוך כדי הצבעה על תמורות בדרכי המחשבה על הלשון. הספר אינו מעלה תהיות על משמעות החיים או על השאלה כיצד יכול האדם למצוא משמעות לחייו; זהו ספר בלשני העוסק במשמעות המילים.

לקורא המשכיל יש ידע כלשהו בתחומי הספרות, ההיסטוריה, הפילוסופיה ואף במדעי הטבע. תחום הבלשנות הוא כמעט עלום גם למשכילים. עם זאת, נושא המשמעות מעורר בשומעים עניין, גם אם בדרך כלל אין להם ידע מוקדם על עושרם ומורכבותם של מחקרי המשמעות. בחמישים השנים האחרונות הואץ קצב ההתפתחות של הבלשנות, והמעקב אחר החידושים המתרחשים בעולם הבלשני מרתק. קצת מפערי הידע האלה נועד ספר זה לצמצם.

נפרסת כאן פרשה בהיסטוריה של הרעיונות המדעיים: סיפורם הסוער והמפותל של ענפי בלשנות במאה העשרים, זירת ההתגוששות בין מחשבות ורעיונות וחממה לפיתוח כלי מחקר משוכללים. עולה כאן בעיה חשובה הקשורה לחשיבה הפילוסופית-מדעית: הנתיבים שבהם מתפתח מדע אחד בזיקה לענפי מחשבה אחרים בדרכו אל מעמד של ענף מחקר עצמאי. מהי המידה הרצויה של הקשר בין מדע אחד, הסמנטיקה הבלשנית, למדעים אחרים: פסיכולוגיה, פילוסופיה, סוציולוגיה, בינה מלאכותית. מול הפתיחות והמגעים עומד הצורך לפתח הנחות, שיטות וכלי מחקר עצמאיים. הספר מבקש להצביע על חשיבות הוויכוחים בשאלה מהותית זו.

הלשון האנושית היא מכשיר חברתי, כלי לתקשורת בין-אישית. היא גם כלי חשיבה ויצירה. מצד אחד יש בה יסוד אוטומטי בלתי מודע, המציית לכללים בלתי מפורשים של חשיבה ושל תקשורת, אך מצד אחר יש בה גם מרווח הפתוח להבעה אישית וליצירתיות. הבלשנות המודרנית, ובייחוד הבלשנות הקוגניטיבית, החלה לתת את דעתה אל מכלול ההיבטים הסותרים-כביכול של הלשון האנושית באיחור רב. רק בדור האחרון היא מרהיבה עוז לתאר ולחקור את האזורים היצירתיים והמאורגנים פחות של השפה, העוסקים במטפורות ובמקומן בשיח הרגיל ובשירה. החקירה של אזורים אלה מצריכה היפתחות אל ענפי ידע אחרים החוקרים את החשיבה ואת התפיסה האנושיות, את דרכי התפתחותן מילדות לבגרות, ואת המגע ההדדי הבין-אישי המתרחש בלשון ובחברה. בסיפור צמיחתה של הסמנטיקה כמדע מעורבות המתמטיקה, הלוגיקה, הפילוסופיה, הפסיכולוגיה וחקר ההכרה (הקוגניציה), חקר רכישת הלשון והתפתחות לשונם של ילדים, חקר לשון השירה וחקר ההתנהגות החברתית והתקשורת הבין-אישית. פתיחות זו לענפי ידע נוספים מאפיינת את הסמנטיקה הקוגניטיבית. צמיחתה על רקע זה מתוארת בפרקיו השונים של הספר: מהערש הפילוסופי-לוגי-מתמטי אל החקירות החברתיות-פסיכולוגיות-תרבותיות.

באחדים מצומתי הידע המתוארים כאן הלכתי בעצמי בעשורים האחרונים, כשעשיתי את דרכי מן הפילוסופיה, הפילוסופיה של המדע והפילוסופיה של הלשון, ומן הספרות והשירה אל שדה הסמנטיקה הבלשנית. כל העת ליווה אותי העניין העמוק בשפה העברית. שקיפותה המבנית של העברית המתגלה בעיקר במערכת השורש-בניין-משקל מאפשרת להביט אל קשרי משמעות הנסתרים מן העין, כמו למשל הקשר בין חינם לבין מחונן או בין גולם לגלם ולהתגלמות. התבוננות בעברית מגלה מהלכים מרתקים, קשרי מושגים, מעברים של מוקדי עניין ומנגנוני הפשטה.

אחדים מהם אציג בחלק החותם את הספר. הפוריות של הרעיונות וההתפתחויות המחקריות הנסקרות בספר מודגמות דרך ההתמודדות עם שתי שאלות: שאלת המבנה של מושגים מופשטים ושאלת דרכי הפענוח של המטפורה הספרותית. החקירות הסמנטיות נשענות על הישגי מדע הסמנטיקה הקוגניטיבית ומדגימות שימוש בכלי החקר שלה. עולות כאן הבעיות שבחקירת ה"משמעות", וניתן הסבר לאיחור שאיחרה הבלשנות לחקור אותן באופן שיטתי. איחור זה קשור בחלקו לרוח הזמן, כפי שהתבטאה במדע ובחשיבה של המאות שקדמו למאה העשרים.

המאה העשרים הביאה עמה שינויי כיוון ותנופת חשיבה בפילוסופיה, במתמטיקה ובלוגיקה. שינויים אלה, שכונו "המפנה הלשוני" או "המפנה הגנרטיבי", הציבו את הלשון במעמד מרכזי בחשיבה הפילוסופית. ראשיתו של מהפך זה קשורה בהתפתחויות שחלו בלוגיקה המודרנית ובצמיחתה המואצת של פילוסופיית הלשון במחצית הראשונה של המאה העשרים. המשכו של התהליך בתמורה בחשיבה המדעית-בלשנית שחולל ההוגה והבלשן נועם חומסקי במחציתה השנייה של המאה העשרים. החל מן המחצית השנייה של המאה העשרים התחולל גם בתוך הבלשנות "המפנה הסמנטי". חקר המשמעים ביסס את מעמדו כענף בלשני. המחלוקות וההסתעפויות שייפרסו כאן מעידות על התסיסה והעניין שמעורר ענף זה בתוך הבלשנות ומחוץ לה. סיפורה של תורת המשמעים הקוגניטיבית הוא פרק בתולדות המשמעים והרעיונות. את הסיפור הזה, סיפור הולדתה ופריחתה של הסמנטיקה הקוגניטיבית, מבקש ספרי זה לספר.

מבנה הספר
השער הראשון של הספר מצביע על הקשיים שקדמו לצמיחת העניין בסמנטיקה ובמשמעים, על שינוי המוקדים בבלשנות ועל ההופעה של ניצני תורת משמעות.

בשער השני של הספר נפרסים מסלולי חשיבה קודמים שהובילו לצמיחתם של כלי החקירה החדשים: חשיבה לוגית-פורמלית, השוואת שפות וחקירות משוות בלשונות שונות, הפניית הזרקור אל הפן הבין-אישי תקשורתי ו"משחקי הלשון". שער זה בוחן גם את השפעת התאוריה הסטרוּקטוּרָלית מיסודם של פרדיננד דה-סוסיר וקלוד לוי שטראוס על חקר המשמעים.

השער השלישי והמרכזי של הספר מציג את הפריחה וההסתעפות של חקירת המשמעים בתוך כיוון החקירה הקוגניטיבי. הגישה הקוגניטיבית התרחקה מאוד מן המסורת הבלשנית שאפיינה את ראשית המאה, זו שביקשה עוגן ביסוד הלוגי-פורמלי של השפה. כאן ניכר מאמץ עקיב לחבר את מחקר היכולת והביצוע הלשוני אל יכולות חשיבה והכרה אחרות: קליטה, תחושה, הבחנה, הכללה, הַמְשָׂגָה, זיכרון, אחסון, אִחזוּר ועוד. הבלשנות העכשווית פתחה את שעריה לשדות חקירה ולנושאים שהיו קודם לכן חתומים בפני הבלשן וזרים לו. בראש ובראשונה פורח המחקר הסמנטי של המטפורה. עם זאת, אין נזנחים הכיוון הניתוחי-מושגי והמחקר הניסויי, המשווה שפות מתוך בקשת המנגנונים המשותפים.

מנגנונים אלה אמורים להסביר את האפשרות לתאר את העולם בעזרת שפה, את האפשרות לתקשר ולהבין ואת האפשרות לתרגם משפה לשפה. והנה, משנחלצה הסמנטיקה הקוגניטיבית מחיקה הבטוח אך המצמצם של החשיבה הלוגית-המתמטית ורכשה לעצמה מעמד עצמאי, היא מוצאת שמדע חדש מתדפק על דלתה. כמעט במקביל לצמיחת ענף הסמנטיקה צומח בבלשנות המודרנית ענף דינמי המתמקד בהיבט התקשורתי, הבין-אישי, תְּלוי-ההֶקשר של השימוש בלשון האנושית: הפרגמטיקה. במוקד העניין של הפרגמטיקה עומד חקר המשמעות בתוך ההֶקשר, הדרכים שבהן הדוברים מאותתים זה לזה בהקשרים נתונים בדבר כוונותיהם, והדרכים שבהן איתותים כאלה מתפענחים. תהליכי השיתוף וההיפרדות של הסמנטיקה והפרגמטיקה משורטטים בקצרה בשער השלישי.

שערו הרביעי, האחרון, של הספר נקרא "סמנטיקה קוגניטיבית בפעולה". בו אני שבה אל שתי בעיות שחקרתי בעשור האחרון. בעיה אחת קשורה לארגון המושגי והשנייה לפענוח של מטפורות יצירתיות-פואטיות. אני מציגה כאן שוב את השאלות ובוחנת מחדש את מסקנותיי לאור המצע התאורטי שנפרס בספר. בעקבות כתיבת הספר הזה התרחבה והתעמקה נקודת המבט שלי הן על שאלת ההפשטה כפי שהיא עולה מן הניתוח של שדה השונוּת והן על דרכי ההצטרפות והפענוח של מטפורות פואטיות, תהליך שכיניתי בעבר ה"פיוס" שבמטפורה (Sovran 1993).

הספר מתחקה אחר שורשיה של הסמנטיקה הקוגניטיבית-מושגית, בדרכה למעמד של מדע מוכר בתוך ענף הבלשנות. הוא עוקב אחר ההסתעפות המחקרית הנמשכת גם היום מול עינינו ממש. בספר מוזכרים ומתוארים מחקרים רבים, ומתלבנים הניגודים והזיקות שביניהם. תיאור המהלך המחשבתי, יחד עם רשימת האזכורים המפורטת שבסוף הספר המפנָה אל המקורות הראשוניים, מדריכים את הקורא בסבך של רעיונות ומציעים המשך קריאה וחקירה.

שער ראשון | תאוריה של משמעות: האם היא אפשרית?
פרק ראשון: חקר המשמעות - תפנית או מהפכה?

1. מילים, מושגים, עולם: אפלטון, אריסטו וקאנט
השפה היא כלי חשיבה וכלי ביטוי. היא מאפשרת לחשוב על העולם ולדבר עליו והיא גם משמשת כערוץ התקשרות ומגע בין בני אדם. היא מצייתת לכללים, אך בה בעת היא מאפשרת גם התבטאות אישית ויצירתית. כיצד מצליחה השפה לנגוע בעולם ולתאר אותו? אנשים שונים בקצווי תבל מדברים ביניהם ומתארים את העולם איש איש בלשונו, איש איש מזווית הראייה שלו. כיצד מתאפשרים תקשורת מורכבת וחילופי רעיונות בין בני אדם? כיצד מתאפשר תרגום משפה לשפה? האם השפה "משקפת" את העולם? אם כן, כיצד? ימיהן של תהיות אלה כימיה של החשיבה האנושית. כבר ביוון הקלאסית הקדישו גדולי ההוגים, אפלטון ואריסטו, מחשבה לשאלות בדבר מקומה של הלשון בעולם ובדבר תפקידה בהכרה ובחשיבה.

רוב הדיאלוגים של אפלטון עוסקים בבירור משמעותם ומעמדם של מושגים עשירים ורב-משמעיים כמו צדק, ידידות, אהבה, שלמות, יופי וכו'. דיונים רבים בדיאלוגים אלה נסבים על הפעילות הלשונית המתרחשת תוך כדי השכנוע וההבהרה של רעיונות, ההסכמה, הלימוד וההוראה, וגם על ההתעיה והרמייה בעזרת תעתועי לשון והיגיון. בכל אלה השפה היא כלי מרכזי, ולכן מוצא אפלטון לנכון לברר מה מקור כוחה והשפעתה. בדיאלוגים אחדים נדרש אפלטון ישירות לשאלת מעמדה של השפה. בולט מכולם הדיאלוג קרָטילוס: כרבים מן הדיאלוגים של אפלטון, גם דיאלוג זה מפותל ומורכב. כמנהגו, סוקרטס מוביל את שומעיו בדרך סופיסטית, צעד צעד, להסכים לדעות מוטעות, ואחר כך לזנוח אותן לטובת דעות אחרות, משכנעות יותר. לשיחות יש כוונה חינוכית, ובמהלכן מתבררות בעיות חשובות הקשורות לעולם, לאדם, לאפשרות הידיעה, לחיים המוסריים וגם ללשון.

בחלקו הראשון של הדיאלוג קרטילוס, סוקרטס כמעט מצליח לשכנע את הרמוגנס המשוחח עִמו, שהמילים - ואפילו העיצורים והתנועות - "משַׁקפות" את העולם בדרך של חיקוי, ומכאן שיש בהן יסוד הכרחי, טבעי. שניהם מסכימים על תפיסת העולם של הפילוסוף הפרֵה-סוקרטי הרקליטוס, שהכול זורם בעולם. במהלך השיחה מתברר להם שהמילים אכן מחקות תנועה זו ומשקפות אותה. "השמות לא בדרך המקרה הגמור ניתן כל אחד מהם, אלא יש בהם משום נכונות" (עמ' 531). וכאן מביא סוקרטס שפע של דוגמאות ל"נכונוּת" של מילים יווניות. למשל, אונומא הוא שם שנתקצר מפסוק האומר ש"הוא היש שמבקשים אחריו". הונומסטון מציין ביוונית את האון הו מאסמא, כלומר את היש שאחריו מחפשים. ובאליתאה, כלומר האמת, נרמזת תנועת היש האלוהית. אליתיאה לפי סוקרטס היא אלי תיאה, כלומר "תנודה אלוהית" (עמ' 563). כך מוסברות בדיאלוג מילים יווניות רבות. בהמשך נחקרים חלקים קטנים יותר של המילים, משום הסברה ש"חיקוי ההוויה נעשה על ידי הברות ואותיות". מן הדיון המפורט והמודגם הזה מצטיירת תמונה של יוונית אונומטופאית, טבעית, המחקה את המציאות בעזרת צלילי המילים. הרמוגנס מסכים לתמונה הזאת. כבדרך אגב הוא מזכיר ששמע מפי קרָטילוס סברה בדבר "נכונותן של המילים", אלא שקרטילוס לא הסביר את דעתו ולא נימק אותה.

עתה מצטרף קרטילוס לשיחה וכיוונה משתנה. השאלות נשאלות מחדש, ומה שקודם לכן נחשב מוכח, כלומר הרעיון שהלשון וצליליה מחקים במדויק את הטבע, נזנח. קרטילוס, שעל שמו נקרא הדיאלוג, שואל שוב "כיצד ייתכן שאדם המדבר את דבריו לא ידבר את שישנו" (עמ' 577). עכשיו מוביל סוקרטס את בן שיחו החדש לזנוח את הגישה האונומטופאית, המחקה, שכה טרח לבנות בראשית השיחה עם הרמוגנס, לטובת תפיסה של ייצוג או של תמונה. הלשון היא מעין ציור או תמונה של העולם ולכן אינה יכולה לבטא במדויק את טבע הדברים. "יש שני מיני יצוג", מסכימים המשוחחים, "בתמונות ובשמות [...] כדי שדיוקן יהיה דיוקן, אינו צריך כלל לתאר את הדבר המתואר בכל פרטיו" (עמ' 580). מכאן קצרה הדרך לסברה בדבר היסוד ההסכמי-שרירותי שבשפה: "מילים הן הסכָּמות, הן מציינות דבר מה רק באזני אנשים שבאו לידי הסכם ביניהם וידעו את העניינים לפני כן" (עמ' 583).

מתברר שבדיאלקטים שונים של היוונית מתחלפים עיצורים שקודם נתפסו כמחקים ממשות טבעית, וכך משתרבב לשיחה מושג ההֶרגל. המשוחחים עדיין דבקים בדעה ש"המילים מייצגות את ההוויה" (עמ' 587), אך לא נתברר טבעו של היחס הזה הקרוי "ייצוג". השיחה נודדת אל "מחוקק המילים הראשון" ואל השאלה על סמך מה קבע הוא את המילים הראשונות. המסקנה המתבקשת היא, שהייתה לו ידיעת הדברים לפני ידיעת המילים. כאן נרמז לראשונה בדיאלוג עניין מרכזי העתיד להעסיק את אפלטון בהמשך דרכו בדבר המקור, עדיפות דבר-מה מקורי על פני חיקויו. סוקרטס, שבדיאלוג זה מייצג את אפלטון המוקדם, מכריז שגם אם המילים מצליחות לחקות או לייצג את הדברים, כלומר את המציאות, עדיף ללמוד את טבע העולם מן הדברים עצמם ולא מן המילים שהן רק חיקוי שלהם. ואמנם אפלטון מפתח בהמשך דרכו את "תורת האידאות" ואת "תורת הנפש" שלו לשיטה מטפיזית. הוא מצרף להן תורת ידיעה (אפיסטמולוגיה) הבנויה על היזכרות, ויחד הן מבהירות את אפשרות קיומם של הדברים בעולם ואת אפשרות ידיעתם.

הדיון בקרָטילוס, שהוא דיאלוג מוקדם של אפלטון, על היחס בין המילים ובין הדברים מוביל למבוי סתום, למרות פרטנותו וההסכמות-כביכול שהושגו בו על אטימולוגיות ועל מקור המילים. הדיאלוג נע בין תמיכה ב"טבעיות" של השפה לבין תיאור ה"ייצוגיות" שלה ואף "השרירותיות" המייצגת שבה, ומראה שהקֶשר של המילים אל הדברים הוא בעייתי. תוך כדי כך, באורח כמעט אגבי, מעלה אפלטון שאלות מכריעות על טבעה של הלשון: החיקוי, הטבעיות, ההרגל, ההסכמה והשרירות. בראשית המאה העשרים עתידות היו שאלות אלה להעסיק את פרדיננד דה-סוסיר ואת כל ממשיכיו. הן מתגלות כמכריעות בשעה שבאים לברר את היחס הסמנטי, כלומר את היחס בין ה"סימן הלשוני" לבין ה"עולם" בתיווכן של המחשבה ושל הידיעה האנושית. שאלות אלה אכן מעסיקות גם בלשנים העוסקים בסמנטיקה במאה העשרים, ותשובותיהם על שאלות אלו מגוונות ורבות-מעוף כפי שיתברר בהמשך.

בספרו הנקרא "מטפיזיקה דלתא" דן אריסטו במונחי יסוד המכוננים את שיטתו הפילוסופית. כנראה סיפק הספר לתלמידיו אוצר מונחים יסודי הנחוץ למתעניין ב"מה שהוֹוֶה". הספר נועד להקל על התלמידים את המעקב אחר אורח המחשבה שפיתח אריסטו בהרחבה בשאר כרכי ה"מטפיזיקה" וגם בספריו האחרים. וכך כותבים דיבואה וולמן בהקדמתם לתרגומם לספר: "לדעתו של אריסטו השפה מבטאת את הקשר ההדוק בין המחשבה למציאות: מובני המונחים מורים על מהויות הדברים [...]. אליבא דאריסטו השפה אינה חוצצת בין האדם למציאות. בספר זה מיישם אריסטו הלכה למעשה את העיקרון שכבר ניסח בחיבורו 'על הפירוש', עיקרון שאימצה המסורת הסכולסטית: המילים הן סימנים למושגים, והמושגים הם סימנים לדברים'. מתוך פרקי ספר דלתא עולה גם שאלת ההקשר שבו נאמרות המילים וכוונת הדובר" (עמ' 11-12).

פרקי "מטפיזיקה דלתא" מבארים את השימושים ואת המשמעויות של מושגי מפתח בשיטתו של אריסטו: ראשית, סיבה, יסוד, טבע, הכרחי, אחד, עצם, מנוגדים, יכולת, כמות, יחס, סוג, שקר, מקרה ועוד. אולם מתברר שאין בספרו של אריסטו דיון בלשני בריבוי משמעויותיהן של מילים, אלא קביעות תאורטיות המציירות את תפיסת העולם הפילוסופית שלו. אריסטו מונה ארבעה מובנים למושג סיבה (עמ' 23): מובן אחד הוא "נתון חומרי שממנו מתהווה דבר כמו הארד של הפסל והכסף של הגביע". סיבה היא גם "הצורה והדגם דהיינו ההגדרה לישות הדבר ולסוגיו [...] ועוד, זה שממנו ראשית השינוי ותחילת המנוחה, כפי שהמתכנן הוא סיבה לעשיה, האב סיבה לתינוק, ובאופן כללי העושה למִשְׁתַּנֶּה. הסיבה היא גם התכלית, דהיינו מה למענו דבר זה ישנו, כמו לטיול - הבריאות, שהרי לשם מה הוא מטייל? אנו אומרים 'כדי שיהיה בריא', ובהשיבנו כך אנו מניחים שהצגנו את הסיבה" (שם, שם). מתברר שריבוי המשמעות של המילה סיבה הוא עניין תאורטי מהותי בתפיסתו של אריסטו. הוא סבור שיש סיבות מארבעה סוגים: חומרית, צורנית, פועלת ותכליתית. השימוש הרב-משמעי במושג הוא דרך לבנות את התאוריה על אודות העולם. כשאריסטו מבקש לתאר בכתביו את היחס בין מילים לבין מושגים ובין מושגים לבין דברים, הוא משתמש במילה היוונית סמאיון שפירושה 'סימן'. המילה היוונית סמנטיקוס, שפירושה 'מציֵּן', העניקה לסמנטיקה את שמה, והסמנטיקה היא מדע המשמעים. תורתו של אריסטו צמחה מתוך ביקורתו הנוקבת על תורת אפלטון. נקודות המוצא של אריסטו וכן מסקנותיו שונות בתכלית, אף על פי כן בשתי התורות נודע מקום חשוב לבירור המושגים ולשפה.

קאנט בן המאה השמונה-עשרה חולל מפנה יסודי באורח החשיבה הפילוסופי. הוא מתרחק בעת ובעונה אחת משתי מסורות פילוסופיות חשובות: המסורת האחת היא מסורת הרציונליזם, הנשען על השכל, מבית מדרשם של אפלטון, שפינוזה ולייבניץ. המסורת האחרת היא זו של האמפריציזם, הנסמך על ההתנסות ועל החושים, מסורת שפיתחו ברקלי, לוק ויום. את התפנית שחולל כינה קאנט בשם המטפורי היומרני "מהפכה קופרניקאית חדשה", שינוי מוחלט של צורת החשיבה הפילוסופית. לענייננו חשובים הן עניין המהפכה והן עניין הבסיס הלשוני של גזירת אחדים מעקרונות השיטה. לפי קאנט, הבנת העולם אפשרית בזכות שילוב של נתוני החושים ושל מנגנון התבונה המעבד אותם. מנגנון זה מכיל קטגוריות חשיבה המעצבות את הבנת המציאות כהבנה של עצמים המקיימים ביניהם יחסים שונים, בין השאר יחסי גרימה וסיבתיות. קאנט קיבל את טענתו של יוּם שאין אנו יכולים לחוש ולראות סיבתיות בעולם, אך הוא ראה בסיבתיות קטגוריה שכלית, עדות לפעילותה של התבונה בכל הקשור למה שחושינו מעבירים אלינו כאוסף לא ערוך של נתונים. כיצד מגיעים להכרת הקטגוריות הללו של התבונה, שהן מכלילות, אפריוריות והכרחיות ולכן משותפות לכל בני האדם?

קאנט מציג שיטה, "קו מדריך" כלשונו, לגילוי "כל מושגי השכל הטהורים או הקטגוריות". אין זה אלא חלק קטן אם גם מכריע משיטה מורכבת ומסועפת. גילוי הקטגוריות נעשה באמצעות ניתוח של משפטים. הפרק הדן בכך בספרו (עמ' 71 ואילך) נקרא "אנאליטיקה של המושגים" והסעיף הנוגע בדבר נקרא "הפונקציה ההגיונית של השכל במשפטים". וכך אומר קאנט: "בידינו להעמיד את כל פעולות השכל על משפטים, באופן שניתן לתאר את השכל בכלל ככושר לחרוץ משפטים [...] חשיבה היא הכרה באמצעות מושגים" (ההדגשות במקור). קאנט ממשיך בלשונו המסובכת, ומסביר את הקשר בין חשיבה, מושגים ומשפטים. פעולת חשיבה מתרחשת במשפטים שיש בהם נושא ונשוא. כל משפט הוא בחירה של נשוא אפשרי מכלל נשואים (פרדיקָטים) רבים היכולים לחול על נושא המשפט. קאנט מביא כדוגמה את המשפט "מתכת היא חומר", ובו מתכת היא הנושא וחומר הוא אחד הפרדיקָטים האפשריים שלה. המבנה הלוגי, המחשבתי, המכליל של המשפטים מתגלה כשמסלקים מן המשפט את התוכן החושי שלו ונותנים את הדעת על "הצורה השכלית בלבד". מושג הכלליות נגזר למשל ממשפטים מן הטיפוס "כל האנשים הם בני תמותה". אם נמחק את מילות התוכן והתחושה - הנושא אנשים והנשוא בני תמותה - נקבל הפשטה שכלית של מושג הכוליות. כשמוחקים ממשפט ישות כגון "יש אנשים שגרים ביָוָן" את המילים המוחשיות אנשים וגרים ביוָן, מתקבלת קטגוריית החלקיות. משפט מעין "סוקרטס הוא יווני" שייך לסוג המשפטים שקאנט מכנה "משפטים אישיים", וכך גם "יש איש אחד שהוא יווני". ממשפטים כאלה ניתן לגזור את קטגוריית האחדות. בדרך זו סוגי משפטים נוספים מציעים מבנים הגיוניים נוספים, השתקפויות נוספות של פעולת השכל, כגון קטגוריות הממשות, השלילה, ההַגבלה, העצם, הסיבתיות, השפעת הגומלין, האפשרות והאי אפשרות, המציאות, ההעדר, ההכרחיות והמקריות. בשונה מרשימת הקטגוריות של אריסטו, שהיא רשימת האפיונים והמצבים של העצם המלווים אותו והמאפיינים אותו, קאנט מציע שיטה הגיונית לגזירת דפוסי חשיבה באופן שיטתי, ממשפטי השפה אל הדפוס המכליל המחשבתי. אפשר לחלוק על מסקנותיו או להתנגד לנקודת המוצא שלו, ואפילו אפשר לדחות את תורתו כולה, אך אי אפשר שלא להתרשם מן השיטתיות העקבית של הגזירה ומן התובנה העמוקה הקושרת שכל, תבונה והיגיון אל גילוייהם בשפה. כך מניח קאנט יסוד לדרכי חשיבה שהיו עתידים לאפיין הרבה ממה שהתרחש בפילוסופיה של הלשון ובבלשנות של המאה העשרים. אף שלא כל הוגי הדעות של המאה העשרים מודים בזיקתם לקאנט, דומה שהשפעתו עליהם מכרעת. המתמטיקאי-לוגיקן פרֵגֶה, שנדון בו להלן, הבחין בחוב שחבה מחשבתו לתפיסת המתמטיקה של קאנט, אף שדומה כי היה מודע פחות לאופן שקאנט השפיע על מחשבתו בכל הקשור לאופי הפומבי והלוגי של הלשון. עיוניו של פרגה באופייה של הלשון המתמטית ושל הלשון בכלל שימשו ערש לצמיחתו המואצת של ענף הפילוסופיה של הלשון.

חומסקי, מהבולטים בהוגי הבלשנות של המאה העשרים, מייחס במודע את ניצני מחשבתו לדקארט דווקא, קודמו הגדול של קאנט, וזאת משום שמדקארט שאב חומסקי את הרעיון שהשפה האנושית מייחדת את בני האדם משאר היצורים. אני סבורה שרבים מחיפושיו של חומסקי אחר תבניות מחשבה ואלגוריתמים תחביריים נעוצים דווקא בתובנה הבסיסית של קאנט על האופן שבו הלשון משקפת דרכי חשיבה. קאנט סבר שכל בני האדם ניחנו בדפוסי מחשבה מכלילים. חומסקי המשיך בקו זה וחקר את דפוסי המחשבה האלה, שזיהה כעקרונות תחביר כלליים המשותפים לכל השפות. חומסקי סובר שאלה מנגנונים ביולוגיים אופייניים למין האנושי, שברובם הם מנגנונים מולדים. כבלשן, ולא רק כפילוסוף, מבקש חומסקי להשעין את תורתו על עובדות מדעיות, על עדויות מלשונות רבות ככל האפשר. תאוריה מדעית מבקשת לה תימוכין בתצפיות ובעובדות רבות ככל שניתן, למשל בהשוואת תופעות לשון בין שפות שונות ורחוקות בזמן ובמקום. מדעיות של תאוריה כרוכה גם בציות שלה לעקרון ההפרכה. תאוריה מדעית אמנם נשענת על נתונים של התנהגות נצפית, אך היא גם מנבאה התנהגויות שטרם נצפו. למשל, שרשרת המילים: "לישון ללכת שצריך ללבנה שתגיד לחנה אמרה אנה" לא תתקבל על ידי שום דובר עברית ילידי כמשפט תקין וקביל. אם ניבוייה של תאוריה נכונים, מתחזק מעמדה כתאוריה מדעית. על פי עיקרון זה, עובדות אמפיריות הסותרות את ניבוייה של תאוריה יפריכו אותה. חומסקי מפתח אפוא רעיונות של הוגים גדולים קודמים, אך חותר להעניק למחשבותיו על הלשון, ובייחוד על התחביר, מעמד של תאוריה מדעית (וראו גם להלן, פרק שני סעיף 2).

2. המפנה הלשוני
לחשיבה על הלשון נודע אפוא מקום חשוב בחקירה הפילוסופית, אולם עד תחילת המאה העשרים לא התייחד בפילוסופיה ענף נפרד שעסק בבעיית הלשון. בראשית המאה העשרים התחוללו באירופה תמורות בחשיבה הפילוסופית וגם בתחומי דעת אחרים, שהייתה ביניהם השפעת גומלין. ספר של רורטי קנה לעצמו מעמד חשוב כסקירה וכסיכום של כמה מנקודות המוקד של התהליכים הללו בפילוסופיה (Rorty 1967). אולם לא הפילוסופיה בלבד היא שגילתה נושאים חדשים ודרכי חקר חדשות. ליוותה את התמורות גם התפתחות מואצת בחשיבה המתמטית, בלוגיקה המתמטית ובלוגיקה הפילוסופית, שמתוכן צמח הענף הפילוסופי החדש - הפילוסופיה של הלשון. ספרו של רורטי נקרא "המפנה הלשוני" (The Linguistic Turn), וכותרת המשנֶה מוסיפה: "מאמרים עכשוויים במתודה הפילוסופית". העורך הקדים לספר הקדמה מפורטת, וציין בה את המשותף למאמרים שקיבץ: מכולם עולה מוקד חדש של חשיבה ושיטה, מתודה מחקרית חדשה. פרק מרכזי באסופה שואל: "האם השאלות הקלאסיות של הפילוסופיה הן שאלות על הלשון?". עניין חשוב נוסף מסתתר בשאלה אם יש "שפה אידֵאלית" המתאימה לדיון פילוסופי. מאמרים אחדים קובצו תחת הכותרת "הפילוסופיה של לשון היום-יום", קו שנקטו רבים מהפילוסופים הבריטיים. הם סברו שחקירה של שאלות של הכרה, של מוסר ושל אסתטיקה, היא בעצם ניתוח של אופני ההתבטאות הנקוטים בתחומים אלה. המבקש להבין בעיות מוסריות ואסתטיות די לו שינתח צווים והוראות מוסריים כגון "לא תרצח". המבקש לחקור את תורת ההכרה ידון בדרך אנליטית המנתחת משפטים הקשורים לידיעה, כגון ההבדל בין "אני יודע לרכוב על אופניים" לבין "אני יודע שהיום יום חמישי". באותה דרך אנליטית יש לנתח גם מבעים של התפעלות אסתטית. מתוך תפיסה זו של ניתוח צמח הכיוון הפילוסופי המכונה בשל כך "הפילוסופיה האנליטית".

מן הספר של רורטי עולה השאלה האם הלשון אחראית ל"טעויות" המחשבה כשהיא מניחה שיש בעולם ישויות כגון נפש, עצם, חובה, קיום נצחי. אולי נחוצה שפה אידאלית, שפת מדע מדויקת, שתימנע מן ה"מכשלות" הללו? שפה כזו ניסו לפתח בשנות העשרים והשלושים אנשי הזרם באירופה שנקרא "הפוזיטיביזם הלוגי". הד לתפיסה זו מצוי עד היום בבלשנות הפורמלית ובסמנטיקה הפורמלית של ימינו (ראו להלן פרק שלישי).

באותה תקופה החלה הפילוסופיה להתעניין בקשר שבין הלשון הטבעית לבין הפילוסופיה והמדע. במקביל התרחשו התפתחויות חשובות בחשיבה המתמטית, ובעקבותיה בלוגיקה המתמטית. לא ייפלא אפוא שאיש כפְרֵגֶה, המתמטיקאי שהניח את היסוד לפיתוחים חשובים במתמטיקה ובלוגיקה המתמטית, היה גם אביה מולידה של הפילוסופיה של הלשון. בניסיון להבין מה אומרים ביטויי המתמטיקה שווה וזהה, לשאול מה ביטויי המתמטיקה מסמנים בעולם, מהי מציאותם, מהו מִסְפָּר, חש פרגה שעליו להעמיק את הבנתו במנגנוני השפה. הוא שאל מה מעמד יש ללשון שהיא פומבית ותקשורתית ושיש בה ציווים ואיומים ובקשות, בניגוד לדמיון ולחלומות, שהם פרטיים ואישיים. השאלה הבאה המתבקשת היא מה מאפשר את פומביותה של השפה, את יכולתה לייצג את העולם, להורות על דברים בעולם? מכאן צמחה תורתו של פרגה על ההבדל בין משמעות (sense) לבין הוראה (reference), הבדל חשוב שעוד ידובר בו בהמשך.

לקראת שנות השישים של המאה גדל העניין במבעים חברתיים, בתקשורת, בתלות בהקשר, בפעולות דיבור כגון איום, בקשה, תחנונים, שבועה, השבעה, ובפעולות של כריתת ברית או טקסי נישואין, שיש להן ביטוי לשוני. נתגלה אזור שלם של מבעים שאיננו לוגי אלא תלוי במגע האנושי-חברתי. כשאדם משמיע את המבע "הרי את מקודשת לי" אין הוא מתאר את הנערה שלצִדו; הוא "מקדש" אותה, יוצר דבר חדש בעולם, מבַצֵע דבר-מה בעזרת המילים המוסכמות. המוסד שכוננו המילים האלה מוכר ומוסכם. הכותרת שנתן הפילוסוף הבריטי אוסטין לספרו היא "איך מבצעים פעולות במילים" (Austin 1962). הוא הראה שלמילים יש כוח ביצוע. מבע של איום או של בקשה אינו נמדד לפי אמיתותו אלא לפי הצלחתו. באופן גורף אפשר לטעון שכל שעושים בלשון הוא "פעולות דיבור" (speech acts ), וגם טענת טענות עובדתיות היא אחת מן הפעולות הללו, והיא נפוצה ביותר.

הפילוסוף האמריקני סירל, שהיה תלמידו של אוסטין, היה מראשי המפתחים של תורת "פעולות הדיבור" (Searle 1969; 1979). סירל וגרייס, פילוסוף אמריקני אחר (Grice 1957; 1975), שהתעניין בקשר הגומלין ובמגע התקשורתי בין דובר לשומע, השפיעו מאוד על המתרחש בתחום הבלשנות ודרבנו את התפתחות ענף הבלשנות החדש והצעיר ביותר, הפרגמטיקה (ראו להלן פרק תשיעי). סירל ביקש להצביע על המנגנונים המכוננים פעולות דיבור כגון הבטחה. הוא הבחין בכך שלהבטחות יש תוכן, שהתוכן מוסב אל העתיד והוא כרוך בכוונה של הדובר לקיים את ההבטחה ובתביעה שהשומע תובע ממנו לקיימה. כשהושרה שורת השיר "אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה, שזו תהיה המלחמה האחרונה", נראה היה שאכן המשורר מבטיח דבר-מה, כפי שהוא מכריז. אך לפי הלוגיקה של הבטחות שפירט סירל, לא התקיימה כאן הבטחה ממש, כי מלבד הכוונה העתידית והרצינות של המבטיח, אין מתקיים כאן עיקר חשוב ההופך אוסף של מילים להבטחה: יכולתו של המבטיח לקיים את הבטחתו.

חקירת "פעולות הדיבור" הובילה את סירל גם לחקירת כוונות ולחקירות בשאלות הקשורות לרוח (mind), למוח ולדרכי פעולתם (Searle 1983). גרייס לעומתו השעין את חקירותיו על הפן הגלוי והרציונלי של השיח. הוא חשף את עקרון "שיתוף הפעולה" המתגלה בתקשורת בין אנשים ואף חתר להצביע על הכללים המכוננים שיתוף פעולה זה. הן הדובר הן השומע מצפים לבהירות, לאמיתות, לרלוונטיות ולכמות מספקת ולא מוגזמת של מידע. הוא כינה כללי שיח אלה בשמות "כלל האופן", "כלל האיכות", "כלל היחס" ו"כלל הכמות". גרייס אף הראה באופן משכנע כיצד סטייה מן הכללים הללו מביאה את השומע לידי חיפוש משמעות סמויה בדברי בן שיחו. כשההצעה העקיפה "את באה לברֵכה" נענית בתשובה "חפפתי את הראש", המציע משלים את החללים שבדו-שיח והופך את התשובה המשונה כביכול והלא רלוונטית לתשובה שלילית: "לא, מי הברֵכה מקלקלים את התסרוקת שלי". עקרון התקשורת ההדדית הרציונלית נשמר למרות הפגיעה כביכול שפגעה המשיבה בעקרון הרלוונטיות.

דסקל טבע מושג חדש, פסיכו-פרגמטיקה, המציין את ההיבט הפסיכולוגי של התקשורת הבין-אישית (Dascal 1983). הפסיכו-פרגמטיקה אמורה לתאר את המנגנונים המאפשרים קליטה של איתותים, הבנת פעולות הדיבור של כיווני השיחה ותפניותיה. בכך אף הוא קושר את מנגנוני השיח, את פעולות הדיבור ואת תחום הפרגמטיקה כולו אל הפילוסופיה של הרוח. חוקרים אחרים ממשיכים לעסוק במה שדסקל מכנה סוציו-פרגמטיקה (שם). הם מפתחים את רעיונותיו של גרייס בדבר יחסי הגומלין התקשורתיים בין הדובר לבין השומע בהקשרים חברתיים שונים של שיח ושיחה.

הפילוסופיה של הלשון והפילוסופיה של הרוח (mind) באירופה השפיעו רבות על התפתחות הבלשנות גם מעבר לים. אין תמה שאחד מספריו המוקדמים של חומסקי המגשר בין חשיבתו הפילוסופית לשיטתו הבלשנית נקרא "לשון ורוח" (חומסקי 1968). האומנם צדק רורטי? האם מבט לאחור מלמד כי אכן התחולל מפנה בלשני? דומה שכן. אף כי הפילוסופים המשיכו לעסוק בנושאים המסורתיים מדורי דורות, הייתה עתה הפילוסופיה של הלשון לענף מושך ומשגשג. הקשר שלה עם המתמטיקה והלוגיקה השפיע גם על שיטת החקר המכונה "פילוסופיה אנליטית", שבה נידונו שאלות מסורתיות בכלי ניתוח "אנליטיים", לוגיים ולשוניים. אולם דומה שיותר משהשפיע המפנה הלשוני על הפילוסופיה, הוא השפיע על הבלשנות. כמעט כל שהתרחש בבלשנות החל מאמצע המאה העשרים עומד בסימן החשיבה המאומצת על המנגנון הלשוני ובחיפוש דרכים לחקירתו. מהו הלקח מהולדתה של הפילוסופיה של הלשון ומהתפתחותה המואצת של הבלשנות?

תומס קוּן, הפילוסוף של המדע, תיאר תיאור חד את אופיין של מהפכות במדע: תאוריות מדעיות מחליפות זו את זו תוך ביקורת ומתוך שינוי באופני המחשבה ( Kuhn 1978). הסיפור שלפנינו מציע דגם אחר, לא מהפכה אלא התפתחות; הוספת מוקדי עניין, זיקות גומלין, שינוי מוקדים והרחבת כלי החקר. הסמנטיקה הקוגניטיבית, שמהלך התפתחותה יצויר בפרקים הבאים, צמחה כענף בלשני על הרקע של חשיבה פילוסופית, לוגית, מתמטית, פסיכולוגית, נירולוגית וסוציולוגית. מתחומי ידע אלה היא שואבת שאלות מחקר, רעיונות, גישות ותימוכים אמפיריים. סמנטיקה זו היא תוצר של התפתחות משולבת של פתיחות ושל יחסי גומלין בין תחומי דעת. מִפְנֶה פירושו הפניית המבט אל אופקים ואל כיוונים חדשים, שינוי מוקדים, אך לא הרס של המסד הקודם. המפנה הלשוני והמפנה הסמנטי הם תוצרים של גישה משלבת זו. פתיחות רעיונית ומגעים בין תחומי דעת הוכיחו את עצמם בעבר כמנוף לצמיחה ולהתפתחות. פתיחות זו עומדת בלב לבה של הבלשנות הקוגניטיבית.

3. בעיות בחקר המשמעות
כיצד חוקרים משמעות? אחת הבעיות בחקר המשמעות היא עושרן של המשמעויות, תחושת היעדר הגבולות שחקירת משמעים מעוררת. זו גם אחת הסיבות לעיכוב בהתפתחותו של ענף זה. האם סמנטיקה מתמצה במילון המציין את משמעה של כל מילה? במה יתייחד ענף חקר שייקרא "תורת המשמעים"? ואם תאמר כי המילון מצומצם, הגדרותיו קצרות ובלתי מספקות, אולי נפנה לאנציקלופדיות שיהיו תחליף לסמנטיקה? בכל שתפנה תמצא משמעות: במילים, במעשים, במדעים, בתכניות חיים. העושר הזה היה שמור לסמנטיקה לרעתה, ויש להנהיג סדר ושיטה במה שנראה כחובק-כול. האם הדגם של חקירת התחביר יכול להציע שיטה כזאת? התיאור הפשוט ביותר של תורת המשמעים גורס שהיא חוקרת את הקשר בין העולם לבין המילים והמושגים. כיצד יתקדם הדיון מכאן?

באחד הכרכים הראשונים של מפעל מונומנטלי בן כרכים אחדים שיצא בשיקגו בשנת 1938 ונקרא "האנציקלופדיה הבין-לאומית של המדע המאוחד", הציע הפילוסוף מוריס לדבר על תורה מכלילה ומורכבת של סימנים: הסמיוטיקה. בתורת הסימנים על פי מוריס שלושה מושגי יסוד: הסימן, הדבר שהוא מסמן (המסומן) והמפענח (Morris 1938). לכן יש לדעתו לחלק את מדע הסימנים לשלושה ענפים: התחביר, הסמנטיקה והפרגמטיקה. התחביר הוא תיאור ההצטרפויות של המילים למשפטים, הסמנטיקה מתארת את הקשר של הסימנים אל העולם, והפרגמטיקה מתארת את הקשר של הסימנים אל המפענח. רבים מצטטים את מוריס עד היום, בעיקר אנשי הפרגמטיקה בבלשנות. אף כי הבחנותיו מקדמות במשהו את הדיון, עדיין נותר קושי להבהיר את הקשר שבין הסימן לעולם. להלן פירוט של אחדים מן הקשיים שעל תורת משמעים להתגבר עליהם בבואה לתאר את הקשר בין הסימן למסומן, בין המילים לעולם.

א. בעיית ריבוי המשמעים (פוליסמיה): כיצד תוסבר העובדה שלמילים רבות, ואולי לכולן, יש לא רק מסומן אחד, אלא יותר. למשל, משמעות המילה הכרה שונה בביטויים שונים, כגון "חסר הכרה", "תת-הכרה", "תורת ההכרה", "הכרה בזכויות". כיצד נוצרים הבדלים אלה? מדוע בכל זאת מאוגדים כל גוני המשמעות האלה במושג אחד מכליל, הכרה? משמעות המילה יהדות בצירוף "להטיל ספק ביהדותו" מתכוונת לתכונה או לאפיון. בצירוף "מדעי היהדות" היא קשורה לתכנים, ואילו בצירוף "יהדות העולם" עניינה קבוצת אנשים. כיצד יכולה מילה אחת לשאת על גבה שונוּת כה גדולה? מה מחזיק יחד את משמעויותיה השונות של המילה מוקד בצירופים "להעלות על המוקד", "מוקד העדשה", "מוקד ההתעניינות"?

ב. בעיית השתנות המשמעים: כיצד נוספות משמעויות למילים? כיצד יודעים שנוספה משמעות חדשה למילה? מהו התהליך הסמוי המעשיר את משמעויותיה של מילה בהקשרים החדשים ומאפשר לה להיות רבת-משמעות? כיצד הפך הגולם במקרא, שפירושו כנראה 'עוּבָּר', לכלי שלא נשלמה הכנתו ולאדם שלא נשלם חינוכו בלשון חכמים? וכיצד מילה זו עצמה מתארת בלשון הרבנית יצור רב-כוח וחסר תבונה עצמית המוּנע בפקודת יוצרו? ומה לכל אלה ול'גולם' של פרפר בעברית החדשה ולטיפש כבד התנועה שהוא "הגולם במעגל"?

ג. בעיית ההפשטה והיחסים: מה מסמנות מילים מסוגן של אמת, ערך, דמיון? מהם המסומנים בעולם של התארים ישר, גבוה, חלק? מניין הידיעה שישר מנוגדת במשמעה לעקום וחָלָק מנוגדת למחוספס?

ד. בעיית הבידול והשימוש: מה ההבדל בין משמעות המילה מוכן בצירוף "האוכל מוכן" לעומת משמעותה בצירוף "הוא לא מוכן לעזור לי"? כיצד הפכה מילה המתארת מצב למילה המאותתת על פעולת דיבור של בקשה?

ה. בעיית ההצטרפות והמטפורה: מדוע לצירופים "בחירת ראש הממשלה", "מועצת המדינה הזמנית" ו"פרת דודתי השמנה" יש יותר ממשמע אחד? מה מבטיח הצטרפות של מילים בצורה פשוטה יחסית, כבצירוף "מדעי היהדות" לעומת הצורה הקשה יותר, "ערפילי ימי קדם" או "ערפל גופך" ו"ניגון דומיות ושמים" שבשירה?

ו. שאלת קרבת המשמעות: מניין התחושה שחלק מן המילים קרובות זו לזו במשמעותן יותר מאחרות: קיר, חומה, סוללה, לעומת בד, צמר, עור? האם קִרבה זו במשמעות מתקיימת גם באזורים מוחשיים פחות של השפה? מניין התחושה שבין המילים מֵעֵין, כְּעֵין, כאילו, כביכול, לכאורה, כפיל, תאום, העתק, זיוף ועוד מתקיימת קִרבת משמעות? מה הקשר בין קִרבת משמעות למשמעות?

ז. בעיית התרגום: מדוע לא כל מילה בשפה אחת ניתנת לתרגום מדויק בשפה אחרת? היש תרגום מדויק, מילולי, לביטוי העברי "שעיר לעזאזל"? מדוע בשפות ילידיות אחדות יש רק שלושה שמות של צבעים, לעומת המספר הרב של מילות צבע בעברית ובשפות אחרות?

אלה אחדים מן הקשיים שעל תורת משמעים להתמודד אִתם. שעריו הבאים של הספר מציגים את ההתמודדות של הוגים ושל חוקרים עם שאלות אלה ואת הדרך שבה מצטרפות התשובות לכדי מערך מדעי.

© כל הזכויות שמורות להוצאה לאור של אוניברסיטת חיפה

שפה ומשמעות: סיפור הולדתה ופריחתה של תורת המשמעים - תמר סוברן
Language and Meaning: The Birth and Growth of Cognitive Semantics - Tamar Sovran

Language and Meaning: The Birth and Growth of Cognitive Semantics - Tamar Sovran


לראש העמוד

| כתב עת - ספרים | בית חכם | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | tom nifker

Google

הספרים החדשים באפריל 2014:
אבא אני כובשת, אופטימי א, אינטליגנציה תוצאתית, איש המבצעים - מייק הררי, אנטי שביר, ארמונות בחול, בריחה מן הגיהינום, גלויות לילדי הקטן, דברים רעים, האבולוציה של ברונו ליטלמור, הברירה, היזהר במשאלותיך, הקרבות האבודים של לאונרדו ומיכלאנג´לו, והמלך לא ידעה, יצירה עלומה, כמעט בלתי נראה, לחישת הצללים, לילה ולואיס, מברלין לשנחאי, מה שהזמן והעצב הותירו, נאמנות למקור , עולם של שפע, עין הכמהין, צעקה הפוכה, קרובים-רחוקים, תיק ריכטר, תעלומת האיש שמת צוחק.

הספרים החדשים במרץ 2014:
אביגיל, אהבה היא תמיד של שם, אור קדומים, אידיופתיה, איך לעשות מכה באסיה, אלה החיים, אלופי התמימות, אמנות הסיפור של אהרן אפלפלד, אני ליאונה, בית הסודות, בעולם לא מתוקן, ג'פנטאון, האדמה הטובה, האיש מסין, ההתנגדות היהודית לציונות, החלוץ החברתי: ד"ר ישראל כץ, היהדות שלא הכרנו, היפנוזה: דרכה של הנפש ליצור את הגוף, הישראלים שביקשו לרפא את העולם, הכלה המתחזה, המחברת האדומה, המתים אינם יודעים, הסוד הקדמוני, הרשעת חפים מפשע בישראל ובעולם, חותמם של הדברים כולם, חלומות של אחרים, חלומותיהם החדשים, טיפול קצר מועד, ילדיהם של שומרי הפילים, ימים של בהירות מדהימה, כולם בשביל אחד, כיוון הנדידה, להיות בעולם, להציל את מוצרט, לקראת פילוסופיה של הצילום, מופע-העצמי, ספינת העבדים, היסטוריה אנושית, עוברת אורח, עירום בין זאבים, פסיכואנליזה והגאולה העברית הקדומה, פרקליטי העשוקים , קץ האושר, רוגטקה, סיפורים, רודריגז, שאלת פתיחה, שני פשעים, תאנה ממתינה לשמיים.

ספרים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים