Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2007  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | שנת 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים באוקטובר 2007       חזור

הדלת
מאת: מגדה סאבו
The Door - Magda Szabo

ההוצאה:

כתר

זוהי אולי תמצית סיפור יחסיהן המורכבים של מגדה ואמרנץ: סופרת צעירה ומנהלת משק הבית שלה. יחסים מפתיעים, קרובים, עמוקים, בין אשה מבריקה העומדת בפני פריצתה הגדולה, לבין אשה זקנה ונוקשה שאינה יכולה להפסיק לעבוד - בביתה של הסופרת ובבתים אחרים.

שאינה יכולה להפסיק לעבוד בחצר ביתה ובחצרות הבניינים המשותפים ברחוב. גם לישון אינה מסוגלת, אפילו מיטה אין לה. רק דלת שאינה נפתחת בפני איש.

אט אט, בזהירות אין קץ, נפער הסדר והסיפורים מסתננים דרכו. ילדותה הנוראה של אמרנץ, אהבתה הנכזבת, סיפור התמונה שבה היא מחזיקה תינוקת בזרועותיה.

הדלת
שתפו אותי

ורק פעם אחת, כאשר נכרתת הברית והסופרת מקבלת על עצמה את תפקיד הבת, תזכה למחווה נדירה וחד-פעמית: הדלת תיפתח.

"הספר הזה לא נועד לאלוהים... אלא לאנשים. עד כה חייתי באומץ, אני מקווה שגם אמות באומץ וללא שקר, אך התנאי לכך הוא שאומר שגלוי: אני הייתי זו שהרגה את אמרנץ. וזה לא משנה שלא להרוג אותה רציתי אלא להצילה."

הדלת היא יצירה גדולה שאינה זקוקה למרחב. זירת ההתחרשות שלה בת כמה עשרות מטרים. ליבתה מאחורי דלת נעולה אחת. זוהי יצירה מזוקקת, רבת עוצמה, הנקראת בנשימה עצורה ובגרון חנוק, ובריח תבשילי עוף חריפים ונפלאים, שהוכנו בידיים שאצבעותיהן נתעוותו בעבודה קשה.

מגדה סאבו, ילידת 1917, היא מחשובות הסופרות בהונגריה. סאבו החלה את דרכה הספרותית כמשוררת. בשנות החמישים והשישים, בתקופת השלטון הקומוניסטי בארצה, נאסרו יצירותיה לפרסום. אז גם החלה לכתוב פרוזה. סאבו זכתה בפרסים רבים על כתיבתה, בהונגריה ומחוצה לה. ספריה תורגמו לעשרות שפות וזכו לשבחים רבים.

הדלת מאת מגדה סאבו בהוצאת כתר, סדרה לספרות יפה בעריכת הילית חמו-מאיר ורונית ויס ברקוביץ, תרגמה מהונגרית: מרים אלגזי, עיצוב עטיפה: טליה בר, 270 עמודים.

הדלת | מגדה סאבו
אני חולמת לעיתים רחוקות. אבל כשזה קורה, אני קמה משנתי שטופת זיעה ואז חוזרת לשכב, מחכה שלבי יירגע ותוהה על שליטם המאגית של הלילות, שאין מנוס מפניה. בילדותי ובנעורַי לא חלמתי, לא חלומות טובים ולא רעים, רק הזיקנה מגלגלת לפתחי שוב ושוב את הזוועה מתוך סחף העבר שהתקשה והיה לגוש כבד, והיא מבהילה כל כך משום שהיא טעונה וטראגית יותר ממה שיכולתי לחוות אי-פעם במציאות, שהרי במציאות לא קרה לי מעולם הדבר שבגללו אני מתעוררת משנתי בזעקות.

החלומות שלי הם חזיונות החוזרים על עצמם, ואני חולמת תמיד אותו דבר. אני עומדת בתחתית חדר המדרגות בצד הפנימי של השער שלנו, הנתון במסגרת ברזל ולו זכוכית משוריינת המחוזקת ברשת ברזל, ומנסה לפתוח אותו. בחוץ, ברחוב, עומד אמבולנס – צדודית פניהם של אנשי העזרה הראשונה משתקפת בזכוכית גדולה באופן לא טבעי – ואת פניהם הנפוחות עוטרת הילה כמו זו של הירח. המפתח מסתובב, אך אני מתאמצת לשווא, איני יכולה לפתוח את השער, למרות שעלי לתת לצוות הרפואי להיכנס, אחרת יגיעו לחולה שלי מאוחר מדי. אבל הבריח לא זז, השער עומד כאילו ריתכו אותו לתוך מסגרת הברזל. אני צועקת לעזרה, אבל איש לא שם לב אלי, איש מבין דיירי שלוש קומות הווילה גם אינו מסוגל, כי עכשיו מתברר לי שאני עומדת פעורת פה כדג.

שיאו של חלום הביעותים הוא המוּדעות שלי, שלא זו בלבד שאינני מסוגלת לפתוח את הדלת לאנשי העזרה הראשונה, גם לקיתי באלם. זעקתי-שלי מעירה אותי, אני מעלה אור, מנסה לגבור על קוצר הנשימה שתוקף אותי תמיד אחרי החלום, מסביבי הריהוט המוּכר של חדר השינה שלנו, מעל מיטתנו הדמויות המשפחתיות – אבותַי, רואי-כל ויודעי-כל, במעילים הונגריים מקושטים בשרוכים בסגנון הבארוק ההונגרי או בִּידֶרְמַאיֶיר [1] . הם-הם העֵדים היחידים לכל הפעמים שבהן רצתי בלילה לפתוח את השער לאנשי העזרה הראשונה, לאמבולנס, לכל הפעמים שבהן שיוויתי לנגד עינַי – כשנדם סאון היום המוּכר של הרחוב והתחלף בלילה, שזרם פנימה דרך השער הפתוח לרווחה, כאשר רק רחש הענפים ופסיעותיהם הרכות של החתולים נשמעו – מה היה קורה אילו נאבקתי בשער לשווא והמפתח לא היה מסתובב.

הדיוקנים יודעים הכל, הם היודעים מה שאני מנסה לשכוח, מה שכבר איננו חלום. הם יודעים, שפעם בחיי, פעם אחת ויחידה, נפתחה הדלת לְפנַי לא רק בשעת חוסר-דם במוחי בשנתי, אלא גם במציאות, וכי מי שנמצאה בפנים, מגינה על בדידותה ועל חוסר-האונים האומלל שלה, לא הייתה פותחת אותה גם אילו בער הגג מעל ראשה. רק לי היה הכוח להזיז את הבריח הזה: מי שסובבה את המפתח האמינה בי יותר מאשר באלוהים, וגם אני האמנתי באותו רגע גורלי שאני אלוהים, חכמה, שקוּלה, טובה ורציונלית. שתינו טעינו, זו שהאמינה בי וגם אני, שלקיתי בביטחון עצמי מופרז. עכשיו זה כבר לא משנה, מה שקרה לא ניתן עוד לתקן. אז שיבואו מעת לעת האֶרִינִיוֹת אל חלומותי במנעליהן המוגבהים, [2] מסיכות טראגיות על פניהן ושביס אחיות על ראשן, ויתייצבו בשורה סביב מיטתי ופגיונות מושחזים בידיהן. כל ערב אני מכבה את האור וממתינה להן, מביאה בחשבון שעוד מעט תישמע אזעקת הפעמון באוזנַי הנמות, והזוועה שאין לה שֵם תתחיל לסחוף אותי לצליליו אל עבֶר השער שלעולם אינו נפתח.

דתי אינה מכירה בווידוי האישי, שבו אנו מודים, מפי הכומר, שאנו חוטאים הראויים לייסורי שאוֹל על כך שעברנו בכל דרך אפשרית על עשרת הדיברות. אנו זוכים למחילה מן האל ללא הסברים וללא פרטים. [3] עכשיו אני מספקת אותם.

הספר הזה לא נועד לאלוהים, היורד חדרי בטני, גם לא לצללים המשמשים עדים לכל ועוקבים אחר שעות ערוּתי וחלומותי, אלא לאנשים. עד כה חייתי באומץ, אני מקווה שגם אמות באומץ וללא שקר, אך התנאי לכך הוא שאומַר בגלוי: אני הייתי זו שהרגה את אֶמֶרֶנְץ. וזה לא משנה שלא להרוג אותה רציתי אלא להצילה.

ההתקשרות | מגדה סאבו
כששוחחנו בפעם הראשונה רציתי מאוד לראות את פניה, והביך אותי שלא איפשרה לי. היא עמדה לפנַי ללא זִיע, כמו פסל, לא ממש בעמידת דום, כפופה קצת. כמעט לא הבחנתי במצחה, לא ידעתי עדיין שרק על ערש הדווי שלה אוּכל לראות אותה ללא מטפחת ראש, ועד אז תתהלך תמיד בכיסוי ראש, כאילו הייתה קתולית אדוקה מאוד או יהודייה שומרת שבת, שאמונתה אוסרת עליה להעז ולקרַב לאל בגילוי ראש. היה יום קֵיצי, שלא הצדיק ולא הצריך הגנה כלשהי; עמדנו בגינה תחת שמיים סגלגלים של דמדומי ערב, ודמותה לא הלמה את הוורדים שמסביב. אדם מרגיש אצל זולתו, איזה פרח היה זה יכול להיות אילו נולד למשפחת הצומח; לה ודאי לא היה יכול להיות קשר לוורד בצבע ארגמן, שנפתח כמעט ללא בושה, לא – הוורד אינו פרח תמים. מיד הרגשתי שאֶמֶרֶנְץ לא יכלה להיות ורד, אך עדיין לא ידעתי עליה דבר, ועוד פחות מזה, מי, בעצם, היא עשויה להיות.

כיסוי הראש הטיל צל על עיניה, אחר כך גיליתי שקשתיתן כחולה. רציתי מאוד לדעת איזה שיער יש לה, אך כל עוד הייתה מודעת לעצמה, כיסתה אותו. בשעת ערב מוקדמת זו חווינו רגעים חשובים, שתינו היינו חייבות להכריע, האם אנו מוכנות לקבל אישה את רעותה. זה כמה שבועות גרנו, בעלי ואני, בביתנו החדש, שהיה מרווח הרבה יותר מדירת החדר הישנה שלנו, שלא נזקקתי לעזרה בתחזוקתה גם משום שמשך עשר שנים הייתי ב"הקפאה" ולא יכולתי לפרסם, ועכשיו התחלתי מקצועית לעלות על דרך המלך. כאן, במקום החדש, הייתי לסופרת שכתיבה היא עיקר עיסוקה, עם אפשרויות גדולות יותר ועם מחויבויות אין-ספור, שלפעמים ריתקו אותי לשולחן הכתיבה ולפעמים חייבו אותי לערוך מסעות לחו"ל. משום כך עמדתי אז בגינה מול הזקנה השתקנית הזאת, וכבר היה ברור, שאם לא יהיה מי שיקבל על עצמו את ניהול משק הבית, ספק רב אם אצליח לפרסם את כל מה שייצרו שנות השתיקה ואת מה שיש לי עוד לומר. כשסיימנו את ההעברה, עם כמות ספרים כשל ספרייה ועם רהיטינו הרעועים שנזקקו ליד רכה, התחלתי מיד לברר בעניין עזרה בבית. שאלתי כל מכר בסביבה.

לבסוף פתרה את הבעיה שלנו בת כיתתי לשעבר; אמרה, שאצל אחותה עובדת כבר שנים רבות אישה זקנה, שווה יותר מכל צעירה, היא יכולה להמליץ עליה בלב שלם אם רק יהיה לה זמן בשבילנו. היא ערֵבה לכך שאישה זו לא תגרום בבית דליקה מסיגריה, לא יהיו לה עסקים עם גברים, לא תקח דבר, לכל היותר – אם תחבב אותנו – תביא לנו דברים, כי היא להוטה לתת מתנות. מעולם לא היו לה בעל או ילד, יש איזה אחיין שמבקר אותה בקביעות ושוטר בדרגת קצין, כולם בסביבה מחבבים אותה. היא דיברה עליה בחום, ברחשי כבוד, סיפרה שאֶמֶרֶנְץ היא גם חצרנית, מין סמכות רשמית, והביעה את תקוותה שהאישה תאמץ אותנו אל לבה, כי אם לא נמצא חן בעיניה, אין כסף בעולם שעבורו תהיה מוכנה לקבל את העבודה.

ההתחלה לא הייתה מעודדת, גם אמרנץ עצמה לא הייתה ידידותית כשביקשתי ממנה לסור אלינו בהזדמנות לשיחה קצרה. מצאתי אותה בחצר הבניין שבו שימשה חצרנית – היא התגוררה קרוב אלינו, קרוב עד כדי כך, שיכולתי לראות את ביתה מהמרפסת שלי. היא כיבסה המון בגדים באמצעים מיושנים ביותר, את המצעים הרתיחה בדוד על להבה פתוחה, ובחום הלוהט הרימה מדי פעם את הסדינים בכף עץ גדולה. האש הפיצה עליה אור, היא הייתה גבוהה, גרומה, איכשהו ענקית בתור אישה זקנה, לא שמנה אך שרירית, מקרינה כוח כמו איזו וַלְקִירָה, [4] גם המטפחת שעל ראשה נראתה כמו קסדת חייל. היא הסכימה לבוא, וכך עמדנו יחד בגינה בדמדומי הערב ההם. היא הקשיבה בשקט להסברים שלי על מה שיהיה עליה לעשות אצלנו, תוך כדי דיבור נזכרתי, שמעולם לא האמנתי לסופרים ברומנים הגדולים של המאה הקודמת, [5] כאשר תיארו מישהו שפניו כאגם.

בושתי בעצמי, כמו בפעמים רבות כשהעזתי להטיל ספק בקלסיקונים: את פניה של אמרנץ לא ניתן היה לדַמות לשום דבר זולת פניו של אגם חלק בשחרו של יום, נעדר תווי זיהוי כלשהם. לא ידעתי באיזו מידה היא מעוניינת בהצעה, ניכר היה בכל ישותה שלא היה לה צורך לא במִשרה ולא בכסף – אני הייתי זו שנזקקה לה נואשות, אך פני האגם שעליהם חיפתה המטפחת והזכירו אבזר פולחן, לא חשפו דבר משך רגעים ארוכים. גם כשענתה סוף סוף, לא הרימה את ראשה: ייתכן שנוכל לחזור לעניין הזה, אחד הבתים שבו היא עובדת הפך למקום עבודה לא רצוי, הבעל והאישה שיכורים, הבן הבכור יורד מהפסים, היא לא מתכוונת להישאר שם. אם יימצא מישהו שימליץ עלינו וישכנע אותה, שאצלנו אף אחד לא מחרחר ריב, לא שתיין, אפשר יהיה להידבר. הייתי המומה, הייתה זו הפעם הראשונה שנדרשנו להביא מליץ יושר. "לא לכל אחד אני מכבסת כביסה מלוכלכת," אמרה אמרנץ.

היה לה קול סופרן צלול, רציני. כנראה גרה כבר מזמן בעיר הבירה, כי אילולא למדתי בלשנות, לא הייתי שמה לב להגיית התנועות שלה, שלפיה הבחנתי כי מוצאה מהמחוז שלנו. שאלתי אותה אם היא באמת מהַיְדוּ [6] – חשבתי שתשמח לשאלה – אך היא רק הינהנה בראשה, אישרה שבאה לעיר מנָדוֹרִי, ליתר דיוק, מצָ'בָּדוּל, הכפר התאום של נדורי, אבל מיד החליפה נושא, כמי שמבהירה שאינה מתכוונת לעסוק בשאלה זו. לימים התברר, כמו דברים רבים אחרים, שבעיניה הייתה זו שאלה חטטנית וטורדנית, וניא לא התכוונה בכלל להיזכר. אמרנץ לא למדה את הֶרַקְלִיטוֹס, ואף על פי כן ידעה יותר ממני – שבכל הזדמנות שנקרתה לי הייתי ממהרת לחזור לעיר שעזבתי, חיפשתי את מה שנעלם ואיננו עוד, את צילם של הבתים שלפני שנים רבות סוככו עלי, את ביתי שאבד, ולא מצאתי דבר, כי מים רבים זרמו בנהר ההוא, שבין טיפותיו נסחפו שברי הרעפים של חיי. אמרנץ הייתה חכמה מכדי לנסות את הבלתי-אפשרי, את האנרגיה שלה שמרה עבור מה שאפשר עוד לעשות בעתיד כדי לפצות על העבר, אך הבנת כל הדברים הללו עוד נחבאה אז כמובן הרחק בזמנים שיבואו.

ביום שבו שמעתי לראשונה את שמות שני המקומות, נָדוֹרִי וצָ'בָּדוּל, חשתי רק שמסיבה כלשהי, שתי המילים האלו הן טאבו. אם כך, נדבר על דברים ריאליים. חשבתי שנסכם תשלום לפי שעה, זה היה יכול להיות יתרון בשבילה, אך בינתיים לא רצתה להחליט אפילו, אמרה שתחליט מה אשלם לה רק כשיהיה לה מושג עלינו, כשתדע עד כמה אנחנו רשלנים, לא-מסודרים, וכמה עבודה תהיה לה אתנו. היא תשתדל להשיג עלינו מידע – לא מבת כיתתי, כי היא משוחדת – וכשתקבל את המידע תבוא, גם במקרה של תשובה שלילית. ליוויתי אותה במבטי כאשר הלכה לדרכה בצעדים איטיים, לרגע התפתיתי לחשוב שמדובר בזקנה מבולבלת, אולי עדיף היה לכולם אם לא הייתה מקבלת עבודה על עצמה, עוד לא מאוחר, אני יכולה לצעוק אחריה שההצעה אינה אקטואלית. לא צעקתי אחריה. אמרנץ חזרה כעבור שבוע קצר, לא אחת פגשתי אותה ברחוב, כמובן, אך היא רק בירכה אותי לשלום וחמקה לידי כמי שאינה רוצה להכריע בפזיזות, ויחד עם זאת אינה רוצה לסגור אחריה את הדלת שטרם נפתחה. כשצלצלה בדלת ראיתי שהיא לובשת בגד חגיגי, והבנתי מיד מה משמעות הדבר, דשדשתי לידה במבוכה בבגד הים שכיסה רק בקושי את גופי.

היא לבשה שחורים, שמלה בעלת שרוולים ארוכים מצמר איכותי, נעלי לכּה עם ברזלים בסוליותיהן, וכאילו לא הפסקנו כלל את השיחה הקודמת, הודיעה שמחר תתחיל בעבודה ולקראת סוף החודש תוכל כבר לקבוע מה יהיה שכרה החודשי. בינתיים נעצה מבט קשוח בכתפַי הערומות, שמחתי שלפחות בבעלי אינה מוצאת פגם – הוא ישב בחום של שלושים מעלות במקטורן ובעניבה, גם בשרב לא שינה ממנהגיו שעוצבו באנגליה שלפני המלחמה. שניהם היו לבושים שם לידי, כאילו שאפו לשמש דוגמה ומופת לשבט פרימיטיבי בעיניהם, שגם אני הייתי שייכת אליו, וביקשו ללמד אותי דרך-ארץ – מהי הופעה חיצונית הראויה לאדם המכבד את עצמו. אם נמצא אי-פעם אדם בעולם, שהיה דומה בנורמות מסוימות לאמרנץ, היה זה בעלי, ויש להניח שבגלל זה לא הצליחו השניים במשך זמן רב להגיע לקירבה אמיתית.

האישה הזקנה הושיטה יד לשנינו, ופרט לכך – אם רק יכלה, עקפה אותי, לא נגעה בי, ואם ביקשתי לגעת בה, הדפה את אצבעותי כאילו סילקה זבוב, אך באותו ערב לא סתם הופיעה פתאום – זה לא היה מכובד או מנומס: אמרנץ קיבלה על עצמה את העבודה אצלנו. בטרם לכתה נפרדה מבעלי במילים: "לילה טוב, בעל-הבית." הוא רק הסתכל אחריה, לא נמצא על פני כדור הארץ אדם שמילה נאה זו הלמה אותו פחות מבעלי. דרך אגב, כך קראה לו עד יום מותה; עבר זמן רב עד שבעלי התרגל לכינוי החדש ונענה לו.

ההסכם בינינו לא קבע כמה זמן תשהה אמרנץ בביתנו, ממש כשם שלא נקבעה השעה שבה תגיע. קרה כבר שלא ראינו אותה יום שלם, ואז הופיעה באחת-עשרה בלילה, אמנם לא נכנסה לחדרים, אך ניקתה את המטבח ואת המזווה עד עלות השחר, וקרה גם שיום וחצי לא יכולנו להשתמש בחדר-האמבטיה, משום שבתוך האמבטיה השרתה את השטיחים. זמני עבודתה הבלתי-סדירים עלו בקנה אחד עם הֶספֵּק מדהים, האישה הזקנה עבדה כמו רובוט, לא חסה על עצמה, הרימה רהיטים שלא היה אפשר להרים, בכושר-העבודה שלה ובכוחה היה משהו על-אנושי, אפילו מפחיד, מה עוד שלמעשה לא נזקקה לכל העבודה הרבה שקיבלה על עצמה. ניכר היה שבעבודה היא מוצאת את סיפוקה בחיים, היא אהבה לעבוד ולא ידעה מה לעשות בשעותיה הפנויות. כל מה שעשתה, עשתה מושלם, התהלכה בחדרים אנה ואנה, לרוב בשתיקה, לא זו בלבד שלא הפגינה אינטימיות יתֵרה או סקרנות, נמנעה גם מכל דיבור מיותר. היא ביקשה סכום גדול יותר ממה שהערכתי, אך גם נתנה הרבה. אם הודעתי שיבואו אורחים, או הגיע מישהו מבלי להודיע מראש, התעניינה אם אני זקוקה לעזרתה, אך לרוב הייתי דוחה את הצעתה. לא רציתי שהחוג החברתי שלנו ילמד שבביתי שלי אין לי שֵם – רק לבעלי מצאה אמרנץ כינוי, אני לא הייתי לא "סופרת'" לא "'גברתי", היא לא קראה לי בשום כינוי עד שיכלה למקֵם אותי בחייה, סופית, ולקבוע מי אני מבחינתה, איזו מילה הולמת אותי. גם בכך היה הצדק אִתה כמובן, כי בלי רגש כלשהו, שום הגדרה אינה מדויקת.

אמרנץ הייתה למרבה הצער מושלמת מכל בחינה שהיא, לפעמים עד כדי מועקה. בתגובה על דברי השבח המהוססים שלי, לא הסתירה שאינה מעוניינת לשמוע דרך קבע דברי הערכה, שלא נהלל אותה, היא מודעת היטב להספק שלה. תמיד לבשה אפור, ורק בימי חג ובהזדמנויות מיוחדות עטתה שחורים, יום-יום החליפה את סינרה הגדול, הֵגֵנָה על שמלתה, בָּזָה לממחטות נייר, השתמשה במטפחות כותנה צחות כשלג, שרשרשו מרוב עמילן. היא עשתה אותי מאושרת ממש כשגיליתי, שיש לה בכל זאת גם חולשות, למשל, כאשר קרה שבמשך חצי יום השיבה על שאלותי בשתיקה, ללא סיבה, וכאשר היו רעמים וברקים, לא יכולתי שלא לשים לב: היא נתקפה חרדה מפני הסערה. בהתקרב ממטרים עזים, זרקה מה שהיה לה ביד וללא הודעה או הסבר רצה לביתה והסתתרה שם. אין בנמצא רווקה זקנה בלי שתהיה לה מאניה כלשהי, אמרתי לבעלי, הוא הניע את ראשו לאות שלילה. החרדה הזאת, אמר, היא יותר מאשר מאניה וגם פחות ממנה. בוודאי יש לה סיבה משלה, רק שלדעתה לא כזאת הנוגעת לנו, ובכלל, האם סיפרה אי-פעם משהו משמעותי על עצמה? שֶאנסה להיזכר: אף פעם. אמרנץ אינה דברנית.

כבר יותר משנה עבדה אצלנו כשרציתי לבקש אותה לקבל במקומי חבילה שנועדה למסירה אחרי הצהריים – בעלי היה עסוק בבחינת תלמידיו, ורופא השיניים היה יכול לקבל אותי רק באותו יום. נעצתי בדלת פתק לשליח, איפה ואת מי עליו לחפש כשאנחנו לא בבית, ורצתי לאמרנץ, כי שכחתי לדבר אִתה בזמן שניקתה, לומר לה מה עליה לסדר במקומי. היא אך סיימה את עבודתה אצלנו והגיעה לביתה רגעים ספורים קודם לכן. לנקישותי נשארה הדלת איתנה, אבל שמעתי רחש של חיטוט בפנים. לא היה זה יוצא דופן להיתקל בידית דלתה המשותקת, איש לא ראה עדיין את דלתה של אמרנץ פתוחה, לכל היותר אפשר היה להתפלל שתופיע בדלת, בשובה לביתה נעלה אותה מיד על בריח, ובסביבה כולם כבר התרגלו לכך. צעקתי שתזדרז, אני צריכה ללכת ויש לי איזו בקשה אליה. תחילה נעניתי בדממה מוחלטת, אבל כאשר לחצתי על ידית הדלת בחוזקה, היא ניתרה החוצה בתנופה כזאת שפחדתי שתכה אותי. היא טרקה את הדלת מאחוריה, צרחה שלא אפריע לה אחרי העבודה, זה לא כלול בשכר שלה. עמדתי מבוישת, מסמיקה עד שורשי שערותי לשמע צרחותיה חסרות ההצדקה, שהרי אם מסיבה לא ברורה כלשהי היא מרגישה שפנייתי אליה בתחום שליטתה פוגעת בכבודה, יכולה הייתה להגיד זאת גם בדרך שקטה יותר. גמגמתי את בקשתי. היא לא ענתה, עמדה מולי ושלחה בי מבט כאילו נעצתי סכין בזרועה. טוב. אמרתי לה שלום בנימוס, חזרתי הביתה, צלצלתי לרופא השיניים שלא אוכל לבוא, בעלי יצא כבר לדרך, ורק אני יכולה להישאר בבית כדי לקבל את החבילה. אפילו לקרוא לא התחשק לי, הסתובבתי בדירה, תוהה, מה עשיתי שלא כשורה, מדוע נדחיתי כך, בהתלהמות שניכר כי נועדה להעליב, מה עוד שזה כלל לא איפיין את האישה הזקנה, שדרך התנהגותה אף הביכה לפעמים ברשמיות שלה.

זמן ממושך נשארתי לבד בבית. כאילו להכעיס, החבילה לא הגיעה באותו יום, וגם לבעלי חיכיתי לשווא – הוא לא חזר בזמן הקבוע, בסיום המבחנים נשאר עם תלמידיו. דפדפתי באלבום של רפרודוקציות כששמעתי את המפתח מסתובב בחוץ. לא שמעתי את המילה שבה בעלי ואני מברכים זה את זה לשלום, ומכאן הסקתי שלא הוא חזר הביתה – אמרנץ היא שבאה, לא השתוקקתי כלל לראות אותה בערב העכור הזה. חשבתי שעכשיו נרגעה כבר ותתנצל. אבל אמרנץ אף לא הציצה פנימה, לא אמרה כלום, שמעתי שהיא טורחת במטבח, ועד מהרה נטרקה הדלת החיצונית, היא הסתלקה. כשבעלי הגיע, מיהרתי להביא את ארוחת הערב הרגילה שלנו, שתי כוסות יוגורט, במקרר מצאתי קערה ובה חזה עוף אדמדם, שקודם לכן טרח מישהו לחתוך אותו לחתיכות דקות ואחר כך חיבר אותן מחדש במומחיות של מנתח. למחרת, כאשר הודיתי לאמרנץ על סעודת הפיוס שלה והושטתי לה את הקערה הנקייה, לא זו בלבד שלא אמרה על-לא-דבר, לבריאות, היא גם התכחשה לעוף יחד עם הקערה שבה היה מונח, לא הייתה מוכנה אפילו לקבל אותה חזרה, ועד היום היא בביתי. לימים התברר בשיחת טלפון, שבעודי רודפת אחרי החבילה שלא הגיעה, ומחכה לה בבית כל אחר הצהריים, נמצאה זו כבר תחת המדף התחתון במזווה, היא הביאה אותה יחד עם העוף, כי עמדה ושמרה בשער בחוץ, אמרה לשליח בדיוק מה שביקשתי שתגיד, ומבלי שתמסור לי על כך, נטלה את החבילה ואחר כך חזרה ונמוגה אל תוך דירתה. זו הייתה אפיזודה חשובה בחיינו, כי מאז ואילך חשתי תקופה ארוכה, שהאישה הזקנה הזאת לא לגמרי שפויה ולהבא עלינו להביא בחשבון את דרך החשיבה המיוחדת שלה.

דברים רבים חיזקו את הרגשתי זו, במיוחד המידע מפיו של בעל המלאכה – בסביבה כינוהו "בעל ידי הזהב" – שבזמנו החופשי תיקן תמיד משהו, ואליו הגעתי בזמן עיסוקו כגובה אגרה. הוא סיפר שמאז שהוא מתגורר כאן, כבר עידן ועידנים, לא ביקר בביתה של אמרנץ איש מבין הדיירים בשכונה, כי היא לעולם אינה מכניסה אורח לחדרה, ומתעצבנת גם אם מישהו קורא לה מבחוץ. בפנים היא שומרת על החתול שלה, אינה מרשה לו לצאת, ולפעמים שומעים אותו מיילל, אבל אי-אפשר לראות מה קורה בתוך הבית, שום דבר, כי כל חלונותיה מוגפים באופן קבוע בתריסי עץ. מי יוכל לנחש על מה היא שומרת שם חוץ מאשר החתול, כי הרי אם יש לה באמת חפצי ערך, ההסתגרות הזו לא טובה לה, ככה כל אחד יכול לחשוד שהיא מסתירה דברים יקרים ופעם עוד יתקפו אותה בגלל זה. היא לא יוצאת מהשכונה, לכל היותר אם קוברים מישהו מבין מכריה, היא מלווה אותו בדרכו האחרונה, אבל תמיד ממהרת כל כך לחזור הביתה, כאילו היא פוחדת מפני סכנה כלשהי. שלא איעלב אם לא אוכל להיכנס אליה – גם את פניהם של קרובי משפחתה, בנו של אחיה הצעיר, יוֹזִ'י, ואת הקצין היא מקבלת גם בקיץ וגם בחורף ברחבה שבחזית הבית, מזמן הבינו שגם עליהם אסורה הכניסה, אבל הם רק צוחקים על זה, התרגלו כבר.

תיאור הדמות הזאת די הבהיל אותי, ונעשיתי מוטרדת עוד יותר בגינה. איך אפשר לחיות בהסתגרות כזאת? ואם היא מחזיקה בחתול, מדוע היא לא מרשה לו לצאת – הרי יש לה בווילה גינה מגודרת נפרדת. לאמיתו של דבר, חשבתי שהיא סובלת מפגיעה כלשהי במוחה, עד שהתברר מסיפורה הארוך של אחת המעריצות הקבועות שלה, אָדֵלקָה, אלמנתו של עובד מעבדה בעלת יומרות ספרותיות, שהחתול הראשון של אמרנץ היה צייד גדול, שדילל דילול יתר את אוכלוסיית שובך היונים של דייר, שעבר לגור לשם בזמן המלחמה, וההוא פתר את הבעיה באופן רדיקלי, כי לאחר שאמרנץ הסבירה לו שחתול איננו מרצה באוניברסיטה שאפשר לשכנע אותו במילים, וכי למרבה הצער זה טבעו – גם אם אינו רעב הוא נהנה להרוג ואי-אפשר לשכנע אותו לא לנהוג כך – הוא לא ביקש ממנה להחזיק את החתול בבית, אלא תפס את הצייד התמים ותלה אותו על ידית הדלת של אמרנץ, וכשחזרה הביתה ונעמדה מעל הגופה שכבר התאבנה, טרח אפילו להסביר לה בנאום נמלץ: מצטער, אבל הוא נאלץ להשתמש באמצעי שבחר כדי להגן על מקור פרנסתו ועל המזון היחידי המובטח למשפחתו.

אמרנץ לא אמרה מילה, שחררה את החתול מסבך חוטי הברזל – התליין לא השתמש בחבל אלא בחוטי ברזל – גופתו של החתול הייתה מפחידה ופיו נותר פעור. האישה הזקנה קברה אותה בקברו הזמני של האדון סְלוֹקָה, וגם בגלל זה השמיצו אותה, כי תליין החתול הזמין את המשטרה, למרבה המזל, הפרשה שככה. עבודתו הזמנית של מְגדֵל היונים בין כה וכה לא הביאה לו ברכה, עם אמרנץ לא היה יכול לריב, היא הסתכלה דרכו כאילו היה שקוף, ואם היה לה אתו עניין רשמי, סידרה אותו דרך מתווך, הלא הוא בעל המלאכה, ומה שקרה הוא – כאילו איחדה את החיות איזו סולידריות אפלה – שהיונים נפחו את נשמתן זו אחר זו. ואז הופיעה המשטרה שוב: הקצין שנוהג לבקר אותה היה באותו זמן עדיין בדרגת סמל. מגדֵל היונים תבע את אמרנץ לדין על הרעלה, אך בקיבתן של היונים לא נמצא רעל, וטרינר הרובע קבע שמגפה שנגרמה על-ידי וירוס לא מוּכר גרמה למותן, גם יונים של אנשים אחרים מתו, ומיותר להטריד בשל כך את השכנה ואת הרשויות כאחד.

בשלב זה התאחדו כל דיירי הבניין נגד רוצח-החתול, ובני הזוג בְּרוֹדָרִיץ', שהיו המכובדים ביותר, הגישו תלונה למועצת העיר, בה נכתב שהמיית היונים המתמדת מפריעה את שנתם, בעל המלאכה התלונן שהיונים מלכלכות כל הזמן את המרפסת שלו, המהנדסת הגישה תלונה שהיונים הן הגורמות לה אלרגיה. מועצת העיר לא חייבה אמנם את מְגדֵל היונים לפרק את השובך, אך שלחה לו אזהרה, והדיירים התאכזבו, כי רצו לנקום את תליית החתול של אמרנץ בעונש של ממש.

וזה גם הגיע: להקת היונים החדשה של התליין הושמדה באורח מסתורי כמו זו הקודמת. גם הפעם ניסה להגיש תלונה, אך הסמל לא טרח כבר לדאוג לבדיקה רפואית, הוא נזף בו קשות על הטרדת שווא של המשטרה העמוסה בלאו הכי, ומְגדֵל היונים למד את הלקח, עמד בחזית הבניין וקילל את אמרנץ בצעקות רמות, וכפעולה אחרונה, שלא נמצאה לה הוכחה, גרם גם למותו של החתול החדש שלה ועבר דירה לאחד הפרברים הירוקים. גם אחרי הסתלקותו הסופית הציק לרשויות בתלונה אחר תלונה נגד החצרנית. אמרנץ עמדה במסע השטנה בעליצות מתונה ובהומור חכם, עד שהן המועצה והן המשטרה התייחסו אליה באהדה, אף תלונה לא נענתה, והתרגלו לכך שאישיותה של האישה הזקנה מושכת אליה תלונות אנונימיות כמו הר ממוגנט את הברקים. במשטרה פתחו לאמרנץ תיק מיוחד, הניחו שם את החומר המגוון, כשהגיע מכתב תלונה עשו רק תנועה של ביטול – לא היה בלש מתחיל שלא זיהה את אוצר המילים של מְגדֵל היונים, את ניסוחיו הנמלצים והמפותלים.

מפעם לפעם היה מבקר שוטר אצל אמרנץ רק ככה, לשיחה ולקפה, והסמל, שעמד לזכות בדרגה גבוהה יותר, הביא עִמו כל פעם בחור חדש, הציג אותו בפניה, אמרנץ הכינה נקניק, לביבות, חביתיות, לפי הטעם האהוב על השוטר שבא מהפרובינציה, ומטעמיה הזכירו לו את כפרו, את סבתו ואת משפחתו הרחוקה. גם לא טרחו להטריד אותה בכמה מן התלונות, שלפיהן בזמן המלחמה רצחה יהודים ושדדה אותם, כיום היא מרגלת של האמריקאים, משתמשת במַשְׁדֵר סודי, סוחרת בביתה ברכוש גנוב ומחביאה שם אוצר. אני נרגעתי סופית רק אחרי הדיווח של אָדֵלְקָה, ובמיוחד כשנאלצתי לגשת לתחנת המשטרה לאחר שאבדה לי תעודת הזהות. בזמן שמסרתי את פרטַי האישיים, עבר במסדרון הסמל, וכששמע את שמי הושיב אותי אצלו בזמן שהנפיקו את התעודה החדשה. הייתי בטוחה שהוא שם לב אלַי בזכות הדברים שכתבתי, אבל אחר כך התברר שטעיתי. הוא רק רצה לדעת מה שלומה של אמרנץ, מה היא עושה – הוא שמע ממנה שהיא עובדת גם אצלנו, והתעניין אם בתו של אחיינה יוז'י שוחררה כבר מבית החולים. ואני לא ידעתי אפילו שיש לו בת. אני חושבת שבהתחלה פחדתי מאמרנץ.

אמרנץ דאגה לנו יותר מעשרים שנים, אך בחמש השנים הראשונות אפשר היה למדוד במכשיר מדויק את מידת הקירבה בינינו. אני אוהבת לדבר עם אנשים, ואילו היא הייתה מוכנה לדבר רק על מה שנראה לה חיוני ביותר. עם סיום עבודתה, שנעשתה בקפדנות יתֵרה, מיהרה להסתלק, כי תמיד היו לה עוד אין-ספור דברים לעשות וגם תוכניות. חייה מילאו את עשרים-וארבע השעות ביממה, וכיוון שלא התירה לאיש להיכנס אל בין ארבעת כותלי ביתה, התנקזו החדשות לרחבה שלה, שהייתה כמו חדר טלקס – כולם מסרו שם הכל מפה לאוזן, מוות, שערורייה, בשורה משמחת, אסון. הטיפול בקשישים גרם לה שמחה – כמעט בכל יום פגשתי אותה ברחוב נושאת כלי מכוסה מגש, ולפי צורתו זיהיתי מה יש לה ביד; היא חילקה את האוכל מקדֵרה לכל מי שעליו סיפר איש-החדשות של הרחוב, שלא יזיק לו מעט אוכל מזין. אמרנץ ידעה תמיד היכן זקוקים לה. חלק בלתי-נפרד ממה שהקרינה אישיותה היה, שאנשים היו גלויי לב אִתה מבלי לצפות להדדיוּת; הם ידעו שלא ישמעו ממנה בתמורה דבר זולת משפטים פשוטים או עוּבדות חיים ידועות לכל.

היא לא התעניינה בפוליטיקה, באמנות לגמרי לא, ספורט היה זר לה, סיפורים על התפרקות נישואין הייתה שומעת מבלי לשפוט; בעיקר אהבה לבחון את מזג האוויר, שמא יגביל את ביקוריה האפשריים בבית העלמין, שמא עומדת לפרוץ סערה, שכפי שציינתי כבר, חרדה מפניה. נוסף על האירועים האלה, שאפשר להגדירם כחברתיים, גם בשעותיה של אמרנץ שלט מזג האוויר בסתיו ובחורף, כשהגיע הכפור האמיתי הפכו המשקעים לעריצים שקבעו את סדר יומה. היא טאטאה את השלג בחזית כל בניין גדול בסביבה, אפילו להאזין לרדיו לא היה לה זמן, רק בלילה או עם עלות השחר. כשהלכה ברחוב, שאבה מידע מהכוכבים על מה שיביא יום המחר, היא הכירה אותם בכינויים ששמעה מאבותיה; אורם הוורוד או חיוורונם גילו לה מראש את השינוי שיחול במזג האוויר, גם כשלא דוּוח על כך רשמית. היא קיבלה על עצמה לטאטא את השלג לאחד-עשר בניינים. בעת סופת שלג הסוותה את עצמה ללא-הכר, דמותה המטופחת תמיד נראתה כמו בובת סמרטוטים ענקית, ובמקום נעליה המצוחצחות למשעי עבדה במגפי גומי. בחורף קשה נדמה היה שאמרנץ אף פעם אינה נמצאת בבית, רק ברחוב, וגם אינה פורשת לשינה ככל בן-תמותה. דרך אגב, זה באמת היה ככה: אמרנץ לא נשכבה אף פעם, אחרי הרחצה רק החליפה בגדים, מיטה לא נכללה בין רהיטיה, היא הייתה מנמנמת על ספה זעירה, כזו המספיקה רק לזוג אוהבים. טענה שברגע שהיא נשכבת היא נתקפת חולשה, רק בישיבה היא זוכה במשענת נאותה לגבה הכואב, ואם היא שוכבת יש לה סחרחורת; אין לה צורך במיטה.

מובן שכאשר ירד שלג כבד, לא יכלה אמרנץ לנוח גם על הספונת שלה, עד שגמרה עם הבית הרביעי, נערם כבר השלג שוב על מדרכת הבניין הראשון, ואמרנץ רצה מבניין לבניין במגפיה הגדולים ומטאטא של עץ ליבנֶה גדול עוד יותר בידה. התרגלנו לכך שבימים לבנים כאלה אף פעם אינה מציצה אלינו, ולא הערתי על כך – לשם מה, הנימוק הלא-מנומק שלה היה משכנע: לנו יש קורת גג מעל לראשנו, והיא מנקה בדרך כלל באופן סדיר, שנמתין בסבלנות עד ששוב יהיה לה זמן, היא תפצה על הכל, חוץ מזה, גם לי לא יזיק להתכופף קצת. כשכמות השלג נעשתה סבירה יותר, חזרה אמרנץ והופיעה, השכינה סדר מופתי בדירה, ובלי הסבר השאירה על שולחן המטבח דבר מה צלוי או תבנית של עוגת דבש, מכאן הייתי אמורה להבין, שהגנבתוֹ של אוכל פנימה היא מֶסֶר בדיוק כמו חזה העוף החתוך בזמנו, כשהפגינה גסות רוח בלתי-מוסברת: הייתם טובים, אמר כלי האוכל, כאילו היינו עדיין תלמידים שלא שמרו על דיאטה – לילדים סבלניים וטובים מגיע פרס.

איך היה מקום בחייה לכל כך הרבה חיים, אין לי מושג. אך עובדה היא, שאמרנץ לא ישבה אף פעם, כשלא היה בידה מטאטא, מיהרה בוודאי למקום כלשהו עם קדֵרת אוכל, או שחיפשה את הבעלים של חיית-מחמד שיצאה לשוטט, ואם לא מצאה אותה, ניסתה לכפות על מישהו את האסופי, לרוב בהצלחה. כלב או חתול נמוג פתאום בסביבה, כאילו מעולם לא שוטט רעב בין פחי האשפה. היא עבדה הרבה במקומות רבים, השׂתכרה היטב, ולא הייתה מוכנה לקבל תשר בשום צורה שהיא, את זה עוד הבנתי איכשהו, אבל לא את סירובה לקבל מתנה. האישה הזקנה אהבה רק לתת, אם ביקשו להפתיע אותה בדבר מה לא התחייכה אלא התרתחה.

במשך שנים ניסיתי שוב ושוב – אולי תהיה מוכנה סוף סוף לקבל מידי מתנה כלשהי – אך היא הגיבה בגסות, אמרה שבעבוּר מה שהיא עושה לא מגיע לה תגמול נוסף, נעלבת עד עומק נפשי הנחתי את המעטפה בצד. ואילו בעלי צחק, אמר שלא אחזֵר אחרי אמרנץ, שלא אשתדל גם לשנות את המצב שנוצר; הוא מצדו מרוצה בהחלט מהצל המופיע ונעלם חליפות, שגם כשהוא מופיע בזמן לא מתאים וללא שום חוקיות, הוא מספק לנו כל מה שדרוש ואינו מוכן לקבל אפילו ספל קפה. אמרנץ היא עֶזרה אידאלית, אם זה לא מספק אותי, שאבוא בטענות אל עצמי בתור מי שמבקשת לחלוק עם כל אחד גם דברים שברוח בכל מחיר. לא היה קל להכיר בעובדה שאמרנץ, כמו שהחליטה בזמנו לגבי כל אחד אחֵר, החליטה גם לגבינו – גם מאתנו היא לא נזקקת לקירבה.

הערות:
[1] סגנון לבוש פונקציונלי ופשוט יותר של הבורגנות, שנפוץ בין סוף מלחמות נפוליאון לבין מהפכות 1848.

[2] האֶרִינִיוֹת במיתולוגיה היוונית הן רוחות הנקמה, שלוש אחיות הרודפות את עושי הרע.

[3] דמות הסופרת, כמו זו של אֶמֶרֶנְץ, היא פרוטסטנטית, כנראה אֶוַנגֶלית, בתוככי הרוב הקתולי של הונגריה.

[4] במיתולוגיה הסקנדינבית הוולקירות הן עלמות בארמונו של אודִין, אשר הינחו את נשמות הגיבורים שנפלו במערכה אל המשתה בוַלְהַלָה; מוצגות לעיתים כלוחמות ועל ראשון קסדות מכונפות.

[5] הספר נכתב במאה ה-20, ולכן הכוונה כאן למאה ה-19.

[6] מחוז במזרח הונגריה.

© כל הזכויות שמורות לכתר הוצאה לאור

הדלת - מגדה סאבו
The Door - Magda Szabo


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, גיא בן הינום, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, נהר הקרח, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, עוד לילה אחד, על מקום הימצאה, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים ביולי 2019:
איה 50, איך לעצור את הזמן, אימפריית החטאים , אמא של הים, אמנות הזוגיות, אנגארד הסייף, אצל הילל ולילית מהעיר הגלילית, בבית הקפה האקזיסטנציאליסטי, בחזרה ללאקאן, ברונז, בריכה עירונית, בשבח המלחמה, דראגה קלרי, האחות המועדפת, הטופוגרפיה של העריכה, הסיפור יתחיל בפרנזו, הרצל - היסטוריה אירופאית, השאירו הודעה לאחר הצפצוף, השבוי ואשת השבוי, השמיעיני את קולך ונסו הצללים, התוואי האופקי, חדר הפלאות, יחידים במינם, ימים של פלא, ירח מעל סואץ, להיות אנושי - איריס מרדוק, ליאור רובין, ליאורה, לעולם אל תיתן לי ללכת, לשאלת המתודה, מבקשי חיים, מועדון ה-5 בבוקר, מוצא המינים מאת צ`רלס דרווין, מחר אני הולכת, מכת פתיחה, נשיקה של זהב, ספרות, היסטוריה היום האחר, על דלות המוסר, פונטי , פלמינגו - ימי אהבה, רוזה האדומה, שיבה לריימס.

ספרים חדשים ביוני 2019:
אני אבא שלך, גן ההרדופים, האדון היהודי, הזכות לשלמות הגוף, המוח המאושר, השירים הגנוזים, כובעים של זכוכית, נחובש, סודות, צמאה לך נפשי, שפילפוגל , שפילפוגל, תעלול.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים