» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים בספטמבר 2007       חזור

חילי (חיילי) סלמיס
מאת: חויר סרקס
Soldados de Salamina - Javier Cercas

ההוצאה: כרמל תעלומה מרתקת מתקופת מלחמת האזרחים אינה נותנת מנוח לחויר סרקס, עיתונאי ספרדי מתוסכל החולם להיות סופר מצליח. הוא יוצא לדרך ארוכה של איסוף מידע וראיות ומתחקה אחרי קורותיו של סופר ידוע, אחד האידאולוגים החשובים של הפשיזם בארצו, הנמלט מהוצאה להורג. במהלך המרדף אחריו ניצַל האיש הודות לחייל רפובליקני, המבחין בו אך בוחר לנצור את נשקו. מיהו אותו חייל ומדוע פעל כפי שפעל? סרקס פותר, כבספר מתח, את החידה המסעירה את דמיונו, ותוך כדי כך הוא לומד חדשות ונצורות על הגבורה, על הרֵעוּת ועל טיבה החמקמק של האמת ההיסטורית.

בשש השנים שחלפו מאז צאתו לאור, התפרסם חיילי סלמיס בספרד בארבעים מהדורות ונמכר ביותר מחצי מיליון עותקים. הספר תורגם ליותר מעשרים שפות והיה לרבמכר גם מחוץ לגבולות ספרד, למשל בארצות: איטליה, ארצות הברית, בריטניה, גרמניה, דנמרק, הולנד, יוון, נורווגיה, פולין, פינלנד, צ'כיה, צרפת, קנדה, רומניה ושוודיה. חילי סלמיס הוא ספרו הראשון של חויר סרקס המתורגם לעברית.

הסופר חויר סרקס נולד ב - 1962 באיבארננדו, כפר במחוז אקסטרמדורה, קהילה אוטונומית במערב ספרד והאזור העני ביותר במדינה. הוא עבד במשך שנתיים באוניברסיטת אילינוי, ולמן שנת 1989 ואילך לימד ספרות ספרדית באוניברסיטת חרונה שבקטלוניה. סרקס פרסם את קובץ הסיפורים הנייד (1987) ואת הרומאנים הדייר (1989) ובטן הלוויתן (1997).

הוא הוציא לאור גם את המסה יצירתו הספרותית של גונסלו סוארס (1994), את קובץ המאמרים עונה טובה (1998) ואת אוסף הכרוניקות סיפורים ממשיים (2000), אולם את עיקר תהילתו קנה בחילי סלמיס (2001), ספר שזכה לשבחי הביקורת והקוראים ולהצלחה מסחרית אדירה. הספר עובד לקולנוע וזיכה את כותבו באחדעשר פרסים יוקרתיים. אחרי חילי סלמיס פרסם סרקס את הרומאן מהירות האור (2005). לתרגום העברי של חילי סלמיס צירף יוצרו, המשורר רמי סערי, אחרית דבר, הדנה בכמה מן הסוגיות המרכזיות שבספר.

תוכן הספר:
חלק ראשון: חברי היער
חלק שני: חילי סלמיס
חלק שלישי: פגישה בסטוקטון
הדי המלחמה ההיא
אחרית דבר מאת רמי סערי

חילי (חיילי) סלמיס מאת חויר סרקס בהוצאת כרמל, תרגם מספרדית והוסיף אחרית דבר: רמי סערי, עיצוב העטיפה: יעל ברֿדיין, הציור שעל העטיפה: רבקה ססוברֿפלד, הדיוקן של מרדכי, 229 עמודים.

חיילי סלמיס: חברי היער | חויר סרקס
היה זה בקיץ של 1994, לפני יותר משש שנים, אז שמעתי לראשונה על הוצאתו להורג של רָפָאֵל סַנְצֶ'ס מָסָס. שלושה דברים קרו לי בדיוק בעת ההיא: הראשון הוא מות אבי; השני - אשתי נטשה אותי; השלישי - אני נטשתי את הקריירה שלי כסופר. שקר וכזב. האמת היא שמבּין אותם שלושה דברים, שני הראשונים מדויקים, מדויקים עד מאוד; לא כן השלישי. למעשה, הקריירה שלי כסופר מעולם לא יצאה לדרך, וממילא בקושי יכולתי לנטוש אותה.

נכון יותר יהיה לומר שנטשתי אותה כמעט בראשיתה. בשנת 1989 פרסמתי את הרומאן הראשון שלי; כפי שאירע לקובץ הסיפורים שראה אור שנתיים קודם לכן, גם ספר זה התקבל באדישות בולטת, אולם רברבנותי וסקירה משבחת של חבר מאותה תקופה חָבְרוּ זו לזו כדי לשכנע אותי שאוכל להצליח להיות סופר, ומוטב שאעזוב לשם כך את עבודתי במערכת העיתון ואתמסר כליל לכתיבה.

פועל יוצא של אותו שינוי בחיי היה חמש שנות מצוקה כלכלית, פיזית ומטפיזית, שלושה רומאנים בלתי-גמורים ודיכאון מחריד שהטיל אותי למשך חודשיים על כורסה, מול הטלוויזיה. כשנמאס לה לשלם את החשבונות, ובכלל זה את הוצאות הקבורה של אבי, ולראות אותי בוהה במרקע הכבוי ובוכה, הסתלקה לה אשתי מהבית תכף כשהתחלתי להחלים, ולא נותרה לי בררה אלא לשכוח אחת ולתמיד את יומרותיי הספרותיות ולבקש שישובו ויקבלו אותי לעבודה בעיתון.

בדיוק מלאו לי אז ארבעים שנה, אבל למרבה המזל קיבלו אותי - או כיוון שאינני סופר טוב אך גם לא עיתונאי גרוע, או, כפי שסביר יותר, כיוון שבמערכת לא יכלו להעלות על הדעת אף אחד אחר, שיהיה מוכן לעשות את מלאכתי בשכר זעום כשכרי. צירפו אותי למדור לתרבות, לשם מצרפים את האנשים שאין מושג לאן אמורים לצרף אותם. בהתחלה, במטרה לא מוצהרת אך ברורה להעניש אותי על חוסר-נאמנותי - שהרי יש עיתונאים הסבורים כי עמית הנוטש את עבודתו העיתונאית לטובת כתיבת רומאנים הנו לכל הפחות בוגד -, אילצו אותי לעשות הכול חוץ מאשר להביא לעורך הראשי קפה מהבר שבפינה, ורק עמיתים מעטים חסכו ממני את הערותיהם הסרקסטיות או האירוניות.

הזמן עמעם כנראה את זכר בוגדנותי: במהרה התחלתי לשכתב חדשות, לכתוב מאמרים, לערוך ראיונות. כך אירע שביולי 1994 ראיינתי את רָפָאֵל סַנְצֶ'ס פֶרְלוֹסְיוֹ, שבאותה עת קיים באוניברסיטה סדרת הרצאות. ידעתי שפֶרְלוֹסְיוֹ אינו שש כלל ועיקר לשוחח עם עיתונאים, אבל הודות לחבר (או ליתר דיוק הודות לחברה של אותו חבר שארגן את שהותו של פֶרְלוֹסְיוֹ בעיר), זכיתי שהוא ייאות לשוחח אתי שעה קלה.

תהיה זו הגזמה לכנות את השיחונת ההיא ראיון; ואם היא בכל זאת היתה ראיון, הרי מימיי לא ערכתי ראיון מוזר יותר מזה. ראשית, פֶרְלוֹסְיוֹ הופיע במרפסת הבִּיסְטְרוֹ מוקף בעדת ידידיו, תלמידיו, מעריציו ונושאי-כליו; עובדה זו, שנוספה על רישול מלבושיו ועל חזות שהתמזגו בה להפליא ארשת של אציל קסטיליאני הנכלם באצילותו וצביון של לוחם מזרחי קשיש - ראש איתן, שׂער פרוע שהשׂיבה נשזרה בו, פנים קשות, כחושות וחתומות שאף יהודי חולש עליהן וזקָן מֵצֵל על לחייהן -, הזמינה צופה מזדמן לראות בו גורו המוקף בכת מאמיניו.

אולם יתרה מזו, פֶרְלוֹסְיוֹ סירב בנחרצות לענות ולו רק על אחת מן השאלות שהעליתי בפניו, הוא שב וטען כי בספריו העניק זה מכבר את התשובות הטובות ביותר שהיה ביכולתו להשיב. אין פירוש הדבר שהוא לא רצה לדבר אתי; אדרבא ואדרבא: הוא כמו ניסה להפריך את השם שיצא לו כאדם סר וזועף (ואולי אותם מוניטין היו חסרי-שחר), כל כולו שפע לבביות, ובילינו את הערב בשיחה.

הבעיה היתה שכאשר אני, בניסיון להציל את הראיון שלי, שאלתי אותו (נניח) על ההבדל בין דמויות שעיקרן אופיין לבין דמויות שעיקרן גורלן, הרי הוא מצא לו דרך לענות לי בהרצאה על (נניח) הגורמים לתבוסת הצי הפרסי בקרב סלמיס, ואילו כאשר ניסיתי לחלוב ממנו את דעתו על (נניח) החגיגות לציון חמש-מאות שנה לכיבוש אמריקה, הוא השיב לי בתיאור שופע מחוות ופרטי פרטים שעניינם (נניח) השימוש הנכון שיש לעשות במַקצועה.

זאת היתה משיכת חבל מתישה, ורק בשעת הבירה האחרונה של אותו ערב סיפר פֶרְלוֹסְיוֹ את הסיפור על ההוצאה להורג של אביו, הסיפור שלא נתן לי מנוח במשך השנתיים האחרונות. אינני זוכר מי העלה את שמו של רָפָאֵל סַנְצֶ'ס מָסָס ובאיזה הקשר (אולי היה זה אחד מידידי פֶרְלוֹסְיוֹ, אולי פֶרְלוֹסְיוֹ עצמו). אני זוכר שפֶרְלוֹסְיוֹ סיפר:

"ירו עליו קרוב מאוד לכאן, בבית-התפילה בקוּלֶיְל." הוא הביט בי. "היית שם פעם? גם אני לא, אבל אני יודע שהוא נמצא ליד בַּנְיוֹלֶס. זה קרה בסוף המלחמה. ה-18 ביולי תפס אותו במדריד, והוא נאלץ לבקש מקלט בשגרירות צ'ילה, הוא בילה שם יותר משנה. לקראת סוף שנת שלושים ושבע הוא ברח מהשגרירות ועזב את מדריד, מוסתר במשאית, אולי במטרה להגיע עד צרפת. בכל אופן, עצרו אותו בברצלונה, וכשהגדודים של פְרַנְקוֹ הגיעו לעיר, לקחו אותו לקוּלֶיְל, קרוב מאוד לגבול. שם ירו עליו.

זו היתה הוצאה להורג המונית, כאוטית ככל הנראה, כי המלחמה היתה כבר אבודה והרפובליקנים ברחו לפירינאים כל עוד רוחם בם, כך שאני מעריך שלא היה להם מושג שהם יורים על אחד ממייסדי הפָלַנְגָה, חבר אישי של חוֹסֶה אַנְטוֹנְיוֹ פְּרִימוֹ דֶה רִיוֵרָה בנוסף על הכול. אבי שמר בבית את מעיל הפרווה ואת המכנסיים שהוא לבש כשירו עליו, הוא הראה לי אותם פעמים רבות, ייתכן שהם עדיין שמורים שם; המכנסיים היו מנוקבים כי הקליעים רק התחככו בו, והוא ניצל את המולת הרגע ההוא כדי לרוץ להסתתר ביער.

משם, מתחבא באיזו שׁוּחה, הוא שמע את נביחות הכלבים ואת היריות ואת קולות אנשי המיליציה שחיפשו אותו, בידיעה שהם אינם יכולים להרשות לעצמם להפסיד זמן יקר בחיפושים אחריו, מפני שהפרנקיסטים כבר מזנבים בנחשליהם. באיזשהו רגע אבי שמע רחש ענפים מאחוריו, הוא הסתובב וראה איש מיליציה מסתכל עליו. נשמעה אז צעקה: 'הוא שם?' אבי סיפר שאיש המיליציה הוסיף להסתכל עליו עוד כמה שניות ושלאחר מכן, בלי להסיר ממנו את מבטו, צעק: 'אין פה אף אחד!', נפנה לאחור והסתלק."

פֶרְלוֹסְיוֹ עשה הפסקה, ועיניו שנהפכו לחרכים הביעו תבונה ושובבוּת עד אין קץ, כמבע עיניו של ילד המתאפק לא לפרוץ בצחוק.

"הוא הסתתר ימים אחדים ביער, ניזון ממה שמצא או ממה שנתנו לו במשָׁקים. הוא לא הכיר את האזור, וכמו לא היה די בכך, משקפיו נשברו, והוא בקושי ראה; לכן הוא תמיד אמר שהוא לא היה שורד אלמלא נתקל בכמה בחורים מכפר סמוך, קוּרְנֶלְיָה דֶה טֵרִי היה שם הכפר ואולי הוא עדיין נקרא כך, ואותם בחורים הגנו עליו והאכילו אותו עד שהלאומיים הגיעו. הם התיידדו מאוד, ואחרי שהכול נגמר הוא נשאר עוד כמה ימים בביתם. אני לא מאמין שהוא התראה אתם שוב, אבל לי הוא סיפר עליהם יותר מפעם. אני זוכר שהוא תמיד קרא להם בשם שבו הם כינו את עצמם: 'חברֵי היער'."

זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי את הסיפור, וכך שמעתי אותו מסופר. אשר לראיון עם פֶרְלוֹסְיוֹ, הצלחתי בסופו של דבר להציל אותו, ואולי בעצם המצאתי אותו: עד כמה שזכור לי לא צצו ועלו בו אפילו פעם אחת לא שמו של קרב סלמיס (אך כן ההבדל בין דמויות שעיקרן גורלן לבין דמויות שעיקרן אופיין) ולא השימוש הנאות שיש להשתמש במַקצועה (אך כן החגיגות לציון חמש-מאות שנה לגילוי אמריקה).

בראיון לא נזכרו גם לא ההוצאה להורג בקוּלֶיְל ולא סַנְצֶ'ס מָסָס. על הדבר הראשון ידעתי רק מה ששמעתי שעה קלה קודם לכן מפי פֶרְלוֹסְיוֹ; על הדבר השני, קצת יותר: בעת ההיא לא קראתי אף שורה מאת סַנְצֶ'ס מָסָס, ושמו לא היה בשבילי אלא שם מטושטש של עוד אחד מהפוליטיקאים והסופרים הפלנגיסטים הרבים שהשנים האחרונות בהיסטוריה של ספרד נחפזו לקבור, כאילו חששו הקברנים שמא מתיהם לא מתו לגמרי.

[...]

אחרית דבר: הדי המלחמה ההיא | רמי סערי
הסופר הספרדי חויר סרקס נולד ב-1962 באִיבָּאֶרְנַנְדוֹ, כפר במחוז אֶקְסְטְרֵמָדוּרָה, קהילה אוטונומית במערב ספרד והאזור העני ביותר במדינה. הוא עבד במשך שנתיים כמרצה באוניברסיטת אִילִינוֹי שבארצות הברית, ולמן שנת 1989 ואילך לימד ספרות ספרדית באוניברסיטת חֵרוֹנָה שבקָטָלוּנְיָה. סרקס פרסם את קובץ הסיפורים הנייד (1987) ואת הרומאנים הדייר (1989) ובטן הלוויתן (1997). הוא הוציא לאור גם את המסה יצירתו הספרותית של גוֹנְסָלוֹ סוּאָרֶס (1994), את קובץ המאמרים עונה טובה (1998) ואת אוסף הכרוניקות סיפורים ממשיים (2000), אולם את עיקר תהילתו קנה בחיילי סלמיס (2001), ספר שזכה לשבחים מופלגים של הביקורת ולאהבת קהל הקוראים גם יחד. היצירה, שקצרה הצלחה מסחרית אדירה, עובּדה לקולנוע, תורגמה ליותר מעשרים שפות וזיכתה את כותבה באחד- עשר פרסים יוקרתיים. אחרי חיילי סלמיס פרסם סרקס את הרומן מהירות האור (2005), שזכה אף הוא להצלחה מרובה וביסס את מעמדו כאחד היוצרים הספרדים המדוברים ביותר בימינו.

הספר חיילי סלמיס שונה באורח מהותי מיצירות ספרותיות ספרדיות אחרות, העוסקות מזווית זו אחרת באסון הלאומי הקשה ביותר שפקד את ספרד במאה העשרים: מלחמת האזרחים. עלילת חיילי סלמיס וסגנונו אינם מבוססים על בדיון בלבד וגם לא על כתיבה אוטוביוגרפית בעיקרה, אלא על עירוב בין כתיבה ספרותית לבין דיווח עיתונאי ועל שילוב בין יסודות של ספר מתח קולח לבין פירוט תוצאותיו של מחקר היסטורי וספרותי. ניסיונו הכושל בתחילה והמוצלח בדיעבד של העיתונאי להיהפך לסופר, וההשוואה שבחר הסופר לעשות בעבודתו העיתונאית בין שני אירועים היסטוריים שאכן התרחשו - מות המשורר הדגול אַנְטוֹנְיוֹ מָצָ'אדוֹ בגלות ימים ספורים אחרי תבוסת הרפובליקנים וההוצאה להורג שרָפָאֵל סַנְצֶ'ס מָסָס נמלט ממנה בעור שיניו -, הם התשתית העובדתית, וממנה משתלשל חוט השני לאורך כל עלילת חיילי סלמיס.

סיפורו האישי של חויר סרקס, אשר נשזר לפרקים בלשון ישירה, רהוטה ולפעמים יובשנית קמעה, לא רק מעניק למסופר בגוף ראשון מִשנה תוקף ואמינות, אלא גם קושר בין העובדות ההיסטוריות של תקופת המלחמה לבין ההווה, אשר בו הסופר עורך את מחקרו ההיסטורי, מחקר החותר להבהיר פרשייה עלומה בהיסטוריה הספרדית ולפתור אחת ולתמיד אותה תעלומה מטרידה. גישת סרקס לספרות ולהיסטוריה גם יחד, שאיפתו לאמת את העובדות וסלידתו מפני ראייה משוחדת או חד-צדדית, יכולות לשמש הסבר חלקי להצלחה הכבירה שהספר זכה לה לא רק בספרד, אלא גם ברבות מן הארצות שלשפותיהן תורגם.

נדמה כי מצד אחד נקעה נפשם של בני הדור מתעמולה פשטנית במסווה של ספרות יפה שדרכה התוודעו לקורות מלחמת האזרחים בספרד, ומצד אחר, בשל תהליכים פוליטיים, תרבותיים וכלכליים שצברו תאוצה בעשורים האחרונים, בני אותו דור גם אינם נוטים להיסחף אחר הפרוזה הלירית והאסוציאטיבית הָרגישה, שכתב חוּלְיוֹ לְיָמָסָארֶס בהתמודדו עם סיפורי מלחמת האזרחים ששמע בילדותו.

סרקס מציע אפשרות שונה לחלוטין: רומן מרתק, מעורר מחשבה וטעון רגשית, המבוסס ברובו על דמויות אמתיות, אחדות מהן מפורסמות מאוד בספרד. הרומן של סרקס מאורגן כהלכה - התחלה, אמצע וסוף בעלי התפתחות עלילתית מובנית ונהירה וקטעי קישור ברורים המחברים ביניהם, תערובת קבילה בין לשון עובדתית בכתיבה הדיווחית לבין משלב דיבורי אמין בקטעי הדיאלוגים ועיסוק בחומרים, שתבונת היוצר מעצבת ומסדרת וששנינותו מעמידה באור מיוחד.

משקל רכיבים אלה אצל סרקס רב בהרבה ממשקלם של דמיון יצירתי פרוע ושל שפה שירית מרהיבה ביופייה. קוראי חיילי סלמיס זוכים אם כן בעת ובעונה אחת גם ביצירה ספרותית הכתובה בכישרון ובעניין, גם בספר מאתגר שלפתרון המסתורין שבו יש תפקיד משמעותי בהבנת ההווה וגם בתחושה כי למדו שיעור חשוב בהיסטוריה ובאופי האדם בלי להסתנוור מאלומות אור אידאולוגיות, שתכליתן להראות כי אחד משני הצדדים הלוחמים היה טלית שכולה תכלת.

מבחינה מבנית חילק סרקס את ספרו לשלושה חלקים. החלק הראשון, חברֵי היער, שוטח בפני הקוראים את העובדות ההיסטוריות המקשרות בין ההווה של המספר לבין מושא כתיבתו. הסופר מניח בחלק זה את יסודות התעלומה העתידה להתברר בהמשך היצירה. החלק השני הוא עמוד-שדרה עלילתי, המעניק לכלל היצירה את שמה. בחלק זה, סרקס זונח במכֻוון את סיפורו האישי לטובת העיסוק בקורות רָפָאֵל סַנְצֶ'ס מָסָס ומְעַבֶּה את רקע התעלומה המוצגת בתחילת הספר.

בחלק השלישי, פגישה בסְטוֹקְטוֹן, חוברים שני הסיפורים זה לזה בעזרת סיפור שלישי: העיתונאי השואף להיות סופר מתחקה אחרי עקבות רעהו האובד של סופר צ'ילאני גולה, וכך עולה בידיו לפתור - האומנם זהו פתרון? - את התעלומה שטרדה את שלוותו. לפתרון שמציע סרקס יש השלכות מרחיקות-לכת לא רק על תפישת האמת ההיסטורית האובייקטיבית, האמת האחת והיחידה כביכול, אלא גם על ההתייחסות אל מהות הגבורה, הרֵעוּת והנכונוּת להקרבה עצמית.

מלכתחילה נועד חיילי סלמיס להיות שם הספר, שרָפָאֵל סַנְצֶ'ס מָסָס תכנן לכתוב: הלוחמים הפשיסטים שנחלצו בחיים מן הזוועות של מלחמת האזרחים היו אמורים לזכות בספר להשוואה ביניהם לבין אותם חיילים יוונים, אשר בשנת 480 לפני הספירה הצילו את ארצם מאימת האימפריה הפרסית. אולם בסופו של דבר לא נכתב הספר חיילי סלמיס בידי רָפָאֵל סַנְצֶ'ס מָסָס, והאמת ההיסטורית ידועה לכול: אין דינו של המאבק בין הפשיזם לבין הרפובליקה בספרד כדין המלחמה בין צי פרס לבין צי יוון בימי קדם, ומלחמה בין שני עמים עוינים אינה זהה בכול למלחמת אזרחים.

ההשוואה הקורסת שסַנְצֶ'ס מָסָס התיימר לערוך יוצרת היפוך מושלם של מוקד העניין גם ברומן של סרקס: גולת הכותרת של חיילי סלמיס איננה סיפורו של הסופר הפלנגיסט הטוב, שעוקצו הפוליטי הוקהה באורן האפרורי של שנות העריצוּת הפרנקיסטית הממושכת, ושיצירותיו הלכו ונדחקו אל מחוץ לשולי הספרות הספרדית עד שנשתכחו בימינו כמעט לגמרי; גולת הכותרת של חיילי סלמיס היא דווקא סיפורו של חייל פלוני מצבא המובסים, אשר בחר לחוס על חיי סַנְצֶ'ס מָסָס.

סרקס מציב ביצירתו גלעֵד צנוע ונטול שירי הלל מתלהמים, יד זיכרון לחייל האלמוני ולכל חייל אלמוני באשר הוא. הגיבור האמתי כאן אינו כובש את יצרו ואינו "מצולש" למרות היותו מצולק: כשעולה סוף כל סוף ביד הסופר להתחקות אחרי עקבותיו ולגלותו, ספון בבית- אבות נידח, מתברר כי הגיבור דוחה על הסף וללא כל לבטים את כתר הגבורה ואת מנעמי המוניטין. גיבור הספר, מִירַלְיֶס, איננו מתפתה לענוד את התג המיופייף של הקרבה עצמית, שיוצרו חפץ להצמיד לחזהו. במקום זה, זיכרונותיו נישאים אל מי שלא ראו ברכה במלחמה, אלה שלא זכו בשום הילת גיבור: הוא מספר למראיינו על חבורת הגברים הצעירים אשר יצאו עמו מאותו הכפר אל המלחמה, שאיש מהם לא שב ממנה.

חויר סרקס מעלה אפוא על נס, ולכאורה בעל-כורחו, את אנושיוּת האדם, את נחישוּתו לא לוותר עליה ואת חשיבוּת השלום. יחד עם זאת נזהר הסופר לא ליפול בפח הנדוש של מלל פתטי ושל רגשנוּת בנלית: טון דבריו מעשי, ענייני, ישיר וגברי, והוא כובש את הלב בנימתו הכֵּנה, שהרומנטיוּת שלה כמו איבדה את זיווה מרוב המהלומות שניחתו עליה במהלך המאה העשרים, איבדה את זיווה אך לא דהתה כליל. מִירַלְיֶס מסרב, ולא בכדי, לקבל את הסברה כי "כל המלחמות מלאות סיפורים בדויים". תפישה כזאת נכונה, לדעתו, "רק בעיני מי שלא חוֹוֶה אותן. בעיני מי שיוצא למלחמה כדי לספר אותה ולא כדי להילחם."

ספרד הסיקה ומוסיפה להסיק את המסקנות הנדרשות ממלחמת האזרחים שלה. הֵדֵי המלחמה ההיא לא התעמעמו לפי שעה, והספרות הספרדית מתעמתת פעם אחר פעם עם שֵׁדֵי העבר ועם רוחות הרפאים שלו, ספק בניסיון להבין את גודל הזוועה ואת סיבותיה, ספק בתקווה שאי-אז יוכלו הפצעים סוף כל סוף להגליד.

חיילי סלמיס הוא הרומן השלישי בתרגומי שמתמקד במלחמת האזרחים בספרד. קדמו לו ירח של זאבים מאת חוּלְיוֹ לְיָמָסָארֶס ובעל בבל מאת פֶרְנַנְדוֹ אָרָבָּאל. למרות אהבָתי לשלום, ואולי דווקא בגללה, שלושה רומנים נוספים שתרגמתי עוסקים גם הם במלחמה ובהשלכותיה: החבל מאת וֶיּוֹ מֵרִי, השיר על ילדי סיביר מאת טִימוֹ ק' מוּקָּה ו- חיי איסמעיל פריק פשה מאת רֵאָה גָלָנָאקִי.

האם ספר דוגמת חיילי סלמיס הוא חומר הקריאה היאה לישראלים, המבוסְסים במלחמה די והותר גם מחוץ לעתות הפנאי שלהם? אני מאמין באמונה שלמה בפתגם הספרדי, הגורס כי מוטב למנוע מחלות מלרפא אותן. אף-על-פי-כן לא נואלתי בתמימותי להאמין, כי ניסיונן של דמויות בדויות חלקית, בזמן ובמקום אחרים, עשוי להוביל לתובנות מהפכניות כלשהן או לשנות מן הקצה אל הקצה חיי אדם וקורות אומה.

ובכל זאת, בהתחשב באירועים שהתרחשו בארץ במהלך תשס"ו, ובמיוחד לאור קורותיה העגומות של מלחמת לבנון השנייה, מובן כי לכלל קוראי העברית בישראל יש מה ללמוד מניסיונה העשיר של ספרד בענייני מלחמות. על חלק חשוב מניסיון זה אפשר לקרוא, בין השאר, בחיילי סלמיס, ספר קל לקריאה וקשה לשִׁכחה. אולי ניתן לתמצת את עיקרו של אותו ניסיון בגישתו נטולת-הפניות של מִירַלְיֶס, ודומה כי גם סרקס ומתרגמיו הם שותפים מלאים לאמונה בנכונותה של גישה זו ובצדקתה: "הגיבורים הם גיבורים רק כשהם מתים או כשהורגים אותם. והגיבורים באמת נולדים במלחמה ומתים במלחמה."

© כל הזכויות שמורות לכרמל הוצאה לאור

חילי (חיילי) סלמיס - חויר סרקס
Soldados de Salamina - Javier Cercas