» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים בדצמבר 2007       חזור

הטורקי ואמא שלי
מאת: מרי הלן סטפניאק
The Turk and My Mother - Mary Helen Stefaniak

ההוצאה: כרמל כשיוסף איליאסיץ' נוסע לאמריקה באביב 1914, אשתו אגנס מאמינה שהוא יחזור בקרוב לכפרם שבקרואטיה. אבל אז פורצת מלחמת העולם הראשונה ומפרידה ביניהם למשך שש שנים. אגנס וחמותה - הידועה בכינויה סטרמייקה - לא מרגישות אבודות בארץ הישנה. מבחינתן, מי שנעלם הם בניה של סטרמייקה: יוסף במילווקי, שהיא עכשיו ארץ אויב, ואחיו הצעיר מרקו, חייל בחזית הרוסית, נפצע, נשבה ונלקח לסיביר. הנשים שנותרו בכפר מודות לאלוהים על הטורקי - אסיר החבוש במתבנה של סטרמייקה - העוזר להן בעבודות הפיזיות הקשות.

ג'ורג', נכדה המזדקן של סטרמייקה, מודה שמונים שנה לאחר מכן: "קשה לי לתאר לעצמי את אמי מאוהבת", אבל זה לא מונע ממנו לספר את סיפורה של אמו ושל הטורקי. סיפורי אהבה סוערים הם חלקה של המשפחה משני עברי האוקיינוס. "הטורקי ואמא שלי" מגיע לסופו המפתיע לאחר שמתגלים לא פחות מחמישה רומנים שהוסתרו.

זהו הרומן הראשון פרי עטה של מרי הלן סטפניאק, פרופסור לכתיבה יוצרת באוניברסיטת קרייטון. סטפניאק פרסמה קודם לכן קובץ סיפורים קצרים שזכה בפרסים.

הטורקי ואמא שלי מאת מרי הלן סטפניאק בהוצאת כרמל,
מאנגלית: מרב זקס-פורטל, עריכת תרגום: מורג סגל.

מתוך הטורקי ואמא שלי
לקראת סוף חייו, ואפילו לאחר מכן,
הפך אבי למספר סיפורים של ממש. הוא אמר:

קשה לי לדמיין את אמא שלי מאוהבת. אני לא יכול שלא לחשוב שהיא נראתה זקנה מדי בשביל זה, אפילו כשהיתה ודאי צעירה פעם. נראה שאנשים הזדקנו מהר יותר באותם ימים, בייחוד אנשים שחייהם היו קשים ושהתגוררו בכפרים זעירים כמו שלה, בחלק של אירופה שנחתך וחולק כמו עוגה פעמים כה רבות בסופה של כל מלחמה, קטנה וגדולה, כך שאמא שלי ידעה לומר מי היה המלך בתקופת ילדותה אבל לא על מה הוא מָלַ?. אני זוכר אותה בדיוק כמו שאת זוכרת אותה: היא היתה אישה חמורת סבר וחסונה, שעל ראשה מטפחת בבושקה ועל צד אפה שומה שנמצאה ראויה לציון כסימן היכר במסמכי ההתאזרחות שלה. הדבר שהכי פחות מצא חן בעיניה באמריקה היה מנהגן של הנשים להסתובב עירומות למחצה במזג אוויר חמים. "אין פלא שאלוהים לא עושה לנו מזג אוויר נעים במילווקי", נהגה אמא לומר. כשביקרתי בכפר בעצמי - שנים לאחר מותה - פגשתי שם אישה זקנה זקנה, דודנית של מישהו, והיא סיפרה לי שכבר כילדה לבשה אמי חצאיות ארוכות יותר משל חברותיה. ברור לך, אם כן, מדוע תשוקה אסורה אינה הדבר הראשון שעולה בדעתי כשמזכירים את שמה של אמא שלי, שהיה אגנס.

אבל דבר אחד אני יודע. כשאמא היתה בשנות השבעים לחייה, לקחנו אותה לראות את "ד"ר ז'יוואגו" בקולנוע ריוורסייד שבעיר. הלכנו ארבעתנו: אני, אמא, אחותי מדליין - היא היתה אז בטח בתחילת שנות החמישים שלה - ואת. בת כמה היית אז, עשר? אחתֿעשרה? זה היה בשנת 1965 או 66'. את זוכרת?

"איך אני יכולה לשכוח? סבתא כרעה ברך לפני שנכנסה לתוך השורה".

נכון! את צודקת. עלייך לזכור שאמא שלי בילתה בכנסייה הרבה יותר זמן מאשר בקולנוע. אבל את הסרט הזה היא עצמה ביקשה לראות. היתה לה תמונה ממודעה בעיתון. עומר שריף וג'ולי - איך קראו לה?

"כריסטי".

נכון. תמונה של עומר שריף וג'ולי כריסטי כשעל פניהם מבט מרוחק ולראשיהם כובעי פרווה. אמא גזרה אותה מהעיתון ואמרה שהיא רוצה לראות את זה. בתחילה היה נדמה שהיא נהנית מאוד מהסרט. הכול היה בסדר גמור עד לסצנה שבה נפרד עומר שריף מג'ולי כריסטי בבית החולים הצבאי - זוכרת את זה? הוא היה רופא והיא היתה אחות, אבל הם עדיין לא נגעו אחד בשני. הקטע הזה הגיע מאוחר יותר, אחרי ההפסקה. מרי הלן, אני בטוח שאם אמא שלך היתה יודעת עד כמה הסצנות האלו היו לוהטות היא לא היתה מסכימה בשום אופן שאת...

"אבל מה עם סבתא?"

אני מנסה לספר לך. אז הוא עמד שם, עומר שריף, על המרפסת במדיו הצבאיים, מתבונן בכרכרה הרתומה לסוסים הנושאת משם את איךֿשקוראיםֿלה, כשלפתע פתאום קמה אמא שלי והחלה לדרוך על רגליהם של כל היושבים בשורה כדי להגיע אל סופה.

"אני לא זוכרת את זה".

את היית שקועה בסרט. חשבתי שהיא פשוט ממהרת לשירותים, אחרי שישבה במשך כמחצית משלוש השעות. אבל לא. דודתך מדליין שהלכה בעקבותיה גילתה את האמת. עיניו החומות הדומעות של עומר שריף הן שגרמו לאמא שלי לברוח מתייפחת לשירותי הנשים.

ולכן אני יודע שבטח יש משהו בסיפור על אמא שלי והטורקי.

זה התחיל, מנקודת ראותי לפחות, בצרות של אחותי מדליין בקיץ של 1932, כשמשפחת ביימור פיטרה אותה. בתקופה הזאת כבר לא נשארו לה כמעט לקוחות בגלל תקופת השפל. למעשה, זמן לא רב לאחר שפיטרה משפחת ביימור את מדליין, ירד מר ביימור העירה וקפץ בתנופה ממרפסת הקומה השביעית של בניין העירייה. חברתה של אמא, גברת טומאסיק, עמדה שם במקרה בתור למשרד הרווחה בשעה שמר ביימור צנח מגובה של שבע קומות ונחת על קודקודו על רצפת השיש של אולם הכניסה. היא אמרה שהוא עמד על ראשו במשך שנייה או שתיים עד שרגליו התמוטטו והתקפלו תחתיו. אפשר היה לחשוב שהוא משחק איזה משחק חֶברה, אמרה.

ביום שבו פוטרה אחותי היא בדיוק סיימה לגהץ את החולצה הלבנה המיוחדת של מר ביימור, זו היקרה במיוחד שמר ביימור נהג בה, כפי שמדליין נהגה לומר, ב"יתר קפדנות". את החולצה הזאת אסור היה לתלות על קולב. היה צריך לכפתר אותה ולהניח אותה בקופסה של החנות הפריזאית שבה קנה אותה מר ביימור. מדליין רכנה מעל הקופסה הזאת, החליקה את הכותנה הארוגה ביד, כפתרה את כפתורי אםֿהפנינה, קיפלה את השרוולים וסידרה את הצווארון בדיוק כך, בשעה שאפָּה בגד בה. ללא כל אזהרה פרץ סילון דם בוהק וכיסה את החולצה הצחה כשלג.

"אם קדושה, עִזרי לי!" צעקה מדליין המסכנה, וגברת ביימור, עוזרת, והכובסת השנייה, זו שנאסר עליה להתעסק בחולצותיו הלבנות של מר ביימור, נזעקו בריצה לראות מה קרה. הן מצאו את מדליין עומדת עדיין על רגליה לצד קרש הגיהוץ אבל מתנדנדת, ראשה מוטה לאחור ופניה לבנות כפי שהיתה קודם לכן החולצה המיוחדת. הן תפסו אותה בזרועותיהן לפני שנפלה, הסירו מעליה את הסינר המוכתם בדם, הביאו מטלית לחה להניח על אפה והשכיבו אותה בעדינות על המיטה בחדר השמור לאורחים, שם היא גיהצה. גברת ביימור אמרה לאחותי בקול חרישי לנוח עד שתרגיש טוב יותר, בעוד הכובסת השנייה לוקחת משם את החולצה כדי לראות אם אפשר לעשות משהו בנדון. לאחר זמן מה, כשהצליחה מדליין לעמוד על רגליה מבלי שהחדר יסתחרר סביבה, הם נתנו לה את כובעה, את תיקה ואת משכורתה היומית האחרונה. בדרכה החוצה, אל הסמטה, היא חלפה על פני חבל הכביסה. החולצה והסינר - עדיין לחים אבל שוב לבנים למראה - נופפו לה לשלום.

בחשמלית כמעט נכנעה אחותי לייאוש. היא היתה רק בת שבעֿעשרה, והיא ידעה שהסתבכה. אמא שלי תיארה לעתים קרובות את דימומי האף האדירים שסבלה מהם כשנשאה את מדליין בבטנה, שליחים עקובים מדם שבישרו לכפר כולו איזו מין מתנת פרידה העניק לה בעלה לפני צאתו לאמריקה. זה קרה, אמרה אמא שלי, מפני שעבדה כפופה בשדות. וגם בגלל לחץ הדם שלה שעלה כשחשבה על אלפי המיילים המפרידים בינה לבין בעלה שבמילווקי. היא מעולם לא סלחה לו באמת על שעזב, גם לא מאוחר יותר, לאחר שהמלחמה לקחה מהכפר את כל הגברים הכשירים בגופם והותירה את שרידיהם פזורים לאורך החזית הרוסית. אבא שלי יצא לאמריקה במרץ 1914, הנסיך האוסטרי נרצח ביוני, המלחמה החלה באוגוסט ומדליין נולדה בדצמבר - תרומתה הצנועה של אמא שלי למאורעות שותתי הדם של אותה שנה.

עיתויו של דימום האף השני של מדליין היה גרוע כמעט כמו זה של שבר הענן מעל החולצה. זה קרה בכנסייה ביום ראשון שלאחר מכן, כשהיא ישבה בין אמא שלי לביני ושרה את הטַנְטוּם אֶרגוֹ, מזמור איסוף התרומות. לפתע פתאום - שיטפון. על פני ספר התפילות שלה ועל חזית שמלתה. האנשים במושבים שסביבנו גילו אהדה. הקרובים ביותר שלחו את הסדרן להביא סמרטוטים רטובים, השכיבו את מדליין על ספסל העץ והרימו בעדינות את רגליה. אלה שהיו מרוחקים במקצת משם, אבל קרובים דיים לראות מה קורה, המשיכו לשיר בגבורה, כדי שאחותי לא תסבול גם מבושה על שקטעה את שירת המזמור באמצע (התעלפויות בכנסייה היו עניין שבשגרה באותם ימים, דימום מהאף - הרבה פחות). היחידה שפניה המאובנות לא הפגינו כל אהדה היתה אמא שלי. היא לפתה בחוזקה את גב המושב שלפניה ולא הסתובבה כדי לעזור או אפילו כדי להודות לאנשים המטפלים בבתה. מכיוון שעדיין לא מלאו לי שתיםֿעשרה, לא הצלחתי אז להבין את הקשר בין מצוקתה של מדליין לבין השליחים העקובים מדם בעברה של אמי, אם בכלל ידעתי עליהם. התביישתי באטימות הלב של אמא.

כשחזרנו הביתה עלתה מדליין ישירות לחדר שחלקה באותם ימים עם סְטָרָמייקה, אמו של אבא שלי. כשפתחה סטרמייקה את דלת הבית וראתה את חיוורונה של מדליין ואת שמלתה המוכתמת - נפלו פניה והתמלאו יגון קודר. ברגע שדלת חדר השינה נסגרה היא פנתה אל אמא שלי. מכיוון שהכרתי את הסימנים - שפתיה של סטרמייקה מתהדקות, לסתה של אמא מתאבנת - התכוננתי לסגת מפני מבול פתאומי של מילים כועסות. אבל שום מבול לא הגיע. הן פשוט עמדו שם, מביטות זו בזו. העצב של סבתא שלי נותר על כנו אל מול מבטה החמור של אמי. כששאלתי לבסוף "מה קרה למדליין?", הביטו בי שתיהן. ואז הן שלחו אותי החוצה.

היו לי בעיות משלי ברחוב. לדברי צ'ואי גרסייה, שתפס אותי בשרוול כשיצאתי מהכנסייה ושאל אותי מה לעזאזל קרה לאחותי - דבר שזיכה אותו בחבטה על אחורי ראשו מגברת גרסייה - פיט השוטר מסתובב בשכונה כבר מהבוקר כשתחת כובעו חלק מהעיתון של יום ראשון. מופיע שם תצלום של ארבעה נערים בתעלה, שלושה מהם שוחים בקניון האפלולי שבין ספינת תובלה עוגנת לבין יסודות של מזח ששימשו כחוף, ואחד מהם עומד על היסודות ועושה פרצופים למצלמה בעודו מתכונן לקפוץ פנימה. "גם זו דרך להתמודד עם חום אוגוסט האיום", נכתב מתחת לתצלום. פיט השוטר הראה את התצלום לאנשים ושאל אם הם מזהים את הנערים.

"אפשר לדעת שאלה אנחנו?" לחשתי.

"את פרנקי אפשר לזהות בקלות", אמר צ'ואי. הוא היה בטוח עכשיו, לאחר שאמא שלו התקדמה הלאה כדי ללחוץ את ידי הכומר שעמד בכניסה.

"בנזונה", סיננתי בין שיניי. במושב האחרון הזעיף הסדרן את פניו כשעברתי.

השוטר פיט מולדנובסקי, שהיה שוטר המקוף הממונה על הרחובות משדרת לינקולן צפונה עד שדרת נשיונל ומשדרת קיניקיניק מזרחה עד האגם, טען שדאגתו נתונה אך ורק לבריאות שלנו ולביטחוננו, אבל לא היה אפשר לנבא איזו צורה אכזרית ובלתי שגרתית עשויה ללבוש דאגה של שוטר לביטחונך. כשפיט השוטר תפס אותנו בתעלה ביוני, הוא אחז בגופייה הרטובה של טוני טומאסיק, אחיו הצעיר של פרנקי, והחזיק אותו מעל המים. הוא הצביע באלה שלו על כתם השמן המרובב באשפה צפה - פחיות, קרטונים, קרשים, דגים מתים, עלים שחורים - שכיסה את פני התעלה (אנחנו תמיד זרקנו אבן גדולה או חתיכת עץ למים כדי לנקות את השטח לפני שקפצנו פנימה). "איך אתם מסוגלים לשחות בבור השפכים הזה?", הוא שאל, בעוד רגליו הצנומות של טוני מדוושות באוויר. "למה אתם לא הולכים לבריכת השחייה?"

לא אמרנו כלום. הוא ידע למה. זה עלה עשרה סנטים נוסף על דמי הנסיעה, והיה כרוך גם בבדיקה בין אצבעות הרגליים - השפלה שאיש מאתנו לא היה מוכן לספוג.

"או לאגם?" צפונה ודרומה לנמל מילווקי השתרעו קילומטרים של חופים. איש מאתנו לא ענה לו. הוא דחף אותי קלות באלה.

"האגם קר מדי", אמרתי.

פיט השוטר הניף את טוני בחזרה אל מעל הקרקע ואז הרפה ממנו באחת. "הפעם אני מוותר לכם", הוא אמר, "אבל אם אני תופס אתכם שוחים שוב בתעלה, אני עוצר אתכם. ואז תוכלו להסביר להורים שלכם למה אתם אוהבים את המרק הזה עד כדי כך שאתם מוכנים לשלם קנס עבור הזכות להרעיל את עצמכם בתוכו".

כשישבתי, מזיע בשמש, על מדרגות המרפסת הקדמית שלנו, שקלתי מהי הדרך הטובה ביותר להציץ בתצלום שבעיתון מבלי לקנות את העיתון. המנויים היחידים שהכרתי אישית שהיו בני משפחת טומאסיק, אבל לא רציתי להפליל את עצמי בכך שאלך לשם. תיארתי לעצמי שגברת טומאסיק כבר עושה לפרנקי ולטוני את המוות (למעשה, היא גזרה את התצלום ותלתה אותו במטבחה, כדי שכל דייריה יוכלו לראותו. גברת טומאסיק היתה סולחת לבניה גם אם הם היו שודדים בנק כל עוד היו כותבים עליהם בעיתון). נראה היה שההימור הטוב ביותר הוא המסבאה של סולאפֵק שבפינת הרחוב. ידעתי שאמצא שם את העיתון של יום ראשון זרוק על שולחן ארוך ליד החלון. נכנסתי מאחור, דרך המטבח, שם עצרתי לרגע ממושך מספיק כדי להבטיח לגברת סולאפק כמה צבים נשכנים למרק. לאחר שעיניי התרגלו לאפלולית המסבאה, מצאתי משהו שלא חיפשתי. אפוף בעשן סיגרים עמד השוטר פיט ליד הבר.

ניסיתי לחמוק חזרה אל המטבח אבל סלואפק הזקן כבר זיהה אותי בדלת. "מדברים על החמור", הוא אמר. "בוא ג'ורג'י! תראה את זה". עמודי החדשות המקומיות היו פרושים על הבר ביניהם. באמצע עמוד מלא כתבות על גל החום בלטו אוזניו הגדולות וכתפיו הרזות של פרנקי טומאסיק מתוך תמונה מטושטשת של מי התעלה, ומאחוריו שלושה ראשים כהים מבצבצים מהמים. פיט השוטר שאל אותי אם אני מזהה מישהו מהנערים.

"לא, אדוני", אמרתי.

"באמת? חשבתי לעצמי שההוא כאן" - הוא הצביע על אחד הראשים במים - "מאוד דומה לך".

במקום לעצור אותי, הוא הצעיד אותי למרחק של שתי דלתות במורד הבלוק ובמעלה המדרגות עד למישורת הקטנה שלפני דלת הכניסה של ביתנו. סבתא שלי פתחה את הדלת, ונראתה כעוסה מאוד. כך היא נהגה בדרך כלל לענות לדלת - זה היה יעיל מאוד כנגד גובי כספים ואנשי מכירות - אבל נדמה לי שעיניה השקועות של סטרמייקה ופניה הזועפות ומחוסרות השיניים הבהילו מעט את השוטר מולדנובסקי. מכל מקום, הוא לא השתהה הרבה, הוא הראה לה את התצלום, שלמראהו הזעיפה את פניה אף יותר במאמץ למקד את עיניה, והשמיע את האזהרות הרגילות שלו על מה שיקרה בפעם הבאה שאתפס שקוע עד צוואר במימי התעלה. משלא אמרה דבר בתגובה (סטרמייקה לא דיברה אנגלית), הוא הודה לה על שהקדישה לו מזמנה, חבש בחזרה את כובעו ונסוג במורד המדרגות. בעודי מברך את עצמי על שנחלצתי בנס, פתחה סטרמייקה את הדלת לרווחה ונוכחתי לדעת שאמא שלי עמדה שם בטווח שמיעה כל אותו הזמן, פניה מאובנות כפי שהיו בכנסייה.

"אז מה", אמרה אמא שלי, "אתה מתכוון לעמוד שם בחוץ כל היום?"

אחוז אימה חציתי את מפתן הדלת. סטרמייקה סגרה את הדלת מאחוריי. אמא שלי אמרה, "ג'ורג'י, אל תשחה יותר במים המטונפים האלו. אתה תסריח לגמרי".

ובזה זה נגמר. היא חזרה למטבח והתיישבה ליד השולחן, מביטה רק בכפות ידיה החובקות את הספל שלפניה. סבתי הביטה בי בהרמת גבה, ואז פנתה לכיוון השני, אל חדר המגורים. כשיצאה למרפסת חרקו הצירים. לא היה כל רמז להימצאותה של אחותי במקום, מלבד דלת חדר השינה הסגורה. למרות כל מאמציי, לא עלה בדעתי אלא סוג אחד של צרה שיכלה להסתבך בה ושהיתה גדולה מספיק כדי להאפיל על העובדה שהבאתי את פיט השוטר אל סף דלתנו. אף על פי שיחלפו עוד ימים רבים בטרם ימלמלו אנשים אחד מבין הביטויים מלאי הטקט שהשתמשנו בהם כדי להימנע מהמילה ההיא, ניחשתי לבסוף את האמת. אחותי מדליין היתה בהיריון.

לאבא של התינוק של אחותי קראו ג'ון והוא התחתן עם אחותי לבסוף, אבל אין לו תפקיד משמעותי בסיפור הזה - אם לא מביאים בחשבון את תרומתו ממש בתחילתו. וגם לאבא שלי לא. אמנם רצתי לחפש אותו בחצר מסילת הברזל בבוקר שבו נכוותה אחותי בידיה, אבל לא מצאתי אותו. לאבא שלי היו שתי עבודות: הוא היה ממַיֵין פחם בחברת סולבייֿקוק של מילווקי ורקדן גַנְדִי במסילת הברזל (אחד הבודדים שלא היו איטלקים בקרב חברי צוות המַקֶּבת באותם ימים). הוא כמעט לא היה בבית בשעות הערות. במשך השנים הכנתי בראשי רשימת שאלות שרציתי לשאול אותו אם יזדמן לי אי פעם. אחת מהן היתה אם הוא ידע איך הענישה אמא שלי את מדליין עם תמיסת החיטוי. עד שהזדמן לי סוף סוף לשאול אותו את השאלה הזאת, כבר הספקתי לשרת בפיליפינים בחיל האוויר של ארצות הברית ולחזור משם, ואבי, שריאותיו נהרסו מהשנים שעבד בחדר מיון הפחם, שכב על ערש דווי. ניסיתי להציג לו את השאלה באופן מעורפל, למקרה שהוא לא ידע, ובסופו של דבר נשמעתי כמעט בלתי מובן. "אבא", אמרתי לו, "ידעת על תמיסת החיטוי שאמא הכניסה למים - לפני שג'וני נולד?" "מובן שידעתי", הוא גנח. "מה, אני עיוור?" ואז עצם את עיניו, ולרגע מבהיל אחד שיטה בי כך שחשבתי שאלו היו מילותיו האחרונות. אבל למעשה הוא רק נרדם. הוא מת מאוחר יותר, בשעות הבוקר המוקדמות של יום המחרת, זמן לא רב לאחר שקרא לי לצד מיטתו ולחש לי, בזמן שאמא שלי כרעה ברך למרגלות המיטה ואחותי התייפחה ליד החלון, "היא לא התכוונה לגרום כל כך הרבה כאב".

אני משער שמדליין היתה יכולה להריח שיש משהו מוזר בדלי המים עם הסבון שאמא שלי השאירה בשבילה במטבח ביום שני. הן לא דיברו זו עם זו מאז הדימום מהאף בכנסייה. מדליין בילתה את כל אותו היום במיטה. היא לא באה לארוחת יום ראשון, אירוע מתוח שבו הדהימה אותי אמא שלי כשכל מה שהיא אמרה לאבא שלי היה שמדליין סובלת מהתקף קשה במיוחד של התכווצויות, שמהן סבלה תמיד בזמן שאותו כינו "ימים מיוחדים". סטרמייקה, שעדיין אכלה את כל הארוחות לבד במרפסת במחאה על השירותים מבית הכלֿבו סירס שהותקנו באחרונה במקום שבו עמד בעבר המזווה שלנו, לא היתה שותפה לתרמית הזאת, אם כי הבחנתי שהיא לא העמידה אותו על טעותו כשהזכיר זאת מאוחר יותר.

באותו יום שני קמה מדליין בשעה מוקדמת. היא חמקה ממיטתה מבלי להעיר את סבתי, ואף על פי שנזקקה לשירותים בדחיפות, היא חיכתה עד ששמעה את מגפיו של אבא שלי חוצים בכבדות את חדר המגורים, יוצאים מהדלת ויורדים במדרגות המסדרון שבחוץ, לפני שפתחה את דלת חדר השינה ורצה אל חלקו האחורי של הבית. היא ציפתה למצוא את אמא שלי במטבח, מפנה את שאריות ארוחת הבוקר של אבא. כשמצאה, במקום זאת, מטבח קריר וריק, היא גילתה יוזמה, הרתיחה מים בסיר, המסה בו נתח שמרים וערבבה אותו עם קמח ומלח. בעוד מדליין לשה ומעסה את הבצק, מביטה בחוטי הבצק הארוכים הנמתחים בין פרקי אצבעותיה לבין הכדור הלבן המנומר שבקערה, היא תכננה את כל המטלות שהתכוונה למלא כפיצוי - לא כדי למחות את אשמתה, כיוון שידעה שאין מטלה שתהיה גדולה או קשה דייה לשם כך, אלא רק כדי להראות לאמא שהיא עדיין אותה מדליין, עדיין כאן, מפוחדת מאוד ומקווה שייסלח לה. היא כיסתה את הבצק, השאירה אותו לתפוח וירדה למטה כדי להתחיל לכבס.

כשחבל הכביסה בחצר התמלא, רוקנה מדליין את מכונת הכביסה, עלתה בחזרה למעלה ומצאה על רצפת המטבח את דלי המים עם הסבון ומברשת הניקוי לצדו. היא חייכה לעצמה במחשבה על הצד המעשי של השתיקה של אמא, ולאחר שהבינה את הרמז ירדה על ברכיה והפשילה את שרווליה כלפי מעלה. היא זכרה להותיר את גבה ישר ואת אפה מורם מעלה כדי למנוע הפתעות מדממות תוך כדי שטיפת הרצפה. בזמן ששלחה את ידה אל המברשת שקלה כיצד תעביר הודעה לבחור שלה, שעבד עם אבא במפעל הקוק. האם תגייס את הסֶרבִּים הקטנים מלמטה כשליחים, תהתה, או שמא תבקש מאחיה ג'ורג'י לנסוע בחשמלית אל האכסניה ברחוב קַנַל, שם מתגורר הבחור? ומה, תהתה כשעמדה לטבול את המברשת במים, תהיה ההודעה שלה? בעודה טרודה בשאלות הללו, טבלה את שתי זרועותיה במים עד המרפק בטרם הבחינה שעורה בוער.

צבים נשכנים הם כבדים. אלו שתפסנו בנהר קיניקיניק בזמן הזריחה והשקיעה, בעזרת חוט ארוך שבקצהו פיתיונות של בצק לחם, שקלו חמישה וחצי עד שישה קילוגרמים. טיפסתי במעלה הרחוב, כורע תחת משקלם של שני צבים גדולים שהיו תפוסים בלסתותיהם משני קצותיהם של שני מקלות, אחד על כל כתף, כמו נווד הנושא צרורות בעלי שריון, כששמעתי את הצעקה הראשונה. קפאתי על מקומי והצבים שלי קיפצו במקום. הצעקה השנייה היתה ארוכה ועמומה, טומנת בחובה מידה שווה של כאב ותדהמה. בשלישית יצאו אנשים למרפסותיהם לראות מה קרה. כשעמדתי על המדרכה, ראיתי במרווחים שבין הבניינים את גברת טומאסיק בבלוק הקרוב, רצה מהפנסיון שלה במעלה רחוב הילברט. כאשר נעלמה מאחורי המסבאה של משפחת סולאפק בפינה והופיעה שוב בחזית, לא הייתי זקוק עוד שהיא או מישהו אחר יגידו לי מה מקור הצעקות. שמטתי את הצבים ודהרתי אל הבית, מדלג בצעד אחד על מדרגות המרפסת, קורע לרווחה את הדלת וממהר במעלה המדרגות אל המישורת, כשגברת טומאסיק צועקת מאחוריי, "ג'ורג'י, ג'ורג'י, חכה!"

הן היו במטבח, מדליין וסטרמייקה ליד הכיור ואמא שלי מנגבת מים מַעלים קצף מדלי הפוך על הרצפה. אחותי רכנה קדימה כשמרפקיה בקצה הכיור, קרסולה האחד כרוך על השני, ברכיה עקומות וכל גופה מתעוות ומתפתל כנגד גופה של סבתא שלי. צעקותיה נחלשו והפכו ליבבות מכמירות לב. סטרמייקה אחזה באמותיה כך שידיה יישארו תחת המים הזורמים. איש לא הביט בי כשנכנסתי בדלת המטבח, אבל כשהתכופפתי כדי להרים את מברשת הקרצוף שנחה בשלולית על הרצפה מולי, אמרה אמא שלי בתקיפות, "אל תיגע בזה!"

למחרת נראו ידיה של אחותי כמו צבתות אדומות. כאשר מרחה סטרמייקה משחה מרגיעה על האבעבועות, קפצה מדליין מכיסאה ואגלי זיעה בצבצו על מצחה בגלל הכאב שבמגע. "תקריבי את זה", לחשה סבתא שלי, והתכוונה לכאב, כלומר שתקריב אותו לישו או אולי לבתולה הקדושה. "בשביל החטאים שלך", לחשה. "בשביל החטאים של כולנו". חרוזי זיעה זלגו במורד רקותיה של אחותי וגלשו אל קצה אפה.

במשך לא מעט ימים לאחר מכן התחמקה אמא שלי מכולם. היא עבדה שתי משמרות בניקוי קרונות בחצר מסילת הרכבת ביום שני, חזרה הביתה מאוחר ויצאה למחרת בבוקר לפני שכולנו קמנו. ביום שלישי אחרי העבודה היא התחבאה אצל גברת טומאסיק (סטרמייקה סיפרה לכולם שזו היתה תאונה, יותר מדי תמיסת חיטוי נשפכה לדלי בטעות. גברת טומאסיק ידעה את האמת). בשעת בין ערביים ראיתי, מהמרפסת האחורית שלנו שבקומה השנייה, את אמא שלי ואת חברתה יושבות על המדרגות האחוריות של הפנסיון שמעבר לסמטה: שתי נשים עבות מותניים שסינרים פרחוניים מכסים את החלוקים שלהן ומטפחות בבושקה קשורות על עורפן. אמי ישבה כשפניה אל הסמטה ושילבה את זרועותיה על ברכיה. גברת טומאסיק רכנה לעברה, מנופפת בידיה תוך כדי דיבור, נוגעת לפעמים בזרועה של אמא שלי או בכתפה. מדי פעם, בזמן שגברת טומאסיק דיברה, רכנה אמא שלי קדימה לאט עד שראשה נח על זרועותיה.

גם אני הייתי בודד בימים שלאחר התקרית. חבריי שמרו על פרופיל נמוך בגלל פיט השוטר. אחותי הגיחה מקן שמיכות הפוך של סטרמייקה רק כדי ללכת לשירותים. סטרמייקה התחפרה אתה שם רוב הזמן, וביחד הפיקו שתיהן המהום מתגרה שחדר מבעד לקיר והגיע עד לחדר המגורים. אני זוכר שעמדתי מחוץ לדלתן בסוף היום השני או השלישי, וניסיתי לשווא לפענח מילה אחת או שתיים. נראה היה לי שרק ציתות יעזור לי להעביר עוד ערב ארוך של קיץ, כשלפתע נפתחה הדלת, בהונות רגלי השמאלית כמעט נתפסו בה, וסטרמייקה הזמינה אותי פנימה לשמוע את הסיפור על אמא שלי והטורקי.

© כל הזכויות שמורות לכרמל הוצאה לאור

הטורקי ואמא שלי - מרי הלן סטפניאק
The Turk and My Mother - Mary Helen Stefaniak