» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים במאי 2009       חזור

כאילו יום אהבה אחרון
מאת: דניאל כהן-שגיא

ההוצאה: אבן חושן מרטין היא אישה חרדה שחייה עם בעלה הפכו לסיוט. בנה ארתור חש בעוינות שלה כלפי יואל וההזדהות שלו עם מרטין הופכת לאובססיה. אהבתו וקנאתו של ארתור לאמו, שסופם כואב וטראגי, היא פרשיה אחת מיני רבות הנחשפת במחברות בהן הוא תיעד על פי הוראותיה של אמו, את השתלשלות הדברים בסיפור אפל ומרתק זה על רקע תל אביב של שנות החמישים והשישים... "מעט לפני השעה שמונה בערב עמד מעברו האחר של הרחוב, מול ביתם של יואל ומרטין. הוא לבש סוודר שחור, מכנסיים שחורים והיו לו על כפות ידיו כפפות שחורות ועבות מגומי גס שמשתמשים בדומים להם במשחטות הבקר של שיקאגו. הוא ידע על מנהגו של יואל מדי יום חמישי בשעה שמונה בערב ללכת ולשחק קלפים. ואמנם, בשעה שמונה בערב, חסר שתי דקות, הגיח יואל אל מחוץ לחצר הבית.

הוא לבש מכנסי ג´ינס כחולים, חולצה לבנה ארוכת שרוול ונעל נעלי מוקסים חומות. הוא נעצר לרגע, התבונן סביב, לא ראה איש וכמו חכך בדעתו אן לצעוד לכיוון שחשב עליו. לאחר מכן חצה את הכביש הריק לעברו של טומאשק. ברגע זה עבר אותו, עשה בשניות אחדות ובצעדים מהירים את המרחק ביניהם, הניף על ראשו של יואל בול עץ שמצא בחצרו של עודד וסחב אותו במכוניתו כל הדרך לתל אביב וחבט בו מאחור וצעק צעקת ייאוש מעורבת בכאב: "זה בשביל סבובודה"."

דניאל כהן שגיא הוא איש רדיו ועיתונאי לשעבר העוסק זה שנים במסגרות חשיבה אסטרטגית.

כאילו יום אהבה אחרון מאת דניאל כהן-שגיא בהוצאת אבן חושן, עריכה: חייפ פסח, עיצוב עטיפה: דוד מוסקוביץ, 186 עמודים.

כאילו יום אהבה אחרון | פרק ראשון
לאחר ארבעים ושבע שנות חיים, לפתע פתאום אבדו עקבותיו של ארתור. נעלם האיש כאילו בלע אותו הים. רק פרחי הגרניום האדומים, שהתעקש לגדלם על אדן החלון דווקא בימי חורף אפורים, הזדחלו בעקשנות מדהימה על אף יובש הקיץ מן האדנית האפורה לעבר תריסי העץ הסדוקים המוגפים למחצה.

לילה קודם חלט בכוס מים רותחים כמה מן העלים והניח כרטייה על עיניו הדלוקות, כי שמע ממאן-דהו שהם משמשים מזור לעינים שׂרופות.

השטיחון החום עם שוליו הצהובים והמרוטים נותר לא שמיש על מפתן דלת דירתו שבקומה השנייה בבית דירות ישן בן ארבע קומות. השטיחון המרופט הזכיר למי מבאי הבית, העולים והיורדים בחדר המדרגות הצר, זיכרון קלוש מן האיש רחב הכתפיים שרכש את הדירה כמה שנים קודם לכן במחיר כל חסכונותיו.

אבל ריח סמיך, מוזר ודוחה, שהזכיר ערימת קליפות של עצי אקליפטוס ועיסת תמרים וגויאבות - והיו שטענו שהריחו ריח של כבד קצוץ שאיבד מטריותו - נישא באוויר חדר המדרגות חסר החלונות. הריח הגיע מדירתו של ארתור עוד ימים רבים לאחר היעלמו.

לא היתה כל סיבה שלא להאמין כי הריח היה ריח גופו של ארתור, כי בכל ימיו הבוגרים נגעל מריח עצמו וניסה להסירו, לשנותו ולמחוק אותו - ונכשל.

רווק מושבע היה, וניתן היה לומר בוודאות שבגילו כבר לא מתחתנים. עיקש, טרחן שמטריח את הבריות שלא לצורך, אך לאו דווקא חצוף, לא דחפן. איטי בתנועותיו, בעל משמעת עצמית, שצניעותו מלמדת עד כמה היה חסר ישע.

אבל היו גם אלה שאמרו עליו שהוא לא עוד סתם אחד. אולי ארשת פניו הטהורה, בעלת לסת חזקה שניסתה להסתיר גרגרת גדולה ועוררה אמון כלפי חוץ, עם מנוד-ראש קבוע כאומר הן לכל משפט שנאמר לו; אולי נטייתו לחלום בהקיץ וההיסוס בטרם כל החלטה, ולוּ הקטנה ביותר שקיבל בחייו; וגם הקו הדק בקדמת מצחו, מין צלקת חרוטה עמוק, עדות למכה שקיבל בגיל אחד-עשר חודשים כשנפל ממיטתו - כל אלה מעידים על עיקשות, מן הסתם, וללא ספק על אישיות נחושה, בוודאי לא מתחסדת כמרבית מחבריו לעבודה, הנלהבים לכל שביב בדיחה תפלה של הממונים עליהם.

הוא נהג לנפנף ממנו והלאה כל ניסיון מצד מכריו לגוון או לשנות את שיגרת חייו הבנאליים. אולי בגלל השוּמוֹת שנדבקו ונדחקו לו בחייו, אלה שלא הצליח להתגבר עליהן ואלה שעשו בו שַמות מבלי שחש בכך, וכאשר לבסוף נוכח בהשפעתן עליו, היה כבר מאוחר. מסלול חייו זה שנים היה תָחום במסגרות קבועות שלא הרשה לעצמו להשתחרר מהן.

דוגמה לכך היתה יציאתו מדי בוקר בדייקנות של שניות, בשבע ושלושים, לעבודה פקידותית שיגרתית של תשע שעות במשרדי חברה להפצת ספרים ושבועונים, וישיבתו העקבית והקשוחה בקומה השנייה בבניין אפור וישן בן ארבע קומות, ליד שולחן עץ מלבני, מול האנגר מפח צבוע בחוּם ולבן שהיה סגור כל שעות היום. בהאנגר הזה היה נועץ את מבטו מדי פעם בפעם, כאילו ראה אותו מחדש. מבטיו באותו האנגר רב-ממדים הלכו וכבדו עם השנים, ככל שהתארכו שעותיו באותו חדר אפור והצניחו את אישוני עיניו עד להתעלמות גמורה מעבודתו. את הרהוריו שאב באותן שעות מחללים ארוכים של תהייה, עולם הזיות ודימויים שאהב להתרפק עליהם, למצוא בהם איזה שביב אושר שחסַר לו, הוויה יומיומית של סיפוק, להבין את הייאוש שעלה בשל הכורח הקיומי שלו לסובב, למַספֵּר ולבדוק קלסרים שמנים ומאובקים עם מספרים ונתונים של כוח אדם.

את ארוחת הערב שלו נהג לאכול מול טלוויזיה פתוחה וחסרת קול. למעשה, זו היתה הארוחה היחידה שאכל בצורה מסודרת, והיא כּללה שמונה פרוסות לחם עם גבינה וכוס יוגורט ועגבנייה חתוכה לארבע, הרבה זיתים ירוקים וכוס חלב חם עם חצי כפית קקאו.

כובד מעושה היה באיש, שגם אם לא הבחינו בו מייד ליווה אותו כמו צל, מתנדנד אבל קבוע.

ארתור היה כבר איש מבוגר; כלומר, איש שעמד לסיים את חמשת העשורים בחייו שהוכיחו לאלה שהִרבו לבקרו, שהאיש אינו נצלן או אנוכי או עגבן בלתי נלאה, אלא בעל נשמה שמסתוריה עמוקים, מעוקלים עד כדי כך שירא היה להתמודד עימם.

עוד כילד, ולאחר מכן כבוגר, בגלל זיכרון יוצא דופן שניחן בו, ואולי סתם בשל גחמה כלשהי, נהג למלא בכתב מחברות של שמונים עמודים לאחר שיחות אקראיות שקיים עם אנשים שונים מן הסביבה שבה גר.

במהלך השיחה נהג להוציא מכיסו סמרטוט קטן ואפור, ולהקשיב קשב רב לאותו אדם בעודו מלטף את אניצי הסמרטוט על שפתיו ומעביר אותם מצד לצד. הערות זדוניות על חשבונו או על חשבון הסמרטוט, שאותו כּינה נָָנָה, הגיחוכים, מנוד הראש, הלעג והצחוקים שספג בשל כך בבית הספר, הבקשות, ההבטחות או ההפצרות של מרטין שיַרפּה מן הדבר המאוס הזה - כל אלה לא שינו את נוהגו. לבסוף התרגלו כולם למראה הילד שבמשך כל היום מלטף את שפתיו בסמרטוט אפור, שחס-ושלום אסור היה לכבסו.

מרטין, שממילא היתה אישה מתוחה וזקוקה לרוגע, מצאה בעצמה עם חלוף השנים פחות ופחות סבלנות להתעסק עם ארתור. לפיכך, כבר מאז ימי ילדותו ניווטה את חייו לאפיק של תיעוד, כאילו זה הדבר החשוב ביותר בחייו. לכן נטה ארתור לחשוב שכל מה ששמע מפי בני גילו או מבוגרים ממנו, יש לו משמעות שמי יודע איזו תועלת תצמח לו ממנו אם יתעד ויבהיר בכך איזה מובן נסתר בחייו. גם התקפי העילפון של מרטין - התקפים שנמשכו כהרף עין והחרידו את ארתור בילדותו, כשחשב, למראה חיוורונה או למגעה הקר, שהיא מתה - שיכנעו אותו לשמוע בקולה.

"תקשיב לכולם, אל תוותר, תתמיד בזה ותאזין לכל מה שהאידיוטים סביב אומרים לך. יש משהו בדברים שהם אומרים, שאולי יום אחד תזדקק לו. עם הזמן, שום דבר ממה שהם אומרים כבר לא יפתיע אותך; אתה תהיה חסין. אני בטוחה שזה יעזור לך להיות גם בן אדם שעומד על דעתו. כל מה שאנשים יגידו לך נובע מן הסבל שלהם, ולכן תחזור ותעיין בדברים שהם אמרו גם לאחר שנים, ותברר אם אין בהם סתירות. אם תמצא בהם סתירות שהן ההתחלה של שקרים קטנים, ואינך יכול לסלק את הסתירות האלה ואינך יכול לחיות עם השקרים האלה, השתדל להחליט אֵילו מן הדברים שכתבת ושמעת מאחרים חיוניים לחייך, איזה מהם תשמור ואיזה תסלק מן הזיכרון, ואז תהיה רגוע יותר כלפי העולם שאתה חי בו, כי אני חוששת שאתה לא יציב. לכן, ככל שתשמע, תכתוב ותלמד מסיפוריהם מה שצפוי, כך תשרוד טוב יותר. אתה תראה שאחד סובל בגופו, ואחֵר - מן העולם שמחוצה לו, מפחד ממחלות וממגיפות שיבואו וממלחמות שיהיו. ואז הוא רב עם שכניו ועם ידידיו, וגם עושה לאשתו את המוות." כך נאמה מרטין באוזניו.

בהזדמנות אחרת, כמה שנים מאוחר יותר, כמו צפתה את העתיד כשאמרה לו:

"בגלל שאתה מתקשה לחשוב בהיגיון, חשוּב שתצליח לתת מובן כלשהו לעולם שלך; אחרת יהיה לך קשה, ואפילו קשה מאוד, ותסבך את עצמך בדברים מיותרים. אל תחרוג מן הניסיון שלך, כי אתה עלול להיקלע לסתירות, ולמה לך את זה. גם כך החיים אינם פשוטים, ולכן כדאי שמלבד היומן הזה שתכתוב, תקרא את פילון האלכסנדרוני ואת הרמב"ם ואת ר' יוסף אלבו - זה מה שאבא שלי ביקש ממני ולא עשיתי, ותראה לאן הגעתי."

בעניין זה, כמו גם בעניינים אחרים, ארתור לא שמע בקולה. הוא קרא רק דברים שהיה בהם הכרח. הוא ניסח משפטים של אחרים, חווה תגובות ומראות ורשם אותם במחברותיו, אך את כל מה שידע חווה מעצמו, מרחשי ליבו שלו, וזכר מדבריה של מרטין בעיקר סיפורי מעשיות וקטעי דברים שנהגה לספר לו או לקרוא לפניו. קרה לו לעיתים קרובות ששוחח עם אנשים ולפתע, מבלי משים, בעודו מביט בהם, לא חש שתשומת ליבו פחתה בצורה משמעותית, ומה שנותר מהקשבתו לא היה יותר מעיניו המזוגגות והקשבה למחשבותיו שנסקו למקום אחר. על המכשול הזה לא הצליח להתגבר, וכל מה שכתב במחברותיו היה בחלקו הגדול התייחסותו שלו לעצמו. אפילו דבריהם של אחרים שהביא - לפחות מחציתם היו מהרהורי ליבו.

בהתמדה מילא עשר מחברות של שמונים עמודים כל אחת, בשורות ארוכות של כתב יד גס, גדול, לא נקי במיוחד, שמחיקות רבות הופיעו בו. מדי פעם, לאחר שהיו מסיימים את ארוחת הערב, נהג לשבת עם מרטי על הראשונה מבין המחברות ולקרוא לה מבחר קטעים ממה שכתב:

"רותי שאלה אותי אם לבּנים יש מחזור כמו לבּנות. ביקשתי מצביקה שישאל את אחיו, המבוגר ממנו בחמש שנים. אחיו אמר שלבּנים יש גם כן משהו שיוצא, אבל זה לא מחזור...

"אבי ארליך, השכן שלנו מהקומה השנייה, חטף מכות מאבא שלו כי הציץ באחותו המתקלחת דרך חור המנעול. הוא הרביץ לו עם חגורה מעור, ושמענו אותו מיילל וגם צוחק צחוק מוזר, ואבא שלו צעק אחרי כל מכה: 'זה עוד לא מספיק לך? חתיכת דרֶעק!' ואחר כך, עם תחת נפוח ממכות, הם הלכו לבית כנסת 'תפארת צבי' ואבי ארליך ביקש סליחה מסבא שלו שהגרמנים ירו לו כדור בראש בסמוך לגדר מחנה בירקנאו. הם הכניסו לפה של סבא שלו תפוח אדמה לא מבושל, הכריחו אותו לעמוד כל הלילה בקור אימים של חורף פולני ללא תנועה מול אחד ממגדלי השמירה, והזהירו אותו שתנועה אחת שלו והוא יקבל כדור במצח..."

בעיסה הזאת, בפסולת הצללים הרחוקים ובאלה שבאו לו זה מקרוב דישדש ארתור כל חייו - במודע או שלא במודע, באישון לילה, גם בחלום - והם שימשו אותו כגפרורים שרופים בחייו.

הגברת ליזה רוזנצווייג, שהיתה לבורנטית בסניף קופת חולים זמנהוף, היתה מן היחידות שנותרו בחיים מבין שכנותיה של מרטין, אמו של ארתור, שהלכה לעולמה שנה לפני שנעלם. ליזה היתה אישה בודדה, מעט כפופה, פנים נבולות, שקועות בקדרות. רק העיניים, חומות גדולות וחזקות, נותרו מן האישה שנראה היה כי לפני הרבה שנים היתה אישה ערנית, סקרנית ומושכת. היא שיתפה פעולה בחביבות, ללא שמץ של היסוס, ונאותה ללא כל שהייה לדבר בגילוי לב:

"לנו לא היו ילדים. מכאן התחיל הכול. בעלי המנוח היו לו בעיות ואני ויתרתי. ומה יכולתי לעשות, לעזוב אותו? אני עד היום לא מבינה את עצמי, ככה לעבור את החיים עם אחד שכל מה שהיה חשוב לו זה לאכול בארוחת הצהריים שלו לפחות שבע נקניקיות עם כמויות של חרדל וכרוב חמוץ, ללא חתיכת לחם אחת, במקום ארוחת צהריים נורמלית, ושוב אותו דבר בחמש אחר הצהריים במקום ארוחת ערב מסודרת, וכל היום להתרגז בגלל בן גוריון ובגין והערבים והיהודים שלא מבינים כלום, והלחץ דם שלו שגם הרג אותו בסוף, ככה אני חושבת. הא, טוב, תשמע, הבן של מרטין תמיד ידע לומר שלום ותודה רבה, דבר כזה לא רואים ולא שומעים אצלנו.

היית צריך לראות איזה עדינות, איזה אדיבות. כאשר נכנס אלינו לדירה דיבר בזהירות רבה, כאילו חשש שמקשיבים לו. הוא שבר את דלת השירותים שלנו והוציא את בעלי, שקיבל שם שבץ ונפטר על המקום. היתה לו תספורת קצרה של חיילים או שבויים שהתמיד איתה הרבה שנים, לעומת החברים שלו שהלכו עם בלוריות נפוחות ומבריקות מברילנטין. לפעמים במקום ללכת לתיכון הוא שהה אצלי, ואמא שלו התפלאה למה הבן שלה לא רעב לאחר שמונה שעות בבית הספר. את ארוחת הצהריים הוא קיבל אצלי. כל פעם שהיה לו לא טוב עם עצמו, ככה עם עיניים עגוּמות ופרצוף נפוח מאוויר רע, הוא היה מצלצל אצלי בדלת. הכול בא לו קשה. אפילו לדבר דיבר בכוח, הדגיש מילים שלא לצורך, וקימט את גבותיו בעווית של רוגז ותסכול כואב כשנתקל במילה שקשה היה לו לבטא אותה."

© כל הזכויות שמורות לאבן חושן הוצאה לאור

כאילו יום אהבה אחרון - דניאל כהן-שגיא