» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים בנובמבר 2008       חזור

נשמתם של השחורים
מאת: ויליאם אדוארד בורגהרד דו בויז
The Souls of Black Folk - W.E.B. Du Bois

ההוצאה: נהר ספרים נשמתם של השחורים הוא הספר הראשון שקרע צוהר מושכל לחייהם ותרבותם של השחורים בארצות הברית. ויליאם אדוארד בורגהרד דו בויז (1868- 1963) הוא סוציולוג, סופר ומשורר אפרו-אמריקני, פעיל זכויות האדם והאזרח, פורץ דרך ומנהיג היסטורי של המאבק השחור המתמשך לשוויון זכויות בארצות הברית במאות ה-19 וה-20. נשמתם של השחורים - ספר מכונן ומרכזי ביותר בתולדות המאבק האמריקני השחור לשוויון זכויות אזרחי ולמען כבוד האדם - מתאר בלשון מדויקת אך לא פחות מכך פיוטית את תהליך התוודעותם של מיליוני בני אדם שחורים-אמריקנים לתרבותם, לשורשיהם, לזהותם - לעצמם. המסמך ההיסטורי הזה, העשוי פרקים-פרקים, מציג לאמריקה הלבנה את דיוקנה החברתי-תרבותי-אנושי האמיתי של הקהילה האמריקנית השחורה.

תרבות ופוליטיקה, היסטוריה ופילוסופיה, ספרות ושירת נשמה שזורים במלאכת מחשבת בסיפור הגדול הזה לכול אורכו וחושפים לפני הקורא את עולמם המופלא והמיוסר של השחורים האמריקנים הנאבקים להכרה בזכויותיהם כבני אדם וכאזרחים של ארצות הברית של אמריקה.

הופעת הספר נשמתם של השחורים, לראשונה בעברית, מקבלת משנה חשיבות בימים אלה, עם בחירתו של ברק חוסיין אובאמה לנשיאות ארצות הברית ושבירת "מחסום הצבע" - מונח שדו בויז טבע אותו בספר זה לפני כמאה שנה.

כל המבקשים להכיר את נשמתם של השחורים בארצות הברית של אמריקה ולהבין את גודלו ומשמעותו ההיסטורית של היום בו נבחר אדם שחור להיות לנשיא ארצות הברית - חייב לקרוא את הספר הזה.

נשמתם של השחורים מאת ויליאם אדוארד בורגהרד דו בוֹיז בהוצאת נהר ספרים והמפעל לתרגום ספרות מופת מרכז ההדרכה לספריות בישראל, מאנגלית: רעיה ג'קסון, פתח דבר וייעוץ מדעי: ד"ר סוניה וינר, עריכה: שושי מירן, 266 עמודים.

פתח דבר | מאת סוניה וינר
בראשית המאה העשרים, כשלושים וחמש שנים לאחר ביטול העבדות, היה מצב השחורים בארצות הברית בשפל המדרגה מכל בחינה אפשרית. בדרום, בתקופת הרקונסטרוקציה, לאחר כישלון הניסיון להחיל תפיסה שוויונית יותר באשר לשחורים, הונהגה שיטה של אפליה חוקית, שזכתה לכינוי "ג'ים קרו" .(Jim Crow) חוקי ג'ים קרו ביססו את חוסר השוויון החברתי והכלכלי ששרר בין שחורים ללבנים ואף החמירו אותו, וכן מנעו מהשחורים את זכותם הקונסטיטוציונית לשלשל פתק הצבעה לקלפיות ובכך להשפיע על מהלכים פוליטיים וחברתיים.

בצפון, המצב לא היה טוב בהרבה. הנהירה של השחורים צפונה בחיפוש אחר מקורות מחיה הובילה את הלבנים ליצור הגבלות חמורות על מקומות מגורים לשחורים. לפיכך, נדחקו השחורים לאזורים קטנים וצפופים ואלה הולידו עד מהרה גטאות אורבניים שהצמיחו עוני, אלימות ובערות. גם עקרון שוויון ההזדמנויות לא יושם לגבי השחורים בצפון, שרובם ככולם עבדו עבודת כפיים — בתעשייה, בבנייה ובמשק הבית.

יתרה מזו, התרבו מאוד גילויי אלימות נגד שחורים — ב־ 1901 נרשמו 99 מקרי לינץ' בשחורים. היה זה ביטוי לתפיסות גזעניות שרווחו בקרב הציבור הרחב. "נחיתותו" של הגזע השחור "הוּכחה" בעזרת תיאוריות פסֵאודו־מדעיות, דבר שלכאורה "הצדיק" את האפליה הגזעית ואת היחס השלילי כלפי "נחותי גזע". בשל הקשיים הרבים שעמדו בדרכם של השחורים להשיג שוויון, נוצרה בקרבם תחושת ייאוש ואין אונים, תחושה שההנהגה השחורה דאז לא מצאה לה מענה.

המנהיג הפופולרי (אף שהיה לא־פורמלי) של השחורים בארצות הברית בסוף המאה התשע עשרה היה בוקר ט' וושינגטון Booker T. Washington , מנהלו האגדי של מכון טסקיגי (Tuskegee), מוסד שחור להשכלה גבוהה. על פי הפילוסופיה החינוכית של וושינגטון ניתן דגש מיוחד ללימודים מעשיים ומקצועיים ולא ללימודים עיוניים ואקדמיים — מתוך רצון לשקם עבדים משוחררים ולהקנות להם כלים בסיסיים לקיום בכבוד ללא תלות בלבנים. אך גישה זו, וכן הסכמתו העקרונית של וושינגטון להפרדה חברתית (סגרגציה) ולביטול זמני של זכות הבחירה של השחורים, עוררו כעס ותסכול בקרב רבים בקהילה השחורה, שראו בו משתף פעולה עם הגזענות הלבנה.

בין מתנגדיו ומבקריו הבולטים של וושינגטון היה ו' א' ב' דו בויז. הוא גרס שיש לנקוט צעדים מיידיים כדי למנוע את המשך הדרדרותם של אֶחיו ואת הנצחת מצבם הנחות והבלתי נסבל. דו בויז שאף להחזיר לשחורים את התקווה, את הכבוד העצמי ואת האמונה ביכולתם להשתתף באופן מלא ושוויוני בתרבות, בכלכלה, בפוליטיקה ובחברה האמריקנית בכלל. בו זמנית קיווה דו בויז להאיר את חיי השחורים באופן שיפריך את הגישות הגזעניות הנפוצות כלפיהם. על המסר שלו לשחורים כתב דו בויז בתשוקה אינטלקטואלית עזה בספרו נשמתם של השחורים, ספר שהשליך אור על שלוש מאות שנות קשר טעון בין שחורים ללבנים בארצות הברית. הספר שינה לחלוטין את הבנת הדינמיקה המורכבת בין שתי הקבוצות, וכן את האופן שיוצאי היבשת השחורה תפסו את עצמם. הספר נולד בעקבות פנייה שקיבל דו בויז מבית ההוצאה לאור מק'קלרג (A.C. McClurg & Co.) בשנת 1902 , שדחקה בו לכתוב סדרת מאמרים לפרסום מיידי בפורמט של ספר.

דו בויז העדיף לערוך מחדש, ובאופן מסיבי, תשעה מאמרים שפורסמו בעבר, והוסיף חמישה מאמרים חדשים לקובץ זה. הספר יצא לאור ב־ 18 באפריל, 1903 . על אף שחשש כי האקלים החברתי אינו בשל לקבלת הספר, הוא הודפס במהדורה שלישית כבר ביוני באותה שנה, והוא מהווה אבן יסוד בשיח האינטלקטואלי השחור גם כיום.

דו בויז פותח את ספרו ב"ראשית דבר", שבה הוא מגדיר באופן נועז ונבואי את הבעיה של המאה העשרים כבעיית "מחסום הצבע". דו בויז מדבר על אותו קו צבע דמיוני המחלק את החברה האמריקנית ללבנים ולשחורים, קו שהלך והתחדד בעשור האחרון של המאה התשע עשרה. בעקבות מתן תוקף לחוקי ההפרדה הגזעית על ידי בית המשפט העליון של ארצות הברית ב־ 1896 , עלה הצורך להגדיר באופן מדויק מיהו "שחור". תשובתם של כל המחוקקים במדינות הדרום הייתה כי שחור הוא כל מי שיש בדמו ולו טיפה אחת של דם שחור (" the one drop rule "). על כן, כל אדם שהיה לו דם שחור נדון לחיות בסטטוס נחות, ונדון לסבול דיכוי, אפליה ואי שוויון. חוקי הסגרגציה בוטלו רשמית רק ב־ 1954 , בפסק הדין הידוע בשם "בראון נגד משרד החינוך". אך בפועל, אי שוויון בוטה המוכתב על ידי "מחסום הצבע" נמשך אל שנות השישים של המאה העשרים, עשור שנודע בשל המאבקים למען זכויות האזרח לשחורים. יש שיטענו כי אי השוויון והיחס המפלה והגזעני בחברה האמריקנית עדיין לא מוגרו דיים.

כל אחד מארבעה עשר הפרקים שבספר נפתח בשורת תווים הלקוחה משירי נשמה שחורים, ולצדה ציטוט של שיר מהקנון המערבי (ביירון, טניסון ועוד), מלבד הפרק האחרון, שבו גם השיר הכתוב הוא מהמסורת השחורה. דו בויז מסב את תשומת לב הקורא למשמעות המוזיקה ולחשיבותה המיוחדת בחיי השחורים. התווים, שמקורותיהם ומשמעותם מובהרים על ידי דו בויז בפרק האחרון, "על שירי התוגה", מייצגים מוזיקה המבטאת את סבלם העמוק של העבדים ואת כמיהתם לעולם טוב יותר. אך יתרה מזאת, בזיווג של שירה שחורה ושירה מערבית טמונה טענה מרחיקת לכת וחדשנית לתקופה, המערערת את ההיררכיה של התרבות הלבנה השלטת בטענה שקיים שוויון יצירתי ואיכותי בין התרבות שבעל־פה, השחורה, לתרבות הכתובה, הלבנה. בנוסף, ניסה דו בויז לרמוז ששירי הנשמה השחורים השפיעו על התרבות האמריקנית בכלל, ולא רק על התרבות השחורה, וביקש מקוראיו, לבנים ושחורים כאחד, להכיר בעובדה מהותית זו ובהשלכותיה.

הפרק הראשון ב נשמתם של השחורים הוא הפרק המוּכּר והמצוטט ביותר, ובו התווה דו בויז את המונחים החשובים ורבי ההשפעה, "מסך" (veil), ו"תודעה כפולה" .(double consciousness) בבואו לענות על השאלה "כיצד מרגיש מי שנחשב לבעיה?", מאפשר לנו דו בויז, לדבריו, הצצה אל מעבר ל"מסך", אותו מחסום ערטילאי, כמעט מטפיזי, המפריד בין שחורים ללבנים. דו בויז מנסה לברר את הפרדוקס של היות אדם שחור ואמריקני בו־ זמנית, ומתוך כך, בוחן את המשמעות המורכבת והדינמית של המושג "מסך". על פני השטח מדובר באותו מחסום צבע המפריד לא רק טכנית בין לבנים לשחורים, אך גם מונע מלבנים לראות את טיבם של השחורים, בשל המסך הקיים מול עיניהם, מסך של גזענות ודעות קדומות שאיננו מאפשר ללבנים לראות באמת את האחר.

במקרים רבים מסך זה אף ניצב לנגד עיניהם של השחורים עצמם, שבשל הפנמתם את המבט הלבן אינם מסוגלים לראות את טבעם ועל כן הם נותרים נטולי ערך עצמי. דו בויז ניסה לחשוף את החופש שקיים מעברו האחר (השחור) של המסך, חופש המקנה לשחורים הבנה של המורכבות והפרדוקסליות של זהותם, והמאפשר להם לראות את הפן הפוזיטיבי במצב התודעה שלהם. דו בויז נעזר בשל כך בערפול וברב־משמעיות של המונח "מסך", ויש להניח ששאב השראה מהאזכור של המילה בתנ"ך, בקשר למשה, המסתיר פניו מבני ישראל לאחר שובו מהר סיני. כלומר, קיים יתרון מסוים לזה שנמצא מעברו האחר של ה"מסך", יתרון שמקורו בידע. כמו כן, דו בויז שואב השראה מהפולקלור השחור המתייחס לאדם שנולד עם מסך — הכוונה לאותו קרום דקיק העוטף את הראש בעת הלידה — כאדם הניחן בחוש מיוחד ונבואי. אם כך, דו בויז מאפשר לשחורים בפעם הראשונה להבין את מקור רגשי הנחיתות שלהם ובד בבד נותן להם את המפתח לפתרונו.

השחורים אמנם מנודים לעברו האחר של המסך, אינם נראים על ידי הלבנים ואפילו סובלים מחוסר יכולת לראות את עצמם אלא דרך עיני הלבנים, אך עם זאת, יש להם יתרון בולט, כי הם, ורק הם, מכירים את שני צִדי המסך ויש ביכולתם להפוך את הידע הזה ליתרון.

על כן, דו בויז פועל בעת ובעונה אחת בשלושה מישורים: הוא שואף (א) לפרק את ה"מסך" המסתיר את השחור מעיני עצמו, (ב) לתת מובן חיובי וחתרני למונח "מסך", (ג) לאפשר ללבנים הצצה מעבר ל"מסך", שם אולי יגלו אדם שחור חדש. מובן ששלושת המישורים כרוכים זה בזה. הקיום וההימצאות משני עבריו של ה"מסך" כבר טומן בחובו את המונח "תודעה כפולה", סוג של דואליות או פיצול אינהרנטי של פרדוקס קיומי, שדו בויז מגדיר אותו כראיית עצמך דרך עיני האחר, וראייה שלך את עצמך, כאדם שחור. דו בויז, בשונה מהוגי דעות אחרים, לא הציע להתגבר על הדואליות, לקדם את רעיון ההתבוללות או לחלופין את רעיון ההיפרדות. הוא האמין שהמתח הקיים בתודעה הכפולה הוא מתח פורה, ושיש ללמוד לחיות עם המצב המיוחד הזה ולהפוך אותו ליתרון. חשוב לציין שבהתבססו על עקרון הדואליות, דו בויז שואב מונחים מהמסורת האמריקנית הטרנסצנדנטלית, הנשענת על רומנטיציזם ואידאליזם אירופי, המכיר בדואליות של הפיזי והרוחני בקיום האנושי ושואף לגשר ביניהם. מהלך זה מעיד על האמריקניות של דו בויז ושל מפעלו, ונוטע אותו עמוק במסורת האמריקנית.

דו בויז משתמש כאן, ולאורך הספר, בשפה מיתית ומליצית, המזכירה לעתים את השפה התנכית המתארת את בני ישראל דרך סבלם בעבדות, נדודיהם במדבר וניצחונם הרוחני בבואם לארץ המובטחת. ההקבלה בין העברים לבין העבדים השחורים הייתה נפוצה ושימשה לא רק כמסר של תקווה לשחורים, אלא הייתה חלק מהשיח האמריקני הלאומי, שהרי גם המתיישבים הראשונים, הפוריטנים, עשו שימוש במונחים אלה כשבאו לראשונה לאמריקה, שאותה ראו כארץ המובטחת. דו בויז גם מצטט ומאזכר סופרים ופילוסופים מהקנון המערבי כגון שייקספיר, הגל וגתה, שואל מונחים ורעיונות ממקורות קלאסיים ומרבה להשתמש בביטויים ארכאיים עמומים. כל אלה חוברים יחדיו ליצירת סגנון ייחודי ומאתגר, שנתפס לעתים כלא נגיש לקורא הממוצע.

הפרק השני בספר, "על שחר החירות", הוא דיון היסטורי־אקדמי על גורל "משרד העבדים המשוחררים", הארגון שהוקם לאחר שחרור העבדים כדי לשקם אותם ולאפשר להם להשתלב בחברה החופשית. הארגון נתפס בעיני רבים ככישלון חרוץ שהפיח תקוות שווא בציבור הרחב, אולם דו בויז מכיר במהפכניות של עצם קיום ארגון שכזה, ורואה את סגירתו כחריצת גורלם של השחורים בדרום והנצחת סבלם המתמשך. הפרק השלישי, "על בוקר ט' וושינגטון ואחרים", הינו בבחינת חומר נפץ פוליטי, ובו מבקר דו בויז באופן אירוני ועוקצני את דעותיו הפייסניות של יריבו האידאולוגי, שכמעט מכיר בנחיתותו של הגזע השחור בעודו מסכים לוותר על כוח פוליטי, על זכויות אזרח ועל השכלה גבוהה.

בפרק הרביעי, "על משמעות הקידמה", דו בויז מספר על מסעותיו בדרום הכפרי ועל מפגשו עם האוכלוסייה השחורה המקומית. תמונה יותר מלאה של הדרום, המתואר על ידי דו בויז כאזור שיש בו אדמות עשירות ואנשים עניים, מוצגת בפרקים השביעי והשמיני, "על החגורה השחורה" ו"על המסע בעקבות גיזת הזהב". בפרקים אלה משתקפת יכולת ההתבוננות החדה של דו בויז המציץ אל חיי היום יום של השחורים עובדי האדמה ומנתח בבהירות את מצבם. בפרק החמישי, "על כנפי אַטַלַנְטָה" מפגיש אותנו דו בויז עם אנשי רוח ומעשה שחורים אשר עמם חלק דעות פוליטיות, חברתיות וחינוכיות, ואשר היו חלק ממה שהגדיר "העשירית המוכשרת" (the talented tenth). מה שאפיין את האישים הללו, ביניהם פרנסיס גרימקה (Francis Grimke) וצ'רלס צ'סנאט (Charles Chesnutt), היה רקע חברתי־כלכלי גבוה יחסית, מגורים באזור אורבני, אך חשוב מכול, היותם בעלי השכלה גבוהה )אם כי לא כל מי שבא מרקע כזה זוהה עם "העשירית המוכשרת"(. החברים ב"עשירייה המובילה" לא הזדהו עם מצוקתם של ההמון השחור, אך עם זאת חשו אחריות כלפיו ושׂמו להם למטרה להרים את מעוטי היכולת מאשפתות העוני והבורות. כלומר, הם ביקשו להיות דוגמה אישית ועם זאת לסייע באופן מעשי לקידום ההמון השחור. המונח "העשירית המוכשרת" מוזכר למעשה רק בפרק השישי, "על הכשרתם של השחורים". פרק זה מדגיש את חשיבות ההשכלה הגבוהה בעבור השחורים, הן ברמת ההגשמה העצמית והן כדי ליצור צמרת אליטיסטית שתמשוך את החלשים למעלה.

הפרק התשיעי, "על בניו של האדון הלבן והאדם השחור", משקף עמדות מעט רגרסיביות של דו בויז, שקונן על אובדן הדרום הלכאורה פאודלי, המאופין על ידי הג'נטלמן בעל התפיסה הפטרנליסטית, לטובת "דרום חדש" המורכב מבעלי יוזמה חסרי רסן ובהם "דרומיים" עניים ורעבתניים, "צפוניים" רודפי בצע ומהגרים (יהודים) ללא חוש מוסרי. באקלים כלכלי כזה, טוען דו בויז, לשחור היה עוד פחות סיכוי להשתלב מבעבר. מעניין לגלות כי במהדורת היובל לספרו, השמיט דו בויז את המונח "יהודי", והחליפו במונח כללי יותר, "מהגר".

ומעמיק על מקומם של הדת והכנסייה בחברה השחורה לדורותיה ועל תפקידם המשתנה. דו בויז מזכיר השפעות אפריקניות שחלחלו לפרקטיקה ולמוּדעות הדתית של השחורים ומדבר על אודות השרשת הדת הנוצרית בקרב העבדים על ידי המעביד הלבן כמכשיר דיכוי. הוא מרחיב על תפקיד הכנסייה כמוסד חתרני בידי פעילים שחורים ועל הדת כמקור לתקווה ולשחרור.

הפרקים האחרונים כתובים בטון אישי ומתאפיינים בסגנון פיוטי ולעתים אף מליצי למדי. בפרק האחד עשר, שכותרתו "על מות הבן הבכור", מקונן דו בויז בצער על מות בנו הבכור בטרם עת, בעודו פעוט. את הפרק הבא, "על אלכסנדר קראמל", מייחד דו בויז לאלכסנדר קְראמֶל, כומר והוגה דעות שהשפיע עליו רבות. דו בויז מתאר את מאבקו ההרואי בפיתויי השנאה, הייאוש והספק, שלא מנעו ממנו להגשים את יעדו. "על בואו של ג'ון" מספר בעדינות על גורלו הטראגי של נער שחור השב לכפרו בדרום לאחר שבע שנות שהות במוסד להשכלה גבוהה, דבר המונע ממנו להשתלב בחיי הכפר, המאופיינים בגזענות, בדיכוי ובבורות. את ספרו מסיים דו בויז כאמור בדיון על "שירי התוגה" וב"סוף דבר" קצרצר ובו הוא מביע תקווה להצלחת ספרו.

עוצמת הספר לא נמוגה גם היום והשפעתו על תפיסת ה אחר לא מתמצית בדיון במצב השחורים באמריקה. לדעתי הספר עשוי לעורר מודעות לקיטובים הקיימים בחברה הישראלית, קיטובים על רקע אתני, חברתי ודתי, ולאפשר לנו לבחון מחדש את התפיסות והגישות שלנו לגבי ה אחר, יהודי או מוסלמי, ישראלי או פלסטיני, חילוני או דתי, אשכנזי או ספרדי, עשיר או עני, צבר או עולה חדש. אם יהיה בכוחו של הספר לאפשר לכל אחד ואחת מאיתנו להביט אל מעבר ל"מסך" הפרטי שלו ולראות את האחר, ולו לרגע, נוכל אולי להיות מודעים לעיוורונות שלנו, לפתח רגישות לאחר ולהרחיב את ד' האמות שאנו כה רגילים לחיות בתוכן.     תל אביב, יוני 2008

ד"ר סוניה וינר מלמדת בחוג לאנגלית וללימודים אמריקניים באוניברסיטת תל אביב ובמכון האקדמי להכשרת מורים ערבים במכללת בית ברל.

© כל הזכויות שמורות לנהר הוצאה לאור

נשמתם של השחורים - ויליאם אדוארד בורגהרד דו בויז
The Souls of Black Folk - W.E.B. Du Bois