» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים באוקטובר 2007       חזור

26a
מאת: דיאנה אוונס
26a - Diana Evans

ההוצאה: מטר הוצאה לאור התאומות הזהות ג'ורג'יה ובסי גרות בילדותן בעליית הגג של בית משפחתן בשדרות וייפר 26, צפונית ללונדון. שם הן מסוגרות בעולמן המתוק, שיש בו אהבת נפש, פּוּפים בריח תות, נקטרינות בצבע שקיעה והרבה סודות. האורחים (כולל אחותן הגדולה ובעיקר אחותן הקטנה) מחויבים לדפוק על הדלת לפני שהם נכנסים. בקומה התחתונה לא שוררת הרמוניה כזאת. אִמן הניגֶרית מוסיפה פלפל קאיֶין ליורקשֶר פּוּדינג, ויש לה דרכים מסתוריות להתמודד עם הגעגועים הביתה; אביהן הוא בריטי נרגן ולרוב שתוי, שהתפרצויות הזעם שלו מתלקחות בדרך כלל בלילות. הבנות, שנאלצות ליצור לעצמן זהות, בונות יקום נפרד. האחות הבכורה מגלה די מוקדם את הסקס והעקבים הגבוהים, התאומות מתכננות אימפריה של עוגיות סנדוויץ', והאחות הקטנה עסוקה בלהעריץ את מייקל ג'קסון.

המציאות דופקת על הדלת בזמן שבני המשפחה נמצאים בשליחות בניגריה. פנטזיות הילדות מתחילות להתרסק. כיצד יתמודדו ג'ורג'יה ובסי הסימביוטיוֹת בעולם של נפרדוּת, ומי מהן תהיה חזקה יותר?

a26 הוא רומן ביכורים שכתוב בכישרון יוצא דופן, מצחיק בשנינותו, טבול בתיאורים חושניים ומרגש עד דמעות. קשה לתאר את העונג והטלטלה שמצליחה דיאנה אוונס לעורר במסע שאליו היא לוקחת את הקורא, שהופך שותף מלא לחוויית התאומוּת. הוא נועד לכל מי שהיתה לו ילדות, ולכל מי שיודע מה זה לאבד אותה.

דיאנה אוונס היא בעלת תואר שני בכתיבה יוצרת מאוניברסיטת "איסט אנגליה", ופרסמה סיפורים קצרים בכמה אנתולוגיות. היא עובדת כעיתונאית וחיה בלונדון.

חלק ראשון, פרק 1 | האם
לפני שג'ורג'יה ובסי נולדו, הן חוו רגע של התלבטות. זה קרה כשהן נעו בתוך הצמחייה הסבוכה בלילה של חצי ירח, בלי יעד ברור ובלי שום מושג היכן הן נמצאות, אם בשדה בבאקינגהמשֶר, ביוֹרקשֶר דֵיילס או אי-שם על כביש M1 מסְטֵייפּלס קורנר לווֹטפורד. ציפורי לילה שרו. האדמה הדיפה ריח גשם ישן. הן עשו את דרכן במהירות בין שיחי אטד קוצניים, בתוך מחילות שהפכו למנהרות חמימות ומערות תת-קרקעיות מוארות באור רך. כפותיהן מחצו גרגרים מתוקים בעשב הגבוה, והן רחרחו זו את זו כדי להישאר ביחד.

עד מהרה החלו לחוש שהן מתקרבות אל דרך גישה. אחד מאותם חללים פתוחים של קטסטרופה, שרבים כל-כך גוועו בהם. סנאים שנמחצו אל תוך האספלט. ארנבות, גיריות, ציפורים מהלכות - שנקטלו והפכו מאכל לזבובים. בסי חשבה שכדאי להן להסתכן ולחצות, כי שום דבר לא נראה ממרחק קילומטרים. אבל ג'ורג'יה היססה, כי אף פעם אי-אפשר לדעת, ותראי מה עלולות להיות התוצאות (מעט בהמשך הדרך שכבה ציפור, בוהקת בדמה, ונוצות כנפה זקורות בנוקשות השמימה).

הן התקרבו בזחילה אל צד הדרך כדי להביט מקרוב. שום דבר לא נראה באופק. לא רעם מנועים, לא פנסים. לג'ורג'יה נדרש זמן רב להימלך בדעתה. בסדר. נעשה את זה מהר, יותר מהר ממהר. לרוץ, לקפוץ, לעוף. לשחרר מעצורים, בשיא המהירות. הן עלו על הדרך וזינקו קדימה, נוגעות לא נוגעות, ואז הגיע המנוע, ומסיבות שמעבר להשגתן הן עצרו.

זה היה הזיכרון שנשאר איתן: שני יצורים פרוותיים עם עיניים מבועתות שנעוצות בפנסים המתקרבים, בשמש הקרח הכפולה, בקיומה של אפשרות. זה הסביר כמה דברים. זה הזכיר להן מיהן.

אחרי הקטל באה האטה. בשעה שדמן דלף על הדרך הן חשו חמימוּת, רכוּת ורטיבות. אבל בעיקר היתה תחושה של חוויה אלימה. היו צרחות ותחושת חנק. ואז דחיפה עזה, והן נחתו קפואות מקור בלובן חשמלי כירורגי, היסטריות, ממלמלות, מנסות לנער את ההלם מלִבן. זו היתה התמודדות קשה. ג'ורג'יה, שנולדה ראשונה, ארבעים וחמש דקות לפני אחותה, סירבה לנשום במשך שבע דקות. ושנתיים וחצי לאחר מכן, עדיין כעוסה, הבהילו אותה חזרה לבית-החולים סנט-לוּק כשבמעיה מטלית לניגוב כלים, אבק שטיחים, מחצית האפרוֹ שלה וציציות מתחתית הריפוד של הספה. היא אכלה אותם בין מנות של פודינג אורז ורביולי, לפעמים במקומן. איזו מצוקה. אַיידה רצה ברחבי הבית וצעקה ג'ורג'יה הולכת למות, ג'ורג'יה שלי הולכת למות! והאמבולנס הבהיל אותה לבית-החולים ובסי חשה בשקיעה המשונה חזרה אל הדרך (כשהיו מבוגרות דיין לתור את שממת ניזדֶן, החליטו שייתכן שזהו כביש הטבעת הצפוני שרעם מתחת לרחוב שגרו בו).

יש תצלום שבו הן יושבות ליד שולחן שעליו עוגה לכבוד יום הולדתן השלישי, עומדות לנשוף, ושלוש שלהבות נר עומדות להיעלם. זרועותיה של ג'ורג'יה מונפות במחאה על דבר-מה נשכח, ולרוחב בטנה, נסתרת, הצלקת שנותרה אחרי שפילחו אותה ושלפו את השיער ואת שטיח הסלון כתולעים מדממות, ותפרו בחזרה. הצלקת גדלה איתה. היא התרחבה כחיוך חיוור וחצתה אותה לשתיים.

ואילו בסי בילתה את החודש הראשון שלה כבן-אנוש בתוך אינקובטור, עם צינורות מחוברים לחזה וגפיים מפרכסות ומתחננות, כמו חיפושית על גבה. האינקובטור עוד יידרש לתת דין וחשבון ארוך.

אז ג'ורג'יה ובסי הבינו בדיוק את המבט בעיניו של האוגר שבמרפסת השירות בקומה התחתונה. הוא היה כלוא בכלוב ליד מדיח הכלים, עם פרווה בצבע זנגוויל ופסים לבנים. מה זה? אמרו העיניים. איפה אני? המראה שנשקף מן הכלוב היה גרסתו של אוגר לגוש בלתי ברור שהוא מכונת כביסה, כמה דליים זה בתוך זה, וילונות מתנשפים ושקיות ניילון מלאות בשקיות ניילון שהיו תלויות מהתקרה כמו רוחות רפאים של טֶבח. אנשים, ענקים, נכנסו מחלקים אחרים של הבית, טרקו את הדלת והנידו פעמוני רוח. גבר חמוץ פנים שנתקף רעידות בבוקר. אשת לחישות עם רשת על השיער, שבידיה לחם ושקיות של שעועית שחורה קפואה.

מה זה?

הוא ניקר חלושות בגלגל הפלסטיק שבפינה, מחפש תנועה, מחפש מנוסה או בהירות. וההסבר מעולם לא הגיע. זה היה עמוק יותר מן הצורך לדעת למה נועד הגלגל, מנין הגיע הכלוב וכיצד נקלע לתוכו, או במקרה של התאומות, מה פירוש המילה "אֶקספּיאַלידוֹשֶס", או מדוע אביהן אוהב את המוזיקה של ואל דוּניקן. השאלה היתה בעצם, מה זה ואל דוניקן? ולפיכך, מה אני? השאלה שקדמה לכל יתר השאלות.

האוגר היה לבדו, וזה רק החמיר את המצב. לבדו עם גלגל על שממה של נסורת ונייר עיתון. ג'ורג'יה ובסי עשו כמיטב יכולתן; פיטמו אותו בענבים וניקו את הלכלוך, העניקו לו שם. "האֶם," אמרה ג'ורג'יה, ועיניה בגובה עיניו של האֶם מפני שהיתה רק בת שבע, "תשמח מדי פעם, אחרת לא תקום בבוקר, נכון? הנה מתנה." היא קטפה ורד משיח הוורדים בגן שהיה באחריותה (כך אמר אוֹבְּרי, ואיידה הסכימה - כך שקֶמי יכולה לסתום את הפה) והשכיבה אותו בצלוחית על צדו, עלי הכותרת האדומים מעוכים, עלה בודד מנמנם בשמש. היא פתחה את הכלוב והניחה את הצלוחית ליד האֶם. הוא רחרח ושוב נדם, אך במבט מהורהר שלא היה לו קודם. ג'ורג'יה חשבה שלפעמים פרחים טובים יותר לבריאות מאשר אוכל. לעתים קרובות בילתה שעות ארוכות בגן עם מטלית, את חפירה ומשפך, ניגבה את הלכלוך מהעלים, השקתה את המדשאה במרץ ועקרה את העשבים השוטים.

התאומות התגוררו שתי קומות מעל האֶם, בעליית הגג. זה היה ביתן. הן גרו בשדרות וֵייפֶר 26a, ושאר בני משפחת האנטר גרו ב-26, בקומה התחתונה, שם היה הבית חשוך יותר, בייחוד בארון שמתחת למדרגות, שם הכריח אותן אוֹבּרי לשבת ו"לחשוב על מה שעשיתן" כשהתנהגו לא יפה (למשל כששברו את המכלב שלו, השתמשו בכל המים החמים, חיסלו את עוגיות הזנגוויל או שרטו את המכונית עם קצה הדוושה של האופניים). פינות אפלות אחרות שנועדו לחשיבה על מה שעשו היו ממוקמות בקצה חדר האוכל ליד שולחן הכתיבה של אובְּרי ובחוץ, במוסך עם המטליות המלוכלכות והטרפנטין.

בחלק החיצוני של דלת חדרן, ג'ורג'יה ובסי כתבו בגיר "26a", ובפנים "ג'+ב", בגובה העיניים, ממש מעל הידית. זה היה הממד הנוסף. זה שמעבר למראֶה, לצליל, לריח, למגע ולטעם, שם העולם התרבה והתפוצץ כי סך חלקיו היה שני אנשים. הבהיר היה בהיר כפליים. כל הצבעים היו מודגשים. ילדות עם מטריות דילגו על פני הטאפטים וג'ורג'יה ובסי שמעו אותן צוחקות.

לעליית הגג היה גרם מדרגות נפרד שעלה מהמישורת של הקומה הראשונה, וחדר אמבטיה צמוד עם דלת של מסבאה ממערבוני ספגטי. בשל הקִרבה לגג, זה היה החדר היחיד בבית שהיו בו משולשים וקירות משופעים. התקרה השתפלה מעל מיטתה של בסי, והיא חשה בת-מזל. לא היתה עוד מיטה בבית שהתקרה, שאלוהים, היה קרוב אליה כל-כך, אפילו לא המיטה של בֶּל, שקיבלה את החדר הגדול ביותר כי היו לה שדיים. ומכאן שמיטתה של בסי היתה הכי טובה. היא כתבה את זה בגיר צהוב: המיטה של בסי הכי טובה, על הקיר, במקום שעיניה נחתו עליו בבוקר, ממש ליד הארון בעליית הגג, שם היה אפשר להסתיר דברים, אנשים שלמים, ואיש לא היה מעלה על דעתו לחפש שם כי לא היה אפשר לעמוד בו והוא היה מלא ספרים ישנים ודליי משחק ואתי חפירה מפלסטיק לחופשות.

בקצה מיטתה של ג'ורג'יה, ליד החלון - קיר עליון שלם שכולו חלון, ושהעניק להן פעמוני כנסייה ושקיעות ועץ ירוק-עד במרחק - היה משולש נוסף, גומחה, לחשיבה. שני פּוּפים שלמילוי שלהם היה ריח תות נתחבו לפינות, ושם הן ישבו. לא רבים הורשו לשבת שם, רק קֶמי והאֶם. אבל אף אחד לא הורשה לשבת שם איתן כשהן חשבו, בעיקר כשקיבלו החלטות.

בשלהי הקיץ של 1980, קמי דפקה בדלת (זה היה חוק) בדיוק כשהתאומות ניסו להחליט אם איידה ואובְּרי צריכים להתגרש או לא. ג'ורג'יה הניחה צנצנת ורדים על אדן החלון כדי שתוכל לדמיין אותם בעודה מחליטה, ופרסה להן נקטרינה שיאכלו אחר-כך - נקטרינה היתה הפרי האהוב עליהן, כי בשרה היה בצבע השקיעה. בסי התעטפה בשמיכת הפוך המיוחדת שלה כי היא לא הצליחה לחשוב כשהיה לה קר. הן ישבו בפינות התות עם נעלי בית בצבע השמים, ועצמו עיניים. הן חשבו הרבה, חשבו היטב, בחנו את האפשרויות. חמש דקות חלפו, ואז עשר. ואז, לתוך הדממה, ג'ורג'יה אמרה, "אמא לא יודעת לנהוג." בסי לא חשבה על זה. זה היה בהחלט חשוב כי הן יזדקקו למכונית כדי לצאת לקניות ולהסיע את האֶם לווטרינר בשבוע הבא, לטפל בהתקררות שלו. התקררות יכולה להרוג אוגר.

כלומר, לא.

הדבר שבסי חשבה עליו היה עצי התפוח שבאחריותה. איידה אהבה להכין מהם פאי, ואובְּרי אהב לאכול אותם, אז בסי היתה צריכה להשגיח על עצי התפוח כל השנה עד שהפירות התחילו לנשור בספטמבר. ואז היא היתה יוצאת בהכרזה: "הגיע הזמן לפאי תפוחים!" וכולם נדרשו ללכת אחריה עם סלים וסולמות ושקיות ניילון, אפילו בֶּל עם הירכיים שלה. בסי לא ידעה אם היא יכולה לוותר על המעמד הזה כי היא הרגישה שבמובן מסוים, זה תרגול חשוב לקראת העתיד. וספטמבר כמעט הגיע. אז כעת היא הפטירה, "כמעט תפוחים."

גם זה היה לא.

אבל אם הם כן יתגרשו, חשבה ג'ורג'יה, כולם יישנו יותר, איפה שלא יהיו, וזו בפירוש סיבה טובה לכן.

אבל לא אם בסופו של דבר הן יישנו בפארק גְלַדְסטוֹן. וזה לא היה לגמרי בלתי אפשרי.

ואז קמי דפקה בדלת, וזה היה מרגיז כי הן לא התקדמו הרבה.

"מה?" הן גנחו.
"אפשר להיכנס?"
"לא," אמרה בסי, "אנחנו מחליטות."
"על מה?" קמי התאכזבה. "גם אני רוצה."
"לא. לכי מפה," אמרה ג'ורג'יה. "זְחשוּב."

קמי היתה בת חמש ולא ידעה מה זה זחשוב, אז היא פרצה בבכי. "אני אגיד לאבא שאתן מחליטות," צעקה וירדה בריצה.

ג'ורג'יה ובסי חתמו את הדיון בסוגיית הגירושים, והסכימו שעדיף לחכות עד אחרי הביקור אצל הווטרינר ועד אחרי התפוחים של השנה. ובכל מקרה, "זה לא תלוי בנו," ציינה בסי, ואכלה חתיכת נקטרינה. "לא," אמר ג'ורג'יה. "זה תלוי בבֶּל."

בבקרים היו יוצאות קודם כול למרפסת השירות כדי לבדוק מה שלום האֶם, ואחר-כך לגן כדי לטפל בתפוחים ובוורדים. כשהיה קר הן לבשו מעילי רוח - של ג'ורג'יה אדום וכחול, של בסי צהוב וירוק - מעל הפיג'מות. בדרך כלל היה קר, כי יקר לחמם במרפסת (קירות דקים, גג פלסטיק גלי), ובחוץ לא היה חימום, רק בקיץ. הן הבינו את זה. זה יהיה בזבוז כסף לשים תנורים לאורך הגדר בחוץ. תארו לעצמכם כמה זה יעלה לחמם את החוץ של העולם. בטח יותר משלוש-מאות פאונד.

ג'ורג'יה טיפסה בסולם והורידה את הצינור מהוו שעל הקיר. האֶם התבונן. הוא היה ער כבר שעות וצפה בשחר הערפילי שהפך לבוקר. היום, יום רביעי, הוא היה לא שמח במיוחד. ימי רביעי היו קשים, וגם את זה התאומות הבינו. זה היה האמצע בין ההתחלה לסוף, כשדברים התגלגלו והתהפכו על פיהם. יום רביעי היה מסויג ולא ידע מה ללבוש. הוא חלם והושיט יד בשקיקה אל בין הערביים, אבל אנשים המשיכו כאילו זה יום שלישי, או שישי, כאילו מצב הרוח של הזמן לא משנה. זה בלבל את האֶם ואת התאומות, אך הם עשו כמיטב יכולתם להשתלב.

עם הצינור מעל הזרוע, ג'ורג'יה הציצה לתוך הכלוב של האֶם. היה שם ריח של עץ יבש וגללים. הוא מצמץ לאט מאוד והביט בסנטרה. "קצת שוקולד לארוחת בוקר?" היא שלפה את מגש המזון מתחת לשולחן. "זה יעודד אותך היום." שום תגובה לא ניכרה, אפילו לא נשימה מואצת או עיטוש שקט.

ג'ורג'יה יצאה אל השמש הפריכה ובחנה את בסי מבעד לשיחים שהפרידו בין הגן האחורי-קדמי לבין הגן האחורי-אחורי. הגן האחורי-אחורי גדל פרא. אובְּרי כיסח את הדשא שם רק פעם בשנה כי אף אחד לא באמת רצה לפרוש שם מחצלת ולשכב. היו שם צללים. סבך של עשב ישן שהפך לקש ליד הגדר האחורית. לידו צריף מלא עכבישים מדהימים. בסי קרנה מבעד לעלים כמו זכוכית צבעונית. שקטה מאוד. היא חיכתה לחבטות הנשירה בעיניים עצומות, אך הן טרם הגיעו. היא חשה שאם תתרכז מספיק, משהו יקרה, ממש מולה.

עצי התפוח, שכבר חישבו להתפקע, חרקו והתנודדו לתוך עוד יום רביעי ארוך. גם הם היו תאומים. השנה שחררו שניהם גם יחד רק שלושה תפוחים ירוקים. לא מספיק בכלל כדי שבסי תכריז הגיע הזמן לפאי תפוחים. צריכים להיות לפחות ארבעה פירות סמוקי לחיים בכל אחד מהם. ואז דברים יוכלו לקרות. המצעד הטקסי אל הטבע הפראי, האיסוף, הקילוף, ההרתחה והאפייה, פאי תפוחים ורסק תפוחים עם סוכר - והכול תלוי בה. אלוהים, חשבה, בבקשה תעזור להם להפיל את התפוחים כדי שנוכל לקחת אותם. תודה אמן.

ג'ורג'יה נעמדה ליד בסי ומפרקי אצבעותיהן התחככו. הרוח נרעדה. בסי פקחה את עיניה.

"אני חושבת שהאֶם מצוברח," אמרה ג'ורג'יה ובהתה בעשב.

השתררה שתיקה. לפעמים, כשאיידה לא ישנה מספיק, היא נכנסה לחדר האמבטיה ונעלה את הדלת. היא עשתה אמבטיה במשך חמש שעות, שבמהלכן היו מצמידות את אוזניהן לדלת ושומעות אותה מדברת עם מישהו בשפת האֶדוֹ (בדרך כלל עם נֶה-נֶה, אמה, שאליה התגעגעה). כשדלת האמבטיה נפתחה לבסוף ברעדה, איידה היתה יוצאת למסדרון כאילו היה מסלול מרוצים אל ארץ חדשה בתכלית, והיא הגיעה אל נמל התעופה בלי שום חפץ מלבד שמלת הקסם שלה ותיק רחצה. ג'ורג'יה שאלה את בֶּל מה זה אומר, כי בדרך כלל לא לוקח כל-כך הרבה זמן להתנקות. בדרך כלל זה לקח להן עשרים דקות, או שעה אם הן עשו אמבטיית קצף. בל הנמיכה את קולה ואמרה לה שאולי איידה בתיקָעוֹן. כשג'ורג'יה שאלה אותה מה זאת אומרת היא אמרה שזה קשור לעצב, שאם יש מספיק עצב, זה יכול להיות כמו התקררות.

ואז האֶם התקרר.
"הוא באמבטיה?" שאלה בסי.
"לא. הוא בחדר שלו."

בסי קימטה את מצחה. "אבל אם הוא לא באמבטיה, איך יכול להיות שהוא בתיקעון?"

"לא מוכרחים לעשות אמבטיה. אפשר פשוט להתקרר."

"אה."

הן הביטו בבסיסו של עץ תפוח נטול קולות חבטה. ציפור דרור שקיננה בין ענפיו הציצה בהן מלמעלה וחיכתה.

"מה נעשה?" אמרה בסי.
"נתתי לו שוקולד, אבל הוא לא רוצה."
"מה עם משחת 'ויקס'? לאף."
"צריך לשאול את אמא."
"בסדר."

ג'ורג'יה השתתקה. היא שקעה במחשבות והניחה את ידה על בטנה, מעל הצלקת. "מה יהיה אם הוא ימות, בס?"

"לא יודעת. אולי נצטרך לשים אותו בקופסה ולעשות לוויה."

ניזדֶן היתה כמו העקב הגבוה בקצה של איטליה. היא היתה הדבר שהעיר דרכה עליו כדי להיות סקסית. לונדון נזקקה לניזדנים שלה כדי שהאורות בפיקדילי, הסטרֶנד המסנוור, היונים בכיכר טראפַלגַר והמלכה המנופפת ממרפסת ארמון באקינגהם ייראו כולם נרגשים מהמרחק הזה, מעבר לדונמים של מסילות רכבת וקילומטרים רבים של תנועת כלי רכב. ילדי הפרברים ראו הכול בטלוויזיה. רק לעתים רחוקות העזה משפחת האנטר לצאת מתחומי קילברן, כי את רוב הדברים שנזקקו להם יכלו לקנות ב"ברֶנט קרוס", שם היו כל החנויות. וכשנסעו העירה, "הקטנות" (קמי והתאומות) נתקלו בכל מיני דברים ומישהי תמיד הלכה לאיבוד (קמי במחלקת המצעים של "דֶבֶּנהֶמס" ברחוב אוקספורד, ג'ורג'יה ביריד השעשועים של כיכר לסטר באחד החורפים, מתחת לסוס אדמוני מנוקד עם כנפיים).

בניזדן היה קל יותר. כמה גבעות קטנות ליד נהר וכביש מהיר, עם עצים שפופים ושורת חנויות אחת קצרה ודחוסה. בנק אחד, ספרייה אחת, אופטיקאי אחד, בית-מרקחת אחד, חנות פיש אנד צ'יפס, טייק-אוויי סיני אחד, פאב, מספרה, חנות אלכוהול, חנות סיטונאית, ירקן ושני דוכני עיתונים, כנקודה בכל אחד מהקצוות של דרך ניזדן. היה גם מפעל לעוגיות שוקולד עם ריח של שוקולד, שוותיקי המקום טענו שהוא מוציא אנשים מדעתם. תלמידים ערכו בו סיורים מודרכים בלתי נשכחים; השוקולד החמים, הנמס מעל עוגיות שנאפו זה עתה על סרט נע. ג'ורג'יה ובסי היו שם, ואחר-כך צחקו המון.

המקום ניחן באוויר נקי ובהיסטוריה. הגבעות נוצרו מכדורים שהעיפו שחקני גולף בתקופה הוויקטוריאנית לעבר חורים מרוחקים, חורים שהיו כעת מזכרות קטנטנות תחת בתים, סמטאות, מגרשי חנייה גבשושיים ותחנות אוטובוס של מועצת ברֶנט. זה היה מקום שבו רגליהם של רוכבי אופניים החלו לכאוב, ובקיץ הם עצרו ולגמו מים, שעונים על אופניהם באמצע הדרך העולה לפארקוויוּ ושואפים את אוויר השוקולד (שהסמיך בחום). הדרכים התפתלו כנחשים וצללו והתלפפו סביב העמקים והפסגות סחופות הרוח כמחווה לאזור הכפרי, שטבע כעת בבטון. מלבד פארק גְלַדְסטוֹן ורוחות הרפאים שלו, וביצת וֶלש הארפְּ, שם הנהר המשיך לגעוש.

הבית של גלדסטון עדיין עמד בכניסה העליונה לפארק. ג'ורג'יה ידעה שזה לא בדיוק הבית שלו, הוא רק גר שם לפעמים עם חבריו, בני משפחת אַבֶּרדין, כשנמאס לו מהפרלמנט. אבל מבחינתה זה היה הבית של גלדסטון. הגן האחורי כלל בריכת ברווזים, שורות של אלונים וערמות של עשב ירוק בוהק. גבירות בשמלות מחוך עם צווארונים מסולסלים ומגבעות היו לוגמות שם יין תחת שמשיות, וילדים התחבאו בצל העצים. גלדסטון אהב מסיבות אך הוא אהב גם שקט ושלווה, לטבול בבריכה, ולשכב בערסל בין שני עצים. ג'ורג'יה ראתה תמונה שלו. עיניים רציניות בפרצוף בשרני, פה פיקחי, פאות לחיים לבנות ארוכות ואניצים של שְ ער שיבה סביב קודקוד מקריח. הוא לא דמה לאביה בכלל.

בחג המולד שעבר, כשגנו של גלדסטון עמד בשלג, אובְּרי לקח את בנותיו לפארק עם מזחלות. הם גררו את המזחלות לראש הגבעה, שם רעדו הברווזים, וגלשו מטה פעם אחר פעם. אובְּרי החליט להצטרף, אף שבֶּל הזהירה אותו שלא יעשה את זה בגלל הגב, שכאב לו לעתים קרובות בחורף, או כשהיה נסער במיוחד. במעיל הכחול הארוך, כשהמשקפיים העבים תחובים בכיס פנימי, הוא התיישב על מזחלת ודחף את עצמו לעבר המדרון המתון. בל אמרה בנימה מבשרת רעות, "הוא עוד ייפצע." כולן צפו ותהו מה יקרה אם אובְּרי ייפצע, ובהתחלה זאת היתה מחשבה נעימה. אבל אז אובְּרי התחיל לצרוח ולמרות הכול קמי אמרה, "אל תיפצע, אבא!" וארבעתן החלו לרוץ. הוא צעק צעקה גברית עמוקה בגון קול אחיד כל הדרך למטה, והן רצו אחריו מבוהלות וצועקות, מחשש לגבו ואפילו ללבו. הוא נראה מוזר, אדם מבוגר על מזחלת עם רגליים קצרות באוויר. כשהגיעו לתחתית אחזו בזרועו והרימו אותו בעוד קמי מתייפחת, והוא אמר שהוא בסדר, שהגב בסדר ושיפסיקו לעשות עניין לעזאזל. אחר-כך הוא נשאר במיטה שבוע, שתה את התה בחלב של איידה ולא דיבר הרבה. זה היה שבוע מצוין לשאר המשפחה - הן השלימו שעות שינה, צפו בתוכניות טלוויזיה אסורות, ולא עמדו בפינה.

אולי זה לא יהיה כל-כך גרוע, חשבה ג'ורג'יה, אם בסופו של דבר הן יישנו שם, בפארק, אחרי הגירושים. הם נסעו בשוליו בדרך לווטרינר, בסטיישן הכחולה עם שלוש שורות המושבים. האֶם ישב לצדה, עדיין עם ה"מה זה?" בעיניים. אובְּרי ישב מאחורי ההגה.

ג'ורג'יה דמיינה את זה ככה: היא ובסי ידפקו על הדלת ואחד הנינים של גלדסטון יפתח אותה, או טוב מזה, גלדסטון עצמו, עתיק ומתוק במותנִייה. הוא ישאל אותן מה הוא יכול לעשות למענן, וברגע המכריע הזה ג'ורג'יה תספר לו שהיא ובסי לומדות בכיתה על שמו, הכיתה הירוקה על שם גלדסטון, והיא תראה לו את הסמל. הוא לא יוכל לסרב. הוא יגיד, טוב, בדיוק הגשתי תה לפועלי המספוא, אבל בבקשה תיכנסו ותרגישו בבית. והוא יכניס גם את האֶם. כולם יתעוררו למחרת בבוקר לצלילי המטבח הכסופים של מסיבה מתקרבת, וימתינו לגבירות שיגיעו לשתות יין. אז זה אומר כן. ועוד איך כן. היא הנהנה.

אובְּרי לא היה במצב רוח טוב במיוחד באותו רגע. בערב הקודם הוא נשאר ער עד שעה מאוחרת וצעק שהדוּד מקולקל ושהמשפחה שלו היא חבורת מנוולות כפויות טובה, ובייחוד בל כי היא התחילה להשתמש בשפתון. אף אחד לא ישן הרבה. לכולם, בלי קשר לגיל, היו שקיות מתחת לעיניים. ואם לא די בזה, בדרך דוֹליז היל היה פקק תנועה, ובדרך דוליז היל אף פעם לא היו פקקי תנועה. זה היה "מגוחך", "שערורייתי" ו"מטרד מחורבן". זה מה שהוא אמר. קמי, שישבה לצדו של האֶם, שאלה מה זה שָ-עוּ-ר-תי, וחשבה שאולי זה קשור למייקל ג'קסון, אבל אובְּרי התעלם ממנה. ג'ורג'יה הצטרפה לשיחה, כי גם היא חשבה על זה והגיעה למסקנה שזה קשור לשיעור. שיעור לחיים. שיעור לא נורמלי. לא-נור-מ-לי, שזה אותו הדבר כמו מיוחד, היא ידעה את זה, היא היתה "ילדה פיקחית מאוד" (המורה שלה, מיס ריד, אמרה את זה בשבוע שעבר). אז היא אמרה, "שיעור מיוחד לחיים." וקמי הסתכלה עליה רגע בעיניה החומות הבורקות, שפעמו מכמיהה להיות גדולה כל-כך.

התנועה התקדמה והמכונית שלפניהם לא עמדה בקצב. אובְּרי צפצף והרים את קולו, "סעי כבר, נקבה! למה את מחכה!" בסי היתה קשורה למושב הקדמי בחגורת בטיחות, וריחמה על עצמה אחרי שרבה עם קמי על לא לשבת מלפנים. היא בחנה את קווי המתאר של הראש שאובְּרי התנפל עליו. זה נראה לה בהחלט כמו גבר, המון שיער מקורזל וכתפיים רחבות. "אני חושבת שזה גבר, אבא," היא אמרה. אובְּרי מעך את בדל ה"בנסון" שלו בזעם לתוך המאפרה, ונשף עשן מעמקי גרונו. כשהעשן היה טרי, כשהוא היתמר, הוא היה זהה לצבעו ולמרקמו העתידי של שערו, שגם הוא הלך והידלל.

הם עצרו בראש גבעה ואובְּרי נדרש להרים את בלם-היד. הוא משך אותו בעוצמה כזאת, שהמכונית היטלטלה והשמיעה חריקה רועמת ומכוערת שהצחיקה את קמי. "חה חה! תעשה את זה עוד פעם, אבא!" רגליה הדקיקות התנופפו והיא בעטה בגב מושבו של אובְּרי. "תעשה את זה עוד פעם!" הוא ירה מבט לאחור. "אולי תירגעי כבר, לכל הרוחות, פשוט תירגעי!"

האֶם התעטש חרש בכלובו והתכנס בתוך עצמו.

ליד הרמזור קרתה תאונה. המשטרה פינתה את הכביש והם עברו שם וראו מכונית אדומה הרוסה, מעוכה אל עמוד תאורה. מכסה המנוע היה מקומט. עמוד התאורה נטה הרחק מהשמשה הקדמית, הרחק מן המוות, שהיה אישה, שגססה באמבולנס המהבהב לעבר בית-החולים. ג'ורג'יה קלטה שמץ ממנה שנותר במושב הקדמי, צעיף אפרסק עכור שנגע בהגה, וניחוח קל של חרטה.

זה עשרים שנה, מר שאהא היה הווטרינר היחיד בניזדן. הוא הגיע ללונדון מבנגלאדש אחרי ההפצצות במלחמת העולם השנייה. "הרסו את וילזדן לגמרי," סיפר לכולם (לנכדיו, לחבריה של אשתו, למטופליו - כלבים, אוגרים, קנריות, חתולים, גֶרבִּילים ונחש מזדמן), "נורא ואיום. אבל החיים חייבים להימשך, ככה זה במשפחת שאהא." על הקיר בחדר ההמתנה שלו, שהדיף צחנה קבועה של פרווה ומעי חיות, היו שני מסמכים ממוסגרים: תעודת הסמכה מקומטת, ותצלום מעורפל בשחור-לבן של אמו, עם מכתב מקופל בבנגאלי שהסתיר את צווארה.

האֶם הזעיף פנים ונקש בשיניו כשהמתינו בקֶרב היללות והאנקות. הוא הסתובב בכלובו וניקר עלי ורדים מיובשים, כשמולו התכווץ כלב לברדור מתנשף וליקק את אחוריו. כשמר שאהא קרא להם, קמי ישנה ואובְּרי נאלץ להרים אותה. מר שאהא הזקן והשמן, עם הגבות המזעזעות והעקמת המרומזת תחת הסרבל, הוציא את האֶם לאִטו מתוך הכלוב, והסתכל לו ישר בעיניים. "אז מה קרה לך?" אמר. "הממ?"

"זה האֶם. קוראים לו האֶם," אמרה ג'ורג'יה. "הוא בתיקעון."
"הוא מקורר," הוסיפה בסי.
"והוא לא רוצה שוקולד."

האֶם נישא על כף יד פנויה וחמימה. הבל פיו של מר שאהא הדיף ריח דגים מעושנים שאכל בארוחת הצהריים. הוא הניח את האֶם על שולחן הבדיקות והאֶם קפא על מקומו.

"הוא הולך למות?" שאלה ג'ורג'יה.

מר שאהא נעץ בה מבט רציני. "קטנטונת, כולנו נמות יום אחד, ואני חושב שעדיף להתכונן לזה."

לא היה בידו להועיל הרבה להאֶם. הוא בדק את פיו ואת עיניו, שאחת מהן נעצמה, והמליץ על חום והרבה אור שמש. "תנסו לגרום לו להיות פעיל," אמר. אובְּרי קנה כיסוי גוף משובץ מארון האביזרים של מר שאהא (שהפך ברבות השנים משתלם ביותר), ובדרך הביתה ג'ורג'יה הידקה אותו היטב סביב צווארו ובטנו של האֶם. "הנה," אמרה. "עכשיו יותר טוב. אתה כבר לא תמות."

אבל בל חלמה עוד חלום, ואיש לא הקל ראש בחלומותיה של בל. פעם אמרה לה מגדת עתידות בקרקס ראוּנדווּד השנתי שיש לה "כוחות נבואיים", והיא הצטמררה כי היתה רק בת עשר. איידה, שבלבה כבר קיננו חשדות בדבר יכולתה של בל לראות את הנולד בגלל המסתורין הנוקב שבעיניה - שהזכיר לה את סבתה מצד אביה, ססיליה רֶמי אוֹגרי טוֹקהוֹקוֹ, שנטתה גם היא לחוש שישי - אחזה בידה של בל והביטה בה במבט חודר. "אל תדאגי," אמרה. "זה אומר שאת חכמה ושתדעי הרבה דברים סודיים." ככל שבל התבגרה, החלומות שלה הלכו ונעשו אמינים, עד כדי כך שלפעמים איידה היתה נועצת בה בעניינים כגון אסונות טבע קרובים בניגריה, או בשאלה אם קמי תידבק באבעבועות רוח מהתאומות (וזה קרה - היו להן צלקות על הגב).

בלילה שאחרי הביקור אצל הווטרינר, בל חלמה על חתונה בשדה בוצי. היא התהפכה במיטתה. לא היו חתן וכלה. לא היו אורחים. היו רק כמה מלצרים ששוטטו עם ערמות של צלחות ריקות, והצליל היחיד שנשמע היה כלב שנבח בטירוף מחוץ לאוהל האירועים. בל התעוררה ועיסתה את רקותיה בקצות אצבעותיה. היא ידעה מה עומד לקרות.

בשבועיים שלאחר מכן האֶם התנועע פחות ופחות. התפוחים החלו לנשור ובסי היתה מאושרת. היא דפקה על מחבת בכף עץ והובילה את צבא הקטיף אל הטבע. תחת פיקוחה של איידה הן קילפו וחתכו וערבבו, עטויות סינרים ומזיעות. ובעוד בסי עומדת ליד הכיריים, עסוקה ברסק תפוחים ובעתיד, ג'ורג'יה יצאה מדי שעה בשקט אל מרפסת השירות כדי לבדוק מה שלום האֶם. בימיו האחרונים היא הרגישה שהיא והוא מטיילים יחד אל קצה ה"מה זה", ושהיא יכולה ללכת רק עד גבול מסוים. במשך היום, האֶם ישב עם אף בוהק. הוא עמד לקבל החלטה, וכשהחליט, הוא פשוט הפסיק לזוז. ועצם את העין השנייה.

אז זה אפשרי, הבחינה ג'ורג'יה, לבחור את העיתוי, לעזוב כשמוכנים. הלב שולח מסר למוח להיכנע, והמוח מבצע את ההליכים הרשמיים, את האטת הדם ואת ההתקררות, את ההתקשחות ואת דעיכת האורות הפנימיים. מבטו הדועך של האֶם הבחין בגבר הזועם כשהתהלך באמצע הלילה וצעק משהו. הילדות ליטפו את גבו ברכות, והיו ורדים, ורדים טריים. הוא שמע הדהוד קלוש של פעמונים. אבל הכול נגמר. הוא החליט וזה קרה, וכעת הוא הלך והתכלה לקראת הדבר הבא. לקראת הלם אחר, לקראת קנה מידה אחר. הם היו קטנים מאוד, החיים האלה.

הדבר האחרון שראה: שתיהן מוקפות חישוק משחק צהוב, נכנסות לתחומי הגן.

© כל הזכויות שמורות למטר הוצאה לאור

26a - דיאנה אוונס
26a - Diana Evans