» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים באפריל 2007       חזור

מדריך תיירים בעיר זרה
מאת: מאיה בז'רנו
A Tour Guide in a Foreign City - Maya Bejerano

ההוצאה: כרמל מדריך תיירים מסתורי, מוכרת פרחים מזוקנת, אברך לבוש שחורים וכלב שנעלם הם רק חלק מן הדמויות המתהלכות בין דפי קובץ הסיפורים החדש של מאיה בז'רנו. הסיפורים נעים בין הריאליסטי לפנטסטי, בין הביוגרפי לבדוי. דמויות הנשים של בז'רנו עוברות מן ההוויה הישראלית המקומית למחוזות רחוקים; מן המציאות אל החלום ובחזרה. שוב ושוב הן נעות מסוחררות בין פיתויים ותשוקות: בין הכמיהה ל"יופי נפלא, צבעוני" ולהתנסויות חושיות לבין הידיעה שביופי טמונה גם סכנה, ורגעים של אימה מבליחים מתוכו תמיד. הן מתלבטות בין הרצון ל"מדריך תיירים בעיר זרה" לבין הבחירה שלא לפענח את הזרות.

אבל זהו גם ספר של רגעים קטנים, יומיומיים - ביקור אצל ספר, הכנת מרק, חגיגת יום הולדת אחרון, שבהם נרקמות מערכות יחסים אנושיות - מכאיבות אך בה בעת גם מלאות חמלה. "מדריך תיירים בעיר זרה" הוא ספר הפרוזה השני של המשוררת מאיה בז'רנו, שפרסמה עד כה אחד-עשר ספרי שירה. קדם לו ספרה "השמלה הכחולה וסוכן הביטוח" (1992), שיצא לאור בהוצאת כתר-עכשיו.

מאיה בז'רנו בלקסיקון הספרות העברית החדשה

סדר הסיפורים בספר: פועל בגן | פרחים פרחים (תערוכת פלוריש הבינלאומית 87') | אתה לא קובע כלום (פרחים לראש השנה) | שמלה ורודה, שמלה צהובה | המתנה או השרשרת | מדריך תיירים בעיר זרה | במספרה של לירן | מי לקח את הציורים שלה? | יום הולדת אחרון (היכן מסתתרת ההנאה?) | היעלמותו של יוּפִּי | הסיפור על בתולת השלום של טרוחיו | פעמיים מרק דלעת וגזר

מדריך תיירים בעיר זרה מאת מאיה בז'רנו בהוצאת כרמל, עריכה: מעין הראל, עיצוב עטיפה: ציפי שוורץ, צילום עטיפה: אליעזר עשת, 123 עמודים.

שמלה ורודה, שמלה צהובה | מאיה בז'רנו
זו הייתה שמלה צהובה, וכאן זו שמלה ורודה. או להיפך - שם הייתה זו שמלה ורודה וכאן היא תהיה כמובן צהובה. אני מתקשה לבחור כי הצבע הצהוב עבורי הוא מה שהיה הצבע הוורוד עבור גיבורת הסיפור ומה שלמעשה גרם לה לבלבול השיכרוני המתוק - אריג רך וצונן למגע בצורת שמלה חסרת שרוולים, החושפת את מפתח הצוואר עד לעצם החזה ונופלת מטה בעצירה בלתי נתפשת עד לאמצע השוקיים בקוטר נדיב.

אבל למה היא מתרגשת בעצם כל כך משמלה, ועוד כאשר זו מצויה בהישג יד במספר לא קטן של צבעים? כלומר, הגזרה המסוימת הזו חזרה ונתפרה עבור נשים אלמוניות ואקראיות, שעשויות יהיו להיכנס לחנות הקסומה במרכז רחוב בעיר ששפתה זרה לה (אולי איטלקית?) או בעיר קייט על חוף הים. השעה, בכל אופן, היא שעת בוקר קיצית חמה בהחלט.

היא התכוונה לקנות את השמלה האחת בכל הצבעים שהיו שם: בכחול ובירוק, באדום ובסגול ובלבן בצהוב וכמובן את הוורודה. אבל האם היא בשבילה? מה פרוש בשבילה? מי התקין את השמלה הזו ומי יכול היה לדעת שתהיה זו היא, מי שלה אני מועידה מעמד של תייר חולף, שתתפעם ותחלום ותרכוש אותה? ובאמת יש כאן חלום כפול - חלומו של מעצב או מעצבת אלמונית סמויה וחלומה שלה. מעצב טוב צריך לדבר עם הבדים שלו, לא רק למששם - ליצור מן הבדים השונים גזרות שילבשו דמויות הזויות שאולי לעולם לא יפגוש. בדמיונו הן סובבות בנשף עצום ברחובות באולמות בחדרים במעליות ועל מיטות, במכוניות, והוא רואה אותן בגניבה בהצצה, כדי להיות לצדן בהיחבא.

והיא שוכבת לצדו של בעלה בחדר קטן בבית מלון, בשיאו של טיול רחוק, טיול שתוכנן כבר לפני שנים בהיותה אם צעירה לבת קטנה אחת ורק השנה, בשלהי הקיץ, עם ראשית הסתיו, הוא מתקיים, והיא כבר אם לארבעה ילדים בוגרים. לבתה הצעירה בת השבע עשרה הבטיחה לקנות גם כן שמלה, ומצוקתה גדולה כי לא מצאה עבורה דבר, ולמחרת עליהם לחזור לביתם.

ביתם הוא בעיבורי המושבה. בית שהוציא את עצמו בהחלטיות מעוררת יראה ללב שדה, מוקף צמרות עצים ושפעת עשב ופרדסים ושיחי צבר פראיים ופרחי בר, ובעצם לא נידוי יש כאן אלא בחירה, כמו שני השבטים וחצי השבט שהפרידו עצמם מהמחנה, נישבּים אל תוך המרעה העשיר שמעבר לגבול הירדן. ואצלם היה זה אביה, שביקש לחיות על שפת הגבול, בפאת השדה הרחב, לחוש את מרחבי מולדתו האבודים שנותרו בניכר. שביל מרוצף נפתל מחבר את פתח חצרם עם מרכז המושבה - שם סניף הדואר, המרכולית ומועדון התרבות ולמי שזקוק, לרווקים שבהם - מכבסה קטנה. זה בית ילדותה ובית נעוריה והבית שלתוכו בגרה כאישה נשואה וכאם.

איפה עוד ניתן למצוא קו חיים שלם כזה המקיים את חוקי הדרמה בנאמנות קנאית, במסירות דתית? היא נזכרת בלורקה, המשורר האהוב עליה, בסגירות האפלה המדכאת של חומות הבית, המקיפות את נשות הבית האומללות. אבל אצלה החומות אינן נראות, הן אינן, אלא מרחבים פתוחים פתוחים בלי מעצור. והיא כמהה לחומה רק לה. לא מאבן הן החומות הללו.

עכשיו היא מתעוררת בשעת לילה מאוחרת ויוצאת למרפסת הנשקפת אל העיר הזרה, שרחובותיה ריקים מאדם. העיר מוארת באור הירח המלא ובפנסים ספורים, ומרחוקֿלא רחוק מתגרה בפניה בהופעתו המרהיבה המוארת מבנה של ארמון ממשי. המבנה הגדול משובץ חלונות ראווה רבים, ובכל חלון קורצת לה שמלה בצבע אחר. פניה של דמות אחת חוזרים ומהבהבים בבוהק עז בכל חלון, מכול בגד, וכל הדמויות מתנועעות ורוקדות בזרועות חשופות. האם אלה פניה שלה? היא יוצאת ומוצאת עצמה לפני אותו ארמון, בפתחה של מעלית שקופה, ונדמה שכל הקיר הגבוה עומד לצנוח על ראשה. מעליות נפתחות ונסגרות עולות ויורדות. היא נכנסת למבנה המלא באנשים, בנערים ובנערות. בתוך אולם ענק היא מובלת ומולבשת בשמלה הוורודה. הכול מבהיק ונקי מאוד.

בחדרי השירותים מזהירים אותה לא להתרשל בפגיעה בכללי הניקיון של המקום. אפילו אפר של סיגריה? חס וחלילה, כי אם תיתפס בזה היא עלולה להיענש ולהיכלא שם לנצח ותימק באלמוניות באיזה תא נידח. איש לא יתעניין בך, נאמר לה, כולם זרים זה לזה, חולפים מהר, מחפשים, מחפשים? התשובה הצטיירה לה כתחושה של צבע, ולמרות כללי הניקיון על השלטים היא הבינה שכאן לומדים ציור. כאן בית ספר גבוה לציור.

אבל השמלה, או נכון יותר השמלות, עוד אינן בידה. היא מתרוצצת במסדרונות המבהיקים מתאווה להגיע לכניסה האחורית הסודית של חלונות הראווה בהן תלויות השמלות שלה, כאילו רצתה לשחרר אותן. כי כל אחת מהן היא נערה מכושפת שהייתה לאימום של שמלה, והרי בגללן היא כאן.

אל יום קיצי שטוף אור מתעוררת ל' בחדר המלון. מבעד לדלת חדר האמבטיה הפתוחה למחצה היא רואה את בעלה מתגלח ושורק לעצמו חרישית, רכון בגֵו חשוף, וכה מוצק עדיין, ניצול מן הזמן המכרסם. הוא מחייך ומציף את לבה באהבה גדולה, שמתפשטת בכל גופה. היא מתמוגגת אליו וקמה בכותנתה הפשוטה וקדה לפניו קידה שלפני מחול. יחד הם רוקדים לצלילי מנגינת אקורדיון איטלקית. קולו של מריו לנצה מסתבך ביניהם, נשפך מן הרדיו. הם נופלים על המיטה הרחבה, אבל כעבור רגע היא מנתרת ממנה וממהרת להמריץ את אישה השרוע לרוחבה להתלבש ולצאת.

בזוית עינה הימנית, כמדומה לה, בהרף עין של עפעוף ראתה אותה בחטף מבעד לשמשת החלון של המכונית הנוסעת, ביום אתמול - שמלה ורודה קסומה בחלון הראווה של חנות בוטיק לא גדולה למדי אבל בהחלט איכותית. 'ליאונורה' היה שם החנות, כתוב בכתב יד דק ומסולסל, כמעט לא נראה, כשמה של הגיבורה האופראית הטראגית של ורדי האהוב עליה. וזה הספיק וגם חלון הראווה הצנוע בממדיו ובו רק שתי שמלות באותה גזרה - האחת ורודה והאחרת בצבע שלא זכרה.

אבל איפה החנות?
הם מתיישבים בבית קפה קטן ופינתי באותו רחוב שבו, היא בטוחה, נמצאת החנות שנרשמה בזיכרונה. אבל בדרך הבוקר משהו עיכב ובלבל. היום בדיוק נערך מרוץ מרתון אזורי של אזרחים, והמונים גדשו את הרחוב: מכנסיים קצרים או מכנסי טרנינג קלים, גופיות צבעוניות כובעי קסקט ונעלי ספורט, ריח זיעה קלה, שיער מתבדר של נשים ונערות וזרועות מקופלות תפוחות שרירים לאתלטים שבהם, והיו כאלה. בהחלט. היא לא יכלה לגרוע עין מהם - הגברים הרצים כבסרט נע אינסופי, כשצלבי זהב וכסף קטנים מרצדים מהם, מרצדים ומפתים מתגרים.

לפתע ראתה את פתחה של ה'ליאונורה' ככנף ציפור קסומה, חומקת. "חכה לי כאן... אני אחזור... נזכרתי איפה זה", היא אומרת לבעלה, שולחת לו את חתימת שפתיה באוויר. ואז נעלמה דמותה מעיניו המתענגות על רחבת בתי הקפה והמדרכות ומיד מילאו אותה נשים אחרות וילדים ואנשים שקודם לא היו שם. הוא חזר ורכן על השולחן הקטן שלפניו, ממתין.

אמרתי קודם שכאן זו שמלה צהובה, ושם במציאות - שמלה ורודה, אבל מה שהתחולל בחנות הקטנה היה שכרון בדים מטורף.

ל' עומדת לבדה בחנות, מתאמצת לנטרל ולהחריש את עצותיה הרכות והמתוקות של המוכרת המטופחת, באיטלקית שממנה הבינה רק את המילה סניורה, סניוריטה. היא לא הכחישה ולא עצרה את שטף דיבוריה וזו המשיכה לפטפט ולהערים לפניה עוד ועוד פריטי לבוש. אבל את מה שחשקה נפשה ביותר לא הציעה לה המוכרת, ואז עשתה מחווה פתאומית ותקיפה והצביעה לעבר חלון הראווה - "אסטו, אסטו", אמרה. "אההה" צחקה המוכרת "פרדונה מה, פיאצ'ה פיאצ'ה" ול' תרגמה לעצמה משהו אפשרי: זה באמת יתאים לך זה באמת בשבילך, בדיוק בשבילך, קחי קחי. ועוד הביעו פניה התנצלות חביבה על שלא נזכרה בשמלות לפני כן. והיא החלה לאסוף את כל יתר הבגדים שנותרו מיותרים ודחויים ול' נשארה לבדה סוף סוף בתא המדידות מאחורי וילון בצבע בז'.

יש בה רעידות של עונג ורטט צונן למגע הבד החלק והרך - משהו שבין ויסקוזה למשי, מעורב עם עוד בד - אולי כותנה? ואז עצמה את עיניה מול המראה בתא הקטן וכשפקחה אותן בחשש לא מועט ראתה פרצוף של בחור זר נשקף ליד בבואת כתפה שבמראה.

"פרדון", הפליט לעברה, "טואלטה?"
הוא חיפש את השירותים. צווחה קצרה נשמעה מגרונה. ואז ראתה את דמותה העטויה בשמלה הוורודה האוורירית, שליטפה את ברכיה ואת ירכיה הערומות והניפה את שתי זרועותיה החשופות למעלה. היא שילבה אותן מאחור והידקה אותן על מתניה ועוד, כשלפתע נשמעה מוסיקה, איזו אריה אופראית, שנקטעה מיד בפרסומת זרה, כמובן. ושוב קטע מאותה אריה ידועה שבה הנערה המאוהבת ג'ילדה מתוודה לעצמה על אהבתה לסטודנט המתחזה, שהוא הנסיך הנוכל הזנאי, אבל היא תמימה ונבערת. הפרסומת חדרה בגסות למוסיקה המתוקה הזו, שֿל' נהגה לשמוע בנעוריה הרחוקים. קולה של הקריינית האיטלקית היה כה מפתה וקצר רוח, עד שלא היה צורך להבין דבר ממה שאמרה. ברור היה שהיא מכרה מוצר.

לפתע עלה בה הבזק זיכרון מאחד הבקרים בגן הבית - קוּר שקוף מרצד בשמש נראה אז בגן היפה, יצור קטנטן מיטלטל מתנדנד באוויר - קל ומרחף וזוהר. כל הגן מסביב נבלע במראהו, שקוף כפרפר ענוג מסנוור בשמש. העין המתעתעת נטרדה ממנו והסתנוורה. אבל היה זה רק עלה יבש למחצה, עלה ירוקֿאפור, לכוד בקור ארוך של אבק, שהרוח טלטלה ונענעה בשמש. קרן השמש שחדרה מבעד לענפים הגבוהים והצל מסביב הם שגרמו לכך שלא נראה וגם נראה בריכוז רב.

כעת עמדה מול המראה של 'ליאונורה'. ערימת השמלות בצבעים השונים הלכה וגבהה, תא ההלבשה הקטן כבר היה מכוסה בהן כולו והיא לבדה במרכז, עירומה למחצה, רגליה חשופות ויחפות. האיש הקטן שהתגורר בתוכה כבר השמיע את קולו המרוסק הקטיפתי הלוחש מבמעמקי גרונה: "מה שלומך, ל'? את מתלבטת? קחי". זה היועץ הפרטי שלה, הגמד המתוק, סליל קול שהמציאה אמה עבורה ועבור אחיה כשהיו קטנים.

מה לעשות? באיזו שמלה בדיוק לבחור? לבחור לבחור... תמיד צריך לבחור ולהעדיף על פני - את הוורודה או הצהובה הירוקה ו/או הכחולה? כשלבשה את השמלה הכחולה ברקו עיניה בגון עמוק ומפתה מן המראה, ומרחק של מטר נעשה מרחק שאין לגמאו.

היא התאהבה בזה ועברה ללבוש את השמלה הצהובה, ששיוותה לה הילה זוהרת, נסיכית, חמה ובלתי נתפשת ובכל זאת מהוגנת מאוד. הצהוב המס את ליבה. היה בו לגביה משהו מדויק מאוד, כפי שרצתה להיראות, כך הרגישה. אי אפשר היה לוותר על הצהוב.

אבל יותר מכול נמלאה באושר כאשר לבשה את הוורודה - הוורוד שהלך והתבהר לענן שמימי ענוג בשעת שקיעה או שמא זריחה, בשולי השמלה הארוכה עד אמצע השוקיים. ורוד כחול צהוב אדום לבן. כל הצבעים היו כלולים בצבע הזה, שלכאורה הוא די מנודה, צבע אירוני לצדם של אובייקטים שונים: ספסל ורוד, קיר ורוד חיים ורודים? סרבל עבודה ורוד ואולי מדי הצבא בוורוד? כל החיילים והמצביאים ילבשו ורוד? ואסירים בכלאם?

היא אוהבת ורוד כי זה צבע מתפשר, צבע מפשיר קצוות חדים, צבע של עור הגוף בינקותו. היא נכנעת ומפסיקה להסביר לתרץ לעצמה, וכדי לגבור על השלילה ועל הספק היא מחליטה לקנות את כל השמלות. האור בבוטיק הועם, נדלק ונכבה. היא שמעה קולות של האצה - הקונה האחרונה התבקשה לעזוב. רגע, מה השעה? באמצע המדידות, לבושה בשמלה הוורודה, רצתה להימלט החוצה יחפה. "קחי הכול, קחי הכול" צרח לה האיש הקטן שבתוכה. היא קפאה על מקומה. ליד הקופה התברר לה שמחירה של כל שמלה הוא כמחיר שאמדה ביחס לכל השמלות יחד. ידיה דחו והרימו בכל פעם שמלה אחרת. הצבעים התערבלו בתוכה, מילאו את ריקנותה, והיא התנודדה כפוחלץ.

היא לא יכלה לזוז. איבריה הפכו לחוטי ברזל נוקשים, והמוכרת המודאגת הזעיקה מישהו באיטלקית. קולה האדיב והרך שמקודם הפך צווחני. ל' לא קלטה כלום - היא רק הבינה, לצערה, כי הם סוגרים עוד מעט והיא לא שילמה עדיין. גבר במדים, כנראה שוטר, רכן לעברה. האם הושיבו אותה על כסא? באנגלית עילגת ניסה להסביר לה כי היא חייבת להחליט, ולשלם, מהר. ואז קמה לפתע והחלה צועדת החוצה.

כרטיס האשראי היה התכשיט היחידי שענדה בכיס מכנסיה וכמו שנכנסה כך יצאה. הזבנית רדפה אחריה עוד כמה מטרים בחוץ, ניסתה לשדלה. הערב ירד נפל עליה והיא נזכרה בבעלה. איפה את, איפה נעלמת? היא החלה לרוץ, לחפש את דרכה ברחובות העיר היפה, שהנורות בה מוגנות במרכבות מוזהבות. פנסים החלו להידלק לאט, ואוזנה כמעט והתחככה באחד מהם. האם אני בגובה המתאים? איפה היה ביתֿהקפה שלנו? אנשים ישבו סביב שולחנות עגולים קטנים ופטפטו באיטלקית ובשפות אחרות: אנגלית, גרמנית. היא עברה במדרכות לידם ולא מצאה את המקום ממנו נפרדה מבעלה, את השולחן העגול הקטן ואת בעלה השעון עליו. אין זכר לפניו המרגיעות, למבטו, לנוכחותו המחייכת. אבל ייתכן שהוא ממתין לי בעודו מחפש ומחפש? וזו כמובן טעות נוראה, כי במקרים כאלה צריך להעדיף את המצב הנייח.

היא סבבה באותם רחובות שוב ושוב. נראה היה שהרחובות כאילו הוסטו ונעו ממסילתם כעל בימה מסתובבת. אבל אילו שאלו אותה איך ישוב ויתגלה בפניה בעלה - כי ברור היה שהוא יימצא - לא שיערה שדווקא מצד עורפה. היא חשה לפיתה של חנק חם ועדין בצווארה, של שתי כפות ידיים גדולות לא חלקות ולולא הריחה אותן מיד הייתה פורצת בצעקה. כפות ידיו של בעלה זוהו כמובן וכבר עמד לידה, מחייך ודומע.

למחרת, כשעה לפני הנסיעה לשדה התעופה פנו ל' ובעלה וביקשו מנהג המונית לעצור לרגע ליד חנות הבגדים 'ליאונורה'. הם נכנסו וקנו את השמלה הוורודה והצהובה, שילמו ועזבו.

2002

© כל הזכויות שמורות לכרמל הוצאה לאור

מדריך תיירים בעיר זרה - מאיה בז'רנו
A Tour Guide in a Foreign City - Maya Bejerano