» טקסט  » ישראל וא"י  » ספרים חדשים ביוני 2006       חזור

אישראל
מאת: נאוה סמל

ההוצאה: ידיעות ספרים בבסיס ספרה של נאוה סמל (אוגוסט 2005) עומדת אפיזודה היסטורית: מדינת היהודים על אי אינדיאני ליד מפלי הניאגרה. זה כמעט קרה! מרדכי מנואל נוח - עיתונאי, מחזאי ודיפלומט אמריקאי קנה את "גרנד איילנד" שבמדינת ניו יורק וייסד ב-1825 את אררט. אך קריאתו ליהודי העולם לעלות ולהתיישב באי המקלט לא נענתה ואיש לא בא. נוח הפך להערת שוליים בתולדות עם ישראל והאופציה של מדינת יהודים באמריקה נגרפה בנהר השכחה הציוני. שלושת חלקי הספר מתרחשים בימים זהים בחודש ספטמבר, אך בזמנים שונים. החלק הראשון מתרחש בספטמבר 2001 כאשר הישראלי ליעם עמנואל זוכה בירושה מסתורית, נוטש בטריקת דלת את חייו ונעלם באמריקה.

בעקבותיו יוצא חוקר משטרה אמריקאי ממוצא אינדיאני, שהמשימה נכפתה עליו, ובעל כורחו, הוא נדרש לגלות מה זה יהודים, מי הם ישראלים ולמה השבט המוזר הזה מטריד את מנוחתו של העולם כל כך הרבה שנים.

החלק השני של הספר חוזר אחורה לספטמבר 1825, הצומת על ציר הזמן שבו כמעט והייתה מדינת יהודים אחרת. באותו לילה גורלי מזמינה האינדיאנית האחרונה והיורשת החוקית של האי את מרדכי מנואל נוח להפליג בקאנו שלה ומתלבטת האם למסור את מולדתה ליהודים בלא שפיכות דמים.

החלק השלישי בספר מהווה "זמן מקביל" לחלק הראשון. אף הוא מתרחש בספטמבר 2001 - אך בהבדל מהותי. הוא יוצא מנקודת הנחה שקולו הקורא של נוח נענה וכל יהודי העולם אמנם באו להתיישב בגרנד איילנד. אישראל היא מדינתם החוקית כמעט מאתיים שנה, ואילו ישראל המוכרת לנו, לא הייתה מעולם ונמחקה מן ההיסטוריה.

גם בזמן המקביל מתרחש מעקב, אלא שהפעם זהו צלם פפארצי שחור שיוצא למשימה להשיג תמונה מפלילה של המועמדת לנשיאות ארצות הברית - עמנואלה וינונה נוח, צאצאיתו של חוזה המדינה ומושלת אישראל. הצלם מנהל קשר אהבה סוער עם גבר צעיר יליד אישראל, התובע את פירוק מדינת היהודים הבדלנית שבארצות הברית.

הרומן נע על ציר הזמן שבין ישראל העכשווית, אררט של אז ואישראל - המדינה שיכלה להיות.

המפגש בין שני העולמות המקבילים, ובין שתי התרבויות, היהודית והאינדיאנית, זוכה באישראל לעיצוב ספרותי סוחף, עשיר ומרתק. שלושת גיבורי הספר האינדיאנים-אמריקאיים: חוקר המשטרה סיימון טי. לנוקס, המתבקש לחקור את היעלמותו המסתורית של ליעם עמנואל; "יונה קטנה", היורשת החוקית של גרנד איילנד, שנאלצת למסור את האי לידיו של חוזה מדינת אררט; וסיימון, צלם פפארצי שעוקב אחרי נסיונה של עמנואלה וינונה נוח, מושלת אישראל, להיבחר לנשיאות ארצות הברית של אמריקה. שלושתם עוקבים אחרי שבט "עוברי מקום" ונפתחים לזהות זרה ולעצמם.

נאוה סמל, סופרת ומחזאית, ילידת יפו. פרסמה חמישה-עשר ספרים וארבעה מחזות.

בין ספריה: כובע זכוכית (ספרית פועלים 1985); גרשונה- שונה (עם עובד 1988); ראלי מסע מטרה (עם עובד 1992); לעוף מכאן (הוצאת ידיעות אחרונות 2002); ישן הוא ער במקום אחר והאומץ לפחד – קבצי שירה לצעירים (ספרית פועלים, 2000 ו 2004).

ספרה צחוק של עכברוש (הוצאת ידיעות אחרונות 2001) זכה לשבחי הביקורת, היה לרב-מכר ואף עובד לאופרה מצליחה בהלחנת אלה מילך-שריף שמוצגת על במת תיאטרון הקאמרי. ספרה האחרון לצעירים איך מתחילים אהבה ראה אור זה לא מכבר בהוצאת ידיעות אחרונות.

יצירותיה ראו אור גם באירופה ובארצות הברית וזכו בפרסים בינלאומיים.

עוד על יצירתה של נאוה סמל בלקסיקון הספרות העברית

מתוך הספר

מאז נעלמו עקבותיו.
כל ההודעות על נעדרים מסתיימות בצירוף המזוקק הזה, ספק נואש, ספק משלים עם אירוע שהתחולל מחוץ לסדר המוכר.

כשחקן בחזרה, מדקלם סיימון טי. לנוקס את ההמשך הבלתי נמנע, "כאילו בלעה אותו האדמה," ועוטה על פניו את הארשת שכל נשותיו ראו בה כלי נשק יעיל, מפני שהסוותה באופן מושלם את כוונותיו.

האדמה בולעת רק מתים, משרבט לנוקס בפנקסו, ואילו האדם בולע את עצמו. בנחישות הוא תולש את הדף ומכדרר לסל הניירות. עליו להבהיר לממונה שיש להעביר את התיק לחוקר אחר. אין לו שום כוונה להתיש את עצמו במרדף סרק אחרי איזה ישראלי שנעלם באמריקה.

לא בגילו. לא במעמדו.
בעוד הפנקס בידו, מסתנן אל מבטו תצלום הנעדר, ובאותו רפלקס הטבוע בו, אולי מלידתו ואולי בשל ניסיונו רב השנים בציד אדם, נחקק בו מייד דיוקנו של הישראלי. עיניו של הנעדר מצומצמות. ייתכן שהוא נרתע מפני המצלמה, אולי מהבזק האור הפתאומי של הפלש. שערו גזוז בקפידה, ועם זאת כמה קווצות חמקו מן המספריים או צימחו בטרם עת. סנטרו רבוע, נוקשה, לחייו משוקעות. הד דק של התרסה נידף ממנו.

גבר בן גילו, פחות או יותר, ובעמדה ייצוגית. שום תו מיוחד. הוא לא נראה ישראלי במיוחד, אם יש דבר כזה בכלל, מראה ישראלי. כשלנוקס מרחיק מעליו את התצלום, מתגלה עליו כתם שאינו מטשטש את כתב ידו של מפכ"ל משטרת מדינת ניו יורק. "דחוף! בקשה מיוחדת של מחלקת המדינה."

אילו ניתן היה לגרוס את פיסת הנייר שבידיו לרצועות דקות, ובכלל זה גם את הצירוף השחוק "מאז נעלמו עקבותיו"... חוסר-התוחלת שבחיפוש אחר אלה שהאדמה בלעה. לקרוביהם הם מורישים את אי-ודאות מותם.

הוא לא ישא על גבו את הנטל הזה. די לו בנעדרים תוצרת אמריקה. עכשיו גם הישראלים?

Fuck the Israelis

המחאות אינן מועילות. סיימון טי. לנוקס הולם בשולחן ופנקסו מתרומם לרגע באוויר. מעבר למחיצות נושאים עמיתיו את עיניהם. עימות בין לנוקס והממונה הוא אמנם עניין שבשגרה, אך עד כה לא נרשמו התפרצויות אלימות. יש מי שממליץ לו על פרישה מוקדמת. כבר זמן מה מרננים במחלקה על החוקר המהולל שאיבד את מגע הקסם.

במה זכה הישראלי הזה לכבוד שממשלת ארצות הברית טורחת לחפש אחריו? האם ביצע פשע?
הממונה נד בראשו לשלילה.
אז בגין מה הוא מבוקש? האם נדרשת הסגרתו לישראל?
לא.
אולי הוא יודע סודות כמוסים ויש למנוע את חשיפתם, או שהוא פועל בשירותו של גוף עוין?
הממונה אינו טורח להשיב.
האם הישראלי עלול להביך את מדינתו, או להזיק לביטחונה של ארצות הברית? כי אם הוא מתכוון בסך הכל להזיק לעצמו - that’s none of our fucking business.
כעת משתררת דומיה בחדר, והממונה מוודא כי הדלת סגורה.
מדובר בעניין עדין, לנוקס, משימה למומחה. ויש לנו שיקולים.

אלא שסיימון טי. לנוקס אינו נופל בפח החנופה או החובה. אתה יכול לשלוח חוקר אחר, הוא קובע, ובכלל, ישראלי זה עניין לרשויות ההגירה, אבל הממונה פוסק: אנחנו רק מצייתים להוראה מגבוה. סיפחנו אותך לשירות החשאי. אצלם כל החומר על ישראל. אם תפצח...

אז מה? מדינת ישראל תתן לי מדליה? תודה רבה. מי צריך אותות כבוד ממדינה זרה?
בסופו של דבר הוא נאלץ לקבל את הדין. כעת הוא תקוע במקום לא לו, מתקשה לכבוש את חרונו. הוא פונָה בחטף ממשרדו הקבוע, ויושַב מחדש במרכז הסחר העולמי, קומה עשרים וארבע במגדל התאומים הצפוני. תנאים משופרים, מרחב-מחייה שמעולם לא זכה בו, וכדי לרצותו - או כדי לקנות את צייתנותו - הציבו במשרד כורסת מנהלים מעור צבי ומחשב אישי מהדגם המשוכלל ביותר, אלא שזו רק תפאורה המעצימה את זרותו בחלל החדש. איפה מגשי הדואר היוצא והנכנס, ואיפה התמונה על הקיר המנציחה מעצר מתוקשר של מבוקשת שנלכדה רק מפני שלנוקס זיהה את הבושם שבו השתמשה, ואיפה מכתבי ההערכה הממוסגרים ובגדי המטווח שלו והחליפה המהודרת על הקולב, למקרה שייקרא פתאום להעיד בבית המשפט?
מי רוצה תיק בלתי קרוא ועין מפקחת מלמעלה.

סיימון טי. לנוקס בוהה במחיצות. בחוץ זולגים החלונות - ארבעים ושלושה אלף שש מאות עיניים סומות שדמעות ניגרות מהן. בפנים מצלצלים הטלפונים. פשעים ועבירות מתרחשים ללא הרף. בשנים האחרונות אבד לו משהו מהרעב, מחדוות הצייד, וגם כאשר הביא חקירה לכדי פתרון, לא פיעמה בו אותה התרוממות רוח. פעם היה מחסל שני בקבוקי ג'ק דניאלס בזה אחר זה כדי לחגוג סגירה של תיק.

בגילו. במעמדו. ראה הכל ושמע הכל. דבר לא יפתיע אותו. גם לא זרים שנעלמים בארץ שאינה ארצם.

מאז נעלמו עקבותיו. נוסח מוקפד, מכמין את הצער. כך ראוי.

המקום זר ורק הפנקס מוכר.

סיימון טי. לנוקס אוסף את עצמו ורושם:
לכבוד תת-ניצב יואב רוזן- ורדי, נספח משטרת ישראל בארצות הברית, וושינגטון.
התבקשתי על ידי הממונים עלי לחקור עבור מדינת ישראל את פרשת היעלמותו של מר ליעם עמנואל, וקיבלתי ברצון את המשימה.
אגב, האם אין לנעדר שם אמצעי, כמקובל אצלנו?
אני מקווה שאצליח לאתר את הנעדר. אשמח לשרת ידידת אמת של ארצות הברית.
שלך בברכה, סיימון טי. לנוקס, פקד. חוקר בכיר לענייני נעדרים. מסופח לשירות החשאי.
נ.ב. הואל נא להעביר אלי את התצהירים שגביתם בישראל, לרבות כל החומר הרלוונטי אליו אדרש במהלך הדרך.

האחרונה שראתה אותו הייתה הדיילת. טיסת לילה ישירה מ TLV ל JFK. היא זכרה את הנעדר מפני שהסתגר בתא השירותים למשך זמן בלתי סביר. היא כבר עמדה לפרוץ פנימה, אלא שאז הנעדר הגיח לפתע, נינוח, ובפיו שאלה: האם היא מכירה את יורי גגרין?

הדיילת הייתה בטוחה שהנוסע אכן לקה בהפרעה כלשהי. כבר היה לה פעם זוג שנתפס על חם בתא השירותים, ועוד מקרה של אירוע מוחי במהלך הטיסה.

סקס טרנס-אטלנטי. סיימון טי. לנוקס מתרווח בכורסת המנהלים ומאמץ לחיקו את הפנקס. ייתכן שתיק החקירה יתגלה בסופו של דבר כמרתק יותר משסבר תחילה.

תמונה ראשונה במחזה. אדם פורץ מתא צר מידות, ושולף מאיזו תודעה נסתרת את האדם הראשון שפרץ את גבולות כוח המשיכה של כדור הארץ. האם לקה הקוסמונאוט הרוסי בשיכרון מרומים? כך שאל הנעדר את הדיילת. ואולי באותה הקפה יחידה סביב כדור הארץ הציקה לו דווקא שלפוחית השתן?

סוף סוף הוא יצא לחופשי, הבן זונה, קולומבוס של הקוסמוס, אמר לה הנוסע.
הדיילת היתה בטוחה שהנוסע יצא מדעתו.
אתה רוצה כדור הרגעה, שאלה, וכבר הרימה את אפרכסת הטלפון הפנימי המקשר אל תא הטייסים.

הנוסע אמר: חרא של ג'וב, לשמרטף שלוש מאות אנשים בג'מבו, שיעשו הכל כדי להסתיר את אימת המוות שלהם.

מאז, בכל פעם שהיא מדגימה את נוהלי החירום בראשית הטיסה, הדיילת נזכרת בנוסע ההוא. היא חוגרת את אפוד ההצלה המתנפח, מושכת את מסכת החמצן עם הצינורות המידלדלים, ופרצופו המתריס מייד נוסק אליה.

לא מגולח, זיפים טריים. את הזיפים זכרה בוודאות.
האם הנוסע נראה לך מבוהל?
אולי הסתגר כדי לבכות?
לא. דיילים מיומנים באיתור דמעות. יש אנשים שמאבדים את שיווי המשקל כאשר מרבד האדמה נמשך מתחת לרגליהם, כך אמרה לחוקר בישראל. סיימון טי. לנוקס משער שמשהו מן הרעד הזה, רעד האדמה הנעלמת, דבק גם בה.

הנעדר הצביע לעבר החושך המחתל את חלונות המטוס ושאל: איך לומדים הטייסים לשלוט בשלפוחית?
הדיילת הייתה בטוחה שהוא מהתל בה.
מה גרם לה לשאול אם הוא יוצא לשליחות חשאית?

הנעדר המשיך להתעקש על יורי גגרין שלו. מה נטל עמו הקוסמונאוט הרוסי ל"ווסטוק אחד"? כך שאל את הדיילת, בנימה נינוחה של ילד סקרן המעכב את המורה אחרי הצלצול, והוסיף שנטילת החפץ נעשתה בידיעה צלולה שאם לא ישוב, גם החפץ ייעלם מן העולם.

הדיילת איבדה את סבלנותה, והורתה לנוסע לשוב מיד למקומו ולחגור את חגורת הבטיחות.
יורי גגרין? מי זה בכלל? לנוקס מתקשה להבין מן הכתוב אם הטיחה את השאלה בפני הנוסע הטרדן, או לעבר החוקר שגבה את העדות בישראל.

סיימון טי. לנוקס נאנח, מודע פתאום לגילו, אם כי לא למעמדו.
בסוף הוא התרסק. שלוש שנים אחרי פריצת הגבולות הנועזת, מצא הקוסמונאוט הרוסי את מותו בתאונת מטוס טיפשית ובלתי-צפויה.

המוות המיותר לא נרשם בתצהיר מישראל, אך לנוקס מוסיף אותו בכתב ידו, כהערת שוליים בפנקסו.

יעד אפשרי של הנעדר: יוסטון, טקסס, מרכז החלל של NASA. כך הוא משרבט ביומנו, ורק אז מרשה לעצמו להתחפר בכורסת עור הצבי הרכה.

באתר האינטרנט של משטרת מדינת ניו יורק רשומים עשרות נעדרים. סיימון טי. לנוקס מכיר כל אחד בשמו, וכן את ילדיו, מקורביו, אויביו.

אילו היה הוא נעלם לפתע, מי היה מודיע לרשויות על היעדרו?
הרהור שראוי לרמוס אותו באיבו. רחמים עצמיים הם מותרות, ומעורבות אישית רק מחבלת בחקירה. יעשה את הנדרש, אך לא מעבר לזה.

הוא לא חייב לישראלים דבר. הוא אפילו לא מכיר ישראלים, אלא ממסך הטלוויזיה.
CNN. פריצה לחדשות. הם כבשו אותנו. אנחנו כבשנו אותם. הרגו, הורגים, יהרגו. אין לו עניין במעגל הדמים האינסופי במזרח התיכון. מטריחים את העולם בעניינם כבר למעלה ממאה שנים. כשעולה שמה של ישראל, הוא ממהר ללחוץ על השלט ולהעביר לערוץ הטבע. בונה הנהר מקים סכר מתחת למים. הרגלי הרבייה של צבי לבן-זנב. רק מול המראות האלה הוא מצליח לעצום עין.

ואף על פי כן, נעדר ישראלי.
ישראלים זה מין יהודים, לא? איזה מין יהודים הם, הישראלים?

© כל הזכויות שמורות לידיעות ספרים הוצאה לאור

אישראל - נאוה סמל