» טקסט  » ספרות לא בדיונית  » ספרים חדשים בינואר 2009       חזור

אחים לתשוקה - קאמי ופול קלודל
מאת: דומיניק בונא
Camille et Paul - Dominique Bona

ההוצאה: ספרית מעריב עשרות שנים הצליח פול קלודל, מגיבורי התרבות והחברה של צרפת במאה העשרים - משורר, מחזאי ודיפלומט צרפתי מצליח ברבות מבירות העולם - להסתיר את השלד שנחבא זמן כה רב בארונו: אחותו, הפסלת המחוננת קאמי קלודל, המאהבת של הפסל המפורסם אוגוסט רדין, אושפזה בכפייה במשך שלושים שנה במוסד סגור בצרפת. פריז של שלהי המאה התשע-עשרה: קאמי קלודל היא ההבטחה הגדולה. היא ולא אחיה הצעיר, שסגד לה בשנות הנעורים בכפר הקטן שבו חיו במערב צרפת. פסלת צעירה ויפהפייה, שהגיעה לפריז עם אחיה הצעיר ופרצה בסערה בגיל שמונה-עשרה לתחום שהיה עד אז נחלתם של גברים בלבד; מלאת תשוקה לפיסול ולאהבה, היא הופכת בתוך זמן קצר לעוזרת ולמאהבת של אוגוסט רודן, שהיה הראשון שגילה את גאוניותה, והיה גם זה שהוביל אתה, שלא ביודעין, אל אובדנה.

קאמי התוססת מנסה להתשחרר מאחיזתו של רודן ולפרוש כנפיים כפסלת בזכות עצמה, ומתחילה בשקיעתה איטית לעבר חיי עוני ובדידות שבהם היא מאבדת אט-אט את שפיותה. בעוד קאמי שוקעת - פול ממריא. הוא עוזב את פריז ונשלח לשירות דיפלומטי בסין, באירופה ובארצות הברית ומשאיר מאחור את האחות שכה העריץ. היא מתחננת לעזרה והוא, בצוותא עם אמו ואחותו, חותם על הצו שישלח אותה לשלושים שנות אשפוז כפוי במוסד סגור עד יום מותה.

הוא מתעלם מכל תחינותיה ומכתביה. יחד עם אמו הוא מצווה על הרופאים לבודד אותה מכל העולם. לא קשר מכתבים. לא ביקורים. יחד איתה נשכחת גם יצירתה. אמנים חדשים מתגלים. פסליה אינם מוצגים יותר, ויעברו שנים רבות עד שצרפת תגלה, הרבה אחרי מותה, את גאוניותה של קאמי קלודל, ותשיב לה את כבודה האבוד. לפחות את כבודה המקצועי.

בתוך סיפורם האישי והנוגע ללב של שני האחים קלודל, זה הממריא וזו השוקעת, נפרשת לפני הקורא פריז של סוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים, על אורותיה, צבעיה, אמניה וחיי הלילה הסוערים של בירת העולם המערבי.

דומיניק בונא, מחברת הביוגרפיה המרתק ´אחים לתשוקה´, זכתה בפרסים רבים על ביוגרפיות שכתבה, ביניהן ´רומן גארי´ (זוכה פרס הביוגרפיה של האקדמיה הצרפתית לשנת 1987) ו´ברת´ מוריסו´ (פרס גונקור לביוגרפיה לשנת 2000). כמו כן היא כתבה רומנים, ביניהם ´כתב היד מפורט-אבן´ (פרס רנודו, 1998).

אחים לתשוקה - קאמי ופול קלודל מאת דומיניק בונא בהוצאת ספרית מעריב, מצרפתית: רמה איילון, עטיפה: נאמן/רשף, 381 עמודים.

אחים לתשוקה- קאמי ופול קלודל, דומיניק בונא | הגילוי
לא חולפים ימים רבים וקאמי נעשית חיונית באטלייה של רודן. לאחר שבועות ספורים של ערבול גבס היא זוכה לפסל כפות רגליים וידיים. עד מהרה המילה "תלמידה" אינה הולמת אותה עוד. גם המילה "עוזרת" אינה מתאימה. בתור "מתמחה" היא מוכיחה את כישרונה בהסתערות שלה על השיש. האדון יכול לבחון את ערכה בהתבוננו כיצד היא יוצרת בחומר בכפות ידיים חשופות או באבן באמצעות אזמל. היא רוכשת את אמונו. פּוֹמפּוֹן ודֶבּוּאה מכבדים אותה, ולא ירחק היום שגם בּוּרדל, שהצטרף לאטלייה כמתמחה בשנת 1890, יוקיר אותה.

רודן מפקיד בידי קאמי את יצירתם של חלקי דמויות משערי השאול. הואיל והעוזרים חייבים להישאר עלומי-שם, אין לדעת אילו חלקים היא פיסלה - מה באוּגוֹלינו? מה בנשיקה? מה באיש הנופל או באהבה נמלטת? האם עבודתה היתה מדויקת או גסה? סוררת או נאמנה? כל שידוע הוא שהיתה עיקשת. עבודתה נחבאה אל הצללים, כמו החלק הפעיל שהאישה הצעירה לקחה קרוב לוודאי בהתהוותה של יצירה זו, שהתחדשה שוב ושוב מבראשית: רודן, המיוסר בגין הפרוייקט העצום שלעולם לא ישלים, התלבט באשר לתנוחות ולתנועות והתחקה ללא הרף אחרי כל שילוב אפשרי בין דמויות השאול שלו.

כמו כן הוא מזמין אותה לעבוד על יצירה המענה אותו לא פחות משערי השאול, והמשתווה כמעט בממדיה לקודמתה: אזרחי קאלֶה. קאמי תקדיש לה חודשים תמימים. גם כאן, למרות שתרומתה ליצירה זו ודאית, אי אפשר לומר לאיזה פרט, לאיזה חלק או מכלול היא נתנה יד. אותו פסל, שתושבי קאלה תיעבו והתנגדו לו עד שראש העיר התערב וכפה אותו עליהם, העסיק את קאמי רבות. האזרחים אוצרים בתוכם שעות עבודה רבות מספור, פרקי זמן שנגזלו מיצירתה הפרטית אולם אפשרו לה ללטש את תנועותיה ויותר מכך, להכיר טוב יותר את אמנותה. אין היא מעלה על דעתה להתחרות ביוצר שהגה את המונומנט הזה. הוא זה שברא אותו, כמו את השערים המפורסמים שלו, לא כדמות אחת, כבקשתו של ראש העירייה אוֹמֶר דֶוַואבְרין, אלא כשש דמויות, שגודלן חורג מן הגודל הטבעי, העומדות בתנוחות תיאטרליות ועוטות סחבות ולא טוגות אציליות. הוא זה שבחר את המבע שלהן, שקרץ את פניהן ושיווה לאותם אזרחים מכובדים נופך של גיבורים טראגיים.

לא ניתן לפקפק בכמות העבודה שביצעה קאמי ובקשיים שזו הציבה לפניה, בהתעקשותה לעבוד היטב ולענות, כשאר העוזרים, על תביעותיו של אדון הדורש את הטוב ביותר והבלתי אפשרי כמעט. רודן אינו סופר את שעות העבודה שיצירתו תובעת.

באטלייה קאמי ממעטת בדיבור. היא מתבודדת עם עבודתה ואינה קושרת קשרים. המבקרים הרבים במחסן השיש משתוממים מעוצמת נוכחותה, שהיא בה-בעת חרישית וצנועה. הם מייחסים זאת לעיניה, המביעות ריכוז מפליא.

בחיק המשפחה, לעומת זאת, היחסים מידרדרים. עם שחר - כי באטלייה של האדון מתחילים לעבוד השכם בבוקר - יוצאת קאמי מן הדירה. בערב היא סרה אל האטלייה שברחוב נוטרדאם-דה-שַן כדי להמשיך בעבודתה הפרטית, ושבה הביתה רק עם רדת החשכה, לעתים תכופות היא מאחרת לארוחת הערב, הופעתה מרושלת, כפות ידיה מלוכלכות בחומר ובגבס. מראיה ושעות העבודה הבוהמיות מכעיסים את אמה, שאינה חוסכת ממנה את גערותיה. מרת קלודל מגנה את התפנית שהתחוללה בחיי בתה הבכורה, בניגוד לעקרונותיה הנוקשים. העובדה שיש לה חלק ביצירתו של אמן שיוקרתו רק הולכת וגדלה אינה מעניינת אותה. חשובה לה רק האמת המזדקרת לעיני כל הסובבים אותה: קאמי אינה חיה עוד אלא למען הפיסול. פול הוא הראשון שסובל מכך: אחותו מתרחקת ממנו. היא שקועה בעולם אחר. הוא חדל להיות הגבר היחיד בחייה.

ומאין תמצא קאמי רגע להקדיש לפול הקטן, כשמר רודן דורש ממנה כל כך הרבה עבודה ושעות נוכחוּת?

האמנית הצעירה לא רק עובדת למען הפַּסל, אלא גם מדגמנת עבורו עכשיו, דבר שפול אינו מאחר לגלות. האדון אינו מצניע את הדוגמנית החדשה שלו, שדומה כי אינו מתעייף ממנה והוא עתיד להציג בגאווה, בסלונים שונים, את הפסלים הרבים שנוצרים בדמותה.

כל שנותר לאח לעשות הוא לעקוב בדאגה אחר התפתחותו של סיפור המתגלה לו לראשונה דרך הפיסול: קאמי עדיין אינה חושפת בפניו דבר ממה שיהיה המכשול הראשון שיקום בין השניים או הדלת הראשונה שתינעל ביניהם. במרוצת השבועות והחודשים, למראה כל אותם קלסתרים של קאמי המפוסלים בעקשנות ובאהבה בידי רודן, הוא יכול להעריך עד כמה היא חומקת ממנו כדי להיכנס למסלול חדש. כל הדמויות של קאמי שיצר רודן מעידות על דיאלוג נסתר, על אינטימיות החסומה בפניו. מה רב הסבל שהן גרמו לו, עד כמה הרחיקן אותו מעליה!

הפסל הראשון, משנת 1883, הוא קאמי בשיער קצר. החוטם הקלודלי הגדול שלה, שפתיה המלאות הנהדרות, עיניה המרוחקות זו מזו מתחת לגבות המקושתות ולקווצות השיער המרדניות שצונחות באי-סדר על מצחה; זהו ראש לבן, פסל גבס נערי. קאמי אינה מחייכת.

ארשת פניה חתומה, חולמנית אם רוצים, ארשת פנים שאינו מסגיר את האמת שבמעמקים. היא תשמור על אותה הבעה אשמה במקצת בכל הפסלים שנוצרו בדמותה.

כתריסר כאלה נעשו החל מאותה תקופה. תריסר קלסתרים, בגבס ובחומר, בשיש ובברונזה. לאחד קוראים המסכה של קאמי קלודל (1884 לערך), וזה אולי הפסל המטריד ביותר: הוא מציג צלקות של פצועה אנושה. זאת משום שרודן ביקש להשאיר את עקבות החיתוכים בגבס. הוא לא ליטש את פסלו: על האף, מתחת לעין ימין, על המצח, גושים של חומר שלא נמעך מרמזים על תהליך העבודה. רגע הפיסול עצמו, אותו קשר מיוחד בין הדוגמנית לאדון, נחקק כך לעולמים.

לאחר מכן בא תורו של קאמי במצנפת (כנראה גם הוא מ-1884), עם הטורבן העוטף חלק מראשה וממצחה. עדיין אפשר לראות גושי חומר, למרות שנוכחותם פחותה, בהיעדר חיתוכים. עם זאת סדק צר חורץ צלקת נצחית בחיטוב המלא של הלחי. קאמי מהורהרת, עיניה שקועות מתחת לקימורי הגבות, עודנה אחוזה בשרעפיה. אי אפשר להקהות את הלב אל מול מה שהפנים הצעירים האלה מביעים: חומרה, ריכוז, אבל גם היעדר - דומה כי היא אינה רואה את העולם הגועש סביבה. היא במקום אחר.

הראש הזה הוא אחד הדיוקנאות היפים ביותר של קאמי, במיוחד בגירסה של עיסת הזכוכית שרודן מזמין מהאמן ז'אן קְרוֹס בשנת 1911. החומר הזגוגי והיקר, בגוון ירוק נוטה ללבן (ואולי ההפך הוא הנכון), מדגיש את המסתורין ואת הריחוק של קאמי. שקיפות מתעתעת, או שבריריות אמיתית?

המחשבה (1885 לערך), המועתקת לשיש כעבור עשר שנים על ידי ויקטור פֶּטֶר, רֵיינוֹ ודיראן, היא אחת הדמויות של שערי השאול. פניה של קאמי, עדיין צופנים סוד, מגיחים מתוך גוש אבן גולמית, מטביעים אותה כחותמת מעל הנאהבים המקוללים. למותר לציין ש"מחשבה" (פַּנסֶה) יהיה שמה של גיבורה במחזה של אחיה, עיוורת לָעולם אבל רואה אמִתות הנסתרות מעיני רוב בני האדם.

ישנו גם השחר (1885?), המועתק לשיש שנכרך סביב ראשה של קאמי כרעמה שופעת וצפופה. ריינר מריה רילקֶה, לימים מזכירו של רודן, מוקסם ממנו: "פיסה של זוהר המתרוממת אט אט מתוך התרדמה הכבדה של הקיום הלחלוחי." ואילו אנטוּאן בּוּרדֶל, בעודו מתמחה צעיר, עתיד לחלום יותר מכולם על הפנים זכי התווים שבוהקים באור משונה. השחר מוליד מתוכו שיר שאליו יחזור פעמים רבות בחייו כדי לשוב ולשכללו, לקרבו עוד ועוד לתחושת ההתפעמות המקורית: "פנים כמו אגם מים מתוקים מלא חן שהגל, הגואה תחת השקע הדוחף אותו, מרעיד את ראי המים בטבעות ארוכות של זהב טהור." בּוּרדל, שנשבה בקסמה של הדוגמנית לא פחות מהפֶסל, מדמה את קאמי לספינקס.

ולבסוף אפולו: על גופו הנהדר של העלם המכניע בזרועות צלובות את נחש הפיתון, מתנוסס ראשה של קאמי! ברית בלתי צפויה בין הכוח לחלום, בין החוסן לחידה. אפולו עם פני ספינקס. הפסל הזה מותיר את חותמו על פול קלודל, שהרגיש בוודאי את האמת שבו. "את זוהרת ונפלאה! את יפה כאפולו הצעיר! את זקופה כעמוד! את צחה כשמש העולה!" אומר מֶסָה, גיבור המחזה מפנה בצהריים, לאהובתו אִיזֶה, כאילו דבריו מכוּונים אל קאמי. בזקנתו מגלה קלודל עד כמה רודפת אותו הדמות הזאת של קאמי הנשלטת בידי אֵל האור והאמנויות.

נניח לפְסלים גיאורגיוס הקדוש וצרפת, שהפרשנים חלוקים לגביהם - הם סבורים שניבטים מהם פניה של מרת ראסל כלשהי. אף כי ההבעה של הלוחמת חבושת הקסדה, הבעה חולמנית וענוגה, מוכּרת מקאמי...

אשר למחלימה ולפרידה (שני הפסלים משנת 1892), אלה הם הקלסתרים האחרונים שלה, פני הניתוק, המציינים את קצו של הקשר. הפנים, השעונים על כף היד, מתפוגגים.

כל היצירות הללו, שרובן נחשפו לעיני הציבור בתערוכות שונות, הן בבחינת עדוּת. בחומר ובגבס, בשיש, בברונזה ואפילו בעיסת זכוכית, הן מספרות את סיפורם של גבר ואישה. הן מביעות את ההיקסמות של רודן, שאינו מסוגל להתנתק מהקלסתר הזה, ובמידה מסוימת - את הכניעה של קאמי, המעניקה לפַּסל את תווי פניה הטבועים בחותם המסתורין. זהו קשר מוזר שבא לידי ביטוי באור של רצף הפרוטומות: קשר שסולף מתחילתו משום שהדוגמנית היא אמנית בזכות עצמה, המסוגלת להבין את העבודה המתרחשת. סביר להניח כי עולמה של קאמי ניזון מן המפגשים הללו, אלא אם כן הוא הפסיד בשעות עבודה ויצירה את שהרוויח בהכשרה.

ומה בדבר הגוף של קאמי? הגוף שרודן, הכרוך אחר שלל אלות ונימפות, אוהב להציג במצבו הטבעי, האם גם אותו פיסל? זה עלול היה להיות, אם אמנם חלף הדבר בראשה, הסיוט הנורא של מרת קלודל. הצניעות לא היתה סובלת זאת. אלא שהאפשרות הזאת ייסרה את פול לא פעם: האם קאמי דגמנה בעירום?

יש המניחים שכן. ואף מאמינים בכך. אבל אף בקי בתולדות האמנות, אף מומחה בחייו וביצירתו של רודן לא זיהו מעולם את האנטומיה שלה בנחיל הנשים העירומות שלו. האם זו היא בדַנַאידה? ביקיצה? בין הסירנות? האם זו היא, כפי שכבר נאמר, הדוגמנית הנשגבת של הנשיקה - פסל הזוג המאושר מדי, המתענג מדי, שרודן עקר (ב-1886 לערך) מלב האגף השמאלי של שערי השאול, ותחתיו הוצבו פּאוֹלוֹ ופרנצֶ'סקה, האוהבים המקוללים? גופה של קאמי, בעוד פניה מגולים, חומק מידיעתנו.

היא נוכחת, באופן גופני ואמנותי, ביצירתו של האדון, שעליו היא משפיעה בדרכה: אלימות מעודנת.

פול: "אחותי היא נפש אחוזת תשוקה שמבטאת את עצמה."

לא הכול רודן לימד אותה. כשקאמי מגיעה לרחוב האוניברסיטה, יש לה כבר מיומנות ואישיות. פול בעצמו מבחין בכך ומזכיר זאת שוב ושוב: "הלימוד החשוב של רודן רק עורר את מה שידעה זה מכבר וחשף בפניה את המקוריות שלה-עצמה ." הוא ללא ספק אִפשר לה לצעוד אל מעבר למה שידעה זה מכבר ואל מעבר לגבולות אשר מורה אחר וחיים אחרים לא היו מאפשרים לה לחצות. לכן הוא אינו הפיגמליון שלה , הגם שידה של קאמי חבה לו רבות באותן שנים ראשונות.

למרות עבודתה העצומה אצל הפַסל, היא ממשיכה ליצור בעצמה. היא עובדת על ראשים, פרוטומות, ועד מהרה על דמויות. מתיאס מוֹרהארְדְט (סופר ממוצא שווייצרי, עורך בעיתון לֶה טַן), שרודן הציג בפניו את קאמי בשלב מוקדם מאוד, טוען כי היצירה הראשונה שפיסלה באטלייה של רודן היא אישה כורעת. הדמות - שכוירה בשנת 1885 לערך, עירומה, דחוסה, מכווצת, ראשה שעון על זרועותיה בתנוחה מתגוננת או מפוחדת - משקפת את ההשפעה הבלתי מעורערת של הפַסל. השרירים הבולטים, האנטומיה המלוטשת בריאליזם מופלג שיורה מהפֶסל גִצים - אלה מעידים על השפעתו של יוצר תקופת הברונזה. הפֶסל הוא גם ההוכחה לכך שקאמי, שהשליכה מעליה מהר מאוד את הצניעות המשפחתית המעיקה, אוהבת לפסל עירום.

היא יוצקת בו מיד רוך כלשהו, שמבדיל אותה מרודן, והיא עתידה לעדן עוד ועוד את ידה, להחליק וללטש את פסליה במקום שבו רודן, עז ומחוספס יותר, היה מותיר את חותם אונו. האיש הכפוף שלה (1886 לערך) וטורסו של אישה עומדת (1888?) עודם רוֹדֶניאניים מאוד בפיתול הבוטה שלהם, באנטומיית המתעמלים שלהם. היא הרבה יותר עצמה, בתחילת הדרך, בפרוטומות או בראשי הנשים, בלואיזות פקוחות או עצומות העיניים שלה ובאלמוניוֹת אסופות השיער שארשת פניהן מרוחקת כזו שלה. אבל היא עובדת ללא הפוגה במטרה לגבש את סגנונה, ולא תאחר למצוא אותו. האמנות של קאמי קלודל תיבדל מזו של רודן: הגמישות חיונית לה, כמו האור, וחשובה יותר מאשר בניית השריר או הרטט - שני מקורות הגאוניות של רודן.

הילדה עם האלומה, טֶרָה קוֹטָה משנת 1886, אינו מותיר ספק באשר לחירותה האמנותית. על אף שרודן נתן לפֶסל (לפני או אחרי? שוב, אין לדעת) מענה מדויק כמעט בפסלו גַלַתֵיאָה, הרי שהילדה היושבת הזאת, כף ידה הימנית נוגעת בכתפה, שדיה בוסריים ובטנה רכה, מביעה נשיות שונה לגמרי מזו שהאדון אוהב לפסל. זוהי נשיות רחוקה מהישג יד. העירום המוחלט ביותר אינו מצליח להפשיטה לגמרי. חושנית, ככל פסליה של קאמי, היא שומרת על מסתוריותה - איכות שאינה נוטשת את יצירתה.

כעבור שנתיים, סַקוּנטאלָה, גבס בגודל טבעי בגון פּאטינה חומה, מטביע חותם כביר על עבודתה: שנים של להט ושל מאמצים. זהו זוג מחובק הנושא את שמה של אגדה הודית עתיקה ומציג את פגישתם המחודשת של נאהבים שמזל ביש הפריד ביניהם שלא בצדק. האישה (סקוּנטאלה) יושבת, זרועה הימנית מקופלת על שדה ולחיה נסמכת על שפתי הגבר, מפקירה את גופה לתאווה ולעונג בזרועותיו. הוא (הנסיך דוּשאנטָה) כורע על ברכיו, מבטו נישא אליה והוא אוחז בה בחוזקה בתנוחה המבליטה את תווי צלעותיו.

בשל תנוחת האישה, הזוג יזכה לימים, בגירסת הברונזה שלו, בשם ההתמסרות. כשיועתק מאוחר יותר לשיש, הוא יהפוך לוֶרטוּמנוס ופּוֹמוֹנה, אבל אלה הם תמיד אותה סצנה ואותם בני זוג שמתפייסים שוב ושוב. רוך וחושניות, סחרחורת למראה התנוחה הבלתי מאוזנת, תחושה גופנית של אותה התמסרות המסמלת את האהבה... סַקוּנטאלה זעזעה את המכובדים. בשאטוֹרוּ ביקש ראש העיר לרכוש את פסל הגבס כדי לקשט את המוזיאון העירוני, אבל מחלוקת שׂמה לאל את התוכנית, והפסל נעזב באיזה מחסן במצב עלוב! המריבה הסתכמה במשפט אחד: אל לה לנערה להעז לפסל בחירוּת כזאת...

קאמי לא תהיה לעולם גַלַתיאָה של רודן, בובה צייתנית, רכה כמו חומר. זוהי התנהגות הזרה לעצם טבעה. ייעודה כאמנית מוצק מכדי שתסתפק בתפקיד המוזה, ואפילו מכדי שתצטמצם לתפקיד המתלמד(ת) המועדף(ת). היא אינה מחקה את רודן. פסליה ניצבים כאן כדי להעיד על דאגתה המתמדת להיות היא-עצמה, להתקדם ולהשתפר, ולו גם לצדו.

אלא שרודן יציב לה גבולות. בתחום האמנות, יחד עם בּוּשֶה, הוא יישאר מקור ההתייחסות היחיד שלה. קאמי, משוכנעת בעליונותו, אינה מביטה לצדדים. פרט להדפסים יפניים שראתה ב"תערוכה העולמית" של 1889, שמשפיעים על סגנונה בליטוש הפרטים ובשלמות הגימורים - היא תעריץ את הוֹקוּסאי - לשום פַסל או צייר בני זמנה אין חשיבות בעיניה. לא לאימפרסיוניסטים, אפילו לא למוֹנֶה, שמציג כשישים ציורים לצד פסליו של רודן בגלריה "ז'ורז'-פְּטי" ב-1889, שנת חנוכתו של מגדל אייפל - לא למאנֶה, לא לגוֹגֶן, וגם לא למאטיס אחריהם. היא גם אינה מנסה ליצור קשרים עם נשים המציירות או מפסלות, נשים שהן בחזקת מיעוט באותה תקופה. היא חולפת בגאון על פני בֶּרת מוֹריסוֹ, שהביקורות דווקא משוות אותה אליה.

היא נשארת אמנית פרושה, נעולה בפני הזרמים השוצפים של האמנות העכשווית, בפני מאבקי הכוחות וההשפעות. היא מכירה רק את רודן - רודן אשר, כפי שציינה רֶן-מארי פּארי, נכדתו של פול, "נשאר בסגנונו האחרון של קאריֶיה-בֶּלֶז או בשמש החיוורת של פּוּביס דה שאוואן, אם לא באור-צל של גז המאור של אֶזֶ'ן קאריֶיר ." סגורה באותו קשר שממלא אותה אושר בתחילה, אין לה כל צורך בדברים אחרים.

בשנת 1886 היא מחליטה לפסל פרוטומה של רודן. יהיה לו ראש בסגנון "משה", עם חוטם גדול (פול ודאי גיחך לעצמו, הוא הרי רדוף על ידי אותו "חוטם של חזיר בר"!) וזקן עבות המכרסם בתחתית פניו, ומאיים לפשוט לתוכם כמו יער עד. שום ייפוי. מראה גס ופראי. פנים מלאי חיוּת. "חספוס נעדר חנופה," אומר אחד המבקרים. בטֶרה קוֹטה, בגבס, גירסאות רבות בברונזה מעשה ידיו של היוצק פרנסוּאה רידיֶיה. רודן אוהב את הפרוטומה שלו. "מעוף ואצילות," מחמיא אוֹקטב מירבּוֹ. אפילו פול החשדן סבור כי עבודתה של קאמי "נפלאה", אך לבל ישתמע מכך שהוא מצדד בדוגמן שלה, הוא מוסיף שהפַסל פאלגיֶיר, לעומת זאת, עשה ממנו "שוער זחוח דעת"!

בין אחותו לרודן שוֹררת הרמוניה. קאמי יוצרת; היא אוהבת; היא חיה. כל פסליה משקפים נחת רוח, כמעט אושר. סַקוּנטאלָה... זו יכולה להיות מילת המפתח של אותו עשור של יצירה שוקקת ושל להט. איחוד. שיתוף. אלה המילים העולות לאחר מבט קצר בפסלים שנוצרו באותן עשר שנים של עמל ותשוקה.

סַקוּנטאלה... לדידו של פול, יצירת המופת הזאת הרחיקה אותו מאחותו.

היו שהשתמשו במילה "יחסים" כדי לתאר את טיב הקשר בין שני הפַסלים. זו מילה יאה להם, והיה בה כדי להלך אימים על פול קלודל. פירושה שהשניים קשורים זה לזה, וכל עוד הקשר לא הותר, כל עוד הוא לא ניתק, אם הוא מחזיק מעמד, היחסים יכולים להימשך לנצח-נצחים. גם בעולם הבא, כמו באגדה על הנאהבים שהמוות חשב שיוכל להפריד ביניהם, אבל ענף של שיח ורדים, המגיח מתהומות האדמה, חוצה את קבריהם ושב וקושר ביניהם בנחישות.

אין ספק שקאמי מצאה ברודן את הגבר שחיפשה. גבר שיהיה בעת ובעונה אחת אב, ידיד, מאהב, והגרוע מכול בעיניו של פול, גם אח - מן הסתם אח החוטא בגילוי עריות. תפקידו האמיתי של רודן אינו מתבטא בהכשרה כמו בגילוי: הוא מגלה את קאמי קלודל לעצמה, כאמנית, כאישה.

רודן, מצדו, חייב לה רבות, ולא רק על חלקה הפעיל בהשלמת היצירות, שבו כבר דובר; ישנו דבר נוסף, שמשמעותו רבה אף יותר: מתחוללת ביניהם תחרות אמיתית ביופי ובאהבה. בשנים שבהן הוא מתראה עם קאמי נוצרים פסליו האירוטיים ביותר. רודן היה מאז ומתמיד קרוב לטבע, אבל עולם הדמיון שלו ואפילו ידו מושפעים מהמפגש עם קאמי, מאותם יחסים שלדעת פול לא נועדו להאריך ימים. זאת תקופת הקַריאטידות והנשים הכורעות שלו, שלמענן דוגמניות יפות (ובכללן האחיות אבּרוּצֶזי) ממשיכות לדגמן. הרגישות החושנית שלו מתחדדת. זה הזמן שבו הוא מתחיל לפסל זוגות, דבר שהוא בבחינת חידוש ביצירתו, המתמקדת עד אותה עת בדמויות בודדות. הנשיקה, האלילה הנצחית נולדים כבבואה לתשוקתו אל קאמי, תשוקה שעליה מצהירים מכתבי אהבה יוקדים שלו.

"חברתי הפראית", "קאמי אהובתי", "קאמי שלי", "יקירתי"...

כשהוא פונה אליה, בלשון קרבה, יצריו מתלקחים. כבר בשנת 1886 הוא מכריז בשלושה או ארבעה מכתבים שהגיעו לידינו, על "תשוקתו הפרועה":

"אני אוהב אותך בלהט..."
"איני יכול עוד, איני יכול לחיות עוד ולו יום אחד בלי לראותך..."
"אני חש בכוחך הנורא..."
"לידך, נפשי פועמת בעוצמה..."
"את שמעניקה לי תענוגות נשגבים כל כך, עזים כל כך..."
"ידידתי הטובה, על ברכי, מול גופך היפה שאני מחבק..."

האם פול קרא מעודו ולוּ אחת מאותן הצהרות יוקדות?

תחילה הסתירה קאמי ממשפחתה את היחסים המוקעים וניסתה לשכנעה שרק עבודתה מביאה אותה אל האטלייה של הפסל. שקר שהוא אמת למחצה משום שזו אכן העבודה, אף שהקשר בין המורה לתלמידה חורג לאין ערוך מן הגבולות המקובלים. הדינמיקה ביניהם שונה. קאמי ורודן הם זוג. זוג לא רשמי שהחוק לא יכירנו, קל וחומר הכנסייה. זוג מחתרתי, שהמוסר הבורגני מוקיע. קאמי יכלה רק לחלום שהקשר יזכה למעמד אחר.

היא ודאי חוששת לזעזע את הוריה ואפילו את אחִיה בסוד היותה המאהבת של המורה שלה, המבוגר ממנה בעשרים וארבע שנים. רודן מנהל זה עשרים שנה קשר ללא נישואים עם אישה בשם רוֹז בֶּרֶט, תופרת לשעבר ששימשה בזמנה דוגמנית שלו ומנהלת כעת את משק ביתו. נולד להם ילד ניאופים, בן גילה של לואיז קלודל: הוא נולד בשנת 1866 וצעיר מקאמי בשנתיים. כל חייו סירב רודן להכיר בו. הוא רק הסכים להעניק לו את שמו הפרטי: הוא נקרא אוגוסט בֶּרֶט. ידוע ברבים - באטלייה כולם יודעים זאת - שהאדון חי עם רוז ועם בנם ברחוב פוֹבּוּרג-סן-ז'אק. כשהדבר נודע למשפחת קלודל השמרנית, היא מגנה את דרך החיים הזאת, הנתפסת בעיניה כפריצות.

רק בשנת 1886 ייוודע לפול מפי קאמי - בעת טיול שהם עורכים ביחידות לאי וייט - על טיבם ועוצמתם של יחסי התשוקה שבהם גורלה של אחותו מונח על הכף.

© כל הזכויות שמורות לספרית מעריב הוצאה לאור

אחים לתשוקה - קאמי ופול קלודל - דומיניק בונא
Camille et Paul - Dominique Bona