» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים במרץ 2007       חזור

החלומות של איינשטיין
מאת: אלן לייטמן
Einstein's Dreams - Alan Lightman

ההוצאה: עברית ברן, שוויץ, שנת 1905. שעת שחר מוקדמת. פקיד צעיר מנמנם בכיסאו במשרד הפטנטים. בחודשים האחרונים פוקדים אותו חלומות מוזרים על עולמות-זמן שונים. יש עולם שבו נע הזמן בתנועה מעגלית, וכל מה שמתרחש בו ישוב ויקרה באותה צורה בדיוק: כל חיבוק, כל נשיקה, כל מוות. בעולם אחר הזמן זורם כמו נהר, והאנשים נשטפים באדוותיו. בעולם שבו הזמן נע אחורה האנשים חיים את חייהם במהופך, מרגע המוות עד הלידה. בעולם הסטטי נשארים צעירים לנצח. ובעולם שמשכו יום אחד בלבד, מספיקים האנשים לחוות כל חוויה מחייהם - אבל רק להרף עין.

"בעולם בלי עתיד, כל פרידה מידיד היא מוות. בעולם בלי עתיד, כל בדידות היא סופית. בעולם בלי עתיד, כל צחוק הוא הצחוק האחרון. בעולם בלי עתיד, אנשים נאחזים בהווה כאילו היו תלויים על צוק."

שמו של הפקיד הצעיר הוא אלברט איינשטיין.
הוא שוקד על מחקר מהפכני. חלומותיו ימצאו מקום בתורת היחסות.
החלומות של איינשטיין הוא רומן קסום המגשר על מרחק שנות האור שבין מדע לאמנות. הספר תורגם לעשרות שפות ושהה שבועות רבים ברשימות רבי המכר בארה"ב ובאירופה.

אלן לייטמן הוא פרופסור לפיזיקה ולמדעי הרוח ב-MIT, מסצ'וסטס, ומחברם של חמישה-עשר רומנים וספרים מדעיים.

החלומות של איינשטיין מאת אלן לייטמן בהוצאת עברית (בשיתוף כתר ספרים), מאנגלית: צילה אלעזר, עיצוב עטיפה: אסתי סגל.

פרולוג | החלומות של איינשטיין
במעבר מקוּמר רחוק, מצלצל שעון מגדל שש פעמים ופוֹסק. האיש הצעיר צונח בכבדות על שולחנו. הוא בא למשרד עם שחר, אחרי עוד מהומה. שערו סתור ומכנסיו גדולים עליו. בידו הוא מחזיק עשרים דפים מקומטים, התיאוריה החדשה שלו על הזמן, אשר ישגר היום לכתב העת הגרמני לפיסיקה.

צלילים זעירים שעולים מהעיר רוחשים בחדר. בקבוק חלב נוקש על אבן. בחנות במארקֶטגָאסֶה סוכך נפרש בחריקה. עגלת ירקות נעה לאטה ברחוב. איש ואשה מדברים בקולות מהוסים בדירה סמוכה.

באור הקלוש המסתנן לחדר, נראים השולחנות מוצללים ורכים, כמו חיות גדולות ישנות. להוציא שולחנו של האיש הצעיר, העמוס ספרים פתוחים, כל שנים-עשר שולחנות עץ האלון מכוסים במסמכים מסודרים שנותרו מיום האתמול. כשיגיע בעוד שעתיים, יידע כל פקיד בדיוק היכן להתחיל. אבל ברגע הזה, באור הקלוש, המסמכים שעל השולחנות אינם נראים יותר משנראה השעון שבפינה או כיסא המזכיר שליד הדלת. כל שנראה ברגע זה הוא הצורות המוצללות של השולחנות ודמותו המגובננת של הצעיר.

שש ועשרה, לפי השעון הבלתי נראה שעל הקיר. מדי דקה לובשים עצמים חדשים צורה. כאן מופיע סל ניירות עשוי פליז. שם, לוח שנה על הקיר. כאן, תצלום משפחתי, קופסת מהדקי נייר, קסת דיו, עט. שם, מכונת כתיבה, מקטורן מקופל על כיסא. במשך הזמן מגיחים מדפי הספרים, הנמצאים בכול, מתוך ערפל הלילה התלוי על הקירות. על מדפי הספרים נמצאים גם פנקסי רישום של פטנטים. פטנט אחד עניינו ציוד קידוח חדש עם שיניים מעוקלות המאפשר את הזערת החיכוך. אחר מציע שנאי השומר על מתח קבוע כאשר אספקת הכוח משתנה. אחר, מתאר מכונת כתיבה עם מנוף-אות הפועל במהירות נמוכה ומונע רעש. זה חדר מלא ברעיונות מעשיים.

בחוץ, מתחילה השמש לבהוק על פסגות האלפים; שלהי יוני. שייט על האָרֶה מתיר את סירתו הקטנה ומפליג, מניח לזרם לשאתו לאורך אָאַרשטרָאסֶה אל גֶרבֶּרנגָאסֶה, לשם יביא את תפוחי הקיץ ותותי הקיץ. האופה מגיע לחנותו במארקֶטגָאסֶה, מבעיר את תנור הפחמים, בוחש קמח בשמרים. שני נאהבים מתחבקים על גשר נִידֶג, בוהים בערגה בנהר. איש עומד במרפסתו בשִׁיפְלָאוּבֶּה, בוחן את השמים הוורודים. אשה ששנתה נודדת מטיילת לאטה לאורך קרָאמגָאסֶה, מאמצת עיניה במעברים המקוּמרים האפלוליים, קוראת את הכרזות באור הדל.

במשרד הארוך והצר שבשׁפַּיישֶׁרגָאסֶה, בחדר המלא רעיונות מעשיים, פקיד הפטנטים הצעיר עדיין שרוע על כיסאו, ראשו נח על השולחן. בחודשים האחרונים, מאז אמצע אפריל, הוא חלם חלומות רבים על הזמן. חלומותיו קנו אחיזה במחקרו; חלומותיו הוגיעו אותו, התישו אותו כל כך, עד שלפעמים אינו יודע אם ער הוא או ישן. אבל החלימה תמה. מתוך מהויות אפשריות רבות של הזמן, שעלו בדעתו בלילות רבים, אחת נראית מחייבת. לא שהאחרות בלתי אפשריות. האחרות עשויות להתקיים בעולמות אחרים. הצעיר נע בכיסאו, ממתין לכתבנית שתבוא, ומהמהם ברכות נעימה מתוך סונטת "ליל ירח" של בטהובן.

14 באפריל 1905
נניח שהזמן הוא מעגל, החוזר ומתעקל אל עצמו. העולם חוזר על עצמו, בדיוק, עד אין סוף.

רוב האנשים אינם יודעים שיחיו את חייהם שוב. סוחרים אינם יודעים כי יעשו את אותה עסקה שוב ושוב. פוליטיקאים אינם יודעים שהם יצעקו מאותו דוכן אינספור פעמים במחזורי הזמן. הורים נוצרים את הצחוק הראשון שמשמיע ילדם כאילו לא ישמעו אותו שוב. אוהבים שמתעלסים בפעם הראשונה מתפשטים בביישנות, מגיבים בהפתעה למגע ירך גמישה, פטמה עדינה. איך יידעו שכל מבט גנוב, כל נגיעה, יחזרו שוב ושוב ושוב, בדיוק כמו קודם?

ומארקֶטגָאסֶה, אותו דבר. איך יכולים החנוונים לדעת שכל סוודר שנסרג בעבודת יד, כל ממחטה שנרקמה, כל חפיסת שוקולדה, כל מצפן ושעון מורכב יחזרו אל דוכניהם? לעת ערב הולכים החנוונים הביתה, אל משפחותיהם, או לשתות בירה בבתי המרזח, קוראים בשמחה לחבריהם מהסמטאות המקורות, מלטפים כל רגע כאילו היה איזמרגד שהופקד זמנית בידיהם. איך הם יכולים לדעת ששום דבר אינו זמני, שהכול יקרה שוב? לא יותר משיודעת נמלה המזדחלת סביב שוליה של נברשת בדולח כי תחזור למקום שממנו התחילה.

בבית החולים בגֶרבֶּרנגָאסֶה נפרדת אשה מבעלה. הוא שוכב במיטה ובוהה בה בעיניים ריקות. בחודשיים האחרונים התפשט הסרטן שבגופו מהגרון לכבד, ללבלב, למוח. שני ילדיו הרכים יושבים על כיסא אחד בפינת החדר, פוחדים להסתכל באביהם, בלחייו השקועות, בעורו הקמול כשל אדם זקן. האשה ניגשת למיטה ונושקת לבעלה ברוך על מצחו, לוחשת שלום, ויוצאת בחופזה עם ילדיה. היא בטוחה שזו היתה הנשיקה האחרונה. איך היא יכולה לדעת שהזמן יתחיל שוב, ושוב היא תיוולד, שוב תלמד בגימנזיום, תציג את ציוריה בגלריה בציריך, תפגוש שוב בבעלה בספרייה קטנה בפרייבּורג, שוב תשוט עמו באגם תוּן ביום יולי חם, שוב תלד, ושוב בעלה יעבוד במשך שמונה שנים בבית המרקחת וערב אחד יבוא הביתה עם גוש בגרונו, יקיא וייחלש ויסיים את דרכו בבית החולים הזה, בחדר הזה, במיטה הזאת, ברגע הזה. איך היא יכולה לדעת?

בעולם שבו הזמן הוא מעגל, כל לחיצת יד, כל נשיקה, כל לידה, כל מילה, יחזרו במדויק. וכמו כן, כל רגע שבו יחדלו שני חברים להיות חברים, כל פעם שמשפחה תיהרס בגלל כסף, כל הערה מרושעת בוויכוח בין בני זוג, כל הזדמנות שתוחמץ בגלל קנאה של הממונה עליך, כל הבטחה שלא תקוים.

וכשם שכל הדברים יחזרו בעתיד, כל הדברים שקורים עכשיו קרו מיליון פעמים בעבר. מעטים בכל עיר, בחלומותיהם, במעורפל, מודעים לכך שהכול כבר אירע בעבר. אלה הם האנשים שחייהם אומללים, שחשים שהטעויות שטעו והשגיאות שעשו והמזל הרע שלהם אירעו כולם בלולאה קודמת של זמן. באישון לילה נאבקים האזרחים המקוללים הללו במצעיהם, לא מוצאים מנוחה לעצמם, המומים מהידיעה שאין בידם לשנות ולו פעולה אחת, מחווה אחת. שגיאותיהם תחזורנה בחיים האלה בדיוק כמו בחיים הקודמים. והרעות הכפולות האלה הן שנותנות את הסימן היחיד שהזמן הוא מעגל. שכן בכל עיר, בשעת לילה מאוחרת, מתמלאים הרחובות המרוקנים, המרפסות הריקות, באנחותיהם.

16 באפריל 1905
בעולם הזה, הזמן הוא כמו זרם מים שלעתים מועתק מאפיקו בידי מעט סחף נחלים, או על ידי משב רוח חולף. מדי פעם, בהשפעתה של הפרעה קוסמית כלשהי, יסטה יובל של זמן מהזרם הראשי ויתחבר אל הזרם החוזר. כשזה קורה, ציפורים, אדמה, אנשים, שנלכדים ביובל המסתעף, מוצאים עצמם נישאים אל העבר.

אנשים שהובלו בחזרה בזמן קלים לזיהוי. הם לובשים בגדים כהים וסתמיים ומהלכים על בהונותיהם, משתדלים לא להשמיע ולו צליל, משתדלים לא לכופף אפילו ציץ אחד של עשב. שכן הם פוחדים שכל שינוי שהם עושים בעבר עלול לגרום לתוצאות דרסטיות בעתיד.

בדיוק עכשיו, למשל, כורעת דמות כזו בצללי המעבר המקוּמר בקרָאמגָאסֶה מספר 19. מקום מוזר למי שבא מן העתיד, אבל היא שם. הולכי רגל עוברים על פניה, בוהים, וממשיכים בדרכם. הדמות מסתופפת בפינה, אחר כך חוצה בגניבה חפוזה את הרחוב, ומתכווצת במקום חשוך אחר, ליד מספר 22. היא אחוזת אימה שמא תעלה רגלה אבק מרבצו בדיוק ברגע שפטר קלאוּזֶן עושה את דרכו אל בית המרקחת בשׁפִּיטָאלגָאסֶה, היום, בשעת אחר הצהריים של ה-16 באפריל 1905. קלאוּזן הוא טיפוס מטורזן ושונא שבגדיו מתלכלכים. אם אבק ילכלך את בגדיו, הוא יעצור ויברישם בעמל רב, בלי לתת את דעתו לפגישות שממתינות לו. אם קלאוּזן יתעכב זמן רב מדי, אולי הוא לא יקנה את המשחה לאשתו, אשר מתאוננת זה שבועות על כאבים ברגליים. במקרה כזה, תהיה אשתו של קלאוּזֶן עלולה, במצב רוחה העכור, להחליט לא לנסוע לאגם ז'נבה. ואם לא תיסע לאגם ז'נבה ב-23 ביוני 1905, היא לא תפגוש את קתרין ד'פִּינֵאי מטיילת על המזח של החוף המזרחי, ולא תכיר את מדמואזל ד'פִּינֵאי לבנה ריכארד. עקב כך, ריכארד וקתרין לא יינשאו ב-17 בדצמבר 1908, ולא יולידו את פרידריך ב-8 ביולי 1912. פרידריך קלאוזן לא יהיה אב להאנס קלאוזן ב-22 באוגוסט 1938, ובלעדי האנס קלאוזן, איחודה של אירופה בשנת 1979 לא יתרחש לעולם.

האשה מהעתיד, שנזרקה בלי התראה אל הזמן והמקום הזה, ומנסה עתה להיות בלתי נראית במקומה החשוך בקרָאמגָאסֶה מספר 22, יודעת את הסיפור של קלאוזן ועוד אלף סיפורים אחרים שממתינים לה, תלויים בלידות של ילדים, בתנועות של אנשים ברחוב, בשירת ציפורים ברגעים מסוימים, במיקומם המדויק של כיסאות, ברוח. היא מסתופפת בצללים ואינה משיבה למבטי הבריות. היא מסתופפת וממתינה לזרם הזמן שיישא אותה חזרה לזמנה שלה.

כאשר נוסע מהעתיד חייב לדבר, הוא אינו מדבר אלא מייבב. הוא לוחש קולות מיוסרים. הוא כואב כולו. שכן אם יעשה שינוי קל שבקלים בדבר כלשהו, הוא עלול להרוס את העתיד. בה בשעה, הוא אנוס להיות עֵד למאורעות בלי ליטול בהם חלק, בלי לשנותם. הוא מתקנא באנשים שחיים בזמנם שלהם, שיכולים לפעול על פי רצונם, שוכחים מהעתיד, מתעלמים מהשפעות מעשיהם. אבל הוא מנוע מלפעול. הוא גז לא פעיל, רוח רפאים, מרקע ללא נשמה. הוא איבד את הנפש הפועלת שבו. הוא גולה של הזמן.

אומללים כאלה מהעתיד אפשר למצוא בכל כפר ובכל עיר, מסתתרים מתחת למרזבי בניינים, במרתפים, מתחת לגשרים, בשדות נידחים. אין שואלים אותם על אירועים שיבואו, על נישואים שייערכו, על לידות, על ענייני כספים, על השקעות, על רווחים שאפשר לעשות. במקום זאת מניחים אותם לנפשם ומרחמים עליהם.

19 באפריל 1905
זהו בוקר קר בנובמבר והשלג הראשון כבר ירד. איש במעיל עור ארוך עומד במרפסת הקומה הרביעית בקרָאמגָאסֶה ומשקיף על מזרקת צֵארינגֶר ועל הרחוב הלבן שמתחת. ממזרח הוא יכול לראות את הצריח השברירי של קתדרלת סנט-וינסנט; ממערב, את הגג המעוקל של הצַייטגְלוֹגֶטוּרם. אבל האיש אינו מסתכל למזרח או למערב. הוא בוהה מטה, בכובע אדום זעיר שנותר בשלג; והוא חושב. האם עליו ללכת אל ביתה של האשה בפרייבּוּרג? ידיו לופתות את מעקה המתכת, מרפות ולופתות שוב. האם עליו לבקר אצלה? האם עליו לבקר אצלה?

הוא מחליט לא לראותה שוב. היא נוטה לתמרן אנשים ולשפוט אותם, ועלולה לאמלל את חייו. ואולי ממילא לא תהיה מעונינת בו. לפיכך הוא מחליט לא לראותה שוב. במקום זאת, הוא דבק בחברתם של גברים. הוא עובד קשה בבית המרקחת, שם הוא בקושי מבחין בעוזרת המנהל. בערבים הוא הולך עם ידידיו לבית המרזח בקוֹכֶרגָאסֶה ושותה בירה, הוא לומד להכין פוֹנדוּ. אחר כך, כעבור שלוש שנים, הוא מכיר אשה אחרת, בחנות בגדים בנוֹישאטל. היא נחמדה. היא מתעלסת איתו לאט לאט, במשך חודשים. כעבור שנה היא עוברת לגור איתו בברן. הם חיים בשלווה, יוצאים יחד לטייל לאורך האָרֶה, מארחים זה לזה לחברה, מזדקנים ושמחים בחלקם.

בעולם השני, מחליט האיש במעיל העור הארוך שהוא חייב לראות שוב את האשה מפרייבורג. הוא בקושי מכיר אותה, אולי היא נוטה לתמרן אנשים, ותנועותיה מרמזות על הפכפכנות, אבל ההתרככות הזאת של פניה כשהיא מחייכת, הצחוק הזה, השימוש המחוכם במלים. כן, הוא חייב לראותה שוב. הוא הולך אל ביתה שבפרייבוּרג, יושב איתה על הספה, בתוך דקות מרגיש את לבו הולם, וחולשה אוחזת בו למראה לובן זרועותיה. הם מתעלסים בקולניות ובתשוקה. היא משכנעת אותו לעבור לפרייבורג. הוא עוזב את עבודתו בברן ומתחיל לעבוד במשרד הדואר של פרייבורג. הוא נשרף מאהבתו אליה. כל יום הוא בא הביתה בצהריים. הם סועדים, הם מתעלסים, הם מתווכחים, היא מתלוננת שהיא זקוקה ליותר כסף, הוא מפציר בה, היא משליכה עליו צלחות, הם מתעלסים שוב, הוא חוזר למשרד הדואר. היא מאיימת לעזוב אותו, אבל אינה עוזבת אותו. הוא חי למענה, והוא מאושר בכאבו.

גם בעולם השלישי הוא מחליט שהוא חייב לראותה שוב. הוא בקושי מכיר אותה, אולי היא נוטה לתמרן אנשים, ותנועותיה מרמזות על הפכפכנות, אבל החיוך הזה, הצחוק הזה, השימוש המחוכם במלים. כן, הוא חייב לראותה שוב. הוא הולך אל ביתה בפרייבורג, פוגש אותה בפתח הדלת, שותה איתה תה ליד השולחן במטבחה. הם מדברים על עבודתה בספרייה, על עבודתו בבית המרקחת. כעבור שעה היא אומרת שהיא חייבת לצאת לעזור לידידה, היא אומרת לו שלום, הם לוחצים ידיים. הוא עושה את שלושים הקילומטרים בחזרה לברן, מרגיש ריקנות בנסיעה הביתה ברכבת, עולה לדירתו שבקומה הרביעית בקרָאמגָאסֶה, עומד על המרפסת ובוהה מטה, בכובע האדום הזעיר שנותר בשלג.

שלוש שרשרות האירועים הללו אמנם מתרחשות, כולן, בעת ובעונה אחת. שכן בעולם הזה, לזמן יש שלושה ממדים, כמו למרחב. בדיוק כשם שעצם יכול לנוע בשלושה כיוונים ניצבים, אופקי, אנכי ואורכי, כך יכול עצם ליטול חלק בשלושה עתידים ניצבים. כל עתיד נע בכיוון שונה של זמן. כל עתיד הוא אמיתי. בכל נקודה של החלטה, אם לבקר אצל אשה בפרייבורג או אם לקנות מעיל חדש, מתפצל העולם לשלושה עולמות, כל אחד מהם עם אותם האנשים, אבל עם גורלות שונים לאנשים הללו. במשך הזמן הם נעשים לאינסופיות של עולמות.

יש המקלים ראש בערכן של החלטות, הטוענים שכל ההחלטות האפשריות תתרחשנה. בעולם כזה, איך יכול אדם להיות אחראי למעשיו? אחרים מחזיקים בדעה שכל החלטה טעונה שיקול דעת ומחויבות, שבלי מחויבות יש תוהו ובוהו. אנשים כאלה מוכנים לחיות בעולמות סותרים, כל עוד הם יודעים את הסיבה לכל אחד מהעולמות.

24 באפריל 1905
בעולם הזה יש שני זמנים. יש זמן מכני ויש זמן גוף. הראשון נוקשה ומתכתי כמו מטוטלת ברזל כבדה שנעה קדימה ואחורה, קדימה ואחורה, קדימה ואחורה. השני מפרפר ומפרכס כמו דג אוקונוס במפרץ. הראשון בלתי מתפשר, פועל מתוך החלטה מראש. השני מחליט במקום, תוך כדי התקדמות.

רבים משוכנעים שזמן מכני אינו קיים. כשהם חולפים על פני השעון הענקי בקרָאמגָאסֶה הם אינם רואים אותו; אין הם שומעים אותו מצלצל כאשר הם שולחים חבילה בפּוסטגָאסֶה או מטיילים בין פרחים ברוֹזנגָארטֶן. הם עונדים שעונים על פרקי ידיהם, אך רק כקישוט או כמחוות נימוס לאלה שנתנו להם מראי זמן במתנה. הם אינם מחזיקים שעונים בבתיהם. במקום זאת הם מקשיבים לפעימות לבם. הם חשים את קצב מצבי רוחם ומאווייהם. אנשים כאלה אוכלים כשהם רעבים, הולכים לעבודתם אצל הכובען או בבית המרקחת כאשר הם מקיצים משנתם, מתעלסים בכל שעה שהיא. אנשים כאלה צוחקים לרעיון של זמן מכני. הם יודעים שהזמן נע בהתפרצויות ובניתורים. הם יודעים שהזמן נאבק לעשות את דרכו קדימה עם נטל כבד על גבו כשהם מחישים ילד פצוע לבית החולים או נושאים את המבט שנועץ בהם שכן פגוע. והם גם יודעים שהזמן טס דרך שדה הראייה כאשר הם סועדים בנעימים עם ידידים או מקבלים שבחים או שוכבים בזרועותיה של מאהבת סודית.

וכן ישנם אלה החושבים שגופיהם אינם קיימים. הם חיים לפי זמן מכני. הם קמים בשבע בבוקר. הם סועדים את ארוחת הצהריים בשתים-עשרה ואת ארוחת הערב בשש. הם מגיעים לפגישותיהם בזמן, בדיוק לפי השעון. הם מתעלסים בין שמונה לעשר בערב. הם עובדים ארבעים שעות בשבוע, קוראים את העיתון של יום ראשון ביום ראשון, משחקים שח בימי שלישי בערב. כשבטנם מקרקרת, הם מסתכלים בשעונם לראות אם הגיעה שעת הארוחה. כשהם מתחילים לשכוח את עצמם בקונצרט, הם מסתכלים בשעון שמעל הבמה כדי לראות מתי יגיע הזמן ללכת הביתה. הם יודעים שהגוף אינו איזה קסם פראי, אלא אוסף של כימיקלים, רקמות ואימפולסים של עצבים. המחשבות אינן אלא גלים חשמליים במוח. התעוררות מינית אינה אלא זרם של נוירונים העושה את דרכו אל קצות עצבים מסוימים. עצבות אינה אלא מעט חומצה שחדרה למוח הקטן. בקיצור, הגוף הוא מכונה, כפוף לאותם חוקים של חשמל ומכניקה כמו אלקטרון או שעון. ככזה, יש לפנות אל הגוף בשפת הפיסיקה. ואם הגוף מדבר, הוא מדבר רק על כך וכך מנופים וכוחות. הגוף הוא משהו שיש לצוות עליו, לא לציית לו.

מי שיוצא לשאוף את אוויר הלילה לאורך האָרֶה, יראה עדוּת לקיומם של שני עולמות באחד. השייט אומד את מיקומו בחושך כשהוא מונה שניות חולפות בזרם המים. "אחת, שלושה מטרים. שתיים, שישה מטרים. שלוש, תשעה מטרים." קולו מפלח את השחור בהברות נקיות וּודאיות. מתחת לפנס שעל גשר נִידֶג' עומדים שני אחים שלא ראו זה את זה שנה, ושותים וצוחקים. פעמון קתדרלת סנט-וינסנט מזמר עשר פעמים. בתוך שניות מבליחות האורות בדירות שלאורך שׁיפלָאוּבֶּה, בתגובה מכנית מושלמת, כמו בדדוקציות בגיאומטריה האויקלידית. מנומנמים על גדת הנהר, שני נאהבים נושאים עיניים בעצלתיים; פעמוני כנסייה רחוקה עוררו אותם מתנומה נטולת-זמן, ולהפתעתם הם מגלים שהלילה ירד.

במקום שבו נפגשים שני הזמנים - ייאוש. במקום שבו הולכים שני הזמנים כל אחד לדרכו - שביעות רצון. שכן, באורח פלא, עורך דין, אחות, אופה, יכולים לעשות עולם בכל אחד מהזמנים האלה, אך לא בשניהם. כל זמן הוא אמת, אבל האמיתות אינן זהות.

26 באפריל 1905
בעולם הזה, ברור מיד שיש משהו מוזר. בתים אינם נראים בעמקים או במישורים. הכול גרים בהרים. בזמן כלשהו, בעבר, גילו מדענים שהזמן זורם לאט יותר ככל שמתרחקים ממרכז כדור הארץ. מדובר בהשפעה זעירה, אבל אפשר למדוד אותה במכשירים רגישים ביותר. משנודעה התופעה עברו כמה אנשים, שהשתוקקו להישאר צעירים, להתגורר בהרים. עתה בנויים כל הבתים על הדוֹם, המָאטֶרהוֹרן, מונט-רוֹזָה ואזורים גבוהים אחרים. ופשוט אי אפשר למכור דירות ובתים במקומות אחרים.

רבים אינם מסתפקים במיקום בתיהם בהר. כדי ליהנות מההשפעה המרבית, הם בנו את בתיהם על עמודי הגבהה. פסגות ההרים בכל העולם משמשות קֵן לבתים אלה, שנראים מרחוק כמו להקת עופות שמנים הרובצים על רגליים ארוכות ודקות. האנשים הלהוטים ביותר לחיות זמן רב ככל האפשר בנו את בתיהם על העמודים הגבוהים ביותר. ואמנם, כמה בתים מתנשאים לגובה של כמעט קילומטר על רגלי העץ הדקות שלהם. הגובה הפך לסמל סטטוס. כשאדם העומד ליד חלון מטבחו צריך לשאת את מבטו כדי לראות שכן, הוא בטוח שמפרקיו של השכן לא יתקשו מהר כשלו, ששערותיו לא תנשורנה ושקמטיו לא יופיעו מהר כל כך, ושתאוותיו הרומנטיות לא יאבדו בהקדם. בדומה לכך, אדם המשפיל מבט על בית אחר, נוטה לבטל את יושביו כאנשים מבוזבזים, חלשים וקצרי ראות. יש המתפארים שחיו כל חייהם גבוה, שהם נולדו בבית הכי גבוה על פסגת ההר הכי גבוה, ומעולם לא ירדו. הם חוגגים את נעוריהם מול המראות ומהלכים עירומים על מרפסותיהם. מפעם לפעם עסקים דחופים מאלצים אנשים לרדת מבתיהם, והם עושים זאת בחיפזון, יורדים במהירות בסולמותיהם הגבוהים אל הקרקע, רצים אל סולם אחר או אל העמק שמתחת, משלימים את עסקותיהם, ושבים במהירות האפשרית אל בתיהם, או אל מקומות גבוהים אחרים. הם יודעים שעם כל צעד שהם עושים מטה, עובר הזמן קצת יותר מהר והם מזדקנים ביתר מהירות. אנשים במפלס הקרקע לעולם אינם יושבים. הם רצים, ובתוך כך נושאים תיקי מסמכים או סלים עמוסים במצרכי מכולת.

מספר קטן של תושבים בכל עיר הפסיק להתלבט אם הם מזדקנים בכמה שניות מהר משכניהם. הנשמות ההרפתקניות האלה יורדות אל העולם הנמוך יותר לשהייה של ימים בכל פעם, שם הם משתרעים מתחת לעצים הגדלים בעמקים, שוחים בהנאה באגמים השוכנים בגבהים חמים יותר, ומטיילים בשטח ישר. הם בקושי מציצים בשעוניהם ואינם יודעים אם יום שני היום או חמישי. כשהאחרים נחפזים על פניהם ומלעיגים, הם רק מחייכים.

עם הזמן שכחו אנשים מדוע גבוה יותר הוא טוב יותר. ובכל זאת הם ממשיכים לגור על ההרים, נמנעים ככל האפשר מאזורים נמוכים, מלמדים את ילדיהם להרחיק ילדים אחרים ממפלסים שקועים. הם סובלים את קור ההרים מתוך הרגל ונהנים מהאי-נוחות כחלק מגידולם. הם אפילו שיכנעו את עצמם שאוויר דליל יפה לגוף, ועל פי ההיגיון הזה, סיגלו לעצמם דיאטות מדוללות, וסירבו לאכול אלא בִּמְשׁוּרָה. בסופו של דבר כחשו התושבים וצנמו, התגרמו וזקנו בטרם עת.

28 באפריל 1905
אין אדם יכול לטייל בשדרה, לשוחח עם ידיד, להיכנס לבניין, לעיין בספר מתחת לקשתות אבן חול של מעבר מקומר עתיק, בלי לפגוש במכשיר של זמן. הזמן נראה בכל מקום. מגדלי שעון, שעוני יד, פעמוני כנסיות, מחלקים את השנים לחודשים, את החודשים לימים, את הימים לשעות, את השעות לשניות, וכל תוספת של זמן צועדת אחרי קודמתה ברצף מ ושלם. ומאחורי כל שעון מסוים, מונח פיגום ענקי של זמן, נמתח לרוחב היקום, מניח את חוק הזמן השווה לכול. בעולם הזה, שנייה היא שנייה היא שנייה. הזמן צועד קדימה בסדירות מופלאה, בדיוק באותה מהירות בכל פינה בחלל. הזמן הוא סרגל אינסופי. הזמן הוא מוחלט.

מדי יום אחר הצהריים נוהגים תושבי העיר ברן להתכנס במערב קרָאמגָאסֶה. שם, בארבע דקות לפני שלוש, מביע הצַייטגלוֹגֶטוּרם הוקרה לזמן. גבוה על צריח המגדל ליצנים רוקדים, תרנגולים קוראים, דובים מנגנים בחליל ובתוף, ותנועותיהם המכניות מסוּנכרנוֹת בדיוק לפי סיבוב הגלגלים, שפועלים מצדם בהשראת שלמות הזמן. בשעה שלוש בדיוק מצלצל פעמון כבד שלוש פעמים, אנשים מאפסים את שעוניהם ואחר כך חוזרים אל משרדיהם בשׁפַּיישֶׁרגָאסֶה, אל חנויותיהם במארקֶטגָאסֶה ואל חוותיהם שמעבר לגשרים שעל האָרֶה.

המשתייכים לאמונות דתיות רואים בזמן את העדוּת לאלוהים. שכן ודאי ששום דבר לא היה נברא בשלמות בלי בורא. שום דבר לא יכול להיות אוניברסלי ולא אלוהי. כל המוחלטים הם חלקים של "המוחלט האחד". ובכל אשר יש מוחלטים, כן גם הזמן. כך העמידו הפילוסופים של המוסר את הזמן במרכז אמונתם. הזמן הוא ההקשר שעל פיו נשפטים כל המעשים. הזמן הוא הבהירות הנדרשת לראות טוב ורע.

בחנות למפות שולחן ומצעים באַמטְהאוּזגָאסֶה, מדברת אשה עם ידידתה. עתה זה איבדה את מִשׂרתה. עשרים שנה עבדה כפקידה בבּוּנדֶסהאוּז, רשמה פרוטוקולים. היא פירנסה את משפחתה. עתה, מטופלת בילדה שעדיין לומדת בבית הספר ובבעל שמבזבז שעתיים מדי בוקר בטיפוח הופעתו, פוטרה מעבודתה. המנהלת שלה, גברת מאופרת בכבדות ומגוחכת, נכנסה בוקר אחד ואמרה לה לפנות את שולחנה עד למחרת. הידידה בחנות מקשיבה בשקט, מקפלת יפה את המפה שקנתה, מרחיקה מוֹך מהסוודר של האשה שעתה זה איבדה את מִשׂרתה. שתי הידידות קובעות להיפגש לתה למחרת בעשר בבוקר. שעה עשר. שבע-עשרה שעות וחמישים ושלוש דקות מהרגע הזה.

האשה שעתה זה איבדה את משרתה מחייכת בפעם הראשונה זה ימים. היא מדמיינת את השעון על הקיר במטבחה, מתקתק כל שנייה בין עכשיו למחר בעשר, בלי להפסיק, בלי להתייעץ. ושעון דומה נמצא בביתה של ידידתה, מסוּנכרן. בעשרים לעשר מחר בבוקר, תקשור האשה מטפחת לראשה ותלבש את כפפותיה ומעילה ותלך לאורך השׁיפלָאוּבֶּה, דרך גשר נידֶג והלאה אל בית התה בפּוֹסטגָאסֶה. בעברה האחר של העיר, ברבע לעשר, תצא ידידתה מביתה בצוֹיגהאוּזגָאסֶה, ותעשה את דרכה לאותו מקום. בשעה עשר הן תיפגשנה. הן תיפגשנה בשעה עשר. עולם שבו הזמן מוחלט הוא עולם של נחמה. שכן את תנועותיהם של אנשים אי אפשר לצפות מראש, אך תנועתו של הזמן צפויה. באנשים אפשר להטיל ספק, ואילו בזמן לא.

אנשים מתעכבים לחשוב, ואילו הזמן אץ רץ קדימה בלי להסתכל לאחור. בבתי הקפה, בבנייני הממשלה, בסירות על אגם ג'נבה, אנשים מסתכלים בשעוניהם ומוצאים מפלט בזמן. כל אדם יודע, כי במקום כלשהו רשום הרגע שבו נולד, הרגע שבו עשה את הצעד הראשון, הרגע שבו ידע את תשוקתו הראשונה, הרגע שבו נפרד מהוריו.

© כל הזכויות שמורות לעברית הוצאה לאור

החלומות של איינשטיין - אלן לייטמן
Einstein's Dreams - Alan Lightman