» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים בפברואר 2007       חזור

האישה בלבן
מאת: וילקי קולינס
The Woman in White - Wilkie Collins

ההוצאה: אחוזת בית תחילתו של "האישה בלבן" במורה צעיר לציור, וולטר הרטרייט, המקבל משרה באחוזת לימרידג' שבלונדון. בדרכו למפגש ראשון עם תלמידותיו, האחיות לורה ומריאן, נקרית בדרכו באישון לילה, ולהרף עין, אישה לבושה כולה לבן, מבוהלת ונתונה במצוקה. הוא מציל אותה מחבורת אנשים הרודפים אחריה, אך אין לו מושג מיהי ומדוע היא בורחת. כשהוא מגיע לאחוזת לימרידג' ורואה את לורה ומריאן, הוא נדהם מהדמיון של לורה, היפה מבין השתיים, לאישה בלבן. אהבתו ההולכת ומתעצמת ללורה וזכר האישה המסתורית בלבן רודפים אותו ואת כל אחד משאר גיבורי הספר, הרעים והטובים כאחד.

הוא יוצא לבלוש בתעלומת זהותה של האישה בלבן, ונחוש בדעתו לפענח את החידה, ובעיקר את הקשר שלה ליושבי אחוזת לימרידג'. מכאן ואילך מתפתחת עלילה שופעת מהפכים מפתיעים ותחבולות ספרותיות, המניחה יסוד מוצק הן לריאליזם פרטני והן לספרות המאה ה-20 בכל הקשור לתזוזות בנקודות תצפית (הסיפור מסופר מפי דמויות שונות). מה שהיה יכול להיחשב לעוד סיפור אהבה אופייני מהמאה ה-19, הופך באחת לאחת הקלאסיקות החשובות בתולדות הספרות ולספר הנחשב עד היום לרומן הבלשי הראשון בעולם במתכונתו הידועה לנו עד היום.

וילקי קולינס הוא סופר שחייבים להכיר. צ'רלס דיקנס התוודה שקולינס השפיע על כתיבתו באופן בלתי ניתן לשיעור, ג'ורג' אליוט אמרה שבלעדיו העולם לא היה מכיר את הרומן הבלשי, ובשנות השישים של המאה ה-19 הוא היה הסופר המפורסם והנחשב ביותר באנגליה. קולינס הוא סופר שנמצא בכל רשימת מופת בעולם המערבי, ו"האישה בלבן" הוא אחד הספרים החשובים והמרתקים שנכללים ברשימת הקריאות מרחיבות הדעת.

במשך שנים ביקשו הוצאות ספרים שונות בישראל לתרגם את הספר החשוב הזה, ומי שהוציאה לפועל את מפעל התרגום הזה והקדישה לו למעלה משנתיים, היא המתרגמת צילה אלעזר, שתירגמה עד כה מאנגלית יותר ממאה ספרים, ובהם "שיניים לבנות" של זיידי סמית, "אלוהי הדברים הקטנים" של ארונדהטי רוי ו"רודף העפיפונים" של חאלד חוסייני.

האישה בלבן מאת וילקי קולינס בהוצאת אחוזת בית, תירגמה מאנגלית והוסיפה הערות: צילה אלעזר, מבוא מיוחד מאת אמנון ז'קונט, עיצוב עטיפה: סטודיו דוד חליבה, 672 עמודים.

מבוא: האיש שהמציא את הבלש | אמנון ז'קונט
ההיסטוריה, זקנה מבולבלת שכמותה, זקוקה לעתים לתזכורות כדי שלא לשכוח פרטים. כתב יד לא גמור שגילו יורשיו של הסופר צ'רלס דיקנס בעיזבונו הספרותי, יזכיר תמיד שאמן הסיפור האנגלי בן המאה התשע-עשרה, וכמוהו הספרות המודרנית כולה, הושפעו במידה רבה מסופר אנגלי אחר, נחשב לא פחות בשעתו. "זהו רומן," כתב דיקנס, כנראה לעצמו, בפתחו של כתב היד, "שיעסוק באנשים, ברגשות ובעוולות חברתיות - והכול בסגנונו של וילקי קולינס."

דיקנס וקולינס היו חברים, יריבים, שותפים ומורים זה לזה. שניהם באו מרקע "מכובד", אך בניגוד לדיקנס, שבילדותו הידרדרה משפחתו לדלות מרה, הלכה משפחתו של קולינס מחיל אל חיל. אביו, ויליאם קולינס, צייר נופים ידוע, מימן את לימודי בנו בבית ספר יוקרתי. הבן, וילקי (שמו המקורי היה גם כן ויליאם, אך כבר בנעוריו חתם בשם החיבה שהוצמד לו), בחר לבלות את הזמן בכתיבת סיפורים על תעלומות רצח וגנֵבה. הרקע להתרחשויות אלה היה בית ספרו, ומובן שהדבר לא תרם למעמדו שם.

משסיים את לימודיו, קיבל קולינס מאביו סכום כסף, כדי שישתלב בחיי המסחר. בתוך כמה חודשים ירד הכסף לטמיון, וקולינס הצעיר רכש לו שם של נוכל. האב לא התייאש: תחנתו הבאה של וילקי היתה בית ספר למשפטים, שבו החל ללמוד ב-1846. הפעם היו תקוותיו של הצייר הנכבד עתידות להתגשם, אם כי רק לאחר מותו: ב-1851 , כשהיה וילקי בן עשרים ושבע, נעשה לעורך דין.

אלא שגם ניסיונותיו של קולינס לעסוק במקצוע המשפטים נחלו כישלון. כישוריו כעורך דין לא עלו על כישרון המסחר שלו, ובמקום להופיע בבתי משפט החל לצייר, כאביו. ציוריו נחשבו טובים למדי, ואחד מהם אף התקבל לתערוכה ב"אקדמיה המלכותית". עובדה זו, ביחד עם מותו של אביו, שיחררו את קולינס מכל מחויבות למסלול החיים שהתוו לו הוריו. הוא התערה בבוהמה של לונדון והתפרנס מציור של פורטרטים בהזמנה ומבניית תפאורות לתיאטרון.

אך הספרות שבה והתגנבה אל תוך חייו. קולינס הצעיר מצא בעיזבונו של אביו סדרת יומנים, כתובים בפרטנות טרחנית. משהתפנה לקרוא אותם, התרשם ממספרן של הדמויות הידועות הנזכרות שם, אך לא היה יכול שלא להבחין גם בשיממון השורר בין השורות. הוא ערך את היומנים, שיכתב פה ושם, ולבסוף פירסם אותם בשנת 1848 בשם "זיכרונות מחייו של מר ויליאם קולינס". פרסומו היחסי של אביו, בצירוף מגוון של הבחנות אירוניות ומשעשעות שהוסיף קולינס לטקסט, הפכו אותו לרב מכר.

מרגע זה התברר לקולינס ייעודו באופן סופי. הוא השלים רומן היסטורי שבכתיבתו החל עוד בבית הספר למשפטים - "אנטונינה, או נפילתה של רומא", ומיד עבר לכתיבתו של ספר נוסף - "באזיל"3 - סיפור מורכב, ריאליסטי ועסיסי על פיתוי, בגידה ונקמה, המתרחש בקרב המעמד הבינוני האנגלי. הספר זכה להצלחה מסחרית רבה והציב את קולינס בשורה הראשונה של הסופרים האנגלים הפופולרים באותה תקופה. משזכה להכרה, פנה קולינס לכתוב את יצירתו הגדולה - "האישה בלבן", אשר פורסמה בהמשכים במשך כל שנת 1860 בכתב עת שערך והוציא צ'רלס דיקנס.

אחריו נכתבו יצירות נוספות, ובהן "ללא שם", "ארמאדייל" ו"אבן הירח", שכולן זכו להצלחה. כשנפטר בשנת 1889, והוא בן שישים וחמש, הלכו אחר ארונו בני החברה הגבוהה של לונדון, כתף אל כתף עם ציירים, מבקרים וסופרים. אחד מהם, וולטר בסאנט, השלים כתב יד שנמצא בעיזבונו של קולינס - "אהבה עיוורת"8 - והוציאו לאור בתקווה לגרוף רווחים נאים. תוחלתו נכזבה: בהיעדר יד האמן של קולינס, היצירה לא התקבלה בציבור ונעלמה בסל האשפה של הספרות.

קולינס ודיקנס
הצלחתו של "באזיל", הרומן הריאליסטי הראשון של קולינס, שראה אור בשנת 1852, לא הקנתה לו רק פרסום, תהילה ורווחים נאים, אלא גם את ידידותו של סופר בולט אחר בן התקופה, שהיה מבוגר מווילקי קולינס בתריסר שנים - צ'רלס דיקנס.

מה הדבר שגרם לסופר הידוע, שהיה מוקף בחוג קבוע של מעריצים, להתחבר אל קולינס, הסופר המתחיל?

ביוגרפים יודעים לספר כי בתקופה שבה פגש בקולינס, היה דיקנס שרוי במתח נפשי. מפעל הכתיבה שלו נעצר, אחרי שסיים לגבש ולהפיץ את תפיסותיו החברתיות ולשחזר את סיפור חייו מזוויות שונות (שיאו של תהליך השחזור היה "דייוויד קופרפילד", שראה אור בשנת 1850, שנה לפני שדיקנס פגש בקולינס). גם חייו האישיים היו נתונים למשבר: דיקנס ורעייתו קתרין נמצאו בתהליך של התרחקות, וחבריו הטובים, פרסי פיצג'רלד וג'ון פורסטר (מי שיהיה בעתיד הביוגרף של דיקנס), לא סיפקו אותו עוד. דיקנס נזקק "לאדם שבחברתו יוכל לשכוח את מעמדו הבולט, בעיותיו מבית ואפילו את קהל מעריציו; אדם שיטה לו אוזן אוהדת". קולינס היה האדם הנכון במקום הנכון, וברגע שנפגשו - אימץ אותו דיקנס אל תוך חייו במידה כזאת, שקולינס נקרא בפי כול "Mr. Dickens' young man".

מעמדו של קולינס כצִלו של דיקנס לא התקיים זמן רב. עד מהרה גילה זה האחרון שבן לווייתו הצעיר ניחן לא רק בכישורים חברתיים כדוגמת חוש הומור, קלילות ושנינות לשון, אלא גם בכישורים ספרותיים, שכמה מהם היו חסרים לדיקנס עצמו. הדעה המקובלת היא שדיקנס, אשר פירסם את ספריו בהמשכים, התלבט בשאלה ספרותית-עקרונית: כיצד להפוך כל פרק לסיפור-זוטא עם התחלה, שיא וסיום, ועם זאת לשמור על קו עלילתי כולל. כשקרא את "באזיל", הוקסם מיכולתו של קולינס לגבש שרשרת של סיפורים, שכל אחד מהם היה עשוי להוות אפיזודה העומדת בפני עצמה, ולהופכה לעלילה מרובת מִפנים המיוסדת על תעלומה. על פי דעה זו, דיקנס חייב לידידותו עם קולינס את המבנה המותח והנפתל ב"סיפורן של שתי ערים " (1859), "תקוות גדולות" (1860) ו"אֶדווין דְרוּד" ( 1870).

ואולם מעיון ביצירותיו של דיקנס שנכתבו בסמוך לתחילת היכרותו עם קולינס ולאחריה, מסתמן מאפיין אחר לגמרי שנוסף לכתיבתו של דיקנס, ומעורר את המחשבה שהמרכיב החשוב שדיקנס שאב מקולינס היה הפיוט.

לא קשה לעמוד על הדמיון בין הסצנה הלילית, שבה רואה הַרטרַייט לראשונה את האישה בלבן בצומת הדרכים להמפסטֶד הית ולפינצ'לי, ובין הסצנה שבה פוגש פיפ את האסיר הנמלט ב"תקוות גדולות". אווירת המסתורין, השרטוט המדויק של עצמים ואנשים (קולינס, צייר בן צייר, היה אמן ההתבוננות. כך הוא מתאר את הבעת פניה של האישה בלבן: "עיניים מביטות היישר לפנים, בלהט ועם זאת בהיסח הדעת." [עמ' 47]) ובעיקר - הנימה הפיוטית המתגנבת אל התמונה הריאליסטית: "שם, באמצע הדרך הרחבה והזוהרת - שם, כאילו באותו רגע צצה מתוך האדמה או נפלה מהשמים - עמדה דמותה של אישה יחידה, לבושה מכף רגל ועד ראש במלבושים לבנים. פניה היו נטויות לעברי במבע שואל וחמור סבר, וכשנעמדתי מולה, הצביעה ידה על הענן האפל שמעל לונדון." (עמ' 42). אפילו צעידה פשוטה הופכת תחת עטו של קולינס למעין שירה (עמ' 45): "שמנו פעמינו ללונדון והמשכנו ללכת יחד בשעה הדמומה הראשונה של היום החדש."

ההפריה לא היתה חד-צדדית. גם קולינס למד מדיקנס רבות. הוא הפנים כמה מתפיסותיו של האחרון בענייני מעמד חברתי, ממון והצלחה, והשתכלל בכל הנוגע לבנייתן ולאפיונן של דמויות, על מניעיהן ועולמן הפנימי. הדרכתו הצמודה של דיקנס זכתה לביטויים רבים בהתכתבויות שהתנהלו ביניהם: "קראתי את הספר בתשומת לב רבה," כותב דיקנס לקולינס לאחר שקיבל לידיו את "האישה בלבן", "בכל הנוגע לדמויות - הוא מצוין."

קולינס הפך לכותב קבוע בכתב העת שערך דיקנס, ואשר הכיל סיפורים ורומנים בהמשכים, רובם פרי עטו ומיעוטם - משל סופרים שנחשבו על ידו ראויים. כתבי עת מסוג זה זכו באותה תקופה לתפוצת ענק באנגליה ובארצות הברית, וסיפקו בידור לכל המשפחה, כשהאב או הבן המשכיל קראו מתוכם באוזניהם של כל בני הבית. לא אחת פירסמו דיקנס וקולינס סיפורים שכתבו שניהם יחד, כמו למשל "מסעם העצל של שני שוליות בטלנים", שראה אור בשנת 1857.

הגורם שהעיב לבסוף על יחסיהם של שני הסופרים בעלי ההשקפה החברתית המטריאליסטית, היה, למרבה האירוניה, הממון. בשנת 1861, בעקבות הצלחתו של "האישה בלבן", הציע ג'ורג' סמית, הבעלים של Cornhill Magazine , שהתחרה בעיתונו של דיקנס ואף נערך בידי יריבו, ויליאם מייקפיס תאקרי, סך של חמשת אלפים ליש"ט לקולינס בתמורה לרומן בהמשכים על כל נושא שהוא. קולינס הסכים בתנאי שיוכל להשלים רומן אחר, שאותו הבטיח לדיקנס ("ללא שם"). גם לאחר שהחליט לנטוש את דיקנס, הוסיף צלו של פטרונו להאפיל עליו. במכתב לאמו הסביר: "חמשת אלפים ליש"ט בעבור תשעה חודשים עד שנה של עבודה - רק דיקנס משתכר כך".

"ללא שם", שנמסר לכתב העת של דיקנס, אכן הכיל מרכיבים רבים שאִפיינו את כתיבתו של זה. במרכזו עמדה שאלת זהותו החברתית של אדם, מעמדו הפיננסי ומידת התמיכה שהוא יכול לצפות לה ממשפחתו ואוהביו. במובן ידוע, היה הספר חזרה על רעיונות המופיעים בספרים דומים של דיקנס, כמו "בית קדרות" ו "דוריט הקטנה", ובקורטוב של רשעות ניתן להגדירו כ "עבודת גמר" שכתב קולינס עם סיום לימודיו בבית מדרשו של דיקנס.

הקרע עם דיקנס - ששוקם במקצת כמה שנים מאוחר יותר - וההתקשרות עם סמית הולידו את "ארמאדייל" - רומן שהיה שונה מכל קודמיו ורחוק מאוד מן הרומנים של דיקנס. "ארמאדייל" נכתב בדרך חדשנית, מתוך שילוב הבחנות בין הדיאלוגים ובין חלק מהתיאורים באמצעות שינויים באותיות הדפוס. הוא הביא לעולם דמות סנסציונית של אישה בלשית, מעין ג'יימס בונד ויקטוריאני ממין נקבה, שבפעילותה משתקפים חיי העיר המודרנית, על החידושים הטכנולוגיים בני הזמן ההוא, ובהם הטלגרף, החשמל וגם רעלים חדשים כמו חומצה הידרוקרבונית, שהתגלתה רק בשנת 1858, שנים אחדות לפני פרסום הספר. "ארמאדייל" ביסס את מעמדו של קולינס כסופר "מודרני", קרי: חדשני מבחינה ספרותית, חקרני מבחינה מדעית, ובעל אידיאולוגיה חברתית מובהקת ברוח הזמן.

בעוד דיקנס מעמיק את מעורבותו החברתית באמצעות הרומנים שלו, הוסיף קולינס ושיכלל את יכולתו בטוויית חידות. לכל אחד מן השניים נמצא מקום משלו בספרות האנגלית, ולרגעים נראה כי התלמיד עולה על רבו, והאטרקטיביות של קולינס בציבור גוברת על זו של דיקנס. עם מותו של דיקנס התברר שהאחרון היה מודע לכך, משהתגלה, כאמור, כתב היד הבלתי גמור שהעיד כי שאף לחקות את ידידו-תלמידו. האישה בלבן
כל ספריו של קולינס היו רבי מכר בשעתם, אך "האישה בלבן" היה יותר מכך. בתוך פחות משנה הוא הפך לספר פולחן. באוקטובר של שנת 1860 כינה אותו הירחון "נשיונל רוויו": "הספר הפופולרי ביותר השנה". השפעתו הרחיקה אל מעבר לשדה הספרות ופלשה לכל תחומי החיים: הבושם הנפוץ ביותר בשוק נקרא Woman in White, וכך גם גלימות לבנות שנמכרו ברחוב בונד. הריקוד האופנתי בקרב המעמד הבינוני היה ואלס Woman in White, והאריסטוקרטים רקדו קוואדריל שנשא אותו שם.

מה היה סוד קסמו של הספר שהפך את מחברו בִּן לילה לסופר מבוקש ולמגה-ידוען? חלק מהצלחתם של קולינס ושל ספרו ניתן, כמובן, לייחס לתמיכתו של דיקנס. אך מעבר לכך היו גלומים ב"האישה בלבן" כמה חידושים שלא רק כבשו את לבם של הקוראים בשנות השישים של המאה התשע-עשרה, אלא גם סיפקו השראה לסופרים רבים אחרים, עד לימינו אנו.

החידוש הבולט ביותר ביצירה זו של קולינס הוא אותו שילוב של חידה ופיוט, שכבר הוזכר. ברמה המופשטת יותר, מדובר במיזוג הנכסף של שכל ורגש. האחרון - בגלגולו הפרוע והסנסציוני - חסַר עד מאוד בספרות האנגלית הוויקטוריאנית, המהוגנת, חמורת הסבר והרציונלית, ומחפשיו נאלצו להסתפק ברומנים פשטניים וזולים, שזכו לכינוי "רומנים למשרתות". כמו רבים מנכסי הרגש של אנגליה, גם רומנים אלה יובאו ברובם מצרפת (ועל כן נקראו גם "רומנים צרפתיים", ולא מעט כותבים אנגלים של רומנים כאלה התהדרו בשמות עט צרפתיים כדי לקדם את המכירות).

במכתב לחבר, קולינס מתוודה שהעתיק את הרעיון המרכזי וחלק מהעלילה מספר צרפתי שרכש בפרוטה בדוכן ספרים בפריז. על העלילה הרומנטית הלביש חידה לוגית ואת הדילמות הקשורות בזהות חברתית, שבהן עסקו הוא ודיקנס באופן שיטתי. "הרעיון המרכזי," הסביר בריאיון שנתן בשנת 1877, " [הוא] של מזימה המתרחשת בתוך חייו הפרטיים של אדם, ומטרתה לגזול מאישה את זהותה ולעמת אותה עם אישה אחרת הדומה לה במראה החיצוני. קעקוע זהותה של האישה עומד ביסוד חלקו הראשון של הסיפור. שיקום הזהות עומד ביסודו של החלק השני."17

"כתיבתו של ספר מתח," אמר פעם לכותב שורות אלה איש הספר מיכאל הנדלזלץ, "דורשת יותר מכישרון ספרותי. היא דורשת אינטליגנציה." זוהי מעלתו השנייה של "האישה בלבן": החידה שבבסיסו מתוכננת בחוכמה רבה עד לאחרון פרטיה, וכשהקורא מגיע אל הסיום, הוא נוכח לדעת שלכל פרט שהובא בפניו יש מקום ומשמעות בפסיפס הכולל. על פי היגיון זה בנויות גם הדמויות: "מן הרעיון המרכזי נגזרות כמה מן הדמויות הראשיות," מוסיף קולינס ומסביר באותו ריאיון, בשנת 1877: "מאחורי המזימה חייב לעמוד שטן ערמומי. שטן-גבר? אולי שטן-אישה? סוג העיוות הנדרש מתאים לגבר, אולי גבר ממוצא זר. את הרוזן פוֹסקוֹ ראיתי לנגד עיני מיד, החלטתי על שמו והנחתי לו לחכות. [עתה] התרכזתי במחשבה על שתי הנשים. שתיהן היו חייבות להיות תמימות, אך גם בעלות אינטרסים משל עצמן. ליידי גְלַייד נראתה לי כאחד הקורבנות התמימים. ניסיתי לעצב את השנייה - ונכשלתי [...] בבוקר הבא שכבתי ער במיטתי כעשר דקות. מוחי המעוות החל לפעול באופן עצמאי, מבלי להיוועץ בי. אן קַתֶריק המסכנה נכנסה לחדר ואמרה 'נסה אותי' [...]"

קולינס היה אפוא הראשון שהכניס אל הספרות האנגלית מבעד לשער הראשי את הרגש, את המטפיזיקה ואת הסנסציוניוּת, שהתגנבו עד עתה מבעד לכניסת המשרתים. הוא עשה זאת על ידי הרכבתם על עלילה הגיונית, אפשרית ומהוגנת במידה כזאת שלא היתה כל בושה לקרוא אותה בפומבי ולשוחח עליה במפגשים חברתיים. בזכות המרכיב הרגשי שבספר היתה הגבירה פטורה מלעיין בחשאי ברומנים שהחזיקו חדרניותיה באגף המשרתים, ואילו המרכיב הלוגי המסובך משהו, עדיין היווה קו הפרדה ברור ומרגיע, שהגדיר את הפער בין יכולותיהן האינטלקטואליות המוגבלות של אותן חדרניות ובין הכישורים המשוכללים לכאורה שהתגדרו בהם אדוני הבית.

כפי שהעיד לא אחת, הקדיש קולינס מחשבה רבה גם לדמויות. בכל הנוגע לעיצובן - דומה שעלה על רבו. דמויותיו מהוות תערובת מרשימה של תכונות מצויות ואקסצנטריות, אפשריות ופנטסטיות. ספק אם רבים מקוראיו של קולינס פגשו אדם הדומה באמת לדמותו של פוסקו, אך כולם יכלו לדמיין אדם כזה חודר אל עולמם המוגן, וגם "להלביש" את תכונותיו הפיזיות והאישיותיות על דמויות המצויות בסביבתם. תכונותיהן של הדמויות סטריאוטיפיות וחד-משמעיות, אך הן "מכסות" את מלוא מגוון ההתנהגויות האנושיות שהקורא מכיר: פוסקו הוא "נבל" קלאסי, הרטרייט הוא "בלש" כהלכתו, סר פרסיוול גלייד הוא אדם "רדוף סוד" אופייני ונבל מן הסוג הטרגי, ואילו לורה פֵיירלי, אישה בעלת מנהגים נאותים, מוכשרת ובעלת יוזמה, מייצגת את רוח התקופה, ובכך מתווכת בין הקורא לספר. דמותה החידתית, המעורפלת והבלתי יציבה של אן קתריק - האישה בלבן - הולמת בדיוק את החלום שנושא בלבו כל גבר המקווה לפגוש אישה יפה בצרה, ועם זאת, אינה בעלת עוצמה מספקת לעורר חשש בלב רעייתו, היכולה לקרוא את הספר בלב שקט ובהנאה.

"האישה בלבן" הוא נוסחה מנצחת, ובכך אינו שונה מנוסחאות אחרות, בכל תחום שהוא, שתרמו לתרבות האנושית עוד מדרגה להניח עליה את רגלה ולהתרומם הלאה. ההבדל היחיד בינו ובין נוסחאות אחרות בעלות מעמד מכריע (E=MC2, למשל) הוא שיוצרה השתכח. את השכחה הזאת, שאין לה הצדקה - בא תרגום זה לתקן.

אבל בספרות, בניגוד למדעי החיים, דבקוּת בנוסחאות אינה מבטיחה הצלחה. כל סופר נדרש להעניק לתבנית המוכרת של ספר המתח ערך מוסף אסתטי, פיוטי ורעיוני, פרי מוחו שלו. זו הסיבה שרק סופרים בעלי כישרון רב מצליחים להפיק מן הנוסחה של ספר מתח קלאסי יצירה חשובה ובולטת, ואילו כותבים בעלי כישרון בינוני או מועט מוציאים מתחת ידם ספרות דלה, צפויה ושגרתית. מבחינה זו הוכיח קולינס את גדולתו עוד בחייו: כל ספריו מבוססים על אותה נוסחה, ובכל זאת אף אחד מהם אינו דומה לזולתו.

מורשתו של קולינס
השילוב של חידה ופיוט שיצר קולינס, הופנם לא רק על ידי דיקנס, אלא גם על ידי דורות של כותבים שפעלו בהשראתה של הנוסחה שהמציא. באותה נימה פיוטית שקולינס ידע למזוג ביצירותיו הריאליסטיות, ניתן לקבוע שיצירותיו חיות בינינו בצורת כתבי ממשיכיו, סופרי המתח שבחרו בקו הריאליסטי. כך, למשל, דמותו האקסטרווגנטית המרושעת של הרוזן פוסקו סיפקה השראה לשורה מגוונת של נבלים בספרות ובקולנוע, מן הברון גייגרן רב הקסם ב"גרנד הוטל" של ויקי באום, ועד לגולדפינגר של איאן פלמינג; הרעיון המרכזי ב"אבן הירח" - גלגוליה של אבן יקרה, שנעקרה מעינו של אליל וממיטה אסון על המחזיקים בה - שימש בסיס לאינספור רומנים, סיפורים וסרטים, ובהם תריסר הגרסאות שנכתבו ל "קללת מונטזומה". גם דמות הבלש של הרטרייט ייסדה שושלת מרשימה של בלשים ממשיכים, שכולם ירשו את תכונותיו: הרטרייט הוא מורה לציור, שונה מבני המעמד הבינוני-גבוה המקיפים אותו הן במעמדו הכלכלי והן במעמדו החברתי. הוא "אאוטסיידר", חריג, שעמידתו מן הצד והתבוננותו במשחק החברתי המתנהל לעיניו הופכת ליתרון ענייני וגם מוסרי בכל הנוגע לזיהוי האמת. נשמע מוכר? כל הבלשים הקלאסיים - מפיליפ מרלו של צ'נדלר, דרך פוארו של כריסטי או האב בראון של צ'סטרטון, ועד "הבלש המזמר" או קולומבו הארוז במעיל הגשם המרופט שלו - הם "אאוטסיידרים" כאלה, שכוחם בחריגותם.

קולינס גם טבע את המבנה הספרותי של ספר המתח הקלאסי, שלא השתנה עד היום, ולפיו פרטי החידה נפרשים בתחילתה של היצירה, ופענוחה מתמשך לכל אורכה - עד לפתרון שבסיום. בסיפורי התעלומה הקודמים למאה התשע-עשרה, כמו למשל בסיפוריהם של המלט ואדיפוס, הצופים או הקוראים יודעים את הפתרון למן התמונה הראשונה, והפענוח הוא מנת חלקם של הגיבורים. ספריו של קולינס היו הראשונים שהתבססו על ההבטחה שמשדר כל ספר מתח מצוי, ולפיה הכותב מתחייב להחזיק את קוראיו בעוררות רגשית ואינטלקטואלית עד לעמוד האחרון שבו תיפתר התעלומה.

אבל ייחודו של קולינס אינו רק בטביעתם של דפוסים ספרותיים שזכו לחיקוי, אלא גם בכך שזיהה אינטואיטיבית את הצורך הקיים באדם המודרני בעלילות ריאליסטיות, שבהן הגיבורים מתמודדים עם חידה (וזאת להבדיל מעלילות דומות, אך פנטסטיות, שפירסם בערך באותה תקופה סופר מתח אחר - אדגר אלן פו). הסוגה הספרותית החדשה, שקולינס ייסד, ייצגה אמת פסיכולוגית ופילוסופית עמוקה, שהקדימה את זמנה: בימיו של קולינס שלטה בקרב המעמד המשכיל האשליה, שהמדע והטכנולוגיה יפתרו את כל בעיותיו של הגזע האנושי.

במובן מסוים תפס המדע את מקומה של הדת: הוא התיימר להסביר את הטבע, וגם לנחם על טעויותיו. גם במקרים שבהם לא נמצאה תרופה למחלה זו או אחרת, או לתופעת טבע פוגענית כלשהי, היו הכול בטוחים כי זוהי אך שאלה של זמן עד שתתגלה. רק לקראת מחציתה של המאה העשרים התברר שאין אלה פניהם האמיתיות של הדברים, ונראה שככל שהאדם מתקדם בפתרונן של בעיות, כך הוא מתרחק מפענוחן של חידות אחרות, קריטיות יותר. אנו יודעים לשכפל כבשים, להעביר תמונות מקצה העולם אל קצהו, להטיס מעבורות חלל ולהאכיל את יושביהן בגלולה זעירה שתספק את מזונם למשך יממה, אך אין לנו גלולות נגד בדידות, נגד סרטן ואפילו לא נגד שפעת.

לכן, בתוך תוכנו אנו חשים פחד מפני כל אותם דברים סמויים מן העין, זרים ובלתי מוסברים, שהם, כך נדמה, השליטים האמיתיים בחיינו.

על הפער האנוּש הזה, שבין היכולת המדעית והשכלית שלנו ובין המגבלות שבצִדה, אין המדע יכול להתגבר. זו שעתה הגדולה של הספרות, ובעיקר ספרות המתח העוסקת בפענוחן של חידות ומציעה להן פתרונות בדויים, אך מסַפקים. הפושע חכם, אבל הבלש חכם יותר. המדינה האויבת היא בעלת עוצמה, אבל המרגל, בזריזותו השכלית, יגבר עליה. בספרי המתח, שלא כמו בחיים המודרניים, אפילו לתופעות המסתוריות ביותר נמצא פתרון. בכך הם מאפשרים לקוראיהם החיים בסתירה פנימית של תחושת עוצמה לצד תחושה של קוצר יד, לחוש מידה של סיפוק בתחום שבו החיים אינם תמיד מספקים.

וילקי קולינס ברא אפוא את אחת הדמויות המאפיינות ביותר של המאה העשרים: הבלש החוקר. "בלשים" כאלה נמצאו גם קודם לכן בספרות העולמית (אדיפוס, למשל, החוקר את סוד מוצאו, או המלט המנסה לפענח את מות אביו), ובמובן מסוים כל דמות ספרותית חקרנית היא "בלש", אך עד להתגבשותה של ספרות הבלש הריאליסטית המודרנית - שקולינס היה מייסדה - כמעט שלא קמו דמויות ספרותיות שכל תפקידן מתמצה בפיזור הערפל מעל מערכת של עובדות, ומעמדן בעולם החילוני-רציונלי מהווה מילוי מקום זמני של ה"מושיע ", מקום שבחברה הדתית היה שמור לאל באמצעות נביאיו והנִסים שהוא איפשר להם לחולל.

בספריהם של קולינס ושל ממשיכיו, הבלש, או הגיבור-החוקר, הוא מושיעו של הקורא בעולם לא מסודר, נטול צדק וחוק, ולעתים גם נטול היגיון. החזרתו של הסדר על כנו באמצעות פתרון התעלומה יוצרת בלבו של הקורא תחושה של פורקן ואפילו נחמה, המקלה עליו להתמודד עם הפער הבלתי פתיר שקיים בחייו בין אשליית הביטחון ובין האיום שמסתתר מאחורי כל תופעה לא מובנת.

עדיין ראוי לברר: אם ספרות המתח אכן מייצגת בצורה מוצלחת כל כך את המבוכה והחרדה המאפיינות את המאות העשרים והעשרים ואחת, מדוע יצא לה במקביל שם רע של ספרות רדודה, נוסחתית ובנאלית?

ההסבר פשוט: כמו אל כל ענף משגשג, גם לתחום ספרי המתח זורמים יזמים המבקשים לגרוף רווחים קלים על ידי חיקוי סממניו החיצוניים של ספר מתח, והזנחת איכותו הפנימית. הם רוקחים עלילות מסובכות, משבצים בהן רגעים של משבר ושל דרמה, אבל שוכחים את הכלל הבסיסי: רומן מתח הוא קודם כול רומן. ככזה, עליו לעמוד בכל הקריטריונים של ספרות טובה: עלילה מותחת, אך גם אפשרית וסבירה; דמויות מרתקות, שתהיינה גם בעלות עומק פסיכולוגי; כתיבה מהירה וסוחפת, אך לא טכנית ושבלונית, וכן דימויים יצירתיים ואמירה מקורית של הסופר.

וזהו עוד ציווי ספרותי שהנחיל וילקי קולינס לממשיכי דרכו: ספריו, ובמיוחד זה המונח לפניכם, אינם תשבצי היגיון גרידא, אלא משקפים תהליך אנושי ופסיכולוגי שעוברות הדמויות תוך כדי פתרון התעלומה. בעקבות ספריו של קולינס הוכיחו סופרי מתח גדולים, ובהם גרהם גרין, ג'וזף קונרד, ג'ון לה-קארה, ריימונד צ'נדלר ואחרים, שלספרות המתח יכול ואף חייב להיות ערך מוסף ספרותי, ולעתים גם הגותי ופיוטי. לקורא הנבון לא נותר אלא לנהוג בעניין זה כמו בעת רכישתו של כל מוצר אחר: להיזהר מחיקויים.

אמנון ז'קונט
תל אביב, חורף 2007

מתחיל את הסיפור ווֹלטר הַרטְרַייט
מפונדק קלמנטס, מורה לציור

1
זהו סיפור על מה שסבלנותה של אישה יכולה לשאת
ועל מה שנחישותו של גבר יכולה להשיג.

אילו היה אפשר לסמוך על מערכת המשפט שתרד לעומקה של כל פרשה חשודה ושתנהל כל הליך של חקירה בסיוע מצומצם בלבד של שמן הזהב והשפעותיו המרככות, ייתכן שהאירועים הממלאים דפים אלה היו מגיעים לבית משפט וזוכים למידה ראויה של תשומת לב הציבור.

ואולם שלטון החוק, במקרים בלתי נמנעים אחדים, הוא משרתו העסוק מאוד של הכיס התָפוּח, ולסיפור לא נותר לפיכך אלא להיות מסופר בפעם הראשונה כאן. הקורא ישמע אותו עכשיו כפי ששופט היה מן הסתם עלול לשמוע אותו. מתחילתו של הגילוי ועד סופו לא יימסרו שום נסיבות בעלות חשיבות על סמך עדויות מפי השמועה. כשירצה המקרה ומחבר שורות הקדמה אלה (וולטר הרטרייט שמו) יהיה קרוב יותר מאחרים למאורעות המיועדים להיכתב, יתארם הוא בעצמו. ולכשיכזיב ניסיונו, יפרוש מתפקיד המספר, ואת המשימה שנטל על עצמו ימשיכו, מהמקום שבו הפסיק, אחרים שביכולתם לתאר את הנסיבות העומדות כאן לעיון, ויעשו כן על סמך ידע אישי ובאותה בהירות ונחרצות שאפיינה את דברי קודמיהם.

את הסיפור המובא בזאת יגולל אפוא יותר מעֵט אחד, כדרך שבבית משפט מגולל יותר מעד אחד את סיפור מעשה הפשע, וגם לשמה של אותה מטרה: להציג את האמת, ותמיד מהפן הישיר והבהיר ביותר שלה, ולהתחקות אחר התפתחותה של שורה אחת שלמה של מאורעות, באמצעות הזמנת הדמויות שהיו קשורות אליהם ביותר בכל שלב ושלב לספֵּר, כל אחת בתורה, על התנסותה שלה, מילה במילה. יבוא אפוא וולטר הרטרייט, מורה לציור בן עשרים ושמונה, ויישמע ראשון.

2
זה היה יומו האחרון של חודש יולי. הקיץ הארוך והחם התקרב אל סיומו; ואנחנו, עולי הרגל היגעים של מדרכות לונדון, התחלנו להעלות במחשבתנו את העָבים שעל שדות החיטה ואת רוחות הסתיו שעל חוף הים.

אותי, בעוונותי, הותיר הקיץ המתפוגג בבריאות לקויה, ברוח נכאה, וגם, אם האמת חייבת להיאמר, בחסרון כיס. בשנה האחרונה לא כילכלתי את משאבי המקצועיים בזהירות הנקוטה בידי בדרך כלל; ובגלל פזרנותי יכולתי לצפות רק לסתיו של קיום חסכני בין הבית של אמי בהמפסטד לבין מעוני שלי בעיר.

הערב, אני זוכר, היה דמום ומעונן; האוויר הלונדוני היה בשיא כובדו. זמזומה הרחוק של התנועה ברחוב היה בשיא עמימותו; הדופק החלש של החיים הפועמים בגופי, והלב הכביר של העיר שסביבי, כמו הלכו ושקעו, ברפיון הולך ורב, יחד עם השמש השוקעת. התעוררתי ובחיקי ספר ששיקע אותי בתנומה במקום בקריאה, ויצאתי את מעוני אל אוויר הערב הצונן של הפרוורים. זה היה אחד משני הערבים בשבוע שהייתי רגיל לבלות עם אמי ועם אחותי. לפיכך שמתי פעמַי צפונה בכיוון המפסטד.

לתיאור המאורעות שעלי עוד למסור אני נדרש כאן לציין כי אבי מת זה שנים אחדות לפני התקופה שאני כותב עליה עתה, וכי אחותי שרה ואני היינו היחידים ששרדנו ממשפחה בת חמישה ילדים. אבי היה מורה לציור לפנַי. הודות למאמציו, הוא ראה ברכה רבה בעמלו; ודאגתו האוהבת לעתידם של התלויים ביגיע כפיו הניעה אותו, מאז נשא לו אישה, לייחד לביטוח חייו נתח מהכנסותיו, שעלה בהרבה על זה שרוב הגברים מוצאים לנכון להפריש למטרה זו. הודות לזהירותו המופלאה והסתפקותו במועט נשארו אמי ואחותי, אחרי מותו, אדוניות לגורלן, כשם שהיו בחייו. אני המשכתי בקו הזה, והיו לי כל הסיבות להכיר תודה על האפשרויות שעמדו לפני בצאתי לחיים.

הדמדומים השקטים עדיין רטטו על רכסיו הגבוהים של שדה הבור הפתוח, ונוף לונדון שמתחתי שקע אל תוך תהום שחורה בצלו של הערב המעונן, והנה הגעתי אל שער הבית של אמי. רק צילצלתי בפעמון, וכבר נפתחה הדלת לרווחה בתנופה, ובמקום המשרתת הופיע ידידי האיטלקי הנכבד פרופסור פֶּסקָה, וזינק בגיל החוצה כדי להקביל את פני בחיקוי נוכרי צורמני של ברכת שלום אנגלית עליזה.

בזכות עצמו, וגם, אם יורשה לי להוסיף, בזכותי שלי, ראוי פרופסור פסקה לכבוד של עריכת היכרות רשמית. יד המקרה עשתה אותו לנקודת המוצא של סיפור המשפחה המוזר שאותו מבקשים דפים אלה לגולל.

את ידידי האיטלקי הכרתי לראשונה בכמה בתים חשובים שבהם הוא לימד את שפתו ואני לימדתי ציור. על תולדות חייו ידעתי רק שהוא נשא לפנים משרה באוניברסיטת פדובה; שהוא עזב את איטליה מסיבות פוליטיות (שאת טיבן הוא נמנע בעקביות מלציין באוזני איש); ושזה שנים רבות הוא יושב בלונדון כמורה לשפות מבוסס ומכובד.

פסקה לא נחשב לננס ממש - כי מבנה גופו הצטיין בהתאמת איברים מושלמת מכף רגל ועד ראש - אך היה, כמדומני, האיש הקטן ביותר שראיתי מחוץ לזירת מופעים. הופעתו החיצונית שיוותה לו בכל מקום מראה יוצא דופן, אך המוזרות הלא-מזיקה של אופיו הבליטה אותו עוד יותר בין שורות בני המין האנושי. הרעיון שהכתיב את חייו היה, ככל הנראה, החובה להפגין את הכרת התודה לארץ שהעניקה לו מקלט ואמצעי קיום, ואת זאת הוא עשה במאמצים עילאיים להפוך את עצמו לאנגלי. את המחמאה שחלק לאומה בכללותה הוא הביע במטרייה שנשא תמיד ובשימוש תמידי בחותלות ובמגבעת לבנה, אלא שדעתו של הפרופסור עדיין לא היתה נוחה מהדבר, ולפיכך שאף להפוך לאנגלי גם בהרגליו ובבילוייו, ולא רק במראהו החיצוני. משקבע כי אומתנו מתייחדת משאר האומות בחיבתה לעיסוק בספורט, הקדיש את עצמו האיש הקטן, בתום לבו וללא כל הכנה מוקדמת, לסוגי הספורט והבילוי האנגליים שלנו כל אימת שנמצאה לו שעת כושר להצטרף לפעילויות אלה, וזאת מתוך שכנוע עמוק כי בעזרת כוח הרצון הוא יוכל לאמץ את סוגי הפעילות הספורטיבית הלאומית שלנו, בדיוק כשם שאימץ את החותלות הלאומיות שלנו ואת המגבעת הלבנה הלאומית שלנו.

ראיתיו מסַכֵּן את איבריו בלי חשבון בציד שועלים ובמגרש הקריקט, וזמן-מה לאחר מכן ראיתיו מסכן את חייו, בדיוק באותה פזיזות, בימהּ של בּרַייטוֹן.

נפגשנו שם במקרה, ורחצנו יחד בים. אילו עסקנו בפעילות מיוחדת לאוּמה שלי, הייתי, כמובן, משגיח על פסקה בשבע עיניים, אך הואיל ונוכרים מסוגלים בדרך כלל לדאוג לעצמם בתוך המים לא פחות טוב מאנגלים, לא עלה כלל על דעתי כי אמנות השחייה לא היתה אלא עוד סוג של פעילות שנוספה לרשימת הפעולות הגופניות היאות לגברים שהפרופסור חשב שיוכל ללומדן ללא כל הכנה מוקדמת. זמן קצר לאחר שהתרחקנו שנינו מהחוף נעצרתי, וכשנוכחתי כי ידידי אינו לצדי, סבתי לאחור כדי לראות היכן הוא.

לבעתתי ולתדהמתי לא ראיתי ביני לבין החוף דבר זולת שתי ידיים לבנבנות נאבקות לרגע קט מעל פני המים, ואחר כך נעלמות מן העין. כשצללתי לחפשו, מצאתי את האומלל מוטל מקופל על הקרקעית, בשקע של חלוקי אבן, ונראה קטן בהרבה מכפי שראיתיו אי-פעם בעבר. בדקות המעטות שחלפו בעת שהובלתי אותו למקום מבטחים, השיב האוויר את רוחו, והוא עלה על מדרגות תא הרחצה[3] בעזרתי. עם התאוששותו החלקית, שבה גם האשליה הנהדרת שהיתה לו בעניין השחייה. ברגע ששיניו הנוקשות איפשרו לו לדבר, הוא חייך בלי הבעה ואמר שזה ודאי קרה בגלל עווית.

כששב לאיתנו לגמרי, הוא התיישב לידי על החוף, ובתוך רגע הבקיע אופיו הדרומי החם את כל המעצורים האנגליים המלאכותיים. הוא העתיר עלי את הביטויים המופלגים ביותר של חיבה - קרא בלהט, בסגנון ההפרזה האיטלקי האופייני לו, כי מעתה ואילך יעמדו חייו לרשותי - והכריז כי לעולם לא ידע אושר עד שתימצא לו שעת כושר להוכיח את תודתו בשירות כלשהו שיעשה למעני, שירות שאולי אזכור עד אחרון ימי.

עשיתי כמיטב יכולתי לעצור את שטף דמעותיו והצהרותיו החגיגיות בכך שהתעקשתי להתייחס אל ההרפתקה כולה כאל נושא טוב לבדיחה, והצלחתי לבסוף, כפי שהנחתי שיקרה, למתן את תחושת החובה העזה שפסקה חש כלפי. לא אז ולא אחר כך, כשחופשתנו הנעימה הגיעה אל סיומה, לא העליתי על דעתי ששעת הכושר לשרתני, שאליה נכסף בשקיקה כזאת ידידי האסיר-תודה, נועדה לבוא במהרה; שהוא יעוט עליה בהתלהבות וללא שהות; ושבעשותו כן הוא יטה את זרם קיומי כולו אל אפיק חדש, וישנה אותי בעיני עצמי כמעט עד לבלי הכר.

ובכל זאת, כך היה. אילולא צללתי לחלץ את פרופסור פסקה ששכב מתחת למים על מצע של חלוקי אבן, יש מקום להניח בכל הסבירות שבן אנוש מסוגל לה כי לעולם לא הייתי מקושר אל הסיפור שדפים אלה יגוללו - ואפשר שלעולם לא הייתי אף שומע את שמה של האישה שחיה בכל מחשבותי, שתבעה לה חזקה על כל מעייני מרצי, שהיתה לדמות המנחה היחידה שמכתיבה עתה את תכלית חיי.

הערות ביוגרפיות: וילקי קולינס
וילקי קולינס נולד ב-8 בינואר 1824 בלונדון, כבנו הבכור של צייר הנופים ויליאם קולינס. כשהיה בן שבע-עשרה החל לעבוד כשוליה בבית עסק לסחר בתה. ב-1846 החל ללמוד בבית ספר למשפטים, ורכש בו ידע רב, ששימש אותו אחר כך בספריו.

ב-1844 כתב את יצירתו הראשונה, I?lani (שראתה אור רק ב-1999, לאחר כמאה וחמישים שנים). ב-1848, בעקבות מות אביו, פירסם את עיבודו ליומני האב בשם "זיכרונות מחייו של מר ויליאם קולינס". בזמן ההוא גם החל לטפח קריירה בציור, ואחד מציוריו הוצג בתערוכת הקיץ של "האקדמיה המלכותית" ב-1849. ב-1850 הופיעה בדפוס בפעם הראשונה יצירת פרוזה שלו, "אנטונינה, או נפילתה של רומא", ומאז הקדיש את חייו לכתיבה.

במארס 1851 הכיר קולינס את צ'רלס דיקנס. בין השניים נקשרו קשרים אמיצים של ידידות ושיתוף פעולה מקצועי. כמה מיצירותיו של קולינס פורסמו בהמשכים בשבועון הספרותי של דיקנס, ולאחר מכן ערך אותן דיקנס לפני הופעתן כספרים. בהמשך גם כתבו יחד כמה יצירות.

ב-1860 ראה אור בהמשכים הרומן "האישה בלבן", שביסס את מעמדו הספרותי של קולינס. הרומנים "ללא שם" (1862), "ארמאדייל" (1866) ו"אבן הירח" (1868; תורגם במלואו לעברית בידי אהרן אמיר, הוצאת "כתר", 1992), זכו גם הם לתפוצה רחבה ולאהדת הקוראים. במשך שנים היה קולינס אחד הסופרים האהובים ביותר באנגליה הוויקטוריאנית, ולמשך זמן מה היה בעל השכר הגבוה ביותר בין הסופרים האנגלים בני התקופה.

בשנות השבעים של המאה התשע-עשרה ייחד קולינס חלק גדול מעבודתו לתיאטרון. הוא הפיק גרסאות תיאטרליות של הרומנים שלו, ואת יצירות הפרוזה החדשות שלו כתב מתוך כוונה לעבד אותן לבמה. בין הרומנים החשובים שלו מהשנים ההן: "גבר ורעיה" (Man and Wife, 1870), "החוק והגברת" (The Law and the Lady, 1875) ו"לב ומדע" (Heart and Science, 1883). הרומן האחרון שלו, "אהבה עיוורת", הושלם לאחר מותו בידי אחד מחבריו.

סגנון חייו הבלתי שגרתי של קולינס נעלם מעיני הציבור. קולינס מעולם לא נישא. מ-1858 חי עם האלמנה הצעירה קרוליין גרייבס ובִתה. ב-1868 עזבה אותו גרייבס, וקולינס הכיר את מרתה רוּד והוליד לה שלושה ילדים. כעבור שנתיים חזרה אליו גרייבס, וקולינס הוסיף לקיים זו לצד זו שתי מערכות יחסים, עד למותו ב-23 בספטמבר 1889.

קולינס נקבר בבית קברות במערב לונדון. על מצבתו נכתב שהוא מחברו של "האישה בלבן". במותו השאיר כ-30 רומנים, יותר מ-50 סיפורים קצרים, 15 מחזות לכל הפחות ויותר מ-100 יצירות שאינן בפרוזה.

© כל הזכויות שמורות לאחוזת בית הוצאה לאור

האישה בלבן - וילקי קולינס
The Woman in White - Wilkie Collins