» טקסט  » ישראל וא"י  » ספרים חדשים באפריל 2008       חזור

יומנו של פטר גינז 1941 - 1942
מאת: חוה פרסבורגר - עורכת
The Diary of Petr Ginz - Chava Pressburger,Jonathan Safran Foer

ההוצאה: דביר ויד ושם צירוף מקרים טראגי הוא שאחראי לגילויו של היומן, כשישים שנה לאחר שנכתב. בשנת 2003, לקראת שיגורה של מעבורת החלל "קולומביה", ביקש האסטרונאוט הישראלי הראשון, אילן רמון, בן לניצולי אושוויץ, לקחת עמו במסעו סמל כלשהו לשואה. על פי הצעת מוזיאון "יד ושם", נבחר ללוות אותו הרישום "נוף ירח", שיצר ב-1942 פטר גינז, נער יהודי יליד פראג שנספה באותו מחנה השמדה. בסופו של דבר, הרישום שנשא איתו רמון אל מותו - באותו תאריך ממש שבו היה אמור לחול יום הולדתו השבעים וחמישה של פטר - הוא שהוציא מחושך לאור את דפי היומן שכתב הצעיר הצ'כי, שבהם תיעד את חיי היומיום בעיר הולדתו הכבושה בשנים 1941-1942.

שבועות ספורים לאחר התפוצצות ה"קולומביה" פנה תושב פראג, שנחשף לסיקור התקשורתי של הטרגדיה, אל מוזיאון "יד ושם" ועניין אותו בשש מחברות גדושות בכתביו של פטר גינז ובציוריו, שמצא בבית ישן שקנה בפרבר של העיר.

הפריטים שהתגלו - בין השאר, שני יומנים קטנים וסיפורים שכתב פטר - נבדקו בידי אחותו, חוה פרסבורגר, והיא אישרה את האותנטיות שלהם. מאז יצא לאור בצ'כית, שפת המקור, תורגם יומנו של פטר גינז ל-11 שפות וריגש קוראים רבים. היומן אף היה מועמד לפרס ספר הנוער הטוב ביותר בגרמניה לשנת 2007.

מאז יומנה של אנה פרנק לא התפרסם תיעוד גלוי לב, אינטימי ומרגש כל כך של ילדות בצל הדיכוי הנאצי. פטר גינז, ילד יהודי בן ארבע-עשרה שחי בפראג בשנות הארבעים המוקדמות, ניהל באדיקות באותה תקופה יומן שמבטא היטב את חוסר היציבות ההולך וגובר של מרקם החיים היומיומי. פטר נספה בתאי הגזים באושוויץ כשהיה בן שש עשרה. יומנו, שהתגלה בנסיבות יוצאות דופן כ- 60 שנה לאחר שנכתב, הוא בבחינת עדות הרואה את הנולד של צופה שהתבונן במציאות לפרטיה.

פטר היה ילד פלא - אמן בראשית דרכו וסופר, שציוריו, רישומיו וכתיבתו משקפים תיאבון שלא ידע שָׂבעה ללמידה ולחוויה. הוא מוסר את העובדות הנוראות של מציאות חייו מבעד למבטו חד האבחנה של ילד ולאורך היומן כולו לא דועכת שובבותו הנערית. במרחק עמודים ספורים זה מזה מהרהר פטר במעשה קונדס שעשה בשיעור מדע ומספר כיצד הצטוו דודניו למסור את כל רהיטיהם וחפציהם, לאחר שנקראו להתייצב לטרנספורט.

היומן מסתיים בגירושו של פטר עצמו למחנה טרזיינשטט. בשנתיים ששהה בו הפך פטר לכוח המניע מאחורי העיתון הסודי "ודם" (אנו מובילים), והמשיך לצייר, לשרטט, לכתוב ולקרוא, כשהוא מכין את עצמו במרץ לקראת עתיד שלעולם לא יזכה לראות. למרבה המזל, קולו הצלול, הנסער והאופטימי להחריד ממשיך להתקיים בין דפי יומנו. יומנו של פטר גינז הוא מסמך היסטורי רב ערך, צוואה לרעב הבלתי נדלה של ילד לחיים.

פטר גינז נולד ב-1928 בפראג. בסוף 1942 גורש לגטו טרזיינשטט. ב-1944, בהיותו בן 16, נשלח למחנה ההשמדה אושוויץ ונספה שם.

חוה פרסבורגר, אחותו הצעירה של פטר, ערכה את היומן והביאה אותו לדפוס. פרסבורגר, ציירת ניצולת שואה, מתגוררת בישראל.

יומנו של פטר גינז 1941 - 1942 בעריכת חוה פרסבורגר, הקדמה: ג'ונתן ספרן פויר, בהוצאת דביר בשיתוף עם יד ושם, תרגום: יוליה אלעד-שרנגר וחוה פרסבורגר, גרפיקה ועימוד: אורית רובינשטיין, כריכה קשה, 175 עמודים.

הקדמה: מה שאנחנו אומרים שאנחנו | ג'ונתן ספרן פויר
הוריו של פטר גינז נפגשו בכנס אספרנטו. פרט זה צד את עיני בהקדמה ליומנו של פטר, שכתבה אחותו חוה פרסבורגר.

האספרנטו, שפה שנכשלה, רעיון גרוע שנולד מתוך אינסטינקטים טובים, טמנה בחובה הבטחה לתקשורת אוניברסלית. כולם יבינו את כולם כל הזמן: גן עדן חדש יצמח מתוך חורבות בבל. פטר היה, פשוטו כמשמעו, תוצר של החלום הזה.

כמה סבל נגרם עקב היעדרה של המילה הנכונה? מילים זרות אינן מובנות, מילים מוכרות מובנות שלא כהלכה או מפורשות שלא כראוי. מילים מסולפות על ידי ההיסטוריה שלנו (האישית והגלובלית), על ידי ההקשר וטון הדיבור. מילים הן רק גרסאות מקורבות של האמת. יש רוע בעולם. הרוע שלף את פטר הצעיר מידי הוריו והשליך אותו אל תאי הגזים של אושוויץ. אך רוע אינו הדבר היחיד שיש לחשוש מפניו או להיאבק בו.

קראתי את יומנו של פטר כנכדם של ניצולים, כדור ראשון באמריקה, כיהודי וכסופר. באופן בלתי צפוי, הזהות האחרונה היא שעיצבה את החוויה שלי יותר מכול. אף על פי שהיומן שבידיכם הוא ספר שכולו טוב - לפי כל הגדרה שניתן להעלות על הדעת - הוא איננו מתנגד לרוע, אלא לאֵלם.

פטר גינז (1928-1944) גגות ומגדלי פראג, 1939 צבע-מים ודיות על נייר תרומת אוטו גינז, ישראל אוסף המוזיאון לאמנות יד ושם

***

לכנות דבר מה בשם משמעו להעניק לו חיים. "יהי אור", אמר אלוהים, "ויהי אור". לא קסם. לא הנפת ידיים ורעם. האמירה הפכה זאת לאפשרי. זהו החזק ברעיונות היהודיים: המילים יוצרות. היהודים הם עם הספר; הוריהם הם המילים.

כך גם באשר לנישואים. אתה אומר "I do", ואתה נשוי. אבל מה זה באמת להיות נשוי? להיות נשוי פירושו לומר שאתה נשוי. לומר זאת לא רק בפני בן או בת הזוג, אלא בפני הקהילה שלך ובפני האל. איני מאמין באלוהים, אך אני מאמין בדיבור אליו. אני מאמין בתפילה, לומר בקול את הדברים שהיית מתפלל להם אילוּ היית מאמין באלוהים. אמירתם מביאה אותם לידי קיום שלא היה להם בשתיקה.

קראתי פעם מאמר שכתב בלשן על יצירתה המתמשכת של השפה העברית המודרנית. עד אמצע שנות השבעים, כתב, לא היתה בשפה העברית מילה ל"תסכול". כך שעד אמצע שנות השבעים אף דובר עברית לא חווה תסכול. אילו היתה פונה אליו אשתו במכונית ושואלת אותו למה הוא כל כך שקט, היה מחפש במילון הרגשות הלא שלם שלו את המילה ואומר "אני מוטרד". או "אני כועס". או "אני עצבני". זה כשלעצמו היה יכול להיות מתסכל למדי, אלא שהמילים הן נבואות שמגשימות את עצמן: אנו הופכים למה שאנחנו אומרים שאנחנו. הגבר במכונית אומר שהוא מוטרד, כועס או עצבני, והופך מוטרד, כועס או עצבני.

בדיוק לפני שנתיים נולד בני הבכור. לאחר ויכוחים רבים בנוגע לשמו - המילה האחת הזאת היתה היצירה הקשה ביותר שכתבתי אי פעם - קראנו לו סשה על שם סבתו. הוא לא רק זכה רק בשם, אלא בהוויה. בני לא היה קיים אילו היה לו שם אחר.

להעניק שם לדבר מה ללא שם. להביא דבר מה ללא שם לידי קיום. יש סופרים המעמידים מראה מול העולם. "ככה זה באמת," הם אומרים. "בדיוק ככה. עד הפרט הקטן ביותר." זה בסדר גמור. לעתים נחמד לקרוא ספרים כאלה, והטובים שבהם יכולים לספק לנו תמונה ברורה וממוקדת של עצמנו. אך יש דבר מה גדול יותר שהכתיבה יכולה לשאוף אליו.

אינני אדם דתי, אך הכתיבה עבורי היא דתית במובן הבא: לכתוב משמעו להשתתף בבריאה שהחלה באותו שִיוּם ראשוני, ותימשך עד שמישהו או משהו ימצאו מילה הולמת ל"סוף". לכתוב משמעו להביא לידי קיום דברים שקיומם תלוי באמירתם. המילונים הרגשיים שלנו אינם שלמים, וכך גם המילונים ההיסטוריים שלנו, המילונים האידיאולוגיים שלנו ומילוני החוויות הגופניות, הזיכרונות, התקוות והחרטות. המילונים של חיינו רחוקים מלהיות שלמים. לפיכך גם חיינו רחוקים מלהיות שלמים. עד שיהיו לנו המילים, לא נוכל להיות מי שאנחנו באמת.

הקטע החזק ביותר ביומנו של פטר הוא זה שבו הוא מקבל את ההודעה על גירושו הקרוב למחנה הריכוז טרזיינשטט. ההתמקדות בפרטים, רצונו שלא להפוך רגשני - הקטע נכתב מהזיכרון, בטרזיינשטט - מהממים. אך חזקה עוד יותר, בעיני - אולי מפני שאני יהודי, אולי מפני שאני סופר או אב טרי - היא המציאות הפשוטה של ילד בן ארבע־עשרה הכותב במקום כזה. מוקף במוות, בצל מותו שלו, פטר כותב מילים על נייר. נוכח מצבו חסר התקדים, מילותיו היו חסרות תקדים. הוא ברא שפה חדשה. הוא ברא חיים.

להתייחס ליומן כזה כאל ספרות - למצוא בו יופי, סמליות ומבנה - עלול להיות דבר מסוכן. אך כיצד אפשר שלא? הנה תחילתו של הקטע שבו פטר משחזר את רגע ההתוודעות לדבר פרֵדתו הקרבה ממשפחתו:

שלא תחשבו שניקוי מכונת כתיבה הוא דבר פשוט. יש לנקות, ויש "לנקות". אם אתם רוצים שמכונת הכתיבה תבריק מבפנים ומבחוץ, אתם צריכים להסיר מעליה את הגרר ולצחצח את הפינות הנידחות ביותר שלה בעזרת מברשת קטנה. אחר כך אתם צריכים להשתמש בצינור נשיפה כדי לרוקן אותה לגמרי. החלק הקשה ביותר הוא ניקוי המרווחים בין מנופי האותיות.

כאשר אדורנו הירהר בדבר אפשרות קיומה של ספרות אחרי השואה, הוא לא תהה לגבי אמנות (כפי שנוטים להבין מדבריו, שלא בצדק), אלא לגבי השפה עצמה. איזו משמעות יכולה להיות למילים לאור חורבן שכזה? האם למילה "אובדן" יכול להיות שימוש כלשהו? ל"מלחמה"? ל"אהבה", לצורך העניין? האם נוכל אי פעם למצוא שוב את המילה הנכונה?

התשובה היא כן - היא נמצאת בגוף השאלה - אך האנרגיה הנדרשת לשחזור השפה רבה יותר מזו שנדרשה להריסתה. זה מה שאנו - כקוראים, כותבים ודוברים - עושים. אנו לוקחים חלק בתיקון עולם, שהחל דקות לאחר בריאתו. על האדם הראשון הוטלה המשימה לאסוף את ניצוצות אור האינסוף - הטוּב - שדלף מן הכלים שנשברו בבריאה. פטר הצעיר, גם הוא "אדם ראשון", ידע זאת בתוך תוכו. איזו עוד סיבה היתה לו ליצור בצל מותו שלו את המילים הללו? האם בנסיבות שונות מאמץ כזה היה בגדר אפשרות בכלל? כשתיקן את המילון, הוא תיקן את העולם.

היומן שלפניכם לא הציל את פטר. אך הוא הציל אותנו

מתוך יומני פטר גינז, היומן של אחי | חוה פרסבורגר
אלה היו שתי מחברות קטנות: לאחת היתה כריכה שחורה רכה, שנגזרה ממחברת בית ספר ישנה, השנייה נכרכה בקרטון עבה יותר, צבוע בפסים שחורים וצהובים, אשר הוסר כנראה מפנקס ששימש בעבר את הורינו לרישום הוצאות משק הבית היומיות. פטר הכין את שתי המחברות בעצמו מנייר ישן, והשתמש בהן כיומנים. מצרכים רבים היו מצויים בצמצום במשך שנות המלחמה, ומחברת חדשה מחנות כלי כתיבה היתה לגמרי מחוץ להישג ידם של ילדים יהודים.

פטר נהנה מהכנת המחברות הללו, כפי שנהנה מכל הזדמנות להיות יצירתי. הוא השתמש במחברות הכרוכות ביד לא רק כיומנים, אלא גם לכתיבה ספרותית, לכתבי היד שלו. בדמיונו הילדותי ראה עצמו פטר כורך ספרים, סופר, מוציא לאור, עיתונאי או מדען. הוא החל לכתוב את היומן כשהיה בן שלוש-עשרה, וחדל מכתיבתו זמן קצר לפני שגורש לטרזיינשטט, כשהיה בן ארבע-עשרה. שני היומנים המובאים כאן צפו מחדש אל פני השטח בשנת 2003, יותר משישים שנים לאחר כתיבתם, בנסיבות יוצאות דופן.

כאשר מעבורת החלל "קולומביה" התכוננה לשיגור בשנת 2003, נמנה עם אנשי צוותה האסטרונאוט הישראלי אילן רמון, בן לאם ניצולת מחנה ההשמדה אושוויץ. אילן ביקש לקחת עמו לחלל סמל לטרגדיה של השואה. לשם כך פנה למוזיאון "יד ושם" בירושלים, שבו מאוחסנים, לצד מסמכים ועדויות רבים אחרים, מרבית הציורים של פטר שהשתמרו.

אחי היה ילד מוכשר, יצירתי, חרוץ וסקרן, ובעל תחומי עניין מגוונים. הוא כתב מאמרים, סיפורים וכמה נובלות, וגם אהב לרשום ולצייר בצבע. הרישום "נוף ירח" הוא עדות לדמיונו יוצא הדופן - והוא הרישום שבו בחרו "יד ושם" ואילן רמון ללוותו במסעו בחלל.

גורלה הטרגי של מעבורת החלל "קולומביה" זיעזע את העולם. המעבורת התפוצצה עם כניסתה בחזרה לאטמוספרה של כדור הארץ באחד בפברואר 2003 - התאריך שבו היה אמור לחול יום הולדתו השבעים וחמישה של פטר. אילן ושאר אנשי הצוות נספו כולם. חיים קצרים שהיו עשויים להרים תרומה כבירה להתקדמותו של המין האנושי כולו הסתיימו ברגע אחד. מותו של האסטרונאוט הישראלי, אילן רמון, עורר מחדש את זכרם של מאות אלפי הצעירים שמסע חייהם אך התחיל ונגדע באבו בשואה.

בסופו של דבר, הרישום של פטר שאילן רמון ז"ל לקח עמו לחלל הוא שהוציא מחושך לאור את דפי היומן שכתב מ-19 בספטמבר 1941, ועד אוגוסט 1942. שבועות ספורים אחרי סופה הטרגי של מעבורת החלל "קולומביה" הציע תושב פראג למוזיאון "יד ושם" לקנות ממנו שש מחברות מלאות בכתביו של פטר ואת ציוריו. הוא מצא את השרידים הללו בבית ישן שקנה לפני שנים אחדות במוֹדְזָ'אנִי, פרוור של פראג. האיש השליך את מרבית הגרוטאות שמילאו את הבית הישן, אולם מסיבה עלומה שמר את המחברות והציורים. הוא נזכר ב"תגלית" שלו כאשר הטלוויזיה הצ'כית תיארה, במסגרת סיקור הטרגדיה של "קולומביה", את גורלו של הילד פטר גינז, יליד פראג. זמן קצר לאחר מכן הוא שלח לישראל בדואר אלקטרוני דוגמאות של הטקסטים והציורים שמצא.

כשראיתי אותם, היתה לי הרגשה כאילו פטר לא באמת מת. היה נדמה לי שהוא עודנו חי, אי שם בנצח, ומביא זאת לידיעתי בכך שהוא שולח לי את המסר הזה. הפריטים שהתגלו כללו שני יומנים קטנים, שפטר תיעד בהם את מאורעות השנים 1942-1941 - התקופה שקדמה לגירושו לטרזיינשטט, בזמן שעוד חיינו כולנו יחד בביתנו שבפראג. כשראיתי את דפי היומן והציורים של פטר ידעתי מיד שהם מקוריים. זיהיתי את כתב היד של אחי וזכרתי גם את המאורעות שתיאר. כתב היד של פטר משתנה בהדרגה על פני דפי היומן - הוא נעשה עצבני יותר וקריא פחות ככל שמתקרב תאריך זימונו לטרנספורט לטרזיינשטט. עם כל עמוד חדש שקראתי גדלה גם מצוקתי שלי. פטר לא כותב במפורש על פחדיו מפני העתיד; ובכל זאת, רישומיו משקפים את העננים השחורים שהחלו להתקבץ מעליו וכעבור זמן קצר בלעו אותו.

לצד היומנים כלל העיזבון גם את חיתוכי הלינוליאום של פטר, בעיקר איורים לרומנים של ז'ול ורן, שהיה הסופר האהוב עליו. התגלו גם חלקו הראשון של אחד הרומנים שכתב, שתי מחברות נוספות אשר כללו מאמרים, ולבסוף רשימה של כל כתביו הספרותיים. בעלי ואני החלטנו לנסוע לפראג כדי למצוא את בעליו של העיזבון שזה עתה התגלה. קיוויתי שתהיה לי זכות חוקית על הירושה הזאת של פטר. אך התייעצות שקיימתי עם עורך דין העלתה כי אין לי זכויות חוקיות כלשהן, משום שהבית שבו נמצאו הפריטים כבר היה שייך לבעלים חדשים יותר משלוש שנים. בסופו של דבר הצלחתי לקבל את העיזבון, כך שכעת שני היומנים של פטר וכמה חיתוכי לינוליאום נמצאים בבעלותי. שאר הפריטים הפכו לרכושו של מוזיאון "יד ושם".

2

אחרי קריאת היומן, ואחרי שהתאוששתי מההלם הראשון של הקשר המחודש עם אחי פטר, הרגשתי צורך וגם חובה לפרסם אותו. ראיתי ביומן של פטר עדות בעלת ערך רב לחיים של ילד יהודי בפראג הכבושה בידי הגרמנים, וגם הרגשתי שהנסיבות המיסטיות כמעט, שבהן התגלה היומן אחרי יותר משישים שנים, מוסיפות לעניין בו. הקשר שהאסטרונאוט הישראלי הראשון, אילן רמון, מצא בין משימתו ובין הרישום של הילד פטר בזמן השואה, סופה הטרגי של מעבורת החלל "קולומביה" בדיוק ביום הולדתו של אחי, כאילו נתנו לי אות, העבירו לי מסר, ואני מניחה שגם לאחרים.

הספר יצא לאור לראשונה בצ'כיה, בשפת המקור, בתחילת 2005. מאז הוא תורגם ל-11 שפות ותרגומים לשתי שפות נוספות עומדים להופיע בקרוב. הספר עורר הדים רבים בכל המקומות שבהם פורסם. המלחין שטפן רייס מהעיר ברמן בגרמניה הלחין קנטטה לזכרו של פטר, והיא נוגנה בפראג בקונצרט חגיגי בשם: "הוא תמיד איתנו", בצ'כיה יצא בול לזכרו, רחוב בפראג נקרא על שמו ולאסטרואיד שהתגלה במצפה כוכבים בצ'כיה ניתן השם "פטרגינז".

המהדורה העברית של הספר היא החשובה ביותר עבורי, ולכן החלטתי להוסיף את הפרק הזה, המופיע רק בה. רציתי לומר משהו כאן, בבית, בישראל.

בשנת 1937, כאשר פטר היה בן תשע, פורסמו כמה סיפורים פרי עטו בירחון לילדים יהודים בשם "יַלדוּת", שיצא לאור בפראג לפני תקופת הנאצים. שניים מהם נמצאים ברשותי. בסיפורים הללו - "הרפתקה של שתי טיפות מים", על שתי טיפות ששנאו לרדת בארץ ישראל בעבר, עד שהחלוצים הפכו את הנוף למראה מרהיב, ו"סיפור היתושים", על מעופפים המתגעגעים לתקופת שלטונם בַּחוּלה שהסתיימה עם ייבוש הביצות - ניכר שמפעל הפרחת השממה בארץ הצית את דמיונו של פטר ועורר בו התפעלות והזדהות.

הצטרפותה של אמי לעם היהודי רק חיזקה בנו את הערכים היהודיים. הסיפור התנ"כי של רות והמשפט "אל אשר תלכי אלך" התממשו אצל אמי במלוא המשמעות, והיא קיבלה על עצמה את כל החובות שנבעו מהחלטתה. מעולם לא שמעתי ממנה תלונה או הבעת צער על הדרך שבה בחרה. זו גם הסיבה ששרידי משפחתנו, שעברו את השואה, הגיעו לארץ, ומאז 1949, עם דור ההמשך, חיים את שמחותיה ואת מלחמות הקיום שלה גם בתפקידינו האזרחיים וגם במילוי חובותינו הצבאיות.

הספרים שכתבו ניצולי שואה או עדויות של קורבנותיה נקלטים ומובנים בעולם בצורה אחרת מאשר בארץ. זה האסון שלנו, האבל שלנו, והוא היה בין השאר גם הכוח המניע להגשמת הרעיון של הקמת מדינת ישראל. היומן מתאר גרסה מסוימת של השואה, ה"גרסה" של פראג (תהליך ההשמדה היה שונה בכל מדינה). יש בו ביטוי לקשר בין חיי היומיום הרגילים, השגרתיים, ובין הזוועה. בין חיים שפויים ובין חיים שקשה להעלותם אפילו בדמיון. בתוך האירועים הקטנים של החיים, כמו טיול ברגל ומשחק עם חבר או ביקור אצל קרובי משפחה, נשזרים אט-אט עוד ועוד סממנים המעידים כי החיים הרגילים נקטעים: אנשים קרובים נעלמים, יש פחות ילדים בכיתה, והמציאות משתנה. היומן מאפשר הצצה אל העולם ההולך ונעלם הזה.

הכתיבה של פטר היא עניינית, לקונית לעתים. נראה לי שפטר ראה בעצמו עיתונאי המדווח על המתרחש בצורה עובדתית, ללא פניות, ובכך אני חשה שרצה להנציח את מה שאירע. נראה לי שדווקא הפשטות, חיי היומיום שלו, הם מסוג הדברים שעשויים לקרב את הדור הצעיר לנושא ולהביא להזדהות עם פטר והילדים הרבים, קורבנות השואה וגיבוריה.

3

יומנו של פטר יקר מאוד ללבי, יקר כמו הילדות המאושרת שחלקנו. ילדות שנמשכה רק זמן קצר והגיעה לקִצה עם תחילת רדיפת היהודים בידי הנאצים. עד אז חיינו את חיֵינו כמשפחה מאושרת.

על פי חוקי נירנברג הנאציים, ילדים מנישואי תערובת, שבהם אחד ההורים יהודי והשני ארי, נחשבו "מישלינגים (בני תערובת) מדרגה ראשונה". משמעות הדבר היתה שנדרשנו לציית לאותם חוקים והגבלות שחלו על שאר היהודים (ענדנו טלאי צהוב, סולקנו מבתי ספר ציבוריים, ובסוף שנת 1941 בית הספר היהודי נסגר גם הוא. בחשמלית הוקצה לנו הקרון האחרון בלבד, אם בכלל, וכו'), עם יוצא מן הכלל אחד: גורשנו למחנות הריכוז רק בהגיענו לגיל ארבע-עשרה.

זו הסיבה שהורינו נאלצו למסור את פטר לגרמנים בשנת 1942. הם חיכו באימה, במתח ובתקווה שהמלחמה תסתיים בטרם אלקח גם אני. אך תקוותם נכזבה, ושעתי לעזוב הגיעה ב-1944, שנה לפני סוף המלחמה. בסופו של דבר, אבא גורש גם הוא לטרזיינשטט (עד אז חלה עליו ההגנה בזכות אשתו הארית, לפי חוקי נירנברג), ואמא נשארה לבדה בבית. אחרי השחרור חזרתי לפראג עם אבי.

פטר ואני נולדנו בפראג. אבא דיבר כמה שפות ועבד כמנהל של מחלקת הייצוא בחברת טקסטיל. הוא פגש את אמי בכנס אספרנטו. הורינו היו אנשים מודרניים; הם דאגו לנו לחינוך ולאורח חיים בריא. כולנו לקחנו חלק בפעילויות ספורטיביות שונות, סקי והחלקה על קרח בחורף, שחייה והליכה בקיץ, בעיקר בחופשות מבית הספר.

אמא נולדה בהְרָדֶץ קְרָלוֹבֶה; אביה היה מורה בכפר. ביקורינו התכופים אצל קרובי משפחתנו בהרדץ, בייחוד בחג המולד, נמנים עם הזיכרונות היפים ביותר שלי. אמא אהבה מוזיקה; היה לה קול יפהפה, והיא אהבה לשיר לנו בבית אריות מאוֹפרות ומאופרטות. זה היה כשהיינו קטנים. אחרי המלחמה, השואה וגורלו הטרגי של פטר, היא לא שבה לשיר.

אבינו נולד בזְ'דָנִיצֶה שליד פראג; משפחתו הגיעה מאזור קוֹאוּזִ'ים. אחר כך הם התגוררו בפראג. לסבא שלי היתה חנות עתיקות בכיכר יוּנְגְמָן. סבא גינז היה אדם משכיל וחכם מאוד. חנותו התמחתה בעיקר בספרים עתיקים ונדירים. הוא היה גם אמן מוכשר, כפי שמעיד עיזבונו המצומצם, ובעל כישורים ספרותיים - התכתובות העסקיות שלו עם לקוחותיו נעשו פעמים רבות בחרוזים. הוא נפטר בטרם עת, כשהיה בן חמישים וחמש, אך דאג היטב לעתיד אשתו וחמשת ילדיו. כל קרובינו בצד היהודי של המשפחה, למעט אבי, אנוכי ודודנית אחת, נרצחו בשואה, כך שניתן לומר שמותו המוקדם של סבא גאל אותו מסבל נורא.

אני נזכרת בקרובי המשפחה שלנו מהרדץ ובדודינו ודודותינו מפראג, בדודננו פאוול גינז ובסבתא גינז, באהבה ובעונג, אך גם בכאב.

4

הורינו העניקו לפטר ולי חינוך לדרך ארץ, משמעת והשכלה. הם לימדו אותנו להבחין בין צדק לאי-צדק, בין טוב לרע.

השואה שיכנעה אותנו כי ישנם אנשים רעים בעולם, אשר לעתים קרובות מונחים על ידי פנאטיות ומסוגלים לרצח ולעינויים חסרי רחמים. אך ישנם גם אחרים, כאלה המנסים לעזור בכל תנאי ואשר עבורם אהבה היא ערך עליון. אנשים כאלה נמנעים משנאה, אפילו כלפי הרוע אשר סותר את השקפותיהם.

רוחו הצעירה של פטר היתה מכוונת במלואה לעבר הטוֹב. תחומי העניין שלו ותשוקותיו נבעו מעושרה של נשמתו. הוא היה שייך לאותה קטגוריה חשובה של אנשים שבורכו בחשיבה חיובית.

אחי רצה לראות; לא רק להציץ, אלא להעמיק באמת בדברים שחשב עליהם וחקר אותם. הוא ביקש להגיע להבנה מלאה של נושא המחקר שלו ולבחון את תוצאות הבנתו. מספרם הרב של ציוריו ששרדו ממחיש את הצורך האדיר שלו בהבנת דברים לעומקם - במוזיאון "יד ושם" שמורים יותר מ-120 ציורים שלו.

לכל ילד יש כמה תחומי עניין, כחלק מתהליך ההתפתחות הטבעית שלו, כאשר ברבות הימים נעשה אחד מהם דומיננטי יותר ובהמשך קובע אם יהפוך הילד לצייר, למדען או לסופר, או מוביל לעיסוק אחר כלשהו. פטר התעניין כמעט בכול. היום אנו יכולים רק לנחש לאן היה מוביל אותו מסע חייו ואיזה תחום מתוך מגוון תחומי העניין הרחב שלו היה הופך דומיננטי.

אני זוכרת את התקופה שבה פטר ואני עוד היינו ילדים. צבע שערו היה בלונדיני כהה, עיניו היו כחולות ורציניות, אך תכופות היו מתמלאות שמחה ועליזות בזכות איזו שובבות נערית. אני זוכרת איך בטיולינו המשותפים היה פטר הולך כשעיניו נטועות חזק באדמה, כך שלעתים קרובות היה מוצא בה "אוצר" כלשהו - אבן מפוספסת מיוחדת, חרוז או אפילו מטבע. איני זוכרת שראיתי אותו אי פעם בוכה. דבר כזה היה נחשב בעיניו פחיתות כבוד. אני, לעומת זאת, הייתי בוכה לעתים קרובות והוא היה מקניט אותי על כך, קורא לי "ילדונת בכיינוֹנת", מה שהגביר את בכיי. ב-1942 עזב אחי לטרזיינשטט, ושם נפגשנו שנתיים לאחר מכן: פתאום הפך פטר בחור גבוה, רזה וחיוור; פני הילד שלו נעלמו.

עוד בילדותו המוקדמת היה פטר רעב לידע: אפילו הנאצים לא הצליחו לדכא את התשוקה שלו ללמוד, כשהכריחו אותו, כמו את שאר הילדים היהודים, לעזוב את בית הספר. על אף המכשולים הוא מימש את הצורך שלו בהשכלה בצורה כפייתית כמעט. תכופות תיכנן את פעילויותיו חודש מראש, ואז בדק באמצעות סיכומים מפורטים כמה ממה שתיכנן אכן יצא לפועל. ברישום שכותרתו "ספטמבר 1944" אנו קוראים את הדברים שכתב בטרזיינשטט, לפני שנשלח בטרנספורט לאושוויץ, ב-28 בספטמבר 1944, אל מותו.

מאי 1944

אווה הגיעה.

סיימתי את המובאות מהספר ציילון וכרכתי אותן. ציילון הוחזר. לא קראתי עוד את כל המובאות, אבל כן השלמתי את עבודת ההכנה ללימודי הידע הכללי: קראתי את הספר שיטת הסוציולוגיה מאת חָלוּפְּנִי, הכולל מערכת מיון של המדעים, ובמסגרת הזאת אני מתכנן ללמוד קצת על כל מדע.

קראתי: גוון בריסטוב: קיץ עמוק. פראנק: מסביב לעולם בלי פרוטה, את הרומן הבלשי פני המשי, חלופני: שיטת הסוציולוגיה, ה"ג וֵלְס: דברי ימי עולם, דף מידע פדגוגי, יִיזִ'י וַלְיָיה: מסַפְּרֵי הסיפורים.

ציירתי: מבשלת השיכר.

יוני 1944

אני עובד בליתוגרפיה. ציירתי מפה פיזית של אסיה והתחלתי לשרטט את מפת העולם לפי הֵיטל מֶרְקָטוֹר.

קראתי: אוֹטָהָלוֹבה-פּוֹפֶּלוֹבה: סֶנֶקָה במכתבים, אַרְבֶּס: אִיוֹב המטורף, ידידי הרוצח, השטן, לונדון: פנים אבודים, מוּסִיל: מדבר ונווה מדבר, קוסמוס, 2 קבצים, ה"ג ולס: אביה של כריסטינה אלברטה, חלק ממאמר על המתודה של דקארט.

למדתי: העת העתיקה (מצרים, אשורים, בבלים, הודים, פניקים, בני ישראל, יוונים, פרסים וכו'), הגיאוגרפיה של חצי האי ערב, הולנד והירח.

ציירתי: מאחורי מכלאת הכבשים.

בראשי ועל הנייר, עשיתי סקירה כללית של תחום הזואולוגיה. אני הולך להרצאות ערב (על רמברנדט, מַסְטִיצְ'קָאזִ'י?).

אני כבר לא הולך לטבחים.

יולי 1944

קראתי: אוֹנוֹרֶה דה בַּלְזָק: אָזֶ'נִי גְרַאנְדֶה, גורקי: סיפורים, מעשיות והאשמות, אנדרה טורייה: המפלט האחרון, וָלֶנְטָה: דוֹד אסקימואי.

ציירתי: מאחורי מבשלת השיכר, צריפים.

אני עדיין עובד בליתוגרפיה, אבל בחודש הבא אעבוד רק חצי יום ואשתתף בַּתוכנית במחציתו השנייה.

אני משפר את האנגלית שלי. כבר עברתי בדיו על 11/12 ממפת העולם. אני עדיין צריך לצבוע אותה ולמלא את הערים.

אוגוסט 1944

קראתי: דיקנס: מזמור לחג המולד, הְלוֹאוּחָה: מרכבת השמש, אלכסנדר נִיקְלִיצֶ'ק: נסים בכל מקום, פלמריון ושמר: היש חיים על הכוכבים? לידמן: ביתן של הרווקות הזקנות, שְטוֹלְבָּה: ממערב הודו וממקסיקו, I, II, טוֹמֶק: מעשיות ואגדות יהודיות מפראג, מדע האדם.

ספטמבר 1944

קראתי: שְוַייצֵר: מחיי ועבודתי, דִינְקוֹ שִימוֹנוֹבִיץ': משפחת וִינְצִיץ', טיין דה פריס: רמברנדט, תומאס מאן: מריו והקוסם, דיקנס: מזמור לחג המולד, דָנֵש: מקורם והכחדתם של הילידים באוסטרליה ובאוקייניה, מילי דַנְדוֹלוֹ: המלאך דיבר, קארל מאי: בן הצייד, אוסקר ויילד: ממעמקים ונובלות אחרות.

פטר השאיר את הרישומים הללו, שכותרתם "תוכניות ודיווחים", במעונו בטרזיינשטט, שבו הצליח, למרות הנסיבות, לבלות שנתיים בעשייה יצירתית. הם ממלאים אותי עצב רב. חייו של פטר נגדעו ביום שבו ציוו עליו לעלות על הטרנספורט לאושוויץ, שהתחיל את מסעו הכואב אל מותו. הם דחפו אותו לתוך קרון בקר והובילו אותו לקבר אחים.

5

העובדה שפטר היה ילד בעל דמיון עשיר מתועדת גם בניסיונותיו וביצירותיו הספרותיים. בין גיל שמונה לארבע-עשרה כתב חמישה רומנים: מפראג לסין, החכם מהרי אלטאי, מסע אל לב האדמה, מסביב לעולם בשנייה אחת וביקור מהפרה-היסטוריה. כפי שמרמזים השמות הללו, פטר היה מעריץ גדול של הסופר הצרפתי ז'ול ורן. הוא היה קורא כה מסור של ורן, עד שכתב את אחד הרומנים שלו כשהוא מעמיד פנים שוורן הוא המחבר: ביקור מהפרה-היסטוריה היה היחיד מהרומנים ששרד בשלמותו. בהקדמה לרומן הוא כותב שמצא כתב יד עלום בעליית הגג של הבית שבו התגורר ורן, והוא, פטר גינז, מציג אותו בפני הקורא בפעם הראשונה.

ביקור מהפרה-היסטוריה הוא סיפורו של דינוזאור ענקי, קָא-דוּ, אשר בקע, כך משערים המדענים, מתוך ביצה פרה-היסטורית במעמקיו של אגם באפריקה. קא-דו היה מפלצת אכזרית ההורסת והורגת כל מה שנקרה בדרכה, עד שהיא משתלטת כמעט על כל יבשת אפריקה. אך לבסוף מתברר כי הלטאה הפרה-היסטורית אינה אלא רובוט, מפלצת מכנית עצומה אשר נוצרה בידי אדם שרצה להשתמש בה כדי להשתלט על העולם כולו. המפלצת מושמדת הודות למאמציהם ולאומץ לבם של המדענים האירופים דופון ובּייקר, והעולם ניצל.

באפילוג קצר מנסח פטר (המדבר מגרונו של ז'ול ורן) אזהרה, שהיא אקטואלית במיוחד לאור מציאות חייו:

כך נפטרה קונגו הבלגית מהרודן, והעולם שוחרר ממה שנראָה כמפלצת פרה-היסטורית. אך ראוי להוסיף, האין זה אפשרי שמפלצת חדשה תופיע על פני האדמה, גרועה מזו האחרונה - מפלצת אשר, בהיותה נשלטת על ידי כוחות רשע ומצוידת באמצעים הטכנולוגיים המתקדמים ביותר, תענה את המין האנושי בדרך איומה כלשהי? במאה התשע-עשרה המתקדמת זה לגמרי אפשרי. מי יודע?

שנים ספורות לאחר כתיבת שורות אלה הפך פטר עצמו לקורבן אמיתי, לא סמלי, של המפלצת הנאצית.

6

פטר הגיע לטרזיינשטט באוקטובר 1942, כשהיה בן ארבע-עשרה. הוא נשאר שם שנתיים. מכל הפעילויות שבהן עסק פטר בטרזיינשטט ברור כי האמין שיחזור לעולם שממנו נעקר, וכי ציפה להשלים בו משימה כלשהי, משימה אשר היה עליו להתכונן לקראתה. הוא האמין כי העולם מחכה לתרומתו.

בטרזיינשטט הוא גילה אילו זוועות יכולות להתחולל בהיסטוריה של האנושות, אך לא היה בכך כדי להסיט אותו ממסלולו, כפי שממחיש הציטוט הבא מתוך מאמר שכתב שם:

הם תלשו אותנו באופן בלתי צודק מהקרקע הפורייה של העבודה, השמחה והתרבות, שהיו אמורות להזין את נעורינו. הם עושים זאת למטרה אחת בלבד - להרוס אותנו, לא פיזית, אלא רוחנית ומוסרית. האם יצליחו? לעולם לא! שללו מאיתנו את המקורות התרבותיים הקודמים שלנו, ואנו ניצור מקורות חדשים. נותקנו ממקורות האושר הישנים שלנו, ואנו ניצור חיים חדשים וקורנים משמחה!

המשפטים הללו ממחישים את עוצמתו הרוחנית של פטר, אשר הניעה אותו, אפילו בטרזיינשטט, ליצירתיות גדולה. מביטוייה נותר רק שריד קטן.

אחד מפירותיו של מרצו הבלתי נלאה היה השבועון וֶדֶם ("אנו מובילים"), שכתבה קבוצה של נערים צעירים שהתגוררו במעון מס' 1 בבית הילדים L417 בגטו טרזיינשטט. פטר ייסד את כתב העת הזה, ערך אותו, אסף עבורו מאמרים, ואם לא הצליח לאסוף די היה כותב אותם בעצמו בשם בדוי. בשבועון פורסמו מאמרי דעות, שירים, הגיגים על העבר והעתיד, מחשבות שביטאו לא רק חוסר אונים מהמצב בשעתו, אלא גם אמונה ותקווה - מתובלות תכופות בהומור שחור -שמצב זה עתיד להשתפר. מובאים בו גם שירים עצובים, על העולם שנחרב והושמד. אחד מהם הוא השיר שפטר כתב על פראג, שאותה אהב כל כך, אך לא היה עתיד לראות שוב לעולם.

© כל הזכויות שמורות להוצאות לאור

יומנו של פטר גינז 1941 - 1942 - חוה פרסבורגר - עורכת
The Diary of Petr Ginz - Chava Pressburger,Jonathan Safran Foer