» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים בינואר 2007       חזור

רופא לבן אלים שחורים
מאת: אורי שורצמן

ההוצאה: אריה ניר הצ'יף שומע את קולות האלים ומזריע את שדות התירס - האם הוא חולה בסכיזופרניה או מנהיג כריזמטי בעל כוחות רוחניים עצומים? האם נעלמה האישה ההיסטרית בג'ונגל? או מדוע מחלות סומאטיות לגיטימיות באפריקה יותר מאשר בעולם המערבי? האם יש "דיכאון אפריקאי", שדורש טיפול מיוחד? או שחולה בדיכאון בגאנה יגיב לפרוזאק כמו חולה בתל-אביב? אדם מספר שידו משותקת לאחר שמכשפה פגעה בה במזיד - האם הוא זקוק לטיפול פסיכיאטרי, או שמוטב שיקבל טיפול ממכשפה טובה שתבטל את הכישוף הרע?

פעם בשבוע היה ד"ר אורי שורצמן מתפנה מעבודתו בבית-החולים במעבה יערות הגשם של גאנה, ויוצא ברכב אל מספר כפרים מרכזיים. ביער פשטה השמועה כי "הגיע הרופא אשר מדבר עם אלו שמדברים לא ברור," ולקליניקה הניידת הובאו חולים אשר התנהגותם, מהלך מחשבתם או תפיסתם החושית השתנו באופן פתאומי והם נראו לבני-משפחתם חריגים ומשונים.

"כיצד התפשטה תוכנית הסיורים של הקליניקה הפסיכיאטרית בשטח כה עצום, בלי טלפונים, מחשבים או אפילו תחבורה הגונה, זהו פלא שלא הצלחתי לחשוף," אומר ד"ר שורצמן, "גם מעולם לא הבנתי כיצד הם מצאו תמיד את נקודת הציון שבה תפעל הקליניקה: 'מתחת לעץ הבאובב העתיק...' או 'בכפר אָפָאני, במקום שבו באים הנשרים לנוח.'"

מתוך המפגשים הטיפוליים הללו נולד הספר המרתק הזה, שהנו מפגש מאלף בין תרבויות. עולה בו השאלה כיצד ניתן להגיש טיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי מערבי לבני תרבות כל-כך שונה. בבסיס הספר עומדת הנחה כי גישות טיפוליות שונות יכולות להתקיים יחדיו. ולא רק זאת, אלא שמותר ורצוי להן להיות מושפעות זו מזו כדרך להעשיר את עצמן ואת המטפלים והמטופלים הנעזרים בהן.

שלא כרגיל, כל תיאורי המקרים, שנראים לעתים כסיפורים ססגוניים השאובים מהדמיון, וכל הדמויות, גם אם שמותיהן שונו, הם מציאותיים לחלוטין וכולם אמת לאמיתה.

הגעגועים הם שהביאו את ד"ר אורי שורצמן לאפריקה בפעם השנייה."הגעגועים נטמעו בתוכי כמו טפילי מחלת המלריה, שיתושי האנופלס מזריקים למערכת הדם..." הוא מספר. בפעם הראשונה עבד כרופא בבית-החולים המיסיונרי של אַסַנְקְרַנְגְוָוה, במחוז המערבי של גאנה. אז פגש גם את האנשים העקודים בסככות של "בית-החולים של ישוע". עשרות בני-אדם נקשרו בסככה הזאת, מילדים בני שלוש שרק נגמלו משדי האם, ועד קשישים מופלגים, רובם ככולם חולים פסיכיאטריים.

המראה לא נתן לד"ר שורצמן מנוח. "חיפשתי פתרון שיאפשר להגיש עזרה פסיכיאטרית ביערות הגשם... הפתרון, כך היה לי ברור, לא יכול להישאר רק בתחומי בית-החולים. אם אני רוצה להגיש עזרה לחולים במאות הכפרים שמסביב, אני צריך להגיע אליהם." כך נוצרה הקליניקה הפסיכיאטרית הניידת שהגישה עזרה וטיפול נפשי למאות חולים פסיכיאטריים, ילדים, צעירים, מבוגרים וקשישים, ויצרה דיאלוג בין רפואת הנפש המערבית לטיפול האפריקאי המסורתי.

ד"ר אורי שורצמן למד רפואה בירושלים ובתל-אביב והתמחה בפסיכיאטריה במרכז לבריאות הנפש "שלוותה". עבד במשך שנים בבתי-החולים המיסיונריים החבויים ביערות הגשם של גאנה ובמושבת מצורעים בברזיל. בשהותו האחרונה בגאנה, בבית-החולים "סנט ג'ון של האלוהים" הקים גם קליניקה ניידת פסיכיאטרית-נוירולוגית.

ספרו האחרון אישה של אור ירח, גם הוא בהוצאת אריה ניר, זכה להצלחה רבה ויצא לאור גם בגרמניה בהוצאת PIPER, וכאודיו-בוק בהוצאת RECHENDEBUECHER.

הספר מוקדש לשתי נשים מהכפר אסאפו:

לאָקוּיָה סָה, הכוהנת של אל הנהר, אשר הצילה את תושבי הכפר מהרעלות של בארות המים, כשפי ג'ו-ג'ו, שיטפונות, חמדנות ורוע אנושי. מתה ממחלת המלריה בשנת 2006, לפי החלטתו של האל שלה.

לאַנְטֶבֶּמה, מוכרת לחם בשביל המתפתל אל בית-החולים המיסיונרי. בכל בוקר נטלה מעיסת הבצק אשר פרנסה אותה ואת ילדיה, ואפתה כמתנה סופגנייה לבתי, אמרל. מתה בשנת 2004 מסיבה לא ידועה, אבל עד היום טעם הסופגנייה המתוקה, טעמה של אהבה, עדיין נותר בפיה של ילדתי.

הקדמה | עקיצת היתוש האפריקאי
בשעת לילה, אחרי יום עבודה, עברתי בשער הברזל של בית-החולים המיסיונרי "סנט ג'ון של האלוהים", השוכן בעומק יערות הגשם של גאנה. עשרים צעדים מכאן החשיכה עוטפת את הצמחייה העבותה, את עצי הבאובב הענקיים, עצי האוֹמְפָלוֹקַרְפּוּם המוזרים שפירותיהם צומחים במישרין על גזעיהם, ולהקות של צבועים רעבים ואנטילופות הנמלטות על נפשן.

עצרתי. מתוך האפילה שמולי הזדקרה הכנסייה הקתולית חסרת הגג, וממנה עלו מזמורי תפילה מתוקים. חברי המקהלה המקומית (המורכבת ממגדלי קקאו, רועות חזירים ומוכרות ג'ין) הצטופפו מול המזבח ושרו מזמורי הודיה, מדריגלים ליתר דיוק, שלמדו מהנזירים הספרדים. הם הרעידו בעדינות את מיתרי הקול, מנסים לגבור על מקצבים אחרים, פרועים יותר, שהם מכירים מילדותם. מאחוריהם כרעו המאמינים על ברכיהם, מצטלבים ביראת קודש בכל פעם שמוזכרים האב, הבן או רוח הקודש. בשביל המאמינים התמימים האלה, חזרה של המקהלה אינה קדושה פחות מהמיסה של האפיפיור.

מהכפר עצמו, במורד השביל, עלו מזמורי תפילה אחרים מהכנסייה הפנטקוסטית, שהִקְהילה את מאמיניה כדי לגרש מגופם רוחות רעות. משם עלו מקצבים אפריקאיים עזים ופרועים, מובלים בתופי ענק. יכולתי לשמוע בבירור את גניחות הנשים כאשר רוח רעה נחלצה מארובות עיניהן או מנחירי אפיהן.

ממש משמאלי, מחלון חדר היולדות, עלו צעקותיה של אישה. עוד מעט ייחלץ התינוק מתוך תעלת הלידה, ומכיוון שהיום יום שני, ייקרא שמו קוֹג'וֹ.

זה היה מפגש משולש של קולות שהתמזגו במקום שבו עמדתי: קולות התפילה אל האל האירופי הנוצרי, קולות התפילה אל האל האפריקאי, אוֹבּוֹסוֹם, שרק שינה את שמו כדי שיוכל להמשיך ולחלץ שדים מגופות המאמינים בלי הפרעה, וקולות הכאב והשמחה של לידת תינוק, החוזרים שוב ושוב, ללא כל קשר לדת השולטת במקום.

ולפתע, הציפה אותי השמחה, בוקעת מנקודה מסתורית בבטני, ומשם מתפשטת בכל הגוף.

חזרתי לאפריקה.

***

מספר שנים לפני כן עבדתי בבית-החולים המיסיונרי של אַסַנְקְרַנְגְוָוה, במחוז המערבי של גאנה. זה היה המסכן והעלוב מבין כל בתי-החולים של יערות הגשם. לא רק מכשירי הדמיה, מעבדה ראויה או תמיסות חיטוי לא היו בו, אלא גם לא חשמל ומים זורמים. הייתי אז רופא תמים וחסר ניסיון, המאמין שאין מכשול שלא ניתן להתגבר עליו. כן, כמה טיפש הייתי אז. אבל בכל יום שטיפלתי בתינוקות רועדים ממלריה, בכל לילה שיילדתי תינוקות של ילדות שרק אתמול קיבלו את המחזור הראשון, ובכל פעם שהתבוננתי מבועת בגסיסה של קורבנות נחש הממבה הירוק, התאהבתי יותר ויותר בחיים ביערות הגשם. חיים פשוטים לכאורה, אך עמוסים ברגשות עזים, בייסורים וגם בחמלה.

הגעגועים נטמעו בתוכי כמו טפילי מחלת המלריה, שיתושי האנופלס מזריקים למערכת הדם, וגם לאחר שהסתיימה המחלה הם ממשיכים להסתובב במחזור הדם ומתפרצים שוב בלא אזהרה מוקדמת. ואכן, כאשר התרחקתי כחמשת אלפים קילומטרים מהכפר אסנקרנגווה, וחזרתי לחיות בתל-אביב, הגעגועים היו מרעידים אותי פתאום כהתקף אמיתי של מלריה. הגירויים שהעירו את ההתקפים היו פעוטים: ריח של אננס בשל בשוק, מראה של מהגרת-עבודה מאפריקה הנושאת את תינוקה על גבה ברחובות התחנה המרכזית, ואפילו עכביש שטווה את קוריו בדירתי ונראה לי לפתע כאָנַאנְסוֹ, העכביש החכם, שאת עלילותיו מספרים לילדי יערות הגשם סביב מדורות הלילה.

שמונה שנים הסתובבתי אחוז געגועים, עד שחזרתי לעבוד בבית-חולים מיסיונרי אחר בגאנה: בית-החולים הקתולי, "סנט ג'ון של האלוהים".

בית-החולים הזה הוא פלא אמיתי. במעמקי יער גשם סבוך, בקרב בני שבט הסֶפְוִוי (השייכים לשבט-אם ענק, האקאן), הקימו נזירים קתולים מבני אבן עם גגות פח, המסוגלים לאכלס 104 חולים (אם משכיבים חולה אחד בכל מיטה), או מספר כפול מזה (אם משכיבים שניים במיטה, מה שלעתים קרובות מתרחש). הנזירים עצמם הקימו את ביתם במעלה השביל, ומעט מעליהם שוכנו נזירות חסודות ממנזר "מריה של ההפריה התמימה". בין הנזירים לנזירות, כדי ליצור חציצה טובה, ניטעו עצי פפאיה ושיחי אננס, וכלב שמירה אימתני נקשר שם בשרשרת.

שמחתי לחזור דווקא אל בית-החולים הזה. הוא שכן כשבע שעות נסיעה מבית-החולים שעבדתי בו בפעם הקודמת, ובין שניהם נרקמו יחסים מופלאים של תמיכה הדדית. אם, לדוגמה, אחד מבתי-החולים נשאר תקופה בלי רופאים, אם מפני שגם הם נפגעו במגיפת דלקת קרום המוח שהייתה מתפשטת ביערות כמו שריפה בשדה קָסָוָוה, או משום שהתייאשו מהתנאים הקשים וברחו לעבוד בעיר הבירה (מה שהיה שכיח יותר), בית-החולים השני שימש כגיבוי. כלומר, אם הובאו בחור שנפל מעץ קוקוס ומצבו מידרדר בגלל דימום בחלל הבטן, או צייד שמעד לתוך מלכודת שהתקין ביער ושופד על המוטות המחודדים, הם הופנו לניתוח בבית-החולים האחר. כמובן, הכול נעשה מתוך תחושה מציאותית, בלא אשליות: צריך לחכות שיגיע הטרו-טרו, האוטובוס המקומי, שיוצא לדרכו רק אחרי שכל המושבים מתמלאים. הנסיעה בין בתי-החולים נמשכת שבע שעות בשבילי העפר, וזאת אם הגשם הטרופי לא הציף את הדרך, ואם המנוע לא רתח ואם אף גלגל לא ניתק. לכן, לעתים, היו מצרפים לנסיעה גם כומר שיתפלל לנס אלוהי, שהחולה יגיע חי ליעדו.

הרופא שמדבר עם אלו שמדברים לא ברור
כשעבדתי באסנקרנגווה נסעתי פעם אחת בלבד לבקר בבית-החולים "סנט ג'ון של האלוהים". ראיתי שם דברים שנראו לי אז מופלאים: גנרטור שיכול לספק חשמל שש שעות ברציפות לחדר הניתוח, ערימה נאה של סכיני ניתוח, כך שלא היה צורך לחטא את הסכינים החד-פעמיים לשימוש חוזר. התרשמתי באופן מיוחד מקופי הפַּטַאס (פרש אדום) ששוכנו בכלוב ליד שער הכניסה. אבל כל אלו, לא הדהימו אותי כמו הביקור במחנה ענק שהוקם בכניסה המזרחית של הכפר אסאפו ושימש כמתחרה לבית-החולים הקתולי. זה היה "בית-החולים של ישוע", השייך לכנסייה הפנטקוסטית. המוני חולים הגיעו אז לאסאפו בדרכים שונות ומשונות, בכל שעות האור והחשיכה: מיטלטלים בטרו-טרו מתפרק, רוכבים על גב של בחור חסון, הולכים במשך ימים ושבועות ברגל. אפילו קטועי רגליים עשו מרחק של קילומטרים בזחילה על גדמיהם כדי להגיע לשם. חלק מהחולים פנו אל בית-החולים המיסיונרי "סנט ג'ון של האלוהים", וחלקם נבלעו באותו מחנה ענק של הכנסייה הפנטקוסטית.

המארחים הקתולים שלי באסאפו דווקא לא רצו שאראה את "בית-החולים של ישוע", אבל הסקרנות שלי משכה אותי לשם. מהשביל ראיתי שורות של סככות ענקיות, חלקן מכוסות בעלי דקל וחלקן חסרות גג. במרכז עמדה כנסייה פשוטה מטיט, קירותיה מתפוררים מהרוח. עשן מדורה עלה מהחלונות וריח עז של דגים צלויים. מישהו הכין קדירה ענקית של דגים באמצע הכנסייה, בביתו של אלוהים.

בכמה צעדים מהירים ירדתי בסוללה משביל העפר אל הסככה הקיצונית. איש לא הכין אותי למראה שנגלה לעיניי בסככה הסגורה. ברגע הראשון פגשתי רק אפילה מעיקה, ספוגה בריח עז של בני-אדם, של זיעה והפרשות. לאחר שאישוניי התרחבו, התגלו לעיניי קודם כול גזעי עץ כבדים שהונחו במרווחים שווים זה מזה. לכל גזע עץ היה צמוד גוש לא ברור. עוד מספר דקות עברו עד שראיתי מהם הגושים. אלה היו בני-אדם, וכל אחד היה קשור לגזע העץ שלו בשרשרת ברזל.

עשרות בני-אדם נקשרו בסככה הזאת, מילדים בני שלוש שרק נגמלו משדי האם, ועד קשישים מופלגים. חלקם נראו מטופחים יחסית; שערם מסופר, הציפורניים גזוזות, וקערה של אורז לידם. חלקם נראו כחושים עד שהעצמות בלטו מתוכם כסכינים חדות, כאילו אלו חתכו את הסחבות שעל גופם.

האנשים הקשורים הללו היו רובם ככולם חולים פסיכיאטריים. הם רבצו בתנוחות שונות סביב גזעי העץ. ביניהם אנשים שהיו עקודים כבר שבועות וחודשים, ועם הזמן למד גופם להסתגל למגבלות הפיזיות. היו שישבו מקופלים, כאילו מנסים לצמצם את גופם לנקודה קטנה בחשיכה, עד שייעלם, והיו ששכבו בפישוק איברים על האדמה או זחלו בעייפות סביב גזע העץ. והיו גם חולים קטטוניים שקפאו במקומם כפסל. באלו הבטתי נדהם. כסטודנט לרפואה למדתי על התופעה, אך מעולם לא ראיתי אותה במו-עיניי.

חולים קטטוניים קופאים באותה תנוחה במשך שעות וימים, אדישים לכאבים של הפרקים והשרירים המכווצים. הם נראים כבובות שהוצבו בתנוחות מוזרות, אילמות ולא מגיבות לגירויים החיצוניים. כאשר הרופא הבודק אותם מניע את אחת הגפיים או את ראשו של החולה, הוא חש כאילו הוא מניע איבר העשוי משעווה. הם שקועים תקופות ארוכות בתוך עולמם הפסיכוטי, אך לפעמים הם משתחררים בפתאומיות מהקיפאון של גופם, ואז נתקפים בחוסר שקט נוראי ומתפרצים בעוצמה. לפעמים הם פוגעים בעצמם או באחרים בתוך ההתקף הסוער הזה. רוב האנשים הקטטוניים חולים בסכיזופרניה, אבל ניתן לראות את התופעה הזאת גם במחלות אורגניות של המוח.

הקטטוניה תוארה רבות בפסיכיאטריה האירופית והאמריקאית במאות הקודמות, והייתה עדיין שכיחה בקרב חולים סכיזופרניים לפני עשרות שנים בלבד. אך מאז, ואולי בזכות התרופות האנטי-פסיכוטיות (הראשונה שבהן, כלורפרומאזין, ניתנה לחולי הסכיזופרניה בשנות החמישים של המאה הקודמת) הפכה לפתע הקטטוניה נדירה. ואילו פה, ב"בית-החולים של ישוע", חלפתי בין החולים הקטטוניים כמו במוזיאון השעווה של מאדאם טוסו: בחור צעיר קפא בכיפוף, פיו פעור וידיו משוכות אחורנית, כעומד לזנק על אויבו. קשישה ערומה קפאה בישיבה, לופתת את רגליה הבצקתיות. המרשים מכולם היה בחור צעיר שעמד זקוף על גזע העץ שלו, בלי תנועה, כבר שלושה ימים תמימים, והכמרים רק חיכו בסבלנות לרגע שיצנח ארצה.

שש סככות הוקמו ב"בית-החולים של ישוע", ובכל אחת מהן נתקלתי בתמונה דומה. עברתי באותו היום בין מאות חולים עקודים למאות גזעי עץ. לרוב הנחה אותי אחד הכמרים הפנטקוסטים, האב יוחנן, אבל במקומות מסוימים הוא עצר וניסה להניא אותי מלהרחיק פנימה בין שורות החולים. "אלו אחוזים בידי שדים מסוכנים," הצביע על חולים מסוימים, "ולכן הם מתקיפים בלי אזהרה." אבל אני המשכתי במסעי פנימה. לא הייתי אמיץ יותר מהאח יוחנן, אבל מה שראיתי הדהים אותי כל-כך שלא יכולתי לוותר על הביקור אצלם.

רוב החולים הביטו בי באדישות, כאילו אין משהו יוצא דופן באוֹבּרוֹנִי (אדם לבן) שמבקר אצלם, מנענע את השרשראות החלודות שלהם ומציץ לתוך קערות המזון המטונפות שלהם. האדישות הזאת הייתה ככל הנראה השלמה של העקודים עם גורלם העלוב, עם המחלות המסתוריות שלהם ועם הטיפול שקיבלו. אבל חלק מהנשים ומהגברים שם קיבלו אותי בחום ואף דיברו בפתיחות על התסמינים השונים של מחלותיהם.

כבר בסיבוב הראשון יכולתי לזהות שרבים מהם סובלים ממחלות פסיכיאטריות ונוירולוגיות; פסיכוזות, דיכאונות, היסטריות (המאובחנות היום בשם conversion disorder, ובעברית תסמונת המרה), תסמונות פוסט-טראומטיות, אפילפסיה ופרקינסון. כל אלו היו שם לרוב.

האבחנה של רוב הגאנאים למחלות אלה הייתה אחרת מזו של הרופא המערבי: שדים חדרו אל גופם של הקורבנות והשתלטו עליהם. הפתרון הטיפולי שהוצע להם (שהוא אחד ממגוון טיפולים אפשריים) היה להביאם אל "בית-החולים של ישוע", שם ייקשרו לגזעי הבאובב. במשך הזמן הזה יתפללו למענם ואף ייקחו אותם בתורם בשבוע הקדוש (הוא השבוע האחרון בכל חודש), אל הכנסייה המרכזית, שם ינסו לחלץ את השדים המענים מתוך גופם המיוסר. החולים נותרו כך שבועות, חודשים ואף שנים, עד שהשדים נכנעו לבסוף, או עד שכספן של המשפחות אזל. היו גם כמה מקרים שזכיתי לטפל בהם בהמשך: חולים שהשרשרת חתכה בבשר ידיהם או רגליהם והפצע הזדהם. היו ביניהם גם חולים שנשלחו בחופזה לבית-החולים באסנקרנגווה, כדי שימותו שם, והאשמה תיפול על ראשי ולא על הכמרים הפנטקוסטים. לסיכון גבוה לזיהום נחשפו בעיקר החולים שלא נקשרו בשרשראות ארוכות, אלא בלפיתה של פרק כף-ידם בטבעת וחיבורה ישירות לגזע, מה שלא אִפשר מרחב תנועה לפרק.

***

במשך כל תקופתי הראשונה ביערות הגשם, לא יכולתי להפסיק לחשוב על החולים הפסיכיאטריים העקודים. היה לי ברור שבבית-החולים באסנקרנגווה אני פוגש רק מיעוט עלוב מקרב האנשים הנזקקים לעזרה טיפולית. רובם פונים למטפלים אחרים: לכמרים של הכנסיות האפריקאיות החדשות, כמו הכנסייה הפנטקוסטית, לכוהנים ולכוהנות של הדתות האפריקאיות המסורתיות, להרבליסטים המטפלים בעזרת צמחי מרפא, למכשפות בעלות כוונות טובות (בניגוד לאלו הרעות), לקוסמים שונים, ואף לכמרים קתולים, היודעים להתהלך עם בניו של השטן. אבל רבים מהחולים אינם מטופלים כלל, ולו בגלל עוני כבד שאינו מאפשר להם לשלם שכר ראוי למטפל המקומי: בקבוק ג'ין או תרנגולת שמנמנה.

לכן, חיפשתי פתרון שיאפשר להגיש עזרה פסיכיאטרית ביערות הגשם. הפתרון, כך היה לי ברור, לא יכול להישאר רק בתחומי בית-החולים המיסיונרי. אם אני רוצה להגיש עזרה למרב החולים במאות הכפרים שמסביב, אני צריך להגיע אליהם. גם לאלו החיים בכפרים מרכזיים אשר שביל עפר נאה מוליך אליהם, וגם לאלו החיים בכפרים מבודדים, שרק בעזרת מאצ'טה טובה ניתן לפלס בצמחייה דרך אל בקתותיהם. אלו וגם אלו נרתעים פעמים רבות מלבוא אל בית-החולים: הנסיעה בטרו-טרו יקרה, מחיר האשפוז בבית-החולים הוא סכום דמיוני לרבים מהאיכרים (בתקופה שהייתי שם, כל מי שהתאשפז נדרש להפקיד עירבון של כארבעים אלף סדיס, שהיה שווה ערך לקצת פחות מעשרים דולרים אמריקאיים), ולכן רבים ויתרו על אופציה טיפולית זאת, גם אם בן או בת הזוג או אחד מילדיהם גסס ממלריה או מאיידס. וממילא, בעונת הגשמים, גם דרכי העפר היו חסומות למעבר.

השירות הפסיכיאטרי נדרש אם כן להיות זמין בתוך שטח עצום, וזול מספיק למגדלי קקאו וקסווה, שהם עניים מרודים גם במונחים אפריקאיים. השירות הפסיכיאטרי גם נדרש להסתמך על עובדי בריאות מתוך הקהילות עצמן, אנשים שאין להם כל הכשרה או ניסיון בבריאות הנפש, וזאת כאשר ממילא יש מחסור נורא בכוח רפואי מיומן. בית-החולים, למשל, התמודד עם העדר רופאים מאז שהקימו אותו מיסיונרים קתולים במאה התשע-עשרה, וגם בשנים האחרונות הוא כמעט וננטש בגלל העדר רופא. גם לא היו מספיק רוקחים, אחיות ועובדי מעבדה, ולכן איש מהנזירים של "סנט ג'ון של האלוהים" לא העלה בדעתו להקצות לי עובדים מיומנים כדי לטפל בחולים הפסיכיאטריים.

וכך, מתוך הדרישות והמגבלות, נוצרה הקליניקה הפסיכיאטרית הניידת. פעם בשבוע הייתי מתפנה מעבודת בית-החולים ויוצא ברכב אל מספר כפרים מרכזיים, המצויים בטווח של שלוש שעות נסיעה מאסאפו. צוות קבוע ומסור ליווה אותי בנסיעות אלו, שני אנשים מופלאים, להם אני חייב תודה:

הנזיר הקתולי, אמברוזו, אשר נולד על שפת נהר הוולטה השחור, במחוז צפוני של גאנה. קיוויתי שהוא ימשיך את הקליניקה הניידת לאחר שאעזוב. הוא ניחן בתבונה ובחיבה עמוקה לבני-אדם. הוא לא היה נזיר מסתגר, הוא התערב בטבעיות ובחושניות עם תושבי הכפרים. פעמים לא מעטות נאלצתי לחפש אחריו בבקתות השתייה השונות, שם תמיד ישב עם אישה יפה כלשהי, מפתה אותה באמפתיה ובבקבוקי בירה ענקיים.

והנהג, אלברט, אשר נס מופלא קשור בו. לפני שנים הוא התהפך עם רכב בית-החולים בצד הדרך, לא רחוק מהעיירה ויוֹסוֹ, שם, בתעלה עמוקה, הוא נמצא חסר הכרה. במשך שלושה חודשים תמימים שכב אלברט בתרדמת ולא הניע את ידיו ואת רגליו גם כאשר דקרו אותן בענפים חדים. הכמרים כבר התייאשו מהסיכוי להעירו. הם הורו להעבירו לקיטון אפל, ליד גדר בית-החולים, והפסיקו להתפלל למענו.

יום אחד, ביום שבו חגגו את חגיגות היאם בכפר והחוגגים עברו ליד הגדר, פקח לפתע אלברט את עיניו. יתר על כן, הוא קם על רגליו והחל פוסע אל ההמון. זה היה מחזה מבעית. היה קשה לזהות בגבר הערום והמבולבל שהתנדנד על זוג רגליים מנוונות את אלברט מלא הקסם והכוח של פעם. אבל כאשר הראשון זיהה אותו וצעק: "ישוע החיה את אלברט," מיד כרעו בני הכפר על ברכיהם ביראה והצטלבו.

תהליך השיקום נמשך עוד שתי עונות יבשות ושתי עונות גשמים מלאות, אבל גם כאשר אלברט כבר נראה חייכני ומלא בשר כמו לפני התאונה, עדיין נותרו בו שני פגמים: הוא התקשה לזכור פרטים במדויק, כגון איזו דייסה אכל לארוחת הבוקר האחרונה (כלומר נפגע הזיכרון לטווח קצר), והוא נמלא אימה בכל פעם שהתיישב במושב הנהג, עד שוויתרו לו בבית-החולים והעבירו אותו לתפקיד אחר. אבל לכבודי, ולאחר בקשה מפורשת מצדי, הוא יצא ללוות אותי בדרכים.

לאח אמברוז ולאלברט הייתה יכולת ניווט מופלאה. הם תמיד מצאו את הדרך הנכונה בתוך הסבך, וכאשר הגשמים הפכו דרך עפר לביצה טובענית, הם ידעו לעקוף את המכשול, עד שהגענו לכפר הנכון. לעתים קרובות הם עצרו כדי לסלק גזע עץ שנפל וחסם את הדרך, או כדי לנקז שלולית ענק, אבל מעולם לא התייאשו ולא חזרו לאסאפו לפני שביקרנו אצל החולים. הם היו חוזרים על המנטרה: "אנשים חולים מחכים לנו," ושואבים ממנה כוח ויצירתיות להתגבר על כל מכשול.

והם צדקו. בכל אחד מארבעת הכפרים המרכזיים חיכו לנו תמיד המון אנשים. ביער כבר פשטה השמועה כי "הגיע הרופא אשר מדבר עם אלו שמדברים לא ברור", ולמרפאה הובאו חולים אשר התנהגותם, מהלך מחשבתם או תפיסתם החושית השתנו באופן פתאומי והם נראו לבני-משפחתם חריגים ומשונים. הם הגיעו לא רק ממחוז שבט הסֶפְוִוי, שאותו משרת הכפר אסאפו, אלא גם ממחוזות רחוקים, של בני השבטים המוֹלֶה-דַגְבּאנִי, האֶוֶוה, הגָה והאַשַאנְטִי ואפילו מארץ סמוכה, מחוף השנהב, ומארץ רחוקה, מבּוּרְקינָה-פָּאסוֹ. האנשים הלכו ימים תמימים בשבילי היער האדמדמים, חוצים נחלים עמוקים וביצות מצחינות, צדים חולדות-בר ושותים מיובלים נקיים ומבארות נטושות, אבל למרבה התדהמה, הם ידעו לנווט את דרכם היטב כדי להגיע ביום הנכון אל הכפר המתאים, שאליו הגיעה הקליניקה הניידת. כיצד התפשטה תוכנית הסיורים של הקליניקה הפסיכיאטרית בשטח כה עצום, בלי טלפונים, מחשבים או אפילו תחבורה הגונה, זהו פלא שלא הצלחתי לחשוף. כמו שלא הבנתי מעולם כיצד הם מצאו מהמרחק הרב את נקודת הציון הלא ברורה שבה תפעל הקליניקה: "מתחת לעץ הבאובב העתיק, אותו בירך האשאנטאן (הצ'יף הגדול של שבט האשאנטי)", או "בכפר אָפָאני, במקום שבו באים הנשרים לנוח."

שלוש מאות אנשים טופלו בקליניקה הניידת. הקטנה שבמטופלים הייתה פעוטה בת שלוש, והקשיש ביניהם נולד עוד לפני שהצ'יף הקדמון של ויוסו ניסה לרמות את אלת האדמה, אסאסה אפוּאָה. כעונש היא הרעילה אותו למוות כאשר טעם בלשונו את העפר הקדוש במקדשה. בכמאתיים גברים ונשים נוספים, אשר הגיעו עם תסמינים פסיכיאטריים, זכיתי לטפל בבית-החולים "סנט ג'ון של האלוהים".

להם מוקדש הספר הזה, בכבוד ובאהבה.

פסיפס של תרבויות ודרכים לטיפול
ספר זה עוסק בתפיסות שונות מאלו המוכרות לנו לגבי נושאים בבריאות הנפש. לתפיסות אלה אין כתבים מקודשים או קאנוניים, ואין בעולם מרכז אקדמי חשוב המוקדש לחקר בריאות הנפש באפריקה. חלק מתפיסות אלה מועבר בירושה ממטפל מסורתי אחד לבא אחריו, חלקן נפוצות ומובנות מאליהן בקרב כל בני השבט כתבניות בסיסיות של תרבותם, וחלקן ידועות למטפלים בודדים ונבחרים, החבויים ביערות הגשם או נודדים במרחבי המדבריות של אפריקה.

במשך אלפי שנים נוצרו ציוויליזציות מגוונות באפריקה השחורה. טימבוקטו, בירת קיסרות מאלי, יצרה מרכז ללימודים גבוהים ונודעה כמרכז של חוכמה בזמן שאירופה דשדשה עדיין בימי-הביניים. העיר קאנו שבניגריה נודעה ברחבי העולם האסלאמי כמרכז תיאולוגי מתקדם. זנזיבר קיימה קשרי מסחר ענפים עם הודו עוד בתחילת האלף הראשון, והרודוטוס התפעל מהמערכת המוסרית של האתיופים הקדומים עד כדי כך שתיאר אותם כגדולי הצדיקים עלי אדמות.

תרבויות אלו הגדירו את ההבדל בין בריאות נפשית לחולי נפשי ואת הסוגים השונים של חוסר האיזון והמחלות. כלומר, במונחים מערביים, הן הגדירו את עקרונות הפסיכופתולוגיה שלהן. תרבויות אלו יצרו שיטות סיווג ואבחון ייחודיות, שיש בהן חלקים דומים להפליא לרפואה המערבית וחלקים שונים בתכלית. וכמובן, צמחו שם מרפאים מקומיים אשר שימשו (ומשמשים גם כיום) כפסיכותרפיסטים וכפסיכיאטרים של הקהילות האפריקאיות. מטפלים אלו פיתחו את הבסיס התיאורטי לטיפול הנפשי ואת הטכניקות השונות שנים רבות לפני הופעתם של הפסיכואנליזה, הטיפול ההתנהגותי-קוגניטיבי, תיאוריות יחסי האובייקט, הטיפול הקצר-מועד, הפסיכופרמקולוגיה ושאר הטכניקות המערביות.

חובה עליי לציין מראש, בפתח הספר: אין תרבות אפריקאית אחת. מדובר בפסיפס של תרבויות שונות, אשר מתחלקות לפי הגבולות השבטיים ולאו דווקא לפי הגבולות הגיאוגרפיים שסימנו האירופים הקולוניאליסטים. לכן גם אין מודל אחד של אבחון וטיפול רפואי אפריקאי, אלא מודלים רבים. מרכז המחקר וההתבוננות שלי היה בשבט האקאן אשר בגאנה. הוא שוכן באזור הדרומי של המדינה ובמחוז האשאנטי. מקריאה מרובה בכתביהם של חוקרים שונים, מאנתרופולוגים ופסיכולוגים אירופים ועד מיסיונרים קתולים בעלי סקרנות ופתיחות תרבותית, גיליתי שעקרונות רבים דומים קיימים גם במערכות הטיפוליות של שבטים אחרים. לעתים מדהים לראות כיצד גישות או כללים טיפוליים מסוימים נדדו ביבשת, ממדבר סהרה בצפון ועד הקלהרי בדרום, מסנגל וחוף השנהב שבמערב ועד טנזניה וקניה שבמזרח. אבל השונות קיימת ומרתקת מאוד.

שאלה מרכזית בספר היא אם רופא-פסיכיאטר (או עובד בריאות הנפש אחר) שגדל, התחנך ולמד בתרבות המערבית, יכול לטפל בחולים מתרבות כל-כך שונה. מניסיוני, למרות הקשיים, התשובה היא כן והספר מספר על הדרך שבה עבדתי בשנים שבהן הייתי באפריקה.

הספר אינו בא לשפוט ולקבוע מהי הגישה הטיפולית הנכונה. באמצעות סיפורי מקרים, שאמנם מצטיירים לעתים כסיפורי דמיון ססגוניים, אבל כולם אמת והתרחשו במציאות, תיארתי גישות אפריקאיות לבריאות הנפש. לצדן הצגתי גישות והגדרות מערביות לאותם התסמינים, מתוך מתן אותו הכבוד והמעמד לשתי התפיסות. כרופא ביערות הגשם, כתבתי את תיאורי המקרים בדייקנות רבה, ציטטתי משפטים שנאמרו בלי להוסיף ובלי להחסיר, הקפדתי על איות והיגוי נכון של שמות החולים ובני-משפחותיהם ושל שמות האלים, הרוחות הרעות והשדים אשר מעורבים בפתולוגיה או בהחלמה של החולה. ניסיתי למחוק כל סימן למעורבות אישית, סובייקטיבית. אבל כאשר קראתי את תיאורי המקרים לאחר שנים והרחק מאפריקה, הופתעתי. אני עצמי נדהמתי לגלות כיצד פירוט דקדקני של מציאות בתרבות אחת, עשוי להצטייר כסיפור בתרבות אחרת.

בבסיס הספר עומדת הנחה כי גישות טיפוליות שונות יכולות להתקיים יחדיו. ולא רק זאת, אלא שמותר ורצוי להן להיות מושפעות זו מזו כדרך להעשיר את עצמן ואת המטפלים והמטופלים הנעזרים בהן.

© כל הזכויות שמורות לאריה ניר הוצאה לאור

רופא לבן אלים שחורים - אורי שורצמן