» טקסט  » אומנות ועיצוב  » ספרים חדשים במאי 2012       חזור

ארץ עיר: רשימות מקומיות
מאת: אסתר זנדברג
Land City, local essays - Esther Zandberg

ההוצאה: בבל שראל היא אחת הארצות המתוכננות ביותר בעולם, אבל הסביבה שבה חיים אזרחיה - המחוּטטת, המחוּפפת, המחוּצצת והמחוררת ? לא מרמזת על פסגתן השמיימית של יומרות התכנון או של תירוצי המתכננים. אותה סביבה עומדת במרכזו של ספר זה, כפי שתיארה, הסבירה ופירשה אותה אסתר זנדברג במשך רבע מאה של כתיבה עיתונאית במקומון ״העיר״ ובעיתון ״הארץ״. בשל נקודת המבט הייחודית שסיגלה לעצמה - לא–אדריכלית בין אדריכלים, לא–מתכננת בין מתכננים ? והמשמעות הרחבה והמרחיבה שיצקה לתוך המושג ׳סביבה׳, זנדברג היא עיתונאית שלכתיבתה אין בארץ תקדימים, כמו גם ממשיכים נראים לעין. הסביבה של זנדברג היא, במישור המילולי ביותר, כל מה שנמצא שם מסביב, כל הדבר הזה שחיים בתוכו, בכל קנה מידה ובכל מקום.

הרשימות שכונסו כאן הן מסמך היסטורי ייחודי שמערטל את פניה של הארץ בישירות מפתיעה, אכזרית ומנחמת במידה שווה. הן מתארות כפועל יוצא גם את שרידיו של אותו מפעל בנייה ציוני, אידאליסטי, מדוּגם ובתולי לכאורה של אמצע המאה שעברה, בעודם נעלמים מאחורי אבק הדחפורים ואתרי הבנייה, מפנים מקום ל׳יש׳ חדש ? ׳סביבה ישראלית׳ הפכפכה, מורכבת, חסרת מעצורים ומסוכסכת שממשיכה להדהים את המתבוננים בה, לא תמיד מהסיבות הנכונות.

אסתר זנדברג נולדה בשנת 1946 בכפר זיו שבגוש תל מונד. כעבור כעשור עברה משפחתה להתגורר בשיכון עובדי קופת חולים ב' בגבעתיים. משנת 1985 היא כותבת בקביעות על הסביבה הבנויה, תחילה במקומון "העיר" ןמשנת 1996 בעיתון "הארץ". זנדברג מתגוררת ברמת גן וממשיכה בכתיבת מדורה השבועי בעיתון.

ארץ עיר: רשימות מקומיות מאת אסתר זנדברג בהוצאת בבל, סדרת ארכיטקטורות - בעריכת אור אלכסנדרוביץ', 256 עמודים

אור אלכסנדרוביץ' | הדבר הזה שחיים בתוכו
ברוכים הבאים לסביבה הישראלית, אזור דמדומים שבו נמהלים זה בזה אוזלת יד, כוונות פראיות, גבולות משובשים ותכנון מדוקדק. ישראל היא אחת הארצות המתוכננות ביותר בעולם, אבל הסביבה שבה חיים אזרחיה – המחוּטטת, המחוּפפת, המחוּצצת והמחוררת – לא מרמזת על פסגתן השמיימית של יומרות התכנון או של תירוצי המתכננים. בהשאלה, אפשר לומר שהסביבה הזאת היא הדגמה משתרשרת לפער שבין הג'ל בשערות לבוץ בנעליים.

הסביבה הישראלית, כפי שתיארה, הסבירה ופירשה אותה אסתר זנדברג לאורך השנים, היא גיבורת הספר הזה. זוהי סביבה שתשתיתה כמעט תמיד מחושבת, מהונדסת ונשלטת, אך למשתמשים בה נדמה לא פעם שאינה אלא גזרת גורל מרפת ידיים, ממש כמו חום יולי-אוגוסט-ספטמבר.

זוהי גם סביבה שבה הכוח להשחית גובר לא פעם על הכוח להיטיב, ושבה גורמי התכנון מפיחים מסך עשן של רטוריקה מקצוענית "תמימה" כדי לכסות על כוונות אחרות, תמימות הרבה פחות. זנדברג היטיבה יותר מאחרים לעמוד על כך בכתיבתה ארוכת השנים תוך הצגת הדברים באופן בהיר ונהיר גם לקהל הקוראים הלא-מקצועי.

היא נולדה בשנת 1946 בכפר זיו שבגוש תל מונד להורים שהגיעו ליישוב כדי לעבוד כפועלים בפרדסי הלורד מלצ'ט. בשנת 1955 עברה משפחתה להתגורר בשיכון עובדי קופת חולים ב' בגבעתיים. בצבא שירתה בחיל ההנדסה בבאר שבע. אחר כך למדה בחוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב ועבדה כשרטטת בכמה משרדי אדריכלים. בשנת 1981 התקבלה לעבודה במקומון התל אביבי "העיר". כעבור ארבע שנים החלה לכתוב בו את מדורה הקבוע, "סביבה".

המדור, שהתפרסם באופן לא סדיר בשנותיו הראשונות, הפך, לא מעט בזכותה של זנדברג, לאחד מעמודי התווך של המקומון בתקופת הזוהר שלו ותפס עמוד שבועי שלם. בשנת 1996 החלה לפרסם את המדור בעיתון "הארץ". היא ממשיכה בכתיבתו השבועית מעל אותה במה עד היום.

בשל נקודת המבט הייחודית שסיגלה לעצמה – לא-אדריכלית בין אדריכלים, לא-מתכננת בין מתכננים – והמשמעות הרחבה והמרחיבה שיצקה לתוך המושג "סביבה", זנדברג היא עיתונאית שלכתיבתה אין בארץ תקדימים, כמו גם ממשיכים נראים לעין. הסביבה של זנדברג היא, במישור המילולי ביותר, כל מה שנמצא שם מסביב, כל הדבר הזה שחיים בתוכו, בכל קנה מידה ובכל מקום. בניגוד למרבית הכתיבה על ה"יש" הזה, עמדתה של זנדברג היא תמיד חיצונית במתכוון לשיח המקצועי, מתוך הזדהות גמורה עם האבטיפוס המדומיין של האזרח התמים, זה שנקלע שלא באשמתו לגינת המשחקים המבולגנת של המבוגרים הלא-אחראים ומנסה להיחלץ ממנה על אף כוחותיו הדלים. כתיבתה, משום כך, מספקת נקודת אחיזה חשובה לכל מי שמעוניינים להתוודע אל המציאות הפיזית של ישראל ולפענח את הסיבות להיווצרותה.

רשימותיה של זנדברג נרתמות כאן לשרטוט דמותה של הסביבה הישראלית בעשורים האחרונים. בשעה שההיסטוריוגרפים של הארכיטקטורה הישראלית הקדישו עצמם לקימום פועלם ההירואי-למראה של האדריכלים והמתכננים של שלהי המנדט הבריטי וראשית המדינה, זה שהצטלם נפלא בשחור-לבן ניגודי תחת השמש הארצישראלית, ולהצגתו כדוגמה וכמופת לתכנון נועז, מישיר מבט, עניו, חסכני וארצי מאוד, התמקדה זנדברג בכתיבתה, כמעט בו-זמנית, בהווה הלא-מושך, זה שהסביבה שהוא מייצר מתאפיינת בשמרנות מנוּונת, בעצימת עיניים, ביהירות מצמיתה, בבזבזנות משוועת ובניתוק מהמציאות.

כמה קווי דמיון בין דור הנפילים לדור הנוכחי עולים בכל זאת מקריאה קשובה בין השורות: שימוש מתמשך בפרקטיקות התכנוניות להגשמת יעדים פוליטיים, דורסנות מרחבית, קיבעונוּת צורנית ועיוורון כרוני של הממסד התכנוני כלפי כל מה שמריח מבני אדם. התמונה שמתגלה בסופו של דבר מדכדכת ומעוררת אופטימיות בעת ובעונה אחת, ולו רק משום שלעתים נדמה כי הגרוע מכול כבר כאן (קביעה שעלולה גם היא להתגלות כאופטימיות מזהירה בעוד דקה או שתיים).

זנדברג היא בין הראשונים לכתוב בהרחבה על הברית הכמו-נצחית שמתקיימת בישראל בין תכנון לפוליטיקה, ברית שאת קיומה מנסים כל השותפים לה לטשטש באמצעות להטוטי לשון ולהג סתום, כפול-מטרה: להטעות ולהשתיק את נפגעי הפעילות המרחבית ולספק אליבי למקצועני התכנון, אלה שלכאורה מנסים בסך הכול לעשות לכולם טוב. המציאות, עם זאת, מלמדת אחרת. ללא שיתוף הפעולה המלא של הגורמים המקצועיים, שוחרי הטוב, לא היתה הסביבה הישראלית נופלת שוב ושוב קורבן לחיבור בין אינטרסים כלכליים, יצרים אפלים ודמגוגיה זולה.

מתכננים נוהגים, כמעט באופן כרוני, להכחיש את חלקם בעוולות (או סתם בכסילויות) שמפיקים מנגנוני התכנון הפוליטיים, אבל לא פעם נדמה שבריחתם מאחריות אינה אלא חלק מאסטרטגיה אובדת-עשתונות של הונאה עצמית. זנדברג היתה שם לא אחת כדי לטפוח על לחייהם ולנסות להשיב להם את עשתונותיהם, אבל לא פחות מכך כדי להתעמת עם דיבורם הריק, להקשות על קבלתם העיוורת של הצידוקים הסמכותיים ולהבהיר לציבור הרחב את התמונה המסתתרת מאחורי ערפילי המינוחים המקצועיים.

זנדברג, אולי מבלי שהתכוונה לכך, היא המתעדת והמפרשת הגדולה של הסביבה הישראלית של הדור האחרון. היא היתה שם כדי לדווח ולהביע דעה בזמן אמת, לא מתוך מבט רטרוספקטיבי מהורהר שלאחר-מעשה. רשימותיה מתארות כפועל יוצא גם את שרידיו של אותו מפעל בנייה ציוני, אידאליסטי, מדוּגם ובתולי לכאורה של אמצע המאה שעברה, בעודם נעלמים מאחורי אבק הדחפורים ואתרי הבנייה, מפנים מקום ל"יש" חדש – "סביבה ישראלית" הפכפכה, מורכבת, חסרת מעצורים ומסוכסכת שממשיכה להדהים את המתבוננים בה, לא תמיד מהסיבות הנכונות.

מבחינה זו, מאות הרשימות שפרסמה הן מסמך היסטורי ייחודי שמערטל את פניה של הארץ בישירות מפתיעה, אכזרית ומנחמת במידה שווה. קריאה מחודשת בהן מגלה עד כמה דברים שנכתבו לפני למעלה משני עשורים עשויים לתאר מצב עכשווי מאוד. מן הסתם זוהי עדות לכך ששלב המהפכות הגדולות חלף, והחיים העכשוויים הם שגרה שממשיכה להתנהל בעיקר מתוך הרגלים רעים.

כותבי דברי הימים נוהגים להיעזר באירועים טראומטיים כאלה ואחרים (ובעיקר במלחמות) כדי לחלק לתקופות את תולדותיה של מדינת ישראל. לשרטוט העשורים האחרונים בתולדותיה של הסביבה הישראלית נחוץ מבט חרדתי פחות ואזרחי יותר, כזה שמבוסס על ההנחה שהסביבה הישראלית אינה רק תוצר של מאורע טראומטי יחידני, "תוכנית-על" חד-פעמית שהונחתה מגבוה, אלא של "נוהג מקום" עמוק שמפכפך ללא הפסקה בנתיבים תת-קרקעיים סמויים ופורץ לאוויר העולם בקני מידה משתנים: פרוור, כביש מהיר, קניון, אנדרטה, התנחלות, מגדל, מדרכה, מנוע מזגן, גדר, מרפסת קופצת.

בעיניה של זנדברג, ארץ היא גם עיר, עיר היא גם רחוב, רחוב הוא גם בניין. בכולם מפעמת רוח דומה, כולם ביחד יוצרים סביבה אחת, כרוכים זה בזה להכעיס, עם לא מעט טעם לפגם.

לסגנון שבו כותבת זנדברג את הדברים יש חשיבות משלו להבנת נקודת המבט הייחודית שפיתחה עם השנים. היא אמנם מקפידה להתייצב נגד האחראים לאופן שבו מתעצבים פני השטח ומטילה ספק מתמיד בכושר השיפוט שלהם ובכנות כוונותיהם, אך לכך מתלווה מידה לא מבוטלת של יראת כבוד, מתובלת באמונה התמימה כי למקצועות התכנון יש עדיין השפעה עצומה על הסביבה, למרות אותו פער ישראלי מוכר שבין כוונות לתוצאות.

הביקורת שהיא מביעה מלווה כמעט תמיד בנימה קלה או כבדה של הסתייגות וזהירות, ללא תותחים רועמים ובסגנון אוקסימורוני של דעתנות מהוססת, גם אם בה בשעה יש בה מידה לא מבוטלת של התרסה כלפי הדרך שבה המציאות הפיזית מתארגנת בשטח ומאחורי הקלעים, כלפי הדרך שבה מתרקמת הסביבה, זו שמתגלה לא פעם דרך עיניה של זנדברג כתוצר של אוזלת יד, נבזות ושחיתות או, לכל הפחות, כמשוללת סדר והיגיון פנימי לכיד.

בניגוד לחלק לא מבוטל מהכתיבה הביקורתית העכשווית, נקודת המבט שסיגלה לעצמה זנדברג מכילה יותר מקורטוב של נחמה. דרך עיניה גם החמורות שבזוועות נראית מאיימת פחות, משום שהיא יציר אנוש ולכן גם ניתנת לתיקון. לעתים נדמה כי כל מה שנחוץ הוא רק התעשתות קלה, מעט שכל ישר ומחשבה צלולה, ואולי גם מידה מסוימת של סלחנות (על הביצוע המשובש, לא על הכוונות הזדוניות).

זוהי כתיבה ארצית, קומונסנסית, משוללת דוגמטיות או מטיפנות, שמהווה בעצם סגנונה אנטיתזה לנפיחות המגלומנית שאוחזת לא פעם במתכננים (וגם בלא מעט ממבקריהם), זו שמעוותת לא רק את צלילות מחשבתם אלא גם את הסביבה שהם אחראים לעיצובה.

משום כך, כדאי ורצוי לקרוא את דבריה של זנדברג לא רק כאמצעי לדרבון לפעולה ולנקיטת עמדה לעומתית מצדם של נפגעי התכנון, אלא גם כקריאה למתכננים להבין כי הם מחויבים, בראש ובראשונה, לתת מענה הגון לצרכיו של קהל המשתמשים הדומם ולא רק לגחמותיו של מזמין העבודה – פוליטיקאי, בעל ממון או כל אינטרסנט אחר. מטבע הדברים, מהולה בהם גם אכזבה עמוקה מהבריחה מאחריות ומהוויתור על הכוח לשנות דווקא מצד אלה שיכולים, אבל לא ממש רוצים, לטלטל את הבניין שבו יושבים כולם.

© כל הזכויות שמורות לבבל הוצאה לאור

ארץ עיר: רשימות מקומיות - אסתר זנדברג
Land City, local essays - Esther Zandberg