» טקסט  » שירה  » ספרים חדשים ביוני 2007       חזור

זלדה, שושנה שחורה
מאת: אסתר אטינגר

ההוצאה: מפה היא היתה מורתו של עמוס עוז, חברתה של יונה וולך, בעלת "חצר" תרבותית, ויחד עם זאת אישה חרדית. היא שברה מוסכמות, נישאה רק בגיל 36, אהבה לצייר, ופירסמה את שיריה רק אחרי מות אמה. לא רבים ידעו שמאחורי האישה הכריזמטית הזאת מסתתר סיפור של אבל גדול ואובדן מתמשך. מאז הופעת הספר הראשון שלה ועד היום, זלדה היא אחת המשוררות ש"מוֹכרות" הכי הרבה ספרים, גם יחסית למשוררים יותר ידועים ממנה. המשוררת אסתר אטינגר, אישה דתית בעצמה, כתבה מונוגרפיה המשלבת את סיפור חייה של זלדה עם עיון מקיף בשירתה ובמקומה בעולם השירה העברית ובחברה הישראלית. בנוף הספרות העברית המודרנית זלדה היתה משוררת ייחודית, אישה חרדית ששיריה מדברים עד היום גם אל קהל שרובו אינו דתי. היא היתה פורצת דרך עבור כותבים דתיים, שבעקבותיה הרשו לעצמם להתחיל לכתוב שירה וספרות לקהל חילוני, מבלי להתבייש.

זלדה, בת למשפחה חסידית מיוחסת, ספגה בילדותה ברוסיה, לצד התרבות היהודית ומנהגי הדת, גם תרבות חילונית, בעיקר ספרות ושירה רוסית. שיריה הם תערובת נפלאה של היומיומי והמטאפיזי, של עבודה דתית המתגלה בעיקר ביחס שבין אדם לזולתו ובאחריותו המוסרית כלפי האחר. "אני חיה חיי אישה כשרה דתית וטובים החיים האלה בעיני", כתבה זלדה באחד ממכתביה, ובה-בעת התנגדה להדבקת תוויות על דמותה ושירתה. ואכן, מאז פירסום ספרה הראשון ב-1967 זכתה זלדה לקהל קוראים גדל והולך, חילוני ודתי.

עד כה נכתב רק ספר אחד על זלדה וגם הוא עסק בשירתה ומעט בחייה. בספר זה מביאה אסתר אטינגר לראשונה את סיפור חייה של המשוררת. את המחקר לספר עשתה בעזרת ראיונות עם חבריה של זלדה, עם חוקרי ספרות ובעזרת מכתביה של המשוררת, שנפתחו על-פי צוואתה של המשוררת עשרים שנה אחרי מותה. בספר זה מגלה אסתר אטינגר לראשונה את כל מסכת התלאות והאובדן שעברה זלדה בחייה ואת התפתחותה והתקבלותה כמשוררת.

מחברת הספר, אסתר אטינגר, היא משוררת, סופרת ומבקרת ספרות. במשך שנים אחדות ערכה תוכנית ביקורת ספרים ב"קול ישראל", ערכה והגישה אנתולוגיות ספרותיות בנושאים שונים. זכתה פעמיים בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, פרס עמיחי לשירה 2005, פרס הנשיא לפרוזה 2006, ופרסים ספרותיים נוספים. היא פירסמה ארבעה ספרי שירה. כתבה רומן אחד, 'פלא לילה', ושני רומנים בלשיים עם הסופרת רות אלמוג, תחת שם העט "אלמוג אטינגר", כתבה תסריט לסדרת טלוויזיה וביקורות ספרים בעיתון הארץ ובעיתונים נוספים.

זלדה, שושנה שחורה מאת אסתר אטינגר בהוצאת מפה סדרת דמות,
עריכה: עודד וולקשטיין, עיצוב: סטודיו זה, 178 עמודים.

זלדה הוא שם העט של המשוררת זלדה שניאורסון-מישקובסקי (1914- 1984) . נולדה בכ"ו בסיון תרע"ד בעיר יקטרינוסלב, רוסיה, נצר למשפחה חסידית. "את שנות ילדותה עשתה בביתו של הסב, הרד"ץ (רבי דוד צבי חן). היא התחנכה בין שתי תרבויות, דתית-רבנית ורוסית, וכל ימיה אהבה לקרוא ספרות רוסית. את שירה הראשון כתבה כשהיתה כבת 8, שיר המנון לחבריה היו חברי תנועת החלוץ. היא למדה בגן עברי ואחר כך בבית ספר רוסי. עלתה ארצה עם משפחתה ב-1925 והתיישבו בירושלים. כשנה לאחר מכן מת סבה, הרד"ץ וזמן קצר לאחר מכן נפטר אביה ממחלה. היא התחנכה בבית ספר לבנות 'שפיצר' ובהמשך למדה הוראה בסמינר לבנות "מזרחי" במוסררה.

סיימה את לימודיה ב-1932 והיא ואמה עברו לתל-אביב. זלדה החלה ללמוד ציור אצל הצייר חיים גליקסברג. ב-1935 חזרה לירושלים ולמדה בבצלאל. לאחר מכן עברה לחיפה, בה גרה אמה שנשאה בשנית. זלדה עבדה כמורה בבית ספר דתי. לאחר שאמה התאלמנה בשנית, חזרו השתיים לירושלים והשתכנו בדירה קטנה בשכונת כרם אברהם. זלדה חזרה לעבוד כמורה. ב-1950, לאחר המצור על ירושלים במלחמת העצמאות, נישאה לחיים-אריה מישקובסקי. בעלה עודדה לפרסם את שיריה וב-1967 יצא לאור ספרה הראשון 'פנאי' שהתקבל בהתלהבות והפך לרב-מכר. "גם ספריה הבאים התקבלו בחום ובשבחים. מאוחר יותר מצאה שירתה עוד ועוד קוראים מוקירים, עוד ועוד יוצרים הלחנו ושרו את שיריה". ב-1971 נפטר בעלה. ובכ"ז בניסן תשמ"ד, נפטרה זלדה בירושלים. [מקור: ד' קרפל. "ודמי הדחוס משחיר"]

זלדה ב: בלקסיקון הספרות העברית החדשה

פתיחה: להוביל זרים לשם | אסתר אטינגר

מיפגש ראשון, יחיד
המשוררת זלדה אמרה "שלום" ולא יספה. היא כבר ישבה אל השולחן העגול שעליו נערכו כלי קפה ועוגה, כשהושיבו אותי המארגנים מולה. "שלום", אמרנו, וזהו, מסיבות לאותו שולחן עגול, ויותר לא החלפנו מילה כל הערב. אני - מפני יראת הכבוד, נרתעת בפני מחיצה בלתי נראית, וזלדה - מטעמיה שלה.

היה זה בראשית שנות השמונים, בליל חורף סוער. ערב קריאת שירה במלון פלאזה בירושלים, לכבוד חנוכה. היו שם יותר משוררים מקהל: "שש נשים וגברים שניים מתיישבים רטובים על פני חמישים הכיסאות הריקים", כתב המשורר יונדב קפלון על אותו ערב בכתב-העת 'חדרים' (7, 1988) - מתֵי מעט שהעזו לצאת אל הקור הירושלמי כדי לשמוע שירה.

אינני זוכרת הרבה מאותו מעמד, רק את זלדה כבדת-הראש, השותקת ממול. האם באה לבדה, או בלוויית מישהו מידידיה הרבים? אינני יכולה לזכור. אחר-כך ניסיתי לגלגל ביני לביני את אותו שלום בודד ומסויג ולחלץ ממנו רמזים ל"שלום הנצחי" או ל"שלום המובטח" המופיעים בשיר של זלדה, "כל שושנה היא אי". אך באותו ערב לא היה לי האומץ "לחצות את ים האש", כעצתה האירונית-משהו באותו שיר, אל מה שנראה לי כה קרוב ובה-בעת כה מרוחק, מעברו השני של השולחן.

זו היתה הפעם היחידה שראיתי את זלדה. שנים מעטות אחר-כך הייתי בין ההולכים אחר מיטתה בהר הזיתים, ביום אביב נפלא. היה שם קהל רב של מלווים אוהבים, זקנים וצעירים, דתיים וחילוניים, קיבוצניקים, חסידים ואנשי מעשה. אני זוכרת את תחושת העצב העמוקה, המהולה בתאוות חיים עזה, פרועה, ששפעה ממראות ההוד של הנוף ומריחות הפריחה. כתבתי על כך שיר בשם "אולי אֶשׂחק ביום אחרון". הנה קטע ממנו:

[...]
אֲבָל בַּהַלְוָיָה שֶׁל הַמְשׁוֹרֶרֶת נִסְגַר הָאָבִיב
וְנִמְסַר חֲגִיגִית לְעוֹנָה אֲחֶרֶת,
הַכֹּל נִרְאָה מֻשְׁלָם, כָּל עָלֶה בְּתוֹרוֹ נִפְרָשׂ לָרוּחַ,
מֵעַל הַר הַזֵּיתִים נָצְצוּ גַּגּוֹת יְרוּשָלַיִם וְסִנְוְרוּ אוֹתִי,
קְהַל הַחֲסִידִים הִתְמַזֵּג לְתוֹךְ דִּנְדּוּן פַּעֲמוֹנֵי
כְּנֵסִיַּת דּוֹמִינוּס פְלֶוִיט
שֶׁעָצְרָה לְרֶגַע בְּעַד דִּמְעוֹתֶיהָ

לא הכרתי את זלדה באופן אישי, ומעולם לא נמניתי עם אנשי "החצר" שאפפו אותה בהערצה, אך מאז שהתפרסם ספרה הראשון 'פנאי', שיריה היו אצלי תמיד בהישג יד וסמוכים ללב. כאשר התעוררה בהוצאת מפה היוזמה לכתוב את הספר הזה, חשתי כי לפנַי אתגר קשה, מורכב ומרתק, הזדמנות לצאת למסע יפה אך רב חתחתים.

"כוכב האני הסודי": המסכות ומה שמאחוריהן
הספר הזה אינו מחקר אקדמי הנסמך על כלים וז'רגון מחקריים, וגם לא ספר אינטימי-אישי - זה עוד ייכתב אולי ביום מן הימים. החיבור הזה נועד להגיש לקורא מבט כולל, מתומצת, על חייה ושירתה של זלדה, על תקופתה ועולמה הרוחני. החומר הביוגרפי הכתוב שעמד לרשותי לא היה רב, כפי שאפשר להיווכח מתוך עיון בביבליוגרפיה. למרבה הצער, חלק מן האנשים הקרובים לזלדה, בני משפחה וידידים, כבר אינם בין החיים, ואת עדויותיהם יכולתי להביא רק דרך אחרים, ייבדלו לחיים טובים. במהלך העבודה זכיתי לפגוש אנשים ונשים, ממקורביה וידידיה של זלדה, שהסכימו בלב חפץ לעזור לי, להקדיש לי מזמנם ולחלוק איתי את זיכרונותיהם.

בעקבות קריאה מקיפה בשירי זלדה, במכתביה ובחלק ניכר ממה שנכתב עליה, שאלתי את עצמי איך כותבים מונוגרפיה על משוררת שדחתה, בחייה כבשירתה, כל תיוג והגדרה? גם אחרי חקירה ודרישה ופגישות עם אנשים שהכירוה, נשארה אישיותה של זלדה לוטה בערפל. ואמנם, כיצד ניתן להישיר מבט לדיוקנה של אישה שנהגה לצודד את מבטה מן הדובר אליה, מחמת הביישנות? כיצד אפשר להוציא אל האור את סיפורה של משוררת שנודעה ברגישותה ובעמדתה האמביוולנטית ביחס לשירתה ולדימויה העצמי והציבורי?

זלדה הזכירה לא אחת את "המַסֵכוֹת" שלה - את נטייתם של אנשים שונים, בהם מבקרי ספרות, להכניס אותה למגירה של "אישה דתית ממאה שערים" ולהתעלם מריבוי הפנים של קיומה ויצירתה. היא לא חששה רק מתיוג אלא גם מפרשנות מוטעית, לדעתה, של שיריה, מסטייה מִכַּוונת המכַוון שלה.

בהערת אגב ראוי לציין, כי גם אחרי מותה יש בין מקורביה שעדיין מחזיקים בשולי אדרתה ובפרשנות הראויה לטעמם לשירתה ולדמותה. אך מרגע ששיחרר היוצר את יצירי רוחו לרשות הרבים, הם פורחים לדרכם ועומדים באורח עצמאי לפרשנותו של כל אחד.

אפשר לאהוב את שיריה של זלדה כמות שהם, גם ללא היכרות מוקדמת עם סיפור חייה, ואף דומה כי דווקא קריאה כזאת היתה רצויה בעיניה של המשוררת, ששמרה בקנאות על פרטיותה ומיעטה להתראיין ולחשוף פרטים מחייה. "אינני אוהבת להתראיין. מה שאני רוצה להגיד אני אומרת בשירים שלי", אמרה זלדה בראיון נדיר לרחל הולנדר-שטיינגרט ('זהות' ג, קיץ תשמ"ג), שבו חשפה רק פרטים מעטים מחייה והעדיפה להתמקד בעניינים פואטיים ותיאולוגיים.

הגלוי והסמוי: חדרי לב וחדרי שירה
ובאמת, מה רצתה זלדה להסגיר ומה העדיפה להסתיר? בשירתה אפשר למצוא הדים לימי ילדותה, לבני משפחתה, לשכניה ולידידיה, וכן לדמויות שונות שפגשה במהלך חייה. אולם עניינים מרכזיים מאוד בחייה נשארו כמוסים. האהבה והארוטיקה מוצנעות מאוד בשירתה של זלדה, ועובדת היותה חשׂוּכת ילדים כלל אינה נזכרת. התייתמותה מאביה בגיל צעיר - מאורע טראגי רב השפעה ומכונן אצל יוצרים רבים - מקבל ביטוי מועט ביצירתה. שירתה אינה משמשת ראי מהימן לחייה הגלויים, העובדתיים, אלא מוצאת לה נתיבים מתוכם ומעבר להם. העוּבדוֹת, ילידות המציאות, אין להן חשיבות כשלעצמן, ובשירה "על העובדות" היא אף מציגה אותן כאויב, "חומה סביב האני". החשיפה הכרוכה בעצם פירסום השירים הסבה לה קושי גדול, אם גם בלתי נמנע. על קושי זה ממש היא מדברת בשיר "ריח טוב של מרחקים", שהתפרסם לראשונה בכתב-העת לשירה 'חדרים', כתשובה לשאלתה של העורכת, הלית ישורון, מהי שירה בשבילה. הנה קטע מן השיר:

עוֹמֶדֶת אֲנִי כְּאוֹתוֹ קַבְּצָן
וְעַל לוּחַ לִבִּי שִׁיר
שֶׁמְּסַפֵּר לְכָל עוֹבֵר וָשָׁב
לְכָל רָץ
עַל מְחוֹזוֹת כְּמוּסִים שֶׁבַּלֵּב -
אֵיזֶה טֵרוּף
אֵיזוֹ בּוּשָׁה
לְהוֹבִיל זָרִים לְשָׁם.
("ריח טוב של מרחקים", עמ' 200)

מעצם נגיעתה במעמקים, מעלה השירה עולם פנימי שבו שוכנים רגשות ומחשבות אינטימיים. גם בשירה מעודנת ומאופקת כשירתה של זלדה יש משום חשיפה, אך המסורת היהודית, שעל ברכיה התחנכה, השכילה להוליך כל אמירה בדרכים של פשט, רמז, דרש וסוד, מתוך אמונה כי הברכה מצויה בסמוי מן העין, בנרמז ובמהוסס, במה שמוצפן בין השיטין ומשתמע לשתי פנים ויותר. הדברים לעולם אינם מוצגים בעירומם, בבוטות נחרצת, אלא מתוך דיון ופלפול. גם הכבוד הרב שרוחשת המסורת היהודית לטקסט הכתוב, למילה, לאות, מונע כתיבה שלוחת רסן ואישית מדי.

לכן חשתי שעלי לכתוב מתוך כבוד והתחשבות בעמדתה הפתוחה, החופשית של זלדה, שמיאנה לכבול את עצמה בתבניות ובמושגים ביוגרפיים, פואטיים ואחרים. חשבתי שעלי להשאיר גם את הכתיבה על זלדה במקום מפולש, אמביוולנטי, זהיר. רציתי לנוע מתוך חירות, ובכל זאת לעגן את הכתיבה בנקודת כובד כלשהי; להתחקות אחר פניה של המשוררת מבלי לאסור אותם בדיוקן. בשירתה של זלדה, הפנים מוארים דווקא משעה שהם פוקעים ממעמדם כעובדה שרירה ונפתחים לארח פנים אחרות. שירתה של זלדה היא, בין השאר, רישום הפנים המתגלים בהיעלמם, בנדודיהם אל פניו של האחר: העֶמדה המוסרית כלפי ה"אחר", המורכבות וההתלבטות ביחס לזולת, היא שלוחה של עמדתה הדתית-רוחנית, עם כל הנסתר והמסתורי שבה. זהו האֶתוֹס של שירתה, שהוא בעיני ייחודה המרכזי.

להיכנס לפרדס ולצאת בשלום
כל עיסוק ממושך ואינטנסיבי בדמות, בחיים ובמכלול יצירה אחד טומן בחובו סכנה של אהבה והזדהות עזוֹת ומעַוורוֹת, עד כדי השׂתררות בלתי-מורגשת של מושא הכתיבה על המחבר. לכל האורך ליווה אותי החשש שהספר ילבש אופי הַגְיוֹגרפי, ואני אוציא תחת ידי מעין אגדת קדושים שכולה הלל ושבח לאישיות ללא מתום, במתכונת הנפוצה בעיקר בחוגים שמרניים. אני סבורה שזלדה ראויה ליותר מזה.

בקצה השני אורבת הסכנה של התעוררות דחייה, שיעמום ואף מיאוס. קשה להיות אובייקטיביים, לטוב ולמוטב, ובעצם, מי צריך בכלל להיות אובייקטיבי? הרי מאהבה באתי למשימה הזאת של כתיבת מונוגרפיה על המשוררת זלדה שניאורסון-מישקובסקי. ואולי הסכנה הגדולה מכל היא זו האורבת ליוצרים כשהם נפגשים ביופי. זלדה עצמה כתבה באחד ממכתביה, בתגובה לא-מקרית לתיאורה של שושנה צהובה במכתב שכתב המשורר לוֹרקה: "היופי הרוחני והגשמי מסעיר אותי עד פחד, כאילו הייתי עדה לאיזה סוד נהדר [...] ביופי יש משהו מסוכן כמו רעידת אדמה. כמו שריפה [...]".

יכולתי לחוש בסכנה, בהשתלטות, בערעור. למשל, יכולתי להתהלך יום תמים עם משפט של זלדה כמו "בְּעִיר מְלוּכָה חֲדָרַי" ("בקומה שניה", עמ' 164 ) כמו מנטרה חזר ולא הרפה ממני המשפט שבו מהדהד הפסוק "הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו" משיר השירים (א, ד), והוא נושא מטען מהודר, רב יופי, ניגוד מסקרן בין פנים לחוץ, בין מרחב אוּרבּני טעון, אפילו פוליטי, למקום אינטימי, פרטי ועטוף מסתורין. לבסוף, משלא עזבני המשפט, וכדי להיפטר ממנו, רשמתי אותו כמוטו לשיר. השיר עדיין מתחבט ומתלבט, כחיפושית הפוכה על גבה, אבל כבר יש לו מוטו משל זלדה.

אני הופכת בפסוק החידתי, ומגלה כי המפתח לשאלת הגישה אל סתרי שירתה של זלדה צפון בשיחם של השירים עצמם. ומה אומר המדרש (שיר השירים רבה, פרשה א) על "הביאני המלך חדריו"? ובעקבותיו, מה נושא אלי אותו משפט רודף של זלדה, "בעיר מלוכה חדרַי"? באופן מפתיע, ואולי לא מפתיע כלל, הוא אומר לי משהו אישי. "חדריו" הם תחום הנסתר, הפרד"ס, ורק רבי עקיבא נכנס לפרדס ויצא ממנו בשלום. "ואמר, לא מפני שגדול אני מחברַי, אלא כך שנו חכמים במשנה: מעשיך יקרבוך ומעשיך ירַחֲקוך, ועליו נאמר הביאני המלך חדריו". אני נתלית באילן גדול ומקווה שיעלה בידי להיכנס לחדרי שירתה של זלדה ולצאת מהם במועד וללא פגע, בלי להסיר מעצמי אחריות לכל מכשול ומהמורה שיצוצו בדרך.

א. אל מטמונים שבקרקע הלב
זלדה - משוררת נשכחת?
באפריל 2004, במלאות עשרים שנה לפטירתה של המשוררת זלדה, הופיע במדור לספרות ותרבות של עיתון "הארץ" משאל שכותרתו "מי זוכר את זלדה?". בדברי הפתיחה של עורכת המשאל, עלית קרפּ, נטען כי "עשרים שנה אחרי מותה זלדה היא בעיקר משוררת נשכחת מאוד". טענה זו אינה מקבלת כל חיזוק מן המשוררים, מבקרי הספרות והחוקרים שהשתתפו במשאל. להיפך, כל אחד מן המשתתפים זוכר היטב את זלדה וכל אחד תורם לדיון חי וער בשירתה, ומפריך בדרכו את הצהרת העורכת. נוספת על כך העובדה שמאז מותה של המשוררת הופיעו ארבע-עשרה מהדורות של שיריה המקובצים, 'שירי זלדה' (1985), וזהו אחד מספרי השירה הנמכרים ביותר עד היום. בין המגיבים למשאל מופיעים שני אנשים צעירים שעובדים כמוכרים בחנות ספרים, והם מעידים על הפופולריות הרבה של ספרי השירה של זלדה, שאין להשיגם אפילו בחנויות לספרים משומשים, כי הקונים ממאנים להיפרד מהם.

המשתתפים במשאל מעלים כל אחד בדרכו קווים לדמותה ולשירתה של זלדה. המסאית והמתרגמת עזה צבי, שהיתה ידידה קרובה של זלדה ולזכותה נזקפת ראשית פירסומה, מציינת כי זלדה היתה חופשייה מאוד ודתית מאוד בעת ובעונה אחת, ומדגישה את רוחב דעתה, שעומד נגד "הדיוקן שאהבו לציירה כאישה חרדית מסוגרת שקראה רק ספרי יראים". המבקר מנחם בן אומר: "שבכל שיריה של זלדה זה העיקר: מתוך גוף העולם עולה אלוהים. כל הזמן. בכל מקום". המשוררת והחוקרת חביבה פדיה עונה למשאל כי "בשירתה של זלדה התמזגו יחד המתיקות והעתיקות, המסתורין המיתי של היומיום והאנרכיה הפרועה שכמו מסתירה את ידיעת הסדר הנכון של הדברים. ויחד עם זאת גם פשטות, הפשטות המופלאה שבהבאת תכנים וסמלים עתיקים והנחתם ליד דימויים עכשוויים ושפת היומיום". פדיה מציינת את תפיסת העולם החסידית המעצבת את חוויית המציאות של זלדה ופועמת בתשתית שירתה.

המבקרת חיה שחם מציינת את חיוניותה ורעננותה של שירת זלדה ואת יכולתה של שירה זו להמריא אל הנשגב מתוך חומרי היומיום. גם הסופר חיים באר עומד על סגולה זו, המתגלה לדעתו בדרך שבה הופך ביתה הדל של זלדה, בנגיעתה של המשוררת, ל"משהו שמחובר לקוסמוס ולתהום".

המשוררת והחוקרת חמוטל בר-יוסף מדגישה את חשיבות שירתה של זלדה לתרבות ולחברה הישראלית, בשל הממד היהודי-רוחני הגבוה והמקורי שלה, שהכניס רוח חדשה לתרבות החילונית וגם למיגזר הדתי. בהופעתם של משוררים ומשוררות בעלי מטען יהודי-מסורתי רואה בר-יוסף מהלך בעל חשיבות רבה בספרות הישראלית.

הפזמונאית והמשוררת רחל שפירא, שהשתתפה אף היא במשאל, ציינה את העמדה האנושית האופיינית לשיריה של זלדה: "בעדינות מופלגת כותבת זלדה את הקינה שלה על הנידח והאובד", והזמרת חוה אלברשטיין, ששרה משיריה המולחנים של זלדה, נזכרת בביקור שערכה אצל המשוררת כדי להשמיע לה את "לכל איש יש שם" בלחן של חנן יוֹבל. שיר זה, אולי שירה המפורסם ביותר של זלדה, הפך למעין הימנון לכ"ז בניסן - יום הזיכרון לשואה והיום שבמוצאיו נפטרה זלדה.

קבלת פנים מפתיעה
זלדה החלה לפרסם מפרי עטה כשלושים שנה לפני הופעת ספרה הראשון 'פנאי', ב-1967. רשימות, סיפורים ושירים שלה הופיעו בעיתונים, בכתבי-עת ובקבצים שונים, בעיקר ב'דבר הפועלת', החל מראשית שנות הארבעים של המאה ה-20. שיריה לא זכו לתשומת לב ולתהודה, ורק סופרים ועורכים של כתבי-עת, כמו ש. שלום, ישורון קשת ואברהם קריב, הגיבו על היצירות ואף ניהלו איתה התכתבות ענפה בעניינן. ישורון קשת אף פירסם בראשית שנות השישים רשימה יחידה על שירתה. כשנתיים לפני הופעת הספר הראשון, כשהבשילה המחשבה על קיבוץ השירים לספר, החלו שיריה של זלדה לחרוג מן הבמות הספרותיות הצדדיות שבהן פירסמה עד אז אל המוסף לתרבות וספרות של 'הארץ', בעריכתו של הסופר בנימין תמוז.

אחרי מותה של זלדה נזכר בנימין תמוז בשתיקה שבה התקבלו שיריה אלה על רקע ההוויה הספרותית באותה עת: "המיפגש בין הופעתם של שירי זלדה הראשונים לבין מהומת ה'מודרניות' המרעישה עולמות, כאותה איסתרא בלגינא, העלה דממה גמורה: איש לא שת ליבו לזריחתה של שירה יפהפייה. עיניהם של המבקרים המלומדים לא השכילו להבקיע את הקליפה המטעה של פשטות שהקיפה את שירי זלדה [...] אמנם היו קוראים שידעו להעריך נכונה את מה שעיניהם רואות, אבל הממונים על דעת הקהל [...] טחו עיניהם והשתיקה היתה מקיפה ושלמה".

אך הופעתו של הספר הראשון, 'פנאי', שינתה את התמונה מקצה לקצה. הספר התקבל בהתלהבות עצומה על-ידי הקוראים והמבקרים והפך לרב-מכר. הביקורת יצאה מגדרה בדברי שבח שחצו מחלוקות ואסכולות ספרותיות. הרשימות היפות והמפתיעות ביותר נכתבו על-ידי משוררים. מאיר ויזלטיר, מהמובילים בין המשוררים הצעירים המודרניסטים, כתב רשימה שכותרתה "יפעתה של זלדה":

לא כדאי להתאפק ונעים להגיד לקורא בפתח הרשימה: ספר השירים 'פנאי' הוא אוצר יקר, שכדאי למהר לחנות, לקנותו קודם לכניסת השבת ולהקדיש לו את שעות הקריאה השבועיות [...] לספרה הנפלא של זלדה סגולות מפתיעות העתידות להעניק לו מקום מיוחד על מדף השירה העברית. תום ומקוריות מפעימים מייחדים את לשון השירים האלה ונותנים בהם ממד היפנוטי, עדין וכובש [...].

זלדה יצאה באחת מאלמוניותה והתייצבה במרכז הבמה הספרותית. גם ספריה הבאים התקבלו בחום וזכו לדברי שבח והתפעלות מפליגים. כך כתב המשורר מרדכי גלדמן על הקובץ 'השוני המרהיב', שראה אור ב-1981:

מהו הקול היפה כל-כך [...] זהו קול ההשלמה, קול תבונת ההשלמה. זהו קולו של היודע את גבולות קיומו ואשר נתן עצמו לגזירה כמפקיר עצמו לאלוהיו. ועם זאת, אף בבור, בעמקי הצער, הוא יכול לראות את החסד המזומן אף לנִקלה בברואים האנושיים. זהו קול המתייחס לתשתית הסיטואציה האנושית ולכן הוא מודרני מאוד ורלוונטי לכל אדם.

המבקר יורם ברונובסקי כתב על אותו קובץ: "הופעת ספר שירים חדש של זלדה הוא חג לשירה העברית [...] מה גם שהשירים שבספר שלפנינו הם מן היפים שבשירי המשוררת הירושלמית [...] בשירה זו מתקיים מה שהוא יסוד מוסד של כל שירה אמיתית: פשטות עצומה, עמוקה, לא מתחפשת. בהיגד השירי של זלדה הכל הכרחי לחלוטין".

החוקר הלל וייס כתב על הקובץ השלישי 'אל תרחק': "שירת זלדה היא נס [...] מפני שהיא מחזירה באחת את האמון ברגשני ובסנטימנטלי כמנוף לרגשי בשירה".

קולות אחרים
אל שפע הקולות הנלהבים הסתננו מתנגדים מעטים, שנראה כי עוינותם התבססה בעיקר על עמדות חוץ-ספרותיות. המבקר דן עומר לא אהב את השירים והסתייג בעיקר מן הדמות שעמדה מאחוריהם, דמות שהוא עצמו תייג כ"המשוררת ממאה שערים" ובכך חרץ את שיריה לשבט. בנימה ביקורתית כתב גם המבקר והעורך בני ציפר על ספרה האחרון של זלדה, 'שנבדלו כל מרחק', אשר הופיע ב-1984:

[...] לא רק שאין שביב של שינוי בין נושאי שיריה הראשונים של זלדה לאלה הנוכחיים, אלא שגם מצד הלשון והמיבנה עשויה הקריירה השירית שלה - אם אפשר לנקוט מונח כזה לגביה - רצף אחד ומקשה אחת. אם יש ייחוד כלשהו לקובץ הנוכחי בתוך המכלול השירי של זלדה, הרי זה החוט הדק של ההטפה הדתית העולה ממנו [...] אי-אפשר שלא להירתע ממטבעות לשון קיטשיות משהו כגון 'נסוגה לאחור מפלצת הנקמה' [...] ככלל ריחפה מעליה מאז ומתמיד הסכנה של מעידה לתחומו של הקיטש, כמו רוב השירות הקרויות 'דתיות'.

במקום אחר כותב ציפר על שיריה המקובצים:

זלדה - האם היא נכס פואטי אמיתי או אופנה שתחלוף? השאלה אינה חדלה לנקר בלב האנשים שצפו בצמיחתה המטאורית של אישיות שירית זו, דווקא בגלל אי-שכיחותה של תופעת זלדה בחיים הספרותיים. בדורנו איננו רגילים בפרצים של הערצה ופופולריות מן הסוג שזלדה נהנתה מהם והמעוררים בהכרח את השאלה בדבר הפער בין איכות השירה לדימוי המלטף שליווה אותה בחייה וטוּפּח בידי הסובבים אותה.

אך דברים אלה הם יוצאי דופן ואין בהם כדי לכסות על ההתלהבות העצומה שעוררו שירי זלדה, מראשית הופעתם בספר, בקרב אנשי הספרות וקהל הקוראים לדורותיו. כיצד ניתן להסביר את התקבלותם הגורפת של שירים אלה על-ידי קוראים בעלי השקפות ונטיות לב שונות ואף מקוטבות? איך קרה שקובץ שירים צנום של אישה אלמונית בת 53, תושבת שכונה דתית בירושלים, פרץ בתנופה כזו משולי התרבות אל לב ההוויה הספרותית?

מזל, או נס השירה?
"הכל תלוי במזל, אפילו ספר תורה שבהיכל", אמרו חכמים ('זוהר', פרשת נשא, דף קלד). אבל במקרה של זלדה, היה למזל על מה לסמוך. הספר 'פנאי' הופיע ב-1967, אחרי מלחמת ששת הימים. ההתרגשות שהתעוררה בעקבות הניצחון והמצב הפוליטי החדש שנוצר פתחו פתח רחב לפריצתם של רגשות דתיים ולאומיים שהודחקו עד אז. רבים חשו באותה עת שהם עדים למהלך היסטורי חשוב והשתוקקו לחזור ל"שורשים", לשוב ולספר לעצמם את הסיפור מראשיתו.

כידוע, תופעת החזרה בתשובה קיבלה תנופה רבה בתקופה זו. שירי 'פנאי', הנושאים אופי דתי מובהק ועמוסים מוטיבים כמו שבת, חגים, משפחה, אגדות צדיקים ועוד - מוטיבים הנשזרים בהם בלי להתנצל, כחלק אימננטי מעולם זר ומרתק - נפלו על קרקע פורייה וצמאה. השירים קסמו הן לאנשים דתיים, שמצאו בשירה הזאת מענה לעולמם, והן לאנשים חילוניים, שגילו בהם מושגים וערכים חדשים-ישנים, זרים ואולי גם אקזוטיים, ובשל כך מושכים את הלב.

אך אין די ברקע הפוליטי כדי להסביר את הפופולריות של הספר הראשון. יש לראות את הצלחתו גם על רקע התהליכים שעברו על השירה העברית וההיסטוריה שלה בכלל, ועל שירת הנשים בפרט. ההתעלמות משירת זלדה במשך כל שנות הופעתה בכתבי-העת מוסברת על-ידי חוקרי הספרות בחריגתה של שירה זו מכל המוסכמות שליוו את שירת הזמן, ובעיקר את שירת הנשים: "ניכר שהעורכים לא ידעו 'כיצד אוכלים' את הכתיבה ההרהורית-ההגותית הזאת, שנראתה להם לא חלב ולא בשר, לא שירה ולא פרוזה, וכל פירסומם לא בא אלא כדי לצאת ידי חובת היענות למורה דתית ירושלמית 'כותבת', שאי-אפשר להחזיר לה את כל כתבי-היד ששלחה למערכת", כותב דן מירון, ומציין שכתיבה כזאת היתה מתקבלת אצל משורר, אך לא אצל משוררת.

בשנות השישים כבר הבשילה הנכונות לקבל שירה כזאת, במידה רבה בעקבות תביעתם של המשוררים הצעירים והמודרניסטים לריענון ולחידוש. "בעיני מרבית הקוראים היא נראית כמשוררת שנולדה בשנות השישים יחד עם משוררים צעירים ממנה בעשרים וחמש שנים, כגון יאיר הורביץ, מאיר ויזלטיר ויונה וולך. אכן זלדה 'הפסידה', למעשה, עשרים וחמש שנה של יצירה", מוסיף מירון.

"שירת שנות השישים ביקשה להנמיך את הרגש ואת הנימה, להיאחז ב'כאן ובעכשיו', והתייחסה בספקנות, בחשדנות ובאיבה גלויה לרעיונות רוחניים מופשטים ולרגשות שאינם עומדים במבחן המציאות", כותבת החוקרת והמשוררת חמוטל בר-יוסף, העומדת על מהלך אופייני לאבולוציה הספרותית, מהלך של חזרה ל"סבים" כמרד בדור האבות. כך אפשר להסביר את התלהבותם של יונה וולך ומאיר ויזלטיר מזלדה, במסגרת אימוצם של מודלים פואטיים מקרב המשוררים שלפני דור המדינה: מאחורי כתפיהם הרחבות-מדי של ה"אבות" הסתמנה דמותה של אם.

הסופר והעורך בנימין תמוז הוסיף תיאור חד של הקהילייה הספרותית בשנות השישים: "שיאו של עידן החכמנות, ההתחכמות, התיחכום והצחיחות של 'תורת ביקורת הספרות' ברחובנו האוניברסיטאי ובסימטות המוספים הספרותיים. זרמי תגליות אדירי עקרוּת הגיעו לחופי הארץ מן המרכזים העולמיים, וחכמי תורת הספרות שקדו על מלאכתם לחדד ולשכלל בחיפזון את הז'רגון המקצועני כדי להשיג את המירוץ האופנתי".

שירת זלדה הצטיירה כאנטיתזה להלכי הרוח שרווחו בשירה העברית דאז. היא הצביעה על אפשרות כתיבתה של שירה אחרת, המתרחקת מן החיטוט הנרקיסיסטי וחורגת מראיית עולם המוגבלת לכאן ולעכשיו, למציאות חד-ממדית ומוכרת עד ייאוש, לתחומי שלטונו העריץ של ה'אני'. "את מעמידה עולם, זלדה", כתבה לה המשוררת יונה וולך לאחר שקראה לראשונה את השירים. ואמנם, זלדה מציעה בשירתה עולם או כמה עולמות המבקיעים לממדים אחרים - גבוהים, רוחניים ואנושיים. ובעיקר, היא מציעה עמדה מוסרית-אנושית חזקה כלפי האחר, הנידח והעזוב, וזאת בפשטות כובשת ובקול צלול.

© כל הזכויות שמורות למפה הוצאה לאור

זלדה, שושנה שחורה - אסתר אטינגר