» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים בנובמבר 2009       חזור

גנב החלומות
מאת: יפתח אלוני
Thief of Dreams - Iftach Aloni

ההוצאה: ידיעות ספרים "אני גנב של זיכרונות. זו דרך חיים. לגנוב התרחשויות, מעשים, רגשות, ולהפוך אותם לשלי, לחלק ממני, ממי שאני וממה שטמון ומוצפן בזיכרון שלי". טבת הוא אדם שמרכיב לעצמו מסכות מפיסות זיכרון שהוא גונב מאחרים והופך אותן לשלו. חיי החברים שמלווים אותו מאז ילדותו הם מאגר של זיכרונות, חלומות ותשוקות שבו הוא עושה שימוש לצרכיו. הוא מתקרב אליהם עד שכבר אין כל הבדל בינו לבינם ונוטש כשנמאס לו, כאילו היו ספרים שמסמנים בהם משפטים, תולשים מתוכם דפים ומניחים את השארית על כוננית נשכחת. גנב החלומות הוא ספר יוצא דופן הן במבנהו והן במרקמיו ובעומקיו הספרותיים - שילוב סוחף ומסקרן, היפנוטי ממש, בין מונודרמה, פרוזה ופיוט במיטבם. השיוט הדינמי בין עולמותיהם של אנשים, הפורשים ומשסעים את לוז נשמתם כדי להתחבר מחדש וטוב יותר אל המשך מסעם, לא ישאיר אף קורא מחוץ לדפי הספר.

גנב החלומות הוא קולאז' של מונולוגים ושיחות מפי תשע דמויות, החושפות בהתנהלותן כמיהה עד כאב לתשוקה - זו שחומקת מהבית כשאיש אינו שם לב, ומותירה בנו געגוע עז.

יפתח אלוני הוא ארכיטקט ומשוטט החוקר מושגים פילוסופיים של חשיבה נוודית. שותף, מייסד ועורך ראשי של "בלוק", כתב עת אורבני רב-תחומי. גנב החלומות הוא ספרו הראשון.

גנב החלומות מאת יפתח אלוני בהוצאת ידיעות ספרים,
עריכה: ענת לויט, 215 עמודים.

גנב החלומות, יפתח אלוני | הדמויות הראשיות:
טבת וג'וי - הוא מתחבא בפיסות הזיכרון שהוא גונב מאחרים והופך אותן לשלו. מכשף של מילים שהוא תולה כווילונות ומסכים, קורא להן "מציאות". היא העוגן והמפרש של הספינה. יש להם שלושה ילדים, בית, דשא ובריכת דגים גדולה.

שאול - איש יפה בן עשרים, גדל בכפר למיוחדים. יש לו סינדרום סינסתזיס ואובססיה לתיעוד. בא לגור אצל ג'וי וטבת.

צ'יקו ואלה - הוא מונע על ידי צו המעשה של הפנטזיות שלו, אחד שמסתלק. היא נאבדת בחיפוש רוחני אחר אושר מושלם. יש להם שני ילדים, נמרוד ונעמיקו, דשא קטן, ובית קטן עם פינות חשוכות.

דפי ויובל - היא מטלטלת את עצמה בתובענות המתחננת לריגושיות - תאווה, עונג, תשוקה. הוא נאחז בכוח הכבידה של הדברים, מעגן אותם בכוח ההנדסי שלהם, אחד שלא יכול ללכת לאיבוד. הם מגשימים חלום - לנסוע לחו"ל! יש להם שני ילדים.

יואב ואוסנת - הוא מתפשר נצחי, זה שמוצא פתרונות למצבים בלתי אפשריים. היא זו שעושה כל מה שצריך, חובטת בחלומות במחבט זבובים ומתעוררת מזיעת תשוקה חתרנית. יש להם בית עם משכנתא גדולה. יש להם על הקיר את התמונות שצריך. יש להם שני ילדים, ושתיקות.

בועז - איש שבעולם אידיאלי היה מבקש ללכת מבלי להיפרד. אחד שממציא את הדרך שלו שיש בה בעיקר "בועז!" רווק בן ארבעים וקצת עם אופנוע גדול.

מיכל וצבי - היא מנסה להוסיף צבעים נועזים לתמונה השלמה, להעיר את עצמה. אצלו החלומות ארוזים ומקוטלגים, קשורים בסרטים תואמים. יש להם שני ילדים. לו יש הורים מגוהצים, אצלה זה סיפור עם צללים.

גנב החלומות, יפתח אלוני | טבת
"נשבעתי. היה תהיה אדמה שלמה למי שהוא שלם, אם הוא או היא..."
וולט ויטמן, "שירה של הארץ המתגלגלת"

אני גנב של זיכרונות. זו דרך חיים. לגנוב התרחשויות, מעשים, רגשות, ולהפוך אותם לשלי, לחלק ממני, ממי שאני וממה שטמון ומוצפן בזיכרון שלי. כשלעצמי אני אדם משעמם למדי. אולי עש זו הגדרה טובה. צבעים דהויים של חום, נמשך לאור ומסתדר היטב בחושך. נדמה לי שזה מה שאמרתי לג'וי כשהתחתנו. דחסתי למענה את המידע החיוני ביותר, שתדע.

נסענו לירח דבש "הכול כלול" שאבי הזמין בשבילנו. אבא שלי היה מבין גדול בנשים, טרובדור שהאמין בארוטיקה וברומנטיקה והיה בטוח שאין כמו ירח דבש כדי להניח אופק שיהיה "הבסיס הארכטיקטוני לחלומות שלכם, פרימיטיביים ככל שיהיו". ב"פרימיטיביים" הוא התכוון לסקס ולתשוקה. יותר נכון, למסתורין הטמון בהם. זה אבא שלי. איש לא סיפר לי על הכישורים שלו בענייני נשים. ידעתי את זה. מין ידיעה של ילדים. כמו שידעתי שכל העסק עם אמי לא היה יותר מתפאורה שהוא טורח לשפץ בכל פעם שמתחשק לו או כשהוא חש רגש אשם גואה שכאילו מציף אותו בגעגוע למשהו. לקח אותה כמו שאנשים אוספים לביתם חתול רחוב.

את מיומנויות הגניבה של הזיכרון פיתחתי בהיותי ילד. להוסיף מעשים, צבעים והתרחשויות היכן שנראה לי טפל ומשעמם. אולי מתוך האהבה והגעגוע התמידי אל אבא שלי התחלתי לבלוש אחריו, מאמץ לעצמי טכניקות מסיפורי בלשים לילדים. זה היה בחופשת הקיץ של כיתה א', הייתי עורך לעצמי רשימות מסודרות של התנועות והמעשים שלו - שעות, ימים, מקומות. ממפה הכול בטושים צבעוניים על בריסטול ורוד שהחבאתי, מגולגל מתחת למיטה בבית הילדים. בשלב מסוים התחלתי להמציא לו מעשים, וגם לשפץ כאלה שהיו משעממים - קורא דרור לדמיון, לשדים ולמאוויים שלי עצמי. אחר כך פיתחתי את עסקי הבילוש ובלשתי גם אחרי סבתי.

השאירה את בעלה בפולין, לאישה אחרת, ובאה אלינו לקיבוץ. לה ייחדתי בריסטול תכלת. ההתנהלות שלה היתה ברובה משעממת, ולכן המצאתי לה מאהבים ליליים. חשבתי שלא יכול להיות שככה מתייבשים החיים. עסקי הבילוש שלי התפתחו, גייסתי עוזר, ילד מכיתה נמוכה שסר למשמעתי. בלשנו אחרי יענקל'ה שהיתה לו מאהבת, מתנדבת גרמנייה צעקנית, ואחרי מאירה שהיתה עומדת ערומה בחלון חדרה בלילות, מפתה את היוד ביתניקים. והיה לנו גם את מיכאל הסהרורי שהיה מסתובב במשק עם מגלה מוקשים ישן, מחפש את "הסליק האבוד", זה שקברו אחרי המלחמה.

לכל אחד ציירתי מפה שעליה מתחתי את קווי התנועות שלו, תחנות ומקומות שבהם שהה, מאוירים ברישומים ילדותיים. על יד הרישומים כתבתי משפטים עם סימני שאלה וקריאה שמתווים השערות וכיווני פעולה. לכל דמות שחקרתי גם כתבתי סיפור, שוזר למציאות מעללים ששמעתי בחצר המשק. לבסוף, בין הדמויות הייתי יוצר יצורי כלאיים שהיו מפלצתיים, פורנוגרפיים או סתם חולמניים.

אני נסחף. זה קורה לי לא מעט. כך עובדות אצלי המחשבות, "בורחות כמו משוגעות". שמתי בגרשיים, כי את זה אמר לאבי הפסיכולוג הראשון שביקרתי אצלו בגיל חמש, עוד כשהיינו בקיבוץ. מאז אני לוקח רטאלין בכל בוקר. זה עוזר לחלק מהמחשבות להישאר. אליהן אני תופר את הזיכרונות שאני גונב, מזרים דם וחיים לאנדרוגינוס שיצרתי - אני!

אינני בקי במנגנוני הזיכרון. אני רק יכול להעיד שבלילות אני צועק את הסיוטים של ה"אני" הזה, ומחייך מעונג ברגעים המנעימים שלו. זו המיומנות שלי. אותה אני שוקד לשכלל בישיבה הבטלה שלי מול הדגים בברֵכה שבחצר שלנו. העש שהייתי עבר אבולוציה לזיקית. ג'וי מוסיפה תמיד את הצ'יטה. אולי כי אני יודע לרוץ מהר ולטרוף, כשצריך. עם המילים שלי, לכך היא מתכוונת.

נפטרתי מחלקי במשרד. צריך לומר "מכרתי", אבל אני מרגיש שנפטרתי. מיתוג היא עבודה שיש בה הנאה, אבל אין בה עונג. בנינו תפאורות למוצרים ולאנשים, הייתי "קופירייטר מוביל", אבל התשוקה נעלמה, התחלפה בתאווה פשוטה. כל מה שנאמר עליו "חדש" נדמה היה לי כמאובק ומפויח. בחוץ, הסתיו חרבן את העולם והטיס ענני פרה שרעו וגעו בשמים, כלאו אותי כחפרפרת במחילות הבית. הזמן הפנוי לבהייה הגביר את בריחת המחשבות, והזיכרון הפך ל"עיסה של בצק דביק שכדאי להכניס לתנור כדי שיתפוס צורה ויתמצק". שוב גרשיים. שוב ציטוט של פסיכולוג. זה של גיל ארבעים. הוא הציע שאכתוב, "כתיבת הדברים תקבע אותם. הם יפסיקו לעוף ולהתרוצץ בתוכך." למען השלמות הוא הוסיף לי את הציפרלקס. משהו "כמו מצופים. לא תעוף לשום מקום, אבל גם לא תטבע בעלטה". נכון. עלטה. זו ההרגשה המדויקת. צועד במעמקי האוקיינוס, לבוש בחליפת אמודאי, קסדה אטומה, נעלי עופרת, צנרת מסובכת, אטום, מתנועע לקצב הנשימות, ממלמל הרהורי תוגה.

"אני כבר לא מבחין בין עצמי לבין מה שאני מאמץ לעצמי מאחרים והופך לשלי." ג'וי חייכה לרגע, אבל לא אמרה דבר. "החלטתי לכתוב, ג'וי, את מה שמתרוצץ לי בראש." זכיתי להפניית ראש קצרה ולחיוך נוסף. לבטח המילה "החלטתי" שעשעה אותה.

"הם עושים, אורזים את עצמם, מעזים," היא זורקת לחלל המכונית. מבטה מרוכז בדרך המתפתלת שהאורות חושפים. "אנחנו רק מדברים וחולמים, והילדים גדלים, ועוד מעט זה באמת לא יהיה אפשרי," היא המשיכה, מתעלמת מגילוי הלב הקודם שלי.

"בכל בית שני מתחבא החלום הזה, ג'וי. מילת הקסם - לנסוע לחו"ל! להשתחרר מהמועקה הדביקה של כאן, לעשות כסף!" אתנחתה. "לא ממש רצינו, אהבנו את החלום."

"רצינו, טבת. ויתרנו!"

"טוב לנו כאן, ג'וי!" אני מתעקש, מופתע מהקלות שבה האמירה יוצאת ממני. "רוסיה, מה יש ליובל ודפי לחפש שם..."

היא נועלת שפתיים. נסתתמה עוד שיחה, מסתבכת במחשבותי, מוסיפה על מועקת הנסיעה.

כבר לפני שבועיים, כשקיבלתי את המייל של יובל - חמשיר ילדותי תחת הכותרת "יובל ודפי נפרדים מכם בנחל פרצים" - הרגשתי מועקה. הטיפול של אתמול רק העצים אותה. "אתה ממציא את עצמך, טבת," אומרת הפסיכולוגית, עושה פאוזה, מביטה בי בנוקשות מבעד למסגרת המשקפיים שלה, ומוסיפה, "אחר כך אתה מתחבר לטראומות מהמעללים שהמצאת ומתפתל מכאבים. בראת לעצמך שדיים אמהיים חמים ונוטפים והמצאת זרועות אב שעירות ומחבקות. הרי לא היו לך מעולם כאלו. סיפרת לי שאתה יתום. אז בראת לעצמך, ועכשיו אתה מתאר לי אותם לפרטי פרטים!"

כשנכנסנו לנחל פרצים מכיוון שפך זוהר נתקפתי כאבים והצטערתי שבאתי. הרהרתי בצ'יקו שנגרר עכשיו עם אלה, לבטח מתהפך בתוכו כמוני. המחויבות הקדושה שלנו, הברית הכנועה.

"הפעם הפיצה תהיה טובענית במיוחד, טבת. ים של גבינה צהובה במרקם מחוספס והרבה פפרוני. תכין את עצמך לטבילה." זה צ'יקו. ביטויים עשירים מהמרחב הקולינרי. חודשים שהוא יושב בבית, מחפש עבודה בכאילו, מגדל כרס ושוקע. מתרחק מהשמים ותוקע את הראש באדמה. הוא בא אלי כמעט מדי יום, מתרווח בחצר כדי שנשתוק ונעשן ביחד. סגולה חברית שפיתחנו. ג'וי מכנה אותה "הדיכאון המורבידי שלכם".

לעתים אני תוהה ממה הוא ואלה מתקיימים. לבטח כבר כילה את הכסף ממכירת חלקו במשרד הפרסום. כשניסיתי לשאול אותו איך זה עובד, הוא הסתלק. תכונה מחורבנת שלו, להסתלק.

שאול יושב בשקט מאחור, מזמזם לעצמו. בן משפחה חדש. ג'וי אימצה אותו לאחר הטיול להימאליה, הפכה אותו לשלה.

בדיוק כשפנינו מהכביש אל תוך הנחל, הירח המלא התגלגל לתוך האוטו, מהפנט בהילה הפילוסופית שהוא מעתיר.

"תעצרי רגע, ג'וי. תני לנשום את הקוקטייל, החושך והשקט והירח התמים..."

ג'וי עצרה וכיבתה את המנוע בתנועה עצבנית. לא מתחשקת לה רומנטיקה, חשבתי. יצאתי ונעמדתי ליד הג'יפ, מנשים את עצמי באוויר הצונן. אלומות אור התרוצצו על קירות הקניון מכיוון מקום המפגש, משוטטות מבולבלות.

"תמשיכו בלעדי. אצעד לשם ברגל," אמרתי.

"בסדר. נתראה שם," היא אמרה, עלתה לג'יפ ונסעה.

התיישבתי על סלע גדול, עוקב אחר האלומות שהכוכבים קדחו בעלטה. המגלשות שמהן יורדים המלאכים והשדים שלי, חשבתי. תכף יעלה המסך, אלפי פרטים יישפכו ויתמקמו בתוך העין לצרוב את עצמם כידיעה. ובכל זאת, קיומם יישאר בתוכי חיוור וקלוש, והמציאות האמיתית תמשיך להתקיים אצלי בחלומות.

התנערתי וקמתי, צועד לעבר פארק השעשועים שהתארגן לפעולה בקולות רמים.

"די, טבת. תיכנע, תתמסר," אני ממלמל ומורה לעצמי. התמסרות. זה היה קוד המעשה שהציע אחד הפסיכולוגים. ייתכן שצדק. אני כבר לא זוכר מי מהם. היתה לו תאוריה שהתמסרות וייסורים נמצאים בשיווי משקל - ככל שאתה מתמסר, הייסורים פוחתים. התאוריה שלי הפוכה - ככל שאתה מתמסר, הייסורים גדלים! לא הגענו להסכמה. עזבתי אותו.

אני מרגיש מרוקן. משוטט בתוך הראש ומחטט בו כאילו היה פח אשפה, אולי אמצא משהו בעל ערך. כבר שבועות שאני חסר תשוקה, מדולדל, קור יושב לי בתחתית הבטן. "התייבשתי," אני אומר לעצמי, "צריך לעשות משהו. אפסיק עם הכדורים, אפסיק עם העישונים. אהיה מחויך ואוהב, אפנה את הלחי השנייה. אשכב לג'וי על הגב ואנסה לגמור, אנפץ את הבועה המגוננת ואתמודד מול העולם האמיתי. זהו, החלטתי, אספר לג'וי שאהיה מחדש!"

הג'יפ של צ'יקו עובר אותי. נצמדתי לקיר המצוק, לא בא לי על אף אחד עכשיו. הם נכנסים לעיקול, ואני חותך ברגל ישירות למקום המפגש. נגיע ביחד, אני חושב.

התקרבתי. האבק הלבן שנדבק לגופים משווה לדמויות המתרוצצות מראה של שדים זרחניים. תנועות הגמל של יובל רושמות קו א ק ג עצבני על האופק. מחבק, טופח, מורה, מכוון - "האוכל על המחצלת הגדולה, היין על השטיחים עם הכריות. את המדורה, יואב, תדליק במרכז מעגל האבנים..."

זה יובל. משכיח מהדברים את הנשמה שלהם ומסדר אותם בעולם החפצים. אני מרגיש מיותר במעמד הזה. יואב מתעסק עם המדורה, תאוות אש שדבקה בו עוד כשהיינו ילדים, כשכל אחד מאיתנו קיבע את התמהיל הקרוי אישיות. "אש," הוא אמר, "מקרבת לאלים." חושב שהם ישלחו יד לפנים ויגנו עליו. בועז יושב ישיבת ינשוף על סלע מורם ומשקיף מהצד, מגלגל סיגריה באטיות, בטח צינגלה, אני חושב. יושב כאילו הוא על סף מדבר עצום וצריך לבחון אפשרויות שונות לפעולה. תמיד היה כזה. דחוס בין העולם החיצוני שאיתו ניהל דיאלוג מרדני ובין עולמו הפנימי האניגמטי והחשאי. מיכל וצבי פורשים שמיכה ומשתרעים בצחקוקים. המושלמים, עובר בי הרהור ציני. אולי אשלח את שאול שיגזור לה את הצמה הנצחית. אוסנת במגפיים גבוהים וחצאית שחורה קצרה ומתגרה, שנגמרת בסוודר מתוח, יושבת על כמה כריות שמגביהות אותה וסוקרת בתנועות ראש אטיות את ההתרחשויות. דפי כורעת ליד שאול, מניחה את היד על הכתף שלו ואת השפתיים הבשרניות בתוך האוזן שלו. עוד רגע היא תאכל אותו, אני חושב. הנסיעה שלה מעצבנת אותי. אני צריך להסתלק ממנה, מהמסתוריות משולחת הידיים שלה, מהעולם האוטיסטי המתובל בפונטיות זרה שאיתה היא ממציאה משחקי מילים מפתים.

הבטתי בנו מהצד, מסתכל בעכביש הגדול שמלפף סביבנו את הקורים הדביקים, מעמלן את התסרוקות היכן שנדרש, מתאים אותנו לתמונה. הפנים מוכרים, צ' יושבת חבוקת ברכיים ומבודדת בצד, אורן ודורית מתנשקים, נדב עם המבט לשמים, דובי ושרית המכוערים, נחשון, עליזה. שמות שהיוו את הקהל, "החצר האחורית לבניין שאנחנו". ביטוי של צ'יקו לאנשים שהתאספו סביב הגרעין שלנו, זה שהתהווה והתמצק בקצה יד אליהו והשדות שהקיפו אותה.

"הדברים החשובים סמויים מן העין," אומר הנסיך הקטן בעודו צועד במדבר. משפט שקפץ ללוח המחשבה שלי כשראיתי את אלה מתקדמת לעברנו לבדה. ג'וי ניגשה אליה וחיבקה אותה והן הלכו הצדה. התקרבתי אליהן ויכולתי לשמוע בין פרצי ההתייפחויות של אלה את המילים "אמריקה" ו"...לא יודעת, הוא לא אמר... הסתלק..." זה הספיק לי, אני מכיר את צ'יקו.

"הסתלק," אני שב ומסנן לעצמי את המילה, מנסה לחשב לעצמי מחשבות: א. הסתלקת לאמריקה והשארת אותי לבד. ב. לא סיפרת לי, וזה משפיל. ג. כדאי שגם אני אסתלק, כי תכף יתחיל הקטרזיס הקבוצתי הדביק.

הלכתי והתיישבתי ליד בועז. ביקשתי שאכטה. מכאן אפשר היה לראות את משטח החלוקים המנוקד באור הכוכבים הופך באחת לרחבה של דיסקוטק מעוצב, שעליו התנהל עכשיו ריקוד שבטי.

באותו הרגע ידעתי כי הריקוד הזה יהיה תחילת הסיפור, זה שאחבר בו זנבות לראשים ובטנים לגווים, שאגולל כדי שיתנפץ. יש בידיעה משהו מרגיע.

החלטתי לעלות להר סדום כדי לתפוס את הזריחה. הנחתי לבועז ופניתי במעלה הנחל. ההתנשפויות שלי ורחש החלוקים הנדרסים התגברו, הקולות והמילים מלמטה הפכו לבליל רחוק. אני אוהב זריחות. קלישאה שתמיד מפעימה, כמו שפתיים בשרניות ואדומות שמסודרות בפנים יפים. אזדרז, אני חושב לעצמי, ארוויח גם את הרגעים שלפני הזריחה. הגעתי למעלה מתנשם. עמדתי והתבוננתי בקפלים הבוהקים של הבקעה וים המלח, מתענג על רגעי השקט המתוק שהפיג ממני את הדכדוך. ואז השמש, נקרעת מתוך הרי מואב, התייצבה לעבודתה, מחברת צללים אל מטיליהם וממיסה את ההרהורים לכדי מעשה שעיקרו בריחה והתגוננות מסכיניה הלוהטים. זהו, מעכשיו אני לבד ואתה לבד. אין לי עוד ציפיות ממך. זו המשמעות של ההסתלקות. איני יכול עוד להיות עוגן לספינה שלך, וגם לא האנך שמודד את עומק המים. האם אני מקנא בך? בטח. לבחור ככה בעצמך, בכולך, בנחישות, בעוד אני לפות על ידי הציווי "להמשיך!" ידעתי שג'וי תחכה לי למטה. חמש עשרה שנות נישואים מניחות ידיעה, ובידיעה טמון שחרור. כן, השחרור טמון בחפצים הפשוטים - סליל חוט לעפיפון, המזלגות הנחמדים לעוגה שקנינו, מחזיק המפתחות עם הנעל שהיא נתנה לי, צנצנת קרם הידיים שקניתי לה, הטוש השחור שאיתו היא כותבת לי הודעות והנחיות לזמן שבו היא נעדרת. כן, זה שחרור, ובכל זאת אני מקנא בך!

ההסתלקות של צ'יקו התיישבה לי על הלשון ועקצה כמו דבורה עצבנית. משהו השתבש באחו שבו היינו רועים ומעלים גירה. התחלתי לכתוב, משחרר שדים מתוך קופסאות השימורים שאליהן נדחסו, מכין מהם סנדוויצ'ים עסיסיים, רבודי שכבות צבעוניות, מניח אותם בוויטרינה הדיגיטלית כשהם עוד חמים ומהבילים ושולח - זה הרי סודה של התקשורת הזו, המיידיות האינסטיקטיבית. מה חשבו כשקראו? לא ממש היה אכפת לי, זה הבלנדר שלי, אטחן בו שיקויים כאוות נפשי. הציווי המצפוני שהפרתי? לא מזיז לי, הרי כבר התוודיתי שאני גנב.

ג'וי אומרת שעלי להיזהר. היא התכוונה לאסטרטגיית הפיתוי שלי, לשיקוי המסחרר והממזרי הטמון במילים שאני משלח, לדבר שמערער ופותח דלתות שלא ייסגרו. "את מה שיודעים אי אפשר לשכוח," היא אומרת. אני מסכים, אבל משהו בתוכי לא מרפה. הילד העצוב יושב על הרצפה בראש מורכן ובונה את הפאזל שלו לתמונת עולם.

לא תמיד הצלחתי לעקוב אחר קורות הדברים. פה ושם יהיו חורים בלתי מבוארים. הרשו לעצמכם ללכת לאיבוד, אין בזה רע. אבא שלי אמר שללכת לאיבוד זו מקצוענות של ממש.

וצ'יקו? כשחזרנו לפנות בוקר הביתה חיכה לי מייל ממנו: "הדבר המשותף לנו עכשיו, טבת, זה הסתיו. אולי גם הרהור משותף של געגוע. הייתי אמור לספר לך את הפרטים של הצד האפל, זה שהכריע אותי לבסוף, ולא עשיתי כך. הסתלקתי וזהו! שברתי את הקליפה הדקה, טבת, ופרצה החיה."

לא ידעתי מה לענות לו, ורק לפנות ערב הצלחתי לגבש משפטים שנראו לי ראויים.

"סוד הקסם שלך, צ'יקו, זו ההתנגדות. רק אדם מת לא מתנגד. נמאס לך להסוות את ההשפלה. עם זה אני יכול לחיות בשלום, ואפילו לחייך לעצמי..." ואז צלצל הטלפון. לא היה איש בבית ובמחזור הצלצולים השני נכנעתי. זו היתה אלה.

"אני צריכה שתבוא מיד, טבת. יושב פה איש אחד שאומר שצ'יקו חייב לו כסף."

הם גרים קרוב אלינו ואני יצאתי לשם בהליכה מהירה.

"קוראים לי יוסי, אבל גם ג'ו הולך," הוא אמר לי כשנעמדתי מולו. הוא ישב בכורסה של צ'יקו, שקוע במעט, הרגליים פשוטות לצדדים, נינוח.

"שמעתי את הדלת נפתחת וחשבתי שאולי אמא שלי באה לעזור עם הילדים..." אלה ממלמלת מאחורי גבי. "ירדתי למטה ומצאתי אותו." "גברת," הוא נכנס לדבריה. "אני מבין את ההפתעה שלך. את צריכה להבין, שמענו שההוא שלך נעלם ורצינו לדעת מי יחזיר לנו את החוב."

"תעוף מהבית שלי מיד!" אלה מנסה בקול חמור, עדיין מאחורי גבי.

יוסי מתקן אותה בחיוך, "הבית גם שלנו, גברת."

איש ארוך, חשבתי.

"אין מה למהר, גברת. אני מבין את אלמנט ההפתעה." שתיקה קלה. "הסידור הזה של הלוואות... תמיד זה מפתיע, אנחנו מכירים את זה."

בהיתי בפניו, רזים, מלבניים, זקן ג'ינג'י מעוצב ממסגר אותם, מסתיר חטטים עמוקים. עיניים כחולות, מפתיעות בזיק הניתז מהן. פיו חסר דם, נפתח ונסגר, מאפשר ללשון ורודה למשש שפתיים חיוורות.

"תראו שבסוף הכול יסתדר. יש לך אחלה בית, גברת. אמרתי לחמו שאני חושב שהוא יימכר בקלות."

מקטורן חום מכוער, חולצה אדומה פתוחה באזור הצוואר, מאפשרת לציצי שערות לפרוץ. את הדיבור ליווה בהקשת צרור מפתחות גדוש על מסעד הכורסה, נותן קצב לדבריו.

"קחי את הזמן שלך. אנחנו כאן. נבוא לבקר מדי פעם כדי שלא תשכחי. וגם את הריבית, כמובן. כל חודש יבוא מישהו לאסוף. רק תגידי מתי נוח לך." הוא אסף את רגליו, שלח יד לתוך המקטורן והוציא כרטיס ביקור, הניח אותו על השולחן והוסיף כבדרך אגב, "את הטלפון שלך אנחנו יודעים."

זהו. נגמרה ההצגה. הוא התרומם, חופן את צרור המפתחות, משאיר שובל של דאודורנט שושנים אחריו.

ג'וי הגיעה ולקחה את העניינים לידיים. אני הכנתי קפה. היה לי נוח לפנות את הבמה. אלה היתה בטוחה שידעתי ורצתה שאסתלק. לא אמרה במפורש, אבל הרגשתי. ג'וי צלצלה אל ההוא וקבעה איתו למחרת בעשר בבנק, לשלם את הריבית וחלק מהחוב. אפילו לא ביקשה את אישורי, רק הודיעה לי, אמרה שסיכמה את הדברים עם אלה.

חזרנו הביתה. המילים שהתחלתי לכתוב עוד עמדו על המסך. התיישבתי והמשכתי לכתוב: "ידעת שכך יהיה! יכולת לבקש, אבל העדפת לצעוק לנו באוזן את המצוקה המחורבנת שלך ממרחק בטוח! נכנעת לכאב ולחרא הפנימי." השתהיתי לרגע והמשכתי בהקלדה אטית, "אולי דווקא לא נכנעת אלא בחרת, העזת לעשות מעשה - מתוך מצוקה כמובן, אבל עדיין מעשה! הצלחת להפוך על פניו את תהליך ההתנוונות וההשפלה. אלף המסכות שלך, צ'יקו. 'אין מה לחקור ולפשפש יותר מדי,' אמרת. 'צריך לזרום, להיות יצירתיים, להפעיל את הדמיון.'"

שוב עצרתי לרגע, ואז הוספתי - "שיחקת אותה צ'יקו," ולחצתי "שלח".

© כל הזכויות שמורות לידיעות ספרים הוצאה לאור

גנב החלומות - יפתח אלוני
Thief of Dreams - Iftach Aloni