» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים בספטמבר 2008       חזור

הדרה חברתית וזכויות אדם בישראל
מאת: יאיר רונן, ישראל דורון, ורד סלונים -נבו -עורכים
Human Rights and Social Exclusion in Israel
Editors: Ya'ir Ronen, Israel Doron, Vered Slonim-Nevo

ההוצאה: רמות הוצאה לאור שני מושגים עומדים בבסיס ספר זה: הדרה חברתית וזכויות אדם. מטרת הספר לחשוף, ולו באופן חלקי, את תוצאות המפגש בין תפיסת עולם הרואה בזכויות אדם מרכיב יסודי ומהותי באופייה של מדינת ישראל לבין המציאות הישראלית בראשית האלף השלישי אשר במסגרתה, בהקשרים רבים ומגוונים, קבוצות ויחידים בחברה מוצאים עצמם מודרים ממעגלי הפעילות וממוקדי העוצמה והכוח. כיבוד זכויות אדם הלכה למעשה מחייב כי אדם לא יסבול מהדרה חברתית. אף על פי כן, השיח העיוני והציבורי בישראל, המנסה לקשר בין המושגים הדרה חברתית וזכויות אדם, צנוע.

בפרקים השונים של ספר זה מוצגים ממצאי מחקרים וניתוחים עיוניים שנעשו על ידי מגוון חוקרים, אנשי מקצוע ופעילים חברתיים הנוגעים כולם בהיבטים של הדרה חברתית וזכויות אדם בחברה הישראלית.

הדבר נעשה מתוך פרספקטיבה רחבה הנוגעת באוכלוסיות מוחלשות מגוונות ובהקשרים מקצועיים וכלכליים שונים. התמונה הכוללת העולה מאוסף הממצאים והתובנות הנחשפים בכל אחד מהפרקים יוצרת פסיפס מרתק של פער – לעיתים אף תהום של ממש – בין הרטוריקה של זכויות האדם ברמת השיח העיוני, השיפוטי, המקצועני או הציבורי ובין מציאות ההדרה מהן סובלות אוכלוסיות מודרות ומוחלשות בישראל. פער זה הוביל לדיונים בתיקון חברתי, המאתגרים את הקורא לבחון מחדש את הסתכלותו על החברה הישראלית.

עורכי הספר הם:
ד"ר יאיר רונן, שהכשרתו במשפטים ובחינוך, מרצה במחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון בנגב, המתמחה בסוגיות של זכויות הילד, זהות וצדק חברתי.

ד"ר עו"ד ישראל (איסי) דורון, מרצה בכיר בבית הספר לעבודה סוציאלית ובחוג לגרונטולוגיה באוניברסיטת חיפה, המתמחה וחוקר את תחום זכויות הזקנים.

פרופסור ורד סלונים-נבו, פרופסור-חבר במחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון בנגב, המתמחה בתחום משפחות, הגירה ומתבגרים.

הדרה חברתית וזכויות אדם בישראל בעריכת יאיר רונן, ישראל דורון, ורד סלונים -נבו, בהוצאת רמות, 352 עמודים.

שער ראשון: דרכי שיח
יאיר רונן ,משה קליין | הדרת ה"אחר" או התרת הספק לטובתו?
רן רביב, עופר סיטבון | הדרה חברתית: בין שיח כלכלי לשיח משפטי
יעל פרץ ,ורד סלונים–נבו | אנטומיה של כישלון: על השיח בין העובד הסוציאלי לפונה ממשפחות רב–בעייתיות בכלל ובין אמהות שילדיהם הורחקו מהבית בצו משפט בפרט

שער שני: מעגל החיים
ישראל צבי גילת | האומנם שיקולי "טובת הילד" בחקיקה ובפסיקה הישראלית מונעים את תופעת ההדרה החברתית?
יאיר רונן | על סבל וקולותיהם של ילדים ממשיים במשפט הישראלי
אבי גולדפרב | הדרת בני נוער על ידי תיוגם: הטענה על חולי נפשי כתהליך של הבניה עצמית המאפשר הכלה בעולם המבוגרים
ישראל דורון | "הבלתי–נראים": זקנים בצל אפוטרופסות משפטית

שער שלישי: נשים
נעמי לוי–וינר | "להיות האדם השונה": מעגלי הדרה בקרב נשים דרוזיות נחשוניות
יניב בן הרוש, ג'ולי צוויקל, יאיר רונן | על סחר בנשים צעירות, על הדרתן ועל היעדרו של דיון בשאלת הרצון החופשי

שער רביעי: בדווים ופלסטינים
יצחק (יאני) נבו | הפוליטיקה של אי–ההכרה: כפרי הבדווים בנגב
צופית גורן, חגית פרץ, ח'יר אלבז, לאה קסן | לאן נעלמו/נאלמו הקולות: שיח זכויות אדם ופוליטיקה בטיפול סוציאלי בנערות בדוויות בסיכון
אריק אשרמן | על זכויות האדם של "האחר" ביהדות: ההקשר הישראלי.

הדרה חברתית - בין שיח כלכלי לשיח משפטי
רן רביב, עופר סיטבון

"אבל אם טוב בעינייך, העלמה לואיזה," טענה סיסי, "אני כל כך טיפשה!
[...] כל היום בבית ספר אני עושה שגיאות. [...] היום סיפר לנו מר מר
מק–צ'וקמצ'יילד על השגשוג הכללי."

"הכלכלי, צריך להיות, כמדומתני," העירה לואיזה.
"אומנם כן. אבל האם אין זה אותו הדבר?" שאלה בחשש.
"מוטב שתאמרי כלכלי, כיוון שהוא אמר כך," השיבה לואיזה באיפוק
היובשני שלה.

"השגשוג הכלכלי. והוא אמר, נניח שכיתה זו היא האומה. ואומה זו יש לה
חמישים מליון כסף. האין אומה זו שרויה בשגשוג כלכלי? תלמידה מספר
עשרים, האין אומה זו שרויה בשגשוג כלכלי? כלום אינך בת לאומה עשירה?"

"ומה ענית את?" שאלה לואיזה.

"העלמה לואיזה, אמרתי שאיני יודעת. שאינני יכולה לדעת אם אני בת
לאומה עשירה או לא, כל עוד אינני יודעת בידי מי הכסף, ואם משהו
ממנו שייך לי. אבל זו לא היתה תשובה ממין השאלה. לא תשובה לעניין,"
אמרה סיסי ומחתה את עיניה.

"עשית משגה חמור," העירה לואיזה.

"כן העלמה לואיזה. עכשיו אני יודעת זאת. ואז אמר מר מק–צ'וקמצ'יילד
שינסה אותי שנית. והוא שאל כך: כיתה זו היא כרך גדול, ובו מליון
תושבים, ורק עשרים וחמישה מהם גוועים ברעב ברחובות במשך שנה
אחת. מה דעתך על היחס הזה? ותשובתי הייתה - מפני שלא עלתה בדעתי
טובה ממנה - שלדעתי אין זה מעלה ומוריד לגבי אלה שגוועים ברעב,
אם מספרם של הנותרים מגיע למליון אחד, או למליון מליונים. וגם זה
לא היה נכון" (דיקנס, 1970 : ימים קשים, תרגמה אסתר כספי, עם עובד ).

La Pensee Unique - "המחשבה האחידה (וגם: היחידה)" - זה הביטוי שטבע בשנת 1995 איגנסיו רמונה (Ignacio Ramonet), עורכו של כתב העת הצרפתי היוקרתי לה מונד דיפלומטיק, כדי לתאר את הקונסנזוס הרווח כיום בשיח הכלכלי בעולם. על פי תפיסה זו, בעידן הגלובליזציה ממשלות יכולות לאמץ רק מדיניות כלכלית אחת, זו הנשענת על עקרונות הנאו– ליברליזם (תחרותיות, סחר חופשי, רנטביליות, הפרטה, הגמשת שוק העבודה וכו') (Harvey, 2005). "המחשבה האחידה" הזאת מופצת באמצעים שונים - החל במוסדות הכלכליים הבין–לאומיים (קרן המטבע הבין–לאומית, הבנק העולמי, ארגון הסחר העולמי, הנציבות האירופית וכיוצא באלה), דרך מכוני המחקר, וכלה, כמובן, בעיתונות הפיננסית המובילה (וול סטריט ז'ורנל, פייננשל טיימס, האקונומיסט וסוכנות רויטרס, הנחשבים ל"כתבי הקודש"). הפקולטות לכלכלה, העיתונאים ולבסוף גם הפוליטיקאים נוטלים את הציוויים העיקריים של "השולחן הערוך" החדש הזה וחוזרים עליהם שוב ושוב בכל כלי התקשורת בכל העולם באופן שחונק כל ניסיון להתנגדות ולביקורת. הדברים שרמונה מביא בשם האינטלקטואל הצרפתי אלן מינק (Alain Minc) ממחישים זאת היטב: "הקפיטליזם אינו יכול להתמוטט. זהו המצב הטבעי של החברה. דמוקרטיה אינה המצב הטבעי של החברה. השוק - כן" .

במאמר זה נדגים את הדרך שבה שולטת "המחשבה האחידה" גם בציבור הישראלי - באמצעי התקשורת, באקדמיה ובבתי המשפט, דהיינו האתרים המרכזיים שבהם מתעצב הדיון הציבורי. שליטה זו, שאת שורשיה ההיסטוריים נתאר להלן, הופכת את השיח הכלכלי לשיח בלעדי למומחים מתוך שהיא יוצרת הפרדה חדה בין "כלכלה" ל"פוליטיקה" (ביכלר וניצן, 2002), באופן המדיר תפיסות פרוגרסיביות אפשריות אחרות. הוצאתו לאורך זמן של תחום החיים המרכזי הזה ממעגל ההשפעה הלגיטימי של האזרחים פוגעת ביכולתם להשפיע על המציאות שהם חיים בה, ובכך יש כמובן פגיעה עמוקה בדמוקרטיה. מובן שפגיעה זו גדולה במיוחד בקבוצות הסובלות מהדרה חברתית, שכן אי–נגישותן לשיח הכלכלי ואי–יכולתן להשתתף בו מעמיקים עוד יותר את הדרתן.

ההגמוניה שהשיח הכלכלי השולט נהנה ממנה באה לידי ביטוי במערכת "מקצועית" נוספת - מערכת המשפט. ספרות ענפה מתחום הסוציולוגיה של המשפט (שתיסקר להלן בקצרה) עמדה על הקשיים האינהרנטיים שבפניהם עומדות אוכלוסיות מודרות המבקשות לממש את זכויותיהן בבית המשפט. כמקרה מבחן תידון פרשת בג"ץ 5578/02 מנור נ' שר האוצר, שבה אישר בית המשפט העליון קיצוץ בקצבאות הזקִנה. הרטוריקה שבית המשפט השתמש בה היא דוגמה לדרך שבה השיח הכלכלי ה"מקצועי" זולג לתוך השיח המשפטי ומטשטש את השלכותיו הפוליטיות והחלוקתיות.

לבסוף, ובמקום סיכום, נציג בקצרה ניסיון שאנו שותפים לו במסגרת פעילותנו בעמותת "קהילה" בבית שמש. מדובר בשני פרויקטים של העמותה: "המדרשה למחשבה חברתית", הפועלת בבית שמש, ופרויקט "נבחר"ת" (נוער בונה חברה אחרת) המופעל בבתי ספר ברחבי הארץ. שני הפרויקטים מייצגים חלופה מהשטח לעיסוק המושכל והביקורתי בשאלות חברתיות–כלכליות באופן שיכול לחולל שינוי תודעתי. באמצעות שתי הפעילויות הללו נדגים איך ניתן לפורר את מחסומי ההדרה ולפתוח לפני בני גילאים שונים, בשכבות אוכלוסייה שונות, צוהר רגשי וקוגניטיבי אל השיח הציבורי על הסוגיות האלה. לדעתנו יש בכך כדי להמחיש כיצד ניתן ליצור מהלך חינוכי–תודעתי משמעותי בצד כינונה (החיוני כל כך) של חלופה כלכלית–פוליטית.

מדע הכלכלה והשיח הכלכלי
המערכת הכלכלית תפסה את מקומה במרכז השיח הציבורי בד בבד עם התפתחות החברה המודרנית. אחת מנקודת הציון המאפיינות את התהליך הזה היא פרסומו ב– 1776 של ספרו של אדם סמית, עושר העמים. בזכות התאוריה שהוצגה בו וניסוחו את המניפסט של המעמד העולה של אותה תקופה - הבורגנות - הביא הספר את השיח הכלכלי אל מרכז השיח הציבורי באירופה והפך לנקודת מפנה בשיח זה באותה עת .(Schumpeter, 1954; Ross, 1998) זו הייתה נקודת השיא של תהליך שהתחיל עשרות שנים לפני כן. התאוריה המוצגת בספר וההנחות שבבסיסה - הן אלו שעודן מקובלות כיום והן אלו שעליהן נמתחה מאז ביקורת - משמשים גם כיום כתשתית של התאוריה הכלכלית העכשווית.

עושר העמים יוצא מנקודת מבט רחבה שבה הכלכלה היא חלק ממארג חברתי שלם. סמית עצמו עסק בנושא זה בצד עניינים אחרים שלהם הוא הקדיש את זמנו. ספר קודם שלו, שבזמנו זכה רק לתשומת לב פחותה ושזוכה לעיון מחודש בעשורים האחרונים הוא: The Theory of Moral Sentiment , המיוחד כולו לשאלת היחסים החברתיים בלי לדון בהיבט הכלכלי שלהם. בכך סמית לא חרג ממסורת הכתיבה הכלכלית שקדמה לו, אלא המשיך תפיסה שראשיתה עוד בימי הביניים, שראתה בשיח הכלכלי חלק מהשיח החברתי ובהנחות המוצא שלה - חלק מהנחות מוצא חברתיות כוללות.

התאוריה שהציג סמית משתלבת בתפיסת הנאורות של המאה השמונה– עשרה, ובראש ובראשונה בהנחה על הרציונליות האנושית שבבסיס המחשבה הכלכלית המודרנית, שהייתה מקובלת על בני דורו בכלל. אין זה מפתיע, אפוא, למצוא בספר הנחות ומסקנות אופטימיות המאפיינות את הנאורות בכלל ואת הנאורות האנגלית בפרט.

מגמה זו התהפכה בעקבות המהפכה התעשייתית, שעיצבה את מציאות החיים באי הבריטי כולו. אחת מהתוצאות הקשות של השלב השני של הגידור באזורי הכפר האנגליים הייתה תנועה של המוני כפריים שגורשו ממקומות מושבם אל הדרכים, בחיפוש אחר עבודה ומזון. אלו הפכו לעובדים שכירים בבתי מלאכה, בעבודות חקלאיות עונתיות, בתעשייה ובמכרות המתפתחים. הזוועה של אותם ימים תוארה רבות במחקר ובספרות: עבדות הילדים מתוארת בדו"חות הרשמיים של הממשלה האנגלית בתיאורים המזכירים תיאורים של מחנה ריכוז, ואמהות שיצאו לעבודה נתנו לתינוקות את ה– Godfraye's Cordial - משחה על בסיס אופיום ששימשה להשקיט את רעבונם של התינוקות ולהרדימם במשך שעות העבודה של האמהות (מארקס, 1947).

מציאות קשה זו עוררה תגובות שונות. אחת הבולטות שבהן הופיעה בספרו הידוע של הכומר האנגליקני תומס מלתוס המסה על עיקרון האוכלוסין, שראה אור בתחילת המאה התשע–עשרה. בספר התמודד מלתוס עם תופעת המחסור כפי שתפסו אותה בני התקופה, והציג תזה המבקשת להוכיח שהריבוי הטבעי של בני האדם גדול מהריבוי של אמצעי היצור של המזון, ולכן האנושות נידונה למצב של מחסור תמידי. טענה זו, שעדיין עומדת בבסיס החשיבה הכלכלית הליברלית–השמרנית ראויה לניתוח ולהפרכה נפרדים, אך לענייננו חשוב כאן עניין המובלע בתוך הטענה והמשתקף יפה בקטע קצר מתוך הספר:

אדם הנולד בעולם שכל מקורות הפרנסה בו תפוסים, שהוריו, אשר כלפיהם יש לו דרישות מוצדקות, אינם יכולים לספק את מחייתו, ולחברה אין צורך בעבודתו, הרי הוא מיותר בעולם ואינו רשאי לתבוע אף את מנת המזון הזעומה ביותר.

במשתה האדיר שעורכת אלת הטבע אין בשבילו מקום פנוי. הוא מצוּוה להסתלק מיד, ואם לא יעורר את רחמיו של אחד האורחים - הוא אכן יסולק. אם יקומו כמה מן האורחים ויפנו לו מקום, יופיעו מיד פולשים נוספים לתבוע את זכות הישיבה במשתה. הידיעה על הענקת מזונות לכל דכפין תגרום שאולם המשתה יתמלא בתובעים רבים. הסדר וההרמוניה של המשתה יופרעו. השפע הקודם יהפוך למחסור, ואת אושרם של האורחים יפרו תביעותיהם הקולניות של הבאים מקרוב, שירגזו בצדק על שלא מצאו את המזונות שציפו להם. מאוחר מדי יבחינו האורחים בטעות שבפעולתם בניגוד להוראת המארחת. היא רצתה להבטיח שפע לכל אורחיה, ומכיוון שידעה שלא תוכל להזין מספר בלתי–מוגבל של אורחים, היא סירבה - כששולחן המשתה היה מלא - לתת לבאים נוספים להיכנס. (Malthus, 1999, at p. 35 , תרגום שלי - ר' ר')

העיקרון המובע כאן בבהירות, ושמאז הוטמע כאמור בתוך המחשבה הכלכלית, הוא ההנחה בדבר קיומם של בני אדם מיותרים. על פי מלתוס, אלו צריכים להישאר מחוץ למשתה שעושה אלת הטבע, ודינם נחרץ. עבור מלתוס עיקרון זה לא היה תאורטי, והוא יצא נגד מעשי צדקה ונדבנות בטענה שאלו מקלקלים את המנגנון הטבעי המתאזן מעצמו.

למעשה מלתוס גוזר את הגדרת מהותה של האוכלוסייה מתוך תיאור מצבה ומקומה החברתי בנקודת הזמן של התיאור. הוא גוזר את הרצוי מתוך המצוי, שכן לדעתו, מעצם עובדת היותה של אוכלוסייה מסוימת מחוץ למשתה ניתן ללמוד שזה מקומה הראוי, ותפקיד בני האדם הנמצאים בפנים מסביב לשולחן הוא לדאוג לכך שאלו הצריכים להישאר הרחק אכן יישארו שם. המסקנה הנגזרת מכך ברורה: מקומם של המעמדות העליונים, מי שיש להם גישה למקורות הקיום והפרנסה, ניתן להם בחסד האל. מכיוון שאין די מקורות פרנסה ואמצעים שיספיקו לחלוקה לכול, צריך לשמור על הסדר החברתי הקיים. מבחינת מי שנמצאים הרחק מאותו השפע משמעותו של מצב זה היא גוויעה והתנוונות אִטית יותר או פחות. אדם המבין את הכוונה האלוהית צריך לאזור כוח כדי להגשימה. את הניסוח הקלסי של הקשר בין התפיסה הפרוטסטנטית–קלוויניסטית לקפיטליזם ניסח ובר (ובר, 1984). היריעה כאן קצרה מכדי להציג את התאוריה שלו ואת הביקורות עליה(.

במחצית השנייה של המאה התשע–עשרה ניסחו מרקס ואנגלס את ביקורתם על התפיסה הכלכלית הליברלית–השמרנית הזאת. הם חשפו את השיטות שנועדו לשמר את החלוקה הקיימת של העושר בחברה. חלק בסיסי מעבודתו של מרקס בחקר הכלכלה היה העיון הקפדני בכתבי הכלכלנים שקדמו לו. הוא הבחין בין הכלכלנים הקלסיים (ובראשם סמית וריקרדו) - שאותם תפס כתאורטיקנים חשובים של מדע הכלכלה - ובין הכלכלנים שאותם הוא מכנה "וולגרים", או "אפולוגטים" )מארקס, Marx, 1975 ;1947 ( ושעל פי ניתוחו, כל תרומתם היא למצוא את ה"אמִתות" המתאימות לסוכני הייצור בני הזמן ולקדשן בתור אמִתות נצחיות (מארקס, 1947). על פי מרקס, הכלכלנים הוולגריים שוקדים להסתיר את האמת שכבר נחשפה במחצית השנייה של המאה התשע–עשרה. אחת השיטות ששימשו בידיהם במאמצם להשאיר "הרחק מן השולחן" את מי שלא הוזמן למשתה של אלת הטבע הייתה ליצור מראית עין מדעית ניטרלית המשמשת כמסגרת מחשבתית שמדירה בני אדם מה"משתה", קרי מהאפשרות לקבל את חלקם היחסי בעושר החברתי לשם קיום הוגן.

במהפכות הכלכליות שהתחוללו במחשבה הכלכלית של המאה העשרים, המהלך המשמעותי ביותר הנוגע לענייננו הוא הפרדת הכלכלה מההקשר החברתי השלם שלה. השיח הכלכלי ההגמוני במהלך המאה העשרים זנח בהדרגה את תפיסת הכלכלה כחלק מהמארג החברתי, שאפיינה במאות הקודמות את הכלכלה המדינית - הן הליברלית הן המרקסיסטית. כתוצאה מכך הודרו למעשה רוב בני האדם מהאפשרות להשתתף בדיון מושכל בדרכי חלוקת העושר בחברה, ומתוך כך הם נושלו מהעושר עצמו. אמנם אחד מאבותיה והוגיה הראשונים של התאוריה המוניטריסטית, פרידריך פון הייק (von Hayek), טען שהבנת הכלכלה מחייבת ניתוח מדעי עשיר ומורכב (Fleetwood, 1995) , אבל הוא עצמו וגם ממשיכיו אחריו הנהיגו קו מחשבה המשתית את הכלכלה על כל ענפיה כמדע מתמטי במהותו.

ביקורת על עניין זה הושמעה כאמור גם על ידי ההוגים המרכזיים בתאוריה הנאו–קלסית (Groenewegen, 2003), אלא שביקורת זו לא שינתה את כיוון התפתחותה של המחשבה הכלכלית בזרם המרכזי. ראו ציטוט זה של אלפרד מרשאל.

"…our knowledge of economical doctrines and of economic phenomena must go together and the economical and all other social and political phenomena of a period are inextricably interwoven with one another." (A. Marshal, 1890: 5–6)

אחד התוצרים של התפתחות זו הוא מדע הכלכלה המוכר לנו כיום בישראל. כיום המציאות בישראל היא שבתי הספר לכלכלה מכשירים בוגרים שעיקר התמחותם היא בפתרון נוסחאות מתמטיות. הביקורת על מצב העניינים הזה אינה נפוצה, אך היא ראויה להישמע: חתן פרס ישראל לכלכלה, פרופ' אריאל רובינשטיין, טען ש"לימודי . B.A בכלכלה הם בזבוז זמן מוחלט. ישנם לחצים פנימיים ללמד את המקצוע כמדע מדויק. הלימוד כרגע הוא מתמטי וקר, ולא רק שלא מועיל למי שרוצה להיות כלכלן אלא שהוא רק מזיק לו" (רובינשטיין, 2004 : 2- 3). בהמשך דבריו הוא מזמין לשיחה כל סטודנט מוכשר הרוצה להירשם ללימודי כלכלה כדי להניא אותו מכוונתו לבזבז את זמנו (למחקר המצביע על האופנים השונים בהם מתבצעת האינדוקטרינציה של הכלכלנים בבתי הספר לכלכלה בישראל, ראו פסח, 2005). לכן לא פלא שחגי קוט, סטודנט מצטיין לכלכלה, אמר בטקס קבלת תואר בוגר בחוג לכלכלה באוניברסיטת תל–אביב כי "בית הספר מצייד את הסטודנטים בכלים ובסטטוס בעלי השפעה רבה, אך לא בידע על המציאות הכלכלית–חברתית בישראל" (קוט, 2003 : 7- 8).

ביקורת זו אינה מפתיעה, לאור דבריו של פרופ' צבי אקשטיין, אחד המרצים הבכירים בחוג, המכהן עתה כמשנה לנגיד בנק ישראל, לפיהם "סטודנטים רבים מעונינים שנלמד תורות ודעות של אנשים שתרמו לתחומי מחקר אחרים, וכן לעיתונות ולפוליטיקה הישראלית. לשמחתי אנו מלמדים חומר ‘משעמם' את מה שהחוקרים בכלכלה מצאו, ובמיוחד את החשובים שביניהם. לדוגמה קרל מארקס היה איש עם השפעה גדולה על העולם, אבל לא על המחקר בכלכלה. לכן אין שמו מזכר אצלנו" (אקשטיין, 2004 : 2- 3).

מדע הכלכלה הזה עיוור לגורמים הפוליטיים והחברתיים המשתתפים בעיצובם של מבנים כלכליים. בניגוד לדימוי הציבורי המקובל, "השוק החופשי" אינו נוצר מעצמו, אלא הוא תוצר של מהלכים פוליטיים (במקרים מסוימים אלימים) המשקפים אינטרסים מובהקים של שכבות מסוימות בחברה. מהלכים אלו הם חלק ממאבק על עיצוב החברה המבקש להתאימה למבנה הכלכלי המבוקש. דוגמאות לתהליך זה המתחולל בחברה המודרנית ניתן לאתר מאז עיצובה של כלכלת השוק במאות השמונה–עשרה והתשע–עשרה, כשהשלטונות המרכזיים נקטו צעדים חריפים לפירוק רחב היקף של מסגרות חברתיות כדי לאפשר "פעולה חופשית" של השוק לטובת מי שתבעו להחיל את עֶקרון ה"לסה פֶר" (Polanyi, 1945). את המשך המגמה ניתן לזהות עד הרבע האחרון של המאה העשרים, בתקופה שבה במדינות שונות חזרו והונהגו צעדים (ולדוגמה, התצ'ריזם, הרייגניזם) שנועדו לפרק מסגרות חברתיות כדי להשליט משטר כלכלי של "שוק חופשי" .(Gray, 1998)

בישראל בולט היעדרו של דיון ביקורתי הן בתחום התאוריה הכלכלית והן בשאלת ההשלכות החברתיות של המדיניות הכלכלית המונהגת בישראל בשלושת העשורים האחרונים. עם זאת, בשנים האחרונות יש קולות ביקורתיים יותר החוקרים את שני התחומים - התאוריה הכלכלית הנאו–ליברלית ואופן השתלטותה על המדיניות הכלכלית בישראל, וכן את ההשלכות החברתיות של מדיניות זו. אף שברוב המקרים התקשורת עדיין מאמצת את נקודת המבט הנאו–ליברלית כאידאולוגיה שלה, היא גם מצטטת יותר ויותר כתיבה ביקורתית - ובראשה את דו"חות מרכז אדווה. מעניין לציין גם פרסומים ממסדיים המבקרים את הנחות היסוד המרכזיות של הדוגמה הכלכלית. דוגמה מובהקת לכך הוא מחקרו של זוסמן החושף את העובדה שמחצית מהעניים בישראל הם אנשים עובדים (זוסמן, 2004). בדיקת המגמות העכשוויות על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מראה שמגמה זו נמשכת ומונצחת (למ"ס, 2004).

הקבלה הכמעט מוחלטת של האידאולוגיה הנאו–ליברלית מעלה את השאלה כיצד מוסברת מדיניות זו לרוב האוכלוסייה ומדוע ההסברים האלה מתקבלים על דעתה. התהדרותו של מדע הכלכלה בנוצות של מדע אובייקטיבי נטול פניות המתאר תהליכים במערכת מכניסטית בעיקרה ומנבא אותם, הופכת את הדיון הכלכלי לדיון אקסקלוסיבי שהוא נחלתם של המומחים בלבד. אקסקלוסיביות זו, המאמצת את התאוריה המונטריסטית, מדירה את רובה הגדול של החברה מניהול ענייניה הכלכליים. מהלך זה כולל, כאמור, שני רכיבים - דימוייו של מדע הכלכלה והתאוריה והכלים שהוא מציע לניהול המדיניות הכלכלית. שני רכיבים אלו מבוססים על אסכולה כלכלית מבית מדרשו של מילטון פרידמן בפרט ומבית הספר לכלכלה באוניברסיטת שיקגו בכלל. התאוריה שאסכולה זו מעמידה על סדר היום הציבורי תובעת את השלטתה המלאה של רבגוניות השוק כדי שיתאפשר לכוחות השוק למקסם את העושר הלאומי. המעורבות המשמעותית היחידה של המדינה במשק צריכה להיות בשמירה על יציבות המטבע באמצעות קביעת הריבית )למעשה פרידמן הציע שגם מעורבות זו תהיה מעוגנת בחוק באופן שימנע מעורבות שלטונית במשק(. בעשורים האחרונים הפכה מדיניות זו לקו המנחה של קרן המטבע הבין–לאומית, שיחד עם גופים בין–לאומיים אחרים מכתיבה לכל כלכלות העולם, ובמיוחד לאלו של הארצות המתפתחות, מדיניות אחידה שבמרכזה עֶקרון העברת כלל הפעילות הכלכלית במשק לתוך המכניקה של השוק. משמעותם של צעדים אלו הוא העברת הכוח וגם של מרבית הערך העודף של פעילות זו בעיקר לידיהם של תאגידים רב–לאומיים רבי–עוצמה, ככל שמדובר בייצור או בשירותים, או, לחלופין, בידי קרנות השקעה בין–לאומיות השולטות בסחר המטבע.

חתן פרס נובל לכלכלה, ג'וזף שטיגליץ, מתח על מדיניות זו ביקורת ממצה, תוך שהוא מנצל את נקודת מבטו הכפולה בתור כלכלן תאורטי מוביל ובעל עמדה ביצועית בכירה בממשל קלינטון ובבנק העולמי. לדבריו, ישנן במצב הדברים הנוכחי שתי בעיות מרכזיות: ראשית, העמדה הכלכלית של העומדים בראש המוסדות הפוליטיים המדינתיים והבין–לאומיים מבוססת על הנחות יסוד שגויות ואינה מתאימה למציאות בארצות המתפתחות. שנית, אי–השקיפות של התנהלותם של המוסדות הכלכליים הבין–לאומיים, ובראשם הבנק העולמי ובמיוחד קרן המטבע הבין–לאומית, אינה מאפשרת הפעלה של ביקורת ציבורית והצעת חלופות למדיניות שהם מכתיבים, וזאת אף על פי שלא פעם הם נוקטים מדיניות המקדמת אינטרסים של בעלי עניין זרים או של שכבה צרה בלבד במדינה (שטיגליץ, 2005). אי–השקיפות הזו מתקיימת בכל הרמות - החל בתהליך בחירת הדרגים הבכירים וכלה בחשאיות של קבלת ההחלטות על מדיניות נתונה - ומשמשת רכיב מרכזי בעיצוב הכלכלה העולמית (Stiglitz, 2000). אפיונה של קרן המטבע כמי ש"אוהבת לעסוק בענייניה בלי לענות על שאלות רבות יותר מדי" מאפיין את הפרקטיקה של מדע הכלכלה כיום בכלל ואת האופן שבו הוא מתעצב בישראל בפרט.

את השתלטותו של השיח האחיד בכלכלה נדגים בשני תחומים מרכזיים לחיים בעולם המודרני: המשפט והתקשורת.

השיח הכלכלי האחיד במשפט
כבר בתחילת המאה העשרים הצביעו ההוגים המשפטיים מן הזרם הראליסטי בארצות-הברית על קיומו של פער בין החוק הכתוב (law in the books) ובין המציאות בשטח (law in action). מאוחר יותר הוליכה הסוציולוגיה של המשפט את ההבחנה הזאת צעד נוסף והבליטה את מגבלותיו של עקרון השוויון בפני החוק לאור חשיבותו של היסוד הכלכלי-החברתי במימוש הזכויות המשפטיות. מאמר היסוד של פלסטינר, הייבל וסאראט (Felstiner, Habel & Sarat, 1980-81) מראשית שנות השמונים של המאה העשרים מספק כלי ניתוח מועילים המאפשרים להבין כיצד המבנה של המערכת המשפטית, ובראשה בתי המשפט, מדיר ממנה אוכלוסיות דלות אמצעים. המאמר עוסק בפער שבין חוויית הפגיעה בזכות של היחיד ובין יכולתו של אותו אדם לממשה באמצעות קבלת סעד מהמערכת המשפטית. את ההליך המשפטי הם מחלקים לשלושה שלבים: (1) מתן שם (Naming) - יכולתו של הנפגע "לכנות בשם" את חוויית הפגיעה כך שיזהה אותה כראויה לתיקון ולא כחלק ממהלך החיים הרגיל; (2) האשמה (Blaming) - יכולתו של הנפגע ERW\ייחס את הפגיעה בו לפוגע ספציפי ונכונותו לאזור כוח ולעמוד מול הפוגע ולהאשימו למרות הסיכונים והקשיים הכרוכים בכך. בדומה לשלב הראשון, גם שלב זה כרוך במחירים נפשיים שנתבעים מהנפגע; (3) תביעה (Claiming) - כאשר הצד הפוגע אינו מוכן ליישב את הפגיעה, הנפגע נזקק למערכת המשפטית. כאן המחיר הוא לא רק נפשי אלא גם כלכלי.

בסופו של דבר רק חלק זעום מן החוויות הפוגעות מתורגמות לתביעות משפטיות, והדבר נכון אף במקרים שבהם לא מושג פתרון אחר. מובן שהפיזור הסטטיסטי של התביעות אינו מקרי, וגורמים דוגמת מעמד כלכלי והשכלה משמשים כמסננים בפני נגישותם של העניים למימוש זכויותיהם המשפטיות. למערכת המשפטית יש "שומרי סף" - עורכי דין ויועצים משפטיים שתפקידם לתרגם את חוויית הפגיעה לשפה של עילות ושל סעדים בבתי המשפט. ככל שהידע שבידי הנפגע מועט יותר כך הוא נאלץ להיעזר במידה רבה יותר ב"שומרי הסף", ודווקא עלותם של אלה גבוהה (מכאן חשיבותם הרבה של ארגוני הסִנגוּר, דהיינו ארגונים חברתיים וולונטריים העוזרים לקבוצות חלשות לממש את זכויותיהן).

אך גם הכניסה בשעריה של מערכת המשפט אינה ערובה למזור: במאמר יסוד אחר מתאר גלנטר (Galanter, 1974) את הקשיים המבניים שהמערכת המשפטית מציבה בפני היכולת לקדם שינוי חברתי. הוא מבחין בין "שחקנים חד-פעמיים" (one shotters), כלומר מי שנזקקים למערכת המשפטית באופן נקודתי, ובין "שחקנים חוזרים" (repeat players) כלומר מי שעושים שימוש תכוף במערכת המשפטית (רשויות המדינה, גופים כלכליים גדולים וכיוצא באלה). טענתו של גלנטר היא שדרך פעולתה של המערכת המשפטית מעצימה לא פעם את יתרונותיהם הטבועים של השחקנים החוזרים - שבידיהם המשאבים, הניסיון, המומחיות, המוניטין, היכולת לנהל אסטרטגיה ארוכת-טווח - ומאפשרת להם, ולו בעקיפין, להשפיע על יצירת התקדימים. גם הפסיביות ועומס-היתר המאפיינים באופן כרוני את בתי המשפט מיטיבים עם השחקן החוזר: קל לו יותר לשאת בעלויות הכרוכות בהנעת מערכת המשפט; העיכובים במתן פסק הדין דוחפים את השחקן החד-פעמי להיענות להצעת פשרה גם כשכבר החליט לפנות לבית המשפט; העומס עשוי לגרום לבית המשפט להעדיף את רהיטות טיעוניו של השחקן החוזר ולבחון דברים בבחינה סטראוטיפית. כמובן, גם כשהחוק משתנה לטובת השחקן החד-פעמי אין בידיו המשאבים להבטיח שהשינוי בחוק ימצא את דרכו אל מחוץ לספר החוקים ויוטמע בפרקטיקה היום-יומית כדי לגרום לשינוי של ממש.

במאמר הנוכחי בחרנו לנתח מקרה מבחן אחד, פרדיגמטי למדי, בניסיון להדגים כיצד השיח החוקתי הקיים בישראל לא רק מאפשר את הדרתן של אוכלוסיות מוחלשות באמצעות הפרקטיקות שהוזכרו עד כאן, אלא אף נותן להן לגיטימציה. המדובר בפרשת מנור נ' שר האוצר - עתירה שהוגשה לבג"ץ בבקשה לפסול סעיף בחוק תכנית החירום הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2002 ו-2003), התשס"ב-2002 (להלן: חוק תכנית החירום הכלכלית). חוק זה, שהוא הראשון בסדרה של "חוקי חירום" כלכליים שהיו עתידים לזעזע את מדינת הרווחה הישראלית, הפחית בארבעה אחוזים (מ-1,148 ש"ח ל-1,069 ש"ח) את קצבת הזקנה שהמוסד לביטוח לאומי משלם לאוכלוסיית הקשישים בישראל (שיעורה של הקִצבה נקבע בחוק הביטוח הלאומי ל-16 אחוזים מהשכר הממוצע - אחד הנמוכים בעולם ).

העותרים העלו בפני בית המשפט טענות חוקתיות כבדות משקל: לטענתם, קיצוץ קצבת הזקנה מונע מהם את האפשרות לקנות תרופות חיוניות ומוצרי מזון בסיסיים ועל כן הוא פוגע בזכותם החוקתית לקיום מינימלי בכבוד. כמו כן הם טענו שהקיצוץ פוגע גם בזכותם לביטחון סוציאלי ובזכות הקניין שלהם, שכן אלו כוללות גם את זכאותם לקבל את הקצבאות, הממומנות בחלקן מכיסם. בתשובתו לעתירה טען משרד האוצר שהבטחת רמת קיום מינימלית מוגשמת באמצעות גמלת הבטחת הכנסה הניתנת על פי קריטריונים כלכליים, וזאת להבדיל מקצבת הזקנה האוניברסלית, הניתנת לכל מי שהגיע לגיל הפרישה ללא תלות בקריטריונים כלכליים.

במונחים שהוסברו לעיל, מדובר בשלב התביעה ((claiming: העותרים, השייכים לקבוצת אוכלוסייה מוחלשת (חמישה מקבלי קצבת זקנה שאינם מקבלים תשלומי פנסיה), הצליחו "לתת שם" לחוויית הפגיעה בהם (פגיעה בזכויות חוקתיות), לייחסה לגורם הפוגע (משרד האוצר וכנסת ישראל) ולפנות לבית המשפט העליון באמצעות "שומרי סף" (ארבע תנועות חברתיות ), בעתירה לבטל את סעיף החוק הפוגעני. העתירה עצמה הוגשה במהלך חודש יוני 2002, מיד אחרי חקיקת החוק, אך ב-28 ביוני 2002 סירב בג"ץ להוציא צו ביניים שיקפיא את תחולת החוק. פסק הדין שדחה את העתירה ניתן רק כשנתיים אחרי הגשתה, ב-9 בספטמבר 2004.

תוצאת פסק הדין עצמה אינה מפתיעה: התערבות בג"ץ בחקיקת הכנסת היא אקט נדיר שנעשה עד עתה במקרים ספורים בלבד מאז הצהיר בג"ץ על סמכותו לעשות כן לנוכח חקיקתם בשנת 1992 של שני חוקי היסוד בעניין זכויות האדם - חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק-יסוד: חופש העיסוק. זאת ועוד: כמה חוקרים כבר הצביעו על גישתו הליברלית וה"אטומיסטית" של בית המשפט העליון, המתמקדת בעיקר בהגנה על הזכויות האזרחיות והפוליטיות הקלסיות ומסתייגת מהרחבת תחולתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו גם על הזכויות החברתיות, אף שבאחרונה ניתן להצביע גם על ניצנים של מגמה פרשנית מרחיבה בפסיקתו. לעומת זאת, בתחום החקיקתי מעמדן של הזכויות החברתיות משופר יותר. החקיקה הסוציאלית בישראל, הנובעת בחלקה מן המורשת ההיסטורית הקולקטיביסטית , היא מתקדמת למדיי על אף הפער המתרחב והולך בין הזכאויות שהיא מקנה ובין מידת מימושן בפועל. גם מחויבותה הבין-לאומית של המדינה, הנגזרת מחתימתה על "האמנה הבין-לאומית לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות", באה לידי ביטוי בגישתה של הממשלה, ולמשל במסגרת חובת הדיווח של המדינה לפי האמנה הגישה הממשלה לאו"ם דו"ח, ובכך ניתן לראות מעין הכרה בזכויות אלו.

העיון בהנמקת פסק הדין מרתק, בייחוד משום שכתב אותה אהרון ברק, שהיה אז נשיא בית המשפט העליון, ושקשה להפריז בדומיננטיות שהיו לעמדותיו על עיצובו של המשפט החוקתי הישראלי. בתחילת דבריו דחה ברק את הטענה כאילו הקיצוץ פוגע בזכות החוקתית המוכרת לקיום מינימלי בכבוד. הסיבה לכך היא שהקיצוץ לא הוחל על זקנים הזכאים לגמלת הבטחת הכנסה, שהיא - ולא קצבת הזקנה האוניברסלית - נועדה להבטיח רמת קיום מינימלית. בהמשך אימץ ברק למעשה תפיסה ליברלית באשר לזכות לביטחון סוציאלי: הוא רואה בה זכות שנועדה להבטיח רק קיום מינימלי בכבוד ולא, כמקובל במשטרים סוציאל-דמוקרטיים, זכות שנועדה להבטיח רמת חיים שמעבר להבטחתם של תנאי מחיה מינימליים יחסית לרמת החיים של כלל האוכלוסייה. לפיכך ברק שב וקבע כי הקיצוץ בקצבת הזקנה כשלעצמו לא הוא הפוגע בזכות לביטחון סוציאלי, אלא, לכל היותר, אי-עמידתם של העותרים בתנאים הנדרשים לקבלת גמלת הבטחת הכנסה; אולם את העניין הזה העותרים לא העלו בפני בית המשפט, ולכן הוא לא נידון בעתירה.

את עיקר דיונו ייחד ברק לטענת העותרים שעל פיה הקיצוץ פוגע בזכות הקניין של מקבלי הקצבאות. בתחילה הוא קבע קביעה תקדימית שעל פיה זכות הקניין של הפרט כוללת גם את הזכות לקבל קצבה מהמדינה, במקרים שבהם האזרח שילם עבורה מרבית חייו תשלומים לביטוח הלאומי. לאור מרכזיותה של זכות הקניין בשיח החוקתי ברור שמדובר בקביעה חשובה. ברם, אף שברק הכיר בכך שהקיצוץ פוגע בזכותם של העותרים, הוא קבע שזוהי פגיעה כדין, שכן היא עמדה בתנאים החוקתיים הקבועים בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו: היא נעשית "לתכלית ראויה" והיא "במידה שאינה עולה על הנדרש". מן הראוי להביא כאן את הנוסח של ברק עצמו:

לאחר שבחנתי את חוק תכנית החירום הכלכלית הגעתי למסקנה כי תכליתו, ככל שהיא נוגעת לקיצוץ בקצבאות הזקנה, היא ראויה. התכלית הינה מניעתו של משבר כלכלי חמור. המשיב [שר האוצר] מסר בתגובתו נתונים על גודל הגירעון הממשלתי ועל החשש מפני האצת הגידול בחוב הממשלתי. אכן, קיומו של חוב טופח עלול לפגוע ביציבותה הפיננסית של מדינת ישראל בטווח הקצר, ולגרום להגדלת נטל המס או האינפלציה בטווח הארוך [...] במצב דברים זה, הבראת המשק היא חשובה לשם שמירתו של המבנה החברתי, אשר מבקש בתורו להגן על זכויות האדם. ודוק: התכלית הראויה אינה מצויה בחסכון הכספי כשלעצמו [...] הבראתו של המשק ומניעתו של משבר פיננסי הם שמבססים בעניין שלפנינו את התכלית הראויה. אכן, במצב של משבר כלכלי תתקשה מדינה להגן על זכויות האדם. מצב זה מבקש חוק תוכנית החירום הכלכלית למנוע.

קביעתה של מדיניות תקצוב תשלומי העברה היא עניין המסור למחוקק והיא מערבת שיקולי מדיניות רבים ומורכבים [...] בית משפט זה אינו בוחן מהו הפתרון הכלכלי הטוב ביותר למדינת ישראל על אוכלוסייתה המבוגרת... אינני סבור כי הנזק שנגרם לזכות הקניין של מקבלי קצבת הזקנה עקב הקיצוץ בה אינו עומד ביחס סביר לתועלת הצפויה לחברה מהקיצוץ בה, וזאת לנוכח המשבר החמור אליו עלולה היתה להיקלע מדינת ישראל.

ראוי להתעכב לרגע על הטרמינולוגיה שנקט ברק בבחינתו את חוקתיות הקיצוץ: "יציבות פיננסית", "האצת הגידול בחוב הממשלתי", "הגדלת נטל המס". מונחים כלכליים אלו, הלקוחים מתשובת משרד האוצר לעתירה, זרים לשיח המשפטי החוקתי, העוסק באופן טיפוסי בסכסוך בין הפרט ובין רשויות המדינה, מהסוג שבו נדרשת הקפדה על איזון בין הפגיעה בזכות החוקתית ובין האינטרס הציבורי (ביטחון, סדר ציבורי וכדומה). הטרמינולוגיה של ברק לקוחה הישר מן השיח הכלכלי המונטריסטי השולט - תפיסת היציבות הפיננסית כיעד כלכלי עליון; התנגדות להגדלת הגירעון הממשלתי; חתירה להפחתת מיסוי . השימוש במונחים "מקצועיים" מופשטים עומד כאן כנגד הטיעון החוקתי שהציגו העותרים, המסתמך על דוגמאות קונקרטיות של פגיעת הקיצוץ המונע מהם את האפשרות להשיג מוצרי מזון ותרופות בסיסיים. כאן מומחשות פעם נוספת הסכנות (שמפניהן הזהיר קרל מרקס במאמרו הנודע "לשאלת היהודים" עוד בשנת 1843 ושדיון עכשווי בהן נערך במסגרת הגישה הביקורתית למשפט [critical legal studies]) הטמונות בדיון משפטי עקר על זכויות מופשטות: כיצד יכולה "זכות הקניין" (החוקתית!) של מקבלי הקצבה לסייע להם לנוכח המשבר הפיננסי החמור שאליו תיקלע מדינת ישראל אם יבוטל הקיצוץ בהן? מה יכול להיות טיבה של זכות מעורפלת כזאת? וכיצד ניתן לאזנה עם האינטרס הציבורי?

עם זאת, ראוי שלא להטיל את מלוא האשמה על בית המשפט. מלכתחילה יכולתו של בית המשפט להנהיג שינוים חברתיים מוגבלת למדי , וכפי שהדגיש ברק עצמו בפסק הדין, עיצובה של מדיניות התקצוב היא עניין מורכב שעליו מופקד באופן טיפוסי המחוקק. למעשה ניתן לומר כי אילולא שלטה בכיפה "המחשבה האחידה" ואילו היה השיח הציבורי על נושאי כלכלה וחברה מהוקצע ומחודד יותר, ייתכן שבפני בית המשפט היו עומדות תפיסות עולם כלכליות חלופיות שהיה אפשר להיסמך עליהן בפסיקה. ברק עצמו מרמז על קיומן של תפיסות כלכליות-חברתיות שונות בכתבו בפסק הדין שלו כי

מנקודת מבט של תורת-המדינה ניתן לומר כי היקפה של הזכות החוקתית לביטחון סוציאלי הוא תלוי משטר. כך, במשטר ליברלי הזכות החוקתית לביטחון סוציאלי משתרעת על הבטחת קיום מינימאלי בכבוד. במשטר סוציאל-דמוקרטי, לעומת זאת, משתרעת הזכות על הבטחתה של רמת חיים העולה מעבר לסיפוקם של תנאי מחייה מינימאליים אל עבר רמת החיים של כלל האוכלוסיה.

כינונה של תורת מדינה סוציאל-דמוקרטית ישראלית עדכנית הוא בוודאי ציווי פוליטי שראוי לפעול להגשמתו.

כלכלה ותקשורת
אחד המקומות שבהם היה מתבקש לחפש דיון ער יותר בשאלות אלו הוא באמצעי התקשורת, המתוארים באופן מסורתי כ"כלבי השמירה" של הדמוקרטיה. על מצבה של התקשורת בישראל ועל המונוליטיות שלה כבר נכתב רבות, והשיח הכלכלי הוא אחד התחומים שבהם מגבלותיה של התקשורת בולטות במיוחד. מי שיוצא לחפש במדורים הכלכליים של העיתונים אחר עמדות שונות וויכוחים מוצא את עצמו עד מהרה בחיפוש סיזיפי לנוכח "המחשבה האחידה" המאפיינת את רוב העיתונות הכלכלית בישראל. גם כאן האחידות נובעת מאידאולוגיה הרואה בכלכלה מדע נשגב שלא ניתן להסבירו לבני תמותה רגילים.

גישה זו נחשפת בבהירות רבה במאמר קצר שפרסם לפני כמה שנים הפרשן הכלכלי הוותיק של "ידיעות אחרונות", סבר פלוצקר. מאמר זה הוא מעין מניפסט של האורתודוקסייה הכלכלית בישראל, ובו הסביר הכותב מדוע אין לכלכלה ברֵרה אלא להישאר בתוך שיח אזוטרי המשותף רק למביני עניין. לדברי פלוצקר, "הכלכלה היא עניין מדעי מסובך [...] מנוגד לשכל הישר ואנטי אינטואיטיבי", וכדי להבינו ולהיות מסוגל להגיד בו אמירה כלשהי צריך לדעת שפע של תאוריות כלכליות, שהאזרח הממוצע שלא למד כלכלה אינו מכירן ובוודאי אינו בקי בהן. מכאן שבעיני פלוצקר הבסיס המתמטי של הכלכלה הוא סיבה מספקת למקמה בכפיפה אחת עם הביולוגיה המולוקולרית, דהיינו שיטה שאינה נגישה לאזרח ממוצע. לכן מובן מדוע הקורא מן השורה אינו יכול להבין את הדיון והוא אינו אמור לבקש להתערב בו. בהמשך מבהיר פלוצקר את תפקידו: "אין לי שגעון גדלות. אני לא מתקן חברתי, לא מוקיע ציבורי, לא לוחם צדק על סוס מניר. העיתונאות [...] היא מין שירות שאנו העיתונאים נותנים לציבור הקוראים. שירות של תיאור בידור ופירוש המציאות". למה יש מיתון? מדוע יש אבטלה? למה מקצצים בתקציב ולפי איזו שיטה? כל אלו שאלות שנראה שפלוצקר חושב שכדי לקבל עליהן תשובות, ומה שחשוב עוד יותר - בשביל להעז לשאול אותן צריכים ללמוד כלכלה.

כך מעוצבת מציאות המחוללת במקביל שני תהליכים: הדרתן של אוכלוסיות גדלות והולכות מהנגישות לעושר הלאומי והפקעת הדיון הכלכלי מהשיח הציבורי-החברתי המעגן את המדיניות הכלכלית במדיניות חברתית שלמה. למעשה, מדע הכלכלה בצורתו כיום הוא תוצאה של מהלך פוליטי רחב-היקף המעצב את החברה. מנקודה זו נראה שהפקעת הדיון במדיניות הכלכלית מידי הציבור משלימה מהלך של הפקעת השירותים הציבוריים מידי האזרח והפרטתם, ועל ידי כך - הוצאתם משליטתו של מנגנון ציבורי פוליטי כלשהו.

בישראל עובדה זו מומחשת באופן קיצוני עוד יותר ב"חוק ההסדרים", שנועד במקור להוציא לפועל את התכנית הכלכלית הידועה בשם "תוכנית היצוב" משנת 1985. מאז חקיקתו תפח החוק ונוספו לוח מאות סעיפים, והוא מופעל בתור חוק "עוקף כנסת". כלומר חוק התקציב, אף שהוא מעוצב באוצר, עדיין הוא פתוח יותר מדי להתערבותם של פוליטיקאים, ומתברר שלפעמים אלו רוצים לקדם מדיניות כלכלית שונה מזו של משרד האוצר. חוק ההסדרים, התקף בלי שום סיבה מוצהרת זה 22 שנה, מאפשר לאוצר לבטל את החקיקה שקידמו חברי כנסת ולהעביר חוקים אחרים, שאולי היו מתנגדים להם אילו נכללו בחוק התקציב עצמו. כך מושלטת מדיניות כלכלית שמרנית, כשהאפשרות להתמודד עימה בוויכוח ציבורי או בפרלמנט כמעט אינה קיימת.

כאמור, מצב זה אינו נגזר ממדע הכלכלה אלא דווקא ממדיניות כלכלית-פוליטית המעצבת את החברה ואת המחשבה הכלכלית על פי מטרות שהיא מנסה להשיג. התמודדות עם מצב זה חייבת אפוא לכלול מהלך של הפקעת המחשבה הכלכלית מחזקתם של יחידי הסגולה והחזרת הסמכות לציבור ולמחשבה החברתית הכללית על בסיס מדע הכלכלה על פי הניסוח שהעדכני של עקרונותיו.

במקום סיכום: לעצב שיח שונה
אחת האפשרויות להנגיש את השיח המשפטי והכלכלי לאוכלוסיות המוחלשות היא ליצור מנגנונים - מדינתיים ולא מדינתיים - שיסייעו ליחיד במימוש זכויותיו, ובגיבוש עמדה מושכלת ביחס לנושאים העומדים על סדר היום. בתחום המשפטי ניתן לחשוב על רפורמה מערכתית בכיוונים שהציע יובל אלבשן בספרו החשוב זרים במשפט: נגישות לצדק בישראל, ושבמרכזה מעבר מ"מודל הרולס-רויס", כלומר מכונית שרק מתי מעט יכולים לרכוש, ל"מודל האופניים", שבמעט עזרה יכול כל אדם לקנות לו ולרכוב עליהם; הכוונה היא להנגשה אמתית של מערכת המשפט ולמעבר מתפיסה של סיוע משפטי (legal aid) למודל של נגישות לצדק (access to justice) באמצעות פעולה בכמה מישורים: הקמת מרכזי מידע ידידותיים בבתי המשפט שיספקו שירותי ייעוץ והסברה (מהן הזכויות, כמה יעלה ההליך, מה יהיה משכו, האם כדאי להתפשר), שירותי תרגום ושירותי יישוב סכסוכים; קיום סדנאות לשופטים שבהן יסייעו להם להכיר ולזהות את מצוקותיהם של המתדיינים; פישוט ההליכים הביורוקרטיים במזכירויות בתי המשפט; הרחבה מואצת של שירותי הסיוע המשפטי (בריטניה מוציאה פי 14 מישראל, בחישוב יחסי, על סיוע משפטי לנזקקים) ופרסומם בציבור; וקיום סדנאות של "עשה זאת בעצמך" המפרטות הליכים משפטיים שכיחים, דוגמת עריכת חוזים ונטילת הלוואות. אגב, חלק מהצעדים המוצעים נכללים בדו"ח שהכין משרד המשפטים בשנת 2002 (דו"ח ועדת סגל, שאלבשן היה מחבריה), אבל כמו דו"חות טובים וחשובים אחרים, גם הוא נגנז. רפורמה כזו תוכל, במילותיו היפות של אלבשן, "להחזיר לקולם של המושתקים, שהתרגלו תמיד לדבר בלחש, את הדציבלים הגבוהים".

בתחום הכלכלי ברור שייסודה של תנועה פוליטית שתקדם סדר יום כלכלי אלטרנטיבי, יוכל לפתוח בפני האוכלוסיות המודרות אפשרויות חדשות של חשיבה ושל ביקורת. אך עד אשר השינוי הפוליטי החיוני הזה יתרחש, ניתן לקדם את השינוי התודעתי גם בדרכים אחרות. אפשרות אחת כזאת ניתן למצוא בניסיון שכותבי מאמר זה שותפים לו במסגרת פעילותה של עמותת "קהילה" בבית שמש, המנסה זה כמה שנים לקדם מהלך חינוכי בתחומי החשיבה והביקורת הכלכלית. הפעילות הזאת מיועדת ולפתוח בפני מגוון המשתתפים (הן מבוגרים הן תלמידי בתי ספר), דלתות סגורות בדיון הכלכלי, ולאפשר להם להשתתף בדיון הציבורי, והיא בבחינת קריאת תיגר על ההגמוניה, שכאמור, מבקשת להדיר מהדיון הזה את רוב אזרחי המדינה. להלן נתאר שני ניסיונות כאלה ואת המסקנות שניתן להסיק מהם.

עמותת "קהילה" פועלת ליד הקיבוץ העירוני "תמוז" שבבית שמש, שהוקם ב-1987. העמותה הוקמה כעשר שנים אחרי כן כדי לאפשר את הפעלתם של מגוון פרויקטים בתחומי החינוך, הרווחה והיהדות, וכן כדי ליצור מקום לשיתוף פעולה בתחום הפעילות החברתית של חברי הקיבוץ ושל תושבי העיר השותפים להם בתפיסתם החברתית. מטרת העמותה משתקפת בשמה המלא "עמותת קהילה - לשינוי חברתי ותרבותי בישראל", ובמסגרתה פועלות בין היתר שתי תכניות הנוגעות לענייננו - "המדרשה למחשבה חברתית" ו"נבחר"ת" (נוער בונה חברה אחרת) - שבהן מנסים להתמודד במגוון דרכים עם האתגר הנגזר מניתוח מערכות ההדרה כפי שתואר לעין. המדרשה למחשבה חברתית, שפעלה בין השנים 2005-2002, יצרה סדרת מפגשים של משתתפים מבית שמש ומהסביבה לדיון שבועי בתחומי חברה וכלכלה. מבחר המשתתפים היה רבגוני, והם היו בשלבי חיים שונים: צעירים אחרי צבא, בוגרים עובדים שהצליחו למצוא בוקר פנוי ופנסיונרים מבית שמש והסביבה. הרבגוניות הזאת העשירה את המפגשים והייתה אחד הרכיבים המשמעותים בלימוד המשותף, שכן היא אפשרה למשתתפים לבחון עמדות שונות מנקודות הראות השונות שהובאו לשיחה.

במסגרת המפגשים נערכו סדנאות והרצאות על סוגיות בתחום הכלכלה והחברה הישראלית או העולמית שנבחרו בכל שנה לפני תחילת הלימודים בשיתוף עם המשתתפים. דגש מיוחד הושם בכך שהמשתתפים עצמם ילַמדו חלק מהשיעורים, ולכך הייתה משמעות כפולה: מצד אחד, התכנים הועשרו בנקודות מבט ובמגוון חוויותיהם של המשתתפים, ומצד אחר התאפשר להם לצבור ביטחון בשיח על התחומים האלה ולהבין שאין מניעה שהם יבררו את עמדותיהם גם בעניינים כלכליים ושינקטו עמדה החורגת מהמוסכמות המקובלות בטון השליט. המשתתפים הביאו למפגשים בעיות וסוגיות שבהן הם נתקלו בחיי היום-יום שלהם, ומתוךניתחו אותן באופן החורג מן הדיון הכלכלי המופשט. כך התאפשר להטמיע את הידע וההבנה התאורטית בתחום הכלכלי בחייהם של המשתתפים תוך כדי התמודדותם עם דילמות שלעתים הציבו אותם בעמדות מנוגדות לגישה התאורטית שבה הם נקטו.

כדוגמה מרכזית אחת יכול לשמש הדיון במערכת החינוך ובתהליכי ההפרטה המאפיינים אותה בעשורים האחרונים. השאלה הכלכלית-החינוכית המופשטת שולבה ביחסו של כל אחד מהמשתתפים למערכת זו, בין כתלמיד לשעבר ובין כהורה או כמורה. מגוון ההכרעות והעמדות של כל אחד מהמשתתפים בחייו כהורה או כמורה הועמדו בפרספקטיבה ביקורתית שונה. העמדות האידאולוגיות עומתו עם ההכרעות הממשיות, ואלו נבחנו לאור האידאולגיה. בשיטת עבודה זו שולבו הלימוד תאורטי של התהליכים הכלכליים בחינוך עם סוגיות חינוכיות ובהקשר של תהליך ההפרטה ונוצר שילוב בין ניסיון החיים כפי שהוא משתקף ב"שיחות סלון" ובין התאוריה המופשטת התלושה מהמציאות הקונקרטית. בסיכום העבודה סיפרו המשתתפים שהלימוד והמפגש תרמו לשינוי נקודות המבט שלהם ביחס לסוגיות שונות בחייהם. בעיות "קטנות" הועמדו בהקשר רחב, ערכי ותאורטי, שאולי לא תמיד עזר בפתרונן המידי, אבל הוא יצר מסגרת התייחסות עשירה יותר שאפשרה לחבר את חיי היום-יום לתנועה ולעשייה פוליטית.

דוגמה אחרת, פרטנית יותר, הייתה דיון שנערך על הפרטת שוק העבודה, ובו העלו שתיים מהמשתתפות את סוגיית סגירת המפעל שבו עבדו בני זוגן. בני הזוג הגיעו למפגש כדי לתאר את המהלכים שהם נמצאים בהם. ההקשר הגלובלי, שאלת הייבוא המאיים על סגירת המפעל, שאלת המונופולים הציבוריים והפרטיים - כל אלו הפכו מסוגיות מרוחקות לאירועים מכריעים בחייהם של בני אדם קרובים. מטבע הדברים נוצר בשיחות שילוב בין התאוריה שנלמדה במדרשה ובין חוויותיהם האישיות של המשתתפים - התהליך הצפוי של סגירת המפעל, החששות, הייאוש מהסיכויי להצלחת התארגנות העובדים ועוד. השיחה הפכה לפורייה הרבה יותר כשבהתמודדות עם הבעיה הקונקרטית על כל מורכבותה נדרשה חשיבה עמוקה כדי לרדת ללב הבעיה, שכן לא היה טעם לסיסמאות ולקלישאות הרגילות ולא היה אפשר לטאטא את הבעיה האנושית במטאטא הסטטיסטיקה.

בהמשך הלימוד צפו המשתתפים בסרטו של בבימויו של קן לואץ' "סיפורים מן המסילה", המתאר את תהליך הפרטת חברת הרכבות באנגליה על התוצאות האנושיות והמערכתיות שלו. הרחקת העדות את אכזריות התהליך שחוו המפוטרים ובנות זוגן, תלמידות המדרשה. גם שאר המשתתפים ראו את הסרט מהפרספקטיבה הסובייקטיבית והכללית כאחת, ובדרך זו הניתוחים הכלכליים הביקורתיים הפכו לשמות ואנשים.

בדומה לכך, גם תכנית "נבחר"ת" (נוער בונה חברה אחרת) פועלת לפירוק השיח הכלכלי השליט. התכנית מופעלת בבתי ספר על-יסודיים, ובמסגרתה מכשירים ומלווים מורים המקימים בבתי הספר שלהם קבוצות למעורבות חברתית. קבוצות נבחר"ת מתנסות בתהליך חינוכי המושתת על שני קטבים - עיוני ומעשי. בתחילת השנה המשתתפים לומדים בתכנית עיונית מקיפה, שתחילתה בבירור ערכי כללי והמשכה בליבון שאלות של צדק חברתי ובירור של מושגי ומנגנוני יסוד בתחום של כלכלה וחברה לקראת היערכות לפרויקט התנדבות קבוצתי. את הפרויקט הקבוצתי התלמידים מעצבים מבחירתם וביזמתם, והוא מותאם ליכולותיהם ולמערכות החברתיות שהם מעורבים בהן. המשתתפים מתחייבים להתנדבות קבוצתית שבועית, וזו יכולה להיות פעילות חברתית כלשהי, בתנאי שתכלול מפגש אנושי מתמשך. כשפעילות כזאת נעשית במסגרת קבוצתית היא יכולה להפוך לחוויה מעצימה, שכן הקבוצה עוזרת להתמודד עם הקשיים, עם השחיקה ועם התסכול מהסוג השכיח בעבודה עם בני אדם.

ההתנדבות פונה לכל הגילים ולבעלי מגוון צרכים - החל בתלמידים המתקשים בלימודיהם עם כניסתם למסגרת לימודית חדשה וכלה בילדים מפגרים, החל בעבודה במעון לתינוקות בסיכון וכלה בפעילות חברתית לקשישים. המקבל אינו חייב להיות "מסכן" כדי שהקבוצה תחליט שהיא יוצאת מתוך המעגל האישי כדי למסייע לו בין בתחום הלימודי, הרגשי או החברתי. מבחינת המשתתפים התהליך כולו הוא תהליך מורכב, והמורה המשתתף בכל המפגשים עוזר להכין אותם ומלווה את הקבוצה בכל הקשיים שהיא נתקלת בהם.

התלמידים מופעלים ברמה העיונית והמעשית: בחלק העיוני הם מתמודדים עם שאלות חברתיות המוחלות הן על כלל החברה הן עליהם עצמם. בשלב ההתנדבותי אופי השאלות קונקרטי ומעשי ובמהלך ההתנדבות התלמידים נדרשים להתמודד גם עם אתגרים רגשיים. אלו ואלו הם חלק מעיצוב התייחסותו של הנער כלפי החברה הישראלית: החל בגיבוש עמדה ערכית ראשונית דרך נקיטת עמדה בשאלות חברתיות אקטואליות וכלה בנקיטת יזמה ובעשייה בתוך החברה שסביבו.

התכנית מופעלת במגוון בתי ספר ברחבי הארץ, המייצגים חתך של האוכלוסיות השונות בחברה הישראלית - אוכלוסיות מבוססות ומוחלשות, חילוניות ודתיות, יהודיות וערביות. במהלך השנה התלמידים משתתפים במפגשים ובסמינרים העוסקים בצדק חברתי, בשוויון בין המינים וכו'. לא תמיד המפגש בין הקבוצות פשוט, אך הוא מהווה חלק אינטגרלי מהתכנית. ההנחה העומדת בבסיס הרכיב הזה היא שהמהלך החינוכי המוצע באמצעות התכנית כרוך ביציאה מהמעגל האישי ובנטילת אחריות על החברה הקרובה ועל החברה הישראלית בכלל, ושיציאה כזו כרוכה בשבירת ההסתגרות ומגמות הפירוק המאפיינות כיום את החברה הישראלית.

מהעיסוק בענייני חברה וכלכלה מתחייב שהמורים המשתתפים יתמודדו עם תכנים שעליהם הם אינם רגילים לתת דין וחשבון, לא כל שכן להתמודד אִתם בשיתוף עם תלמידיהם. התהליך מצריך לימוד ובירור מושגי וערכי של סוגיות שונות. ההטרוגניות של המורים מפרה את השיחה ומעשירה את משמעויותיה מעצם העובדה שהיא משקפת עמדות שונות ביחס לסוגיות חברתיות כלכליות ומקלה על המשתתפים לבחון מחדש את עמדותיהם. הדרישה לעמוד מול התלמידים, לברר עימם סוגיה שאין לה "פתרון בית ספר", שפותחת שאלות רבות הנוגעות גם לחייו של המורה, מניבה מפגש פתוח יותר היוצר בסיס לדיאלוג חינוכי. דיאלוג בו ניתן ללבן שאלות כלכליות שמבחינת התלמידים, ופעמים רבות גם מבחינת הוריהם, עומדות סגורות וחתומות שהרי בדומה לרוב אזרחי המדינה, גם הם נמצאים, כאמור, מחוץ למעגל המומחים, ואם הם נמצאים כחלק מהדיון הרי זה כמושאיו בלבד.

התהליך מורכב משלושה קטבים חיוניים: החלק הקוגניטיבי המספק הקשר חברתי לכל הפעולה וההתארגנות; המפגש החינוכי עם המורה ועם תלמידים אחרים ההופך את הנושאים העולים במפגשים העיוניים לתחומי חיים שבהם מתקיים דיאלוג אישי וחברתי; והעשייה הקהילתית המחייבת מהמשתתף לצאת מתוך עצמו ולתת מתוך עולמו לזולת.

ההנחה שביסוד התכנית היא שכשם ש"החברה הישראלית" אינה יכולה להיות מושג מופשט שלומדים אותו בכיתה אלא התנסות הכרוכה בפעולה ובמפגש עם אנשים, כך גם הדיבור הכללי צריך להתמלא בפרטים, בסובייקטים שהחברה מורכבת מהם, שהם השותפים הפוטנציאליים לתיקונה.

מאלף במיוחד לעקוב אחרי התהליך שעוברים תלמידים המגיעים מאוכלוסיות מוחלשות. בפעם הראשונה הם קוראים בשם ל"גורמים הנעלמים" שבהם הם חשים כל חייהם, אותם הגורמים הקובעים איך ייראו שכונתם ובית הספר שלהם,אלו הגוזרים על הוריהם אבטלה. את התהליך מלווה המורה, ולכך יש משמעות מיוחדת מבחינתם, מעצם העובדה שדווקא "נציג הממסד" הוא זה שפותח את הדיון ב"שאלות האסורות" - הנוגעות לקשר שבין מציאות חייהם לבין הרווח שמפיקים ממנה מי שקובעים ומעצבים מציאות זו. כל אלה הן שאלות לא-פשוטות, אך דווקא משום מורכבותן חשוב להתמודד אִתן. שלב זה הוא המהלך הראשון בתכנית, והשלמתו היא עם יציאתו של התלמיד יחד עם הקבוצה ליטול על עצמו את האחריות על החברה, כלומר על הקהילה שסביבו.

בקבוצות האלה המשתתפים מוצאים את עצמם מביטים בעצמם מבחוץ, ובדרך כלל הם מופתעים מחילוף התפקידים: הם, שבדרך כלל במהלך חייהם מתפקדים בתור "המסכנים" "הנזקקים", הרגילים לחונכים מסוגים שונים הבאים לעזור להם מ"בחוץ", מוצאים את עצמם בתפקיד העוזרים, התורמים. מתוך העובדה שהם נותנים ל"אחרים" הם לומדים על הכוחות הטמונים בהם. ה"אחרים" האלה יכולים להיות ילדים במועדונית שבה הם עצמם התחנכו או תלמידים בבית הספר היסודי שבו הם עצמם למדו וכדומה. המשמעות הגדולה של החוויה היא יציאתם מתוך המצב שאליו דחקה אותם החברה, ושינויו על ידי פעולה עצמית שלהם.

מפגש שבועי זה מתווה למשתתפים טריטוריה שבה מתרחש משהו שונה מהחוויה הרגילה במערכת החינוך. שני הקטבים האלה מאפשרים הן לתלמידים הן למורים לתפוס ולחוות באופן שונה את המערכת הכלכלית, את התאוריה הכלכלית ואת היחס בינה ובין חייהם. התלמידים יכולים לשאול שאלות החורגות מתחום הידע המועבר בבית הספר כדי לעמוד בדרישות הלימודיות. בין המורים לבין התלמידים לנוצרת מערכת יחסים אחרת שנושא הלימוד בתוכה אינו מקצוע שתכליתו מחוץ למפגש עצמו, אלא מפגש חינוכי שהנושא הנלמד בו שאוב מחייהם של המשתתפים ומשקף בעיות חיות. בניגוד לקיפאון ולהדרה המאפיינים את התאוריות הכלכליות - במפגשים אלו לימודי הכלכלה הופכים לעוד רכיב בחייהם, שאינו מסוגר בדיסציפלינה מדירה אלא ארוג לתוך השאלות היום-יומיות של חייהם. הכלכלה הופכת לתחום דעת שבמסגרתו משתקפים חיים אנושיים שנוכחים בחדר ובסביבה, והנוגע בבעיות המעוגנות בחיי התלמידים והמורים.

***

מה ניתן ללמוד מהניסיונות החינוכיים האלה? הדוגמאות המתוארות כאן מציגות התמודדות עם בעיות החוסמות את קיומו של דיון ציבורי אמתי בשאלות מרכזיות בחברה הישראלית הנוגעות לדרכי חלוקת העושר ולמבנה החברתי והחורגות מהדיון ציבורי המוגבל הכפוף לתכתיביה של הכלכלה השמרנית - שאלות שמעבר לדיון ב"עניים מסכנים" וב"עשירים הנזעקים לעזרתם". אמנם מדובר בניסיונות מינוריים, ובגלל היקפם המצומצם אין בהם יומרה לחולל מהפכה בתחום זה. כמו כן ברור שכדי לפתוח את הנושאים האלה לדיון אמתי בחברה הישראלית דרושה גם עשייה פוליטית ואין די בעבודה על התודעה, ותהא עמוקה ומשמעותית ככל שתהיה. עם זאת, אם ניסיונות כאלה ינחלו הצלחה הם יכולים לשמש כתמרור לכיוון לפעולה אפשרי: בשתי התכניות נעשה ניסיון לפתוח את הדיון על השאלות הנוקבות העומדות בפני החברה הישראלית כיום, ומתוך כך הן מסמנות כיוון של אפשרות לפעולה דומה במסגרות אחרות ושל הפוטנציאל הרב הטמון בעשייה כזאת.

הערות ומקורות הושמטו בגירסא אינטרנטית זו של המאמר.