» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים במרץ 2007       חזור

אינטליגנציה ארוטית
מאת: אסתר פרל
Mating in Captivity: Reconciling the Erotic and the Domestic - Esther Perel

ההוצאה: כנרת מול החשיפה העצומה שלנו לארוטיקה בוטה בכל אמצעי התקשורת, מפליא לגלות שזוגות רבים מאוד, נשואים ולא נשואים, מתלוננים על התמעטות הלהט, ירידת החשק, לפעמים עד לחידלון מוחלט של המגע האינטימי. האם אפשר להשתוקק אל מה שכבר יש לנו? האם אינטימיות רגשית היא ערובה ליחסי מין טובים? האם אפשר לאהוב מבלי לחשוק? והאם ההורות פוגעת בדימוי העצמי שלנו כיצורים מיניים? אסתר פרל, מטפלת זוגית ומשפחתית, מדגימה בספר זה כיצד נטייתה של תרבותנו לשוויון מוחלט בין המינים עומדת בסתירה לתשוקה הארוטית של גברים ושל נשים כאחד; כיצד פולחן הילדים שהתפתח במערב מעביר את נקודת הכובד אל המשפחתיות והביתיות ומשעבד את ההורים; וכיצד הצורך הטבעי שלנו

פרל מציעה לבחון מחדש את הדפוסים המקובעים בתפיסתנו את עצמנו, את האחר, ואת המין; לפרוץ ממלכודת הביתיות אל אינדיבידואליות משוחררת, מאתגרת ולא צפויה. סקס מלהיב, שובב, אפילו פיוטי, אפשרי - עם קצת אומץ, קצת השקעה והרבה דמיון. בעזרתם אפשר להחזיר את החשק אל המקום שנועד לו.

אסתר פרל נולדה בבלגיה, למדה בישראל ועובדת בניו יורק. היא חברה בתוכנית למחקרי טראומה בינלאומיים באוניברסיטת קולומביה ובאקדמיה האמריקנית לתראפיה משפחתית.

ביקורות מחו"ל
אנטליגנציה ארוטית תוקף את אחד המוסדות המקודשים ביותר בהיסטוריה האנושית: הנישואים חסרי הסקס"    ה"ניו יורקר"

"אסתר פרל היא סופרת והוגת דעות נועזת, הקוראת תיגר על השקפותינו בנוגע למין באופן בסיסי ורדיקלי. קולה הוא המקורי, החריף, הנבון והאופטימי ביותר בנושא הסקס המשמים לעומת החיוניות הארוטית."   ד"ר הריט לרנר, מחברת ריקוד הכעס

מאנגלית: שרה ריפין

מבוא
סיפור הסקס בקרב זוגות מודרניים המחויבים זה לזה חושף לעתים קרובות תשוקה שדעכה וכולל רשימה ארוכה של תירוצים מיניים, המתיימרים להסביר את מותו הלא נמנע של ארוס. נדמה שלאחרונה כולם הצטרפו לנושא, החל בחדשות הבוקר וכלה ב"ניו יורק טיימס". מזהירים אותנו שזוגות רבים מדי עושים סקס לעתים נדירות מדי, גם אם בני הזוג טוענים שהם אוהבים זה את זה. הזוגות של היום עסוקים מדי, לחוצים מדי, שקועים מדי בגידול הילדים, ועייפים מדי לעשות סקס. ואם לא די בכל אלה כדי להקהות את חושיהם, החומרים נוגדי הדיכאון שנועדו להקל על הלחץ גורמים להתרופפות הסופית. אכן, התפתחות אירונית לדור הבייבי-בום, אשר חוללו לפני כשלושים שנה עידן חדש של שחרור מיני. כעת, כשהגברים והנשים האלה והדורות שנולדו אחריהם יכולים ליהנות מסקס כאוות נפשם, דומה שאבד להם החשק לכך.

אף כי איני חולקת על הדיוק של הדיווחים האלה באמצעי התקשורת - אין ספק שחיינו רצופים לחצים יותר מן הראוי - נדמה לי שההתמקדות הבלעדית כמעט בתכיפות של יחסי המין ובכמותם, גורמת להם להתייחס רק לסיבות השטחיות ביותר למצוקה שחשים זוגות רבים כל כך. לדעתי יש כאן יותר מזה.

פסיכולוגים, מטפלים מיניים ומשקיפים חברתיים התמודדו זה מכבר עם הקשר הגורדי שבשילוב המיניות עם חיי המשפחה. משיאים לנו שפע עצות איך לערוך קניות בשוק התבלינים כדי להוסיף טעמים לסקס הזוגי. תשוקה נִרפית, כך אומרים לנו המדריכים, היא בעיה של תכנון הניתנת לפתרון באמצעות סדר עדיפויות מוצלח יותר וכישרונות ארגוניים; או שהיא בעיה תקשורתית שאפשר לשפר אותה בכך שנבטא מילולית מה בדיוק אנחנו רוצים מינית.

אני נוטה פחות לגישה סטטיסטית לסקס: האם אתם עדיין עושים זאת, באיזו תכיפות, כמה זמן זה נמשך, מי גומר ראשון וכמה אורגזמות יש לכם. במקום זה רצוני להתייחס לשאלות שאין להן תשובות קלות. ספר זה מתייחס לארוטיות ולפואטיקה של המין, לטבע התשוקה הארוטית ולדילמות הנלוות אליה. כשאוהבים מישהו, מהי ההרגשה? וכשחושקים במישהו, במה זה שונה? האם אינטימיות טובה מוליכה תמיד לסקס טוב? איך קורה שהמעבר להורות גורר לעתים כה קרובות אסון ארוטי? למה האסור ארוטי כל כך? האם אפשר לרצות את מה שכבר יש לנו?

כולנו שותפים לצורך בסיסי בביטחון הדוחף אותנו מלכתחילה לעבר יחסי מעורבות, אבל הצורך שלנו בהרפתקה ובהתרגשות חזק באותה מידה. הרומנטיקה המודרנית מבטיחה שאפשר לספק את שתי מערכות הצרכים הנפרדות הללו במקום אחד. אני עדיין לא משוכנעת. היום אנו פונים אל אדם אחד שיספק לנו מה שבעבר סיפק כפר שלם: תחושה של קִרקוע, של משמעות והמשכיות. בה בעת אנו מצפים מיחסי המחויבות שלנו שיהיו רומנטיים וגם מספקים רגשית ומינית. האם פלא הוא שיחסים כה רבים קורסים תחת המעמסה הזאת? קשה לייצר התרגשות, ציפייה ותאווה עם אותו אדם שאנו מבקשים ממנו נוחם ויציבות, אבל לא בלתי אפשרי. אני מזמינה אתכם לחשוב על דרכים שבהן תוכלו להוסיף סיכון לביטחון, מסתורין למוכָּר וחידוש לשגרתי. בדרך נעסוק בשאלה כיצד אידיאולוגיית האהבה המודרנית מתנגשת לפעמים עם כוחות התשוקה. האהבה משגשגת באווירה של קִרבה, הדדיות ושוויון. אנו מבקשים להכיר את האהוב, להחזיק אותו בקרבתנו, לכווץ את המרחק בינינו. אנו דואגים לאהובינו, חרדים לשלומם וחשים אחריות לגביהם. לחלק מאיתנו, אהבה ותשוקה הן היינו הך. המרכיבים האכפתיים, המגוננים, המטפחים את האהבה חוסמים לעתים קרובות את אובדן החושים המפרנס את ההנאה הארוטית.

אני מאמינה, אמונה המיוסדת על עשרים שנות עבודה, שבעודם מבססים את הביטחון שלהם, זוגות רבים מבלבלים בין אהבה להתמזגות. בלבול זה לא מבשר טובות לסקס. כדי לשמר את ההתלהבות כלפי האחר, הכרחי לחצות סינפסה. הארוטיות דורשת נפרדוּת. במילים אחרות, הארוטיקה משגשגת במרחק שבין האני והאחר. כדי לתקשר עם מי שאנחנו אוהבים, הכרחי שנוכל לשאת את הרִיק הזה ואת מעטה אי הוודאויות שלו.

בעוד אתם מתעמקים בפרדוקס הזה, הרי לכם עוד אחד: אל התשוקה מתלווים לעתים קרובות רגשות שנראה כאילו הם פוגמים ברוח האהבה. בראש ובראשונה עולים על הדעת התוקפנות, הקנאה והמחלוקת. אני אבחן את הלחצים התרבותיים המעצבים את הסקס המשפחתי, הופכים אותו לסקס הוגן, שוויוני ובטוח, אבל גם משאירים זוגות רבים משועממים. לדעתי אפשר ליהנות מסקס מסעיר יותר, שובב, אפילו קל דעת, אם נושפע פחות מנטייתה של תרבותנו לדמוקרטיה בחדר המיטות.

כדי לתמוך בהשקפה זאת, אני עורכת לקוראים סיור קצר בהיסטוריה חברתית. ניווכח לדעת שבימינו זוגות משקיעים באהבה יותר מאי פעם בעבר, ובכל זאת, לעג הגורל הוא שדווקא מודל זה של אהבה ונישואים הוא הגורם לעלייה יוצאת הדופן בשיעור הגירושים. לכן מן הראוי לשאול האם תבניות נישואים מסורתיות יכולות בכלל לענות על הדרישות המודרניות, במיוחד כאשר "עד שהמוות יפריד בינינו" כרוך באורך חיים כפול מזה של המאות הקודמות.

שיקוי הפלא האמור לאפשר זאת הוא האינטימיות. אנו נרד לחקרהּ כשנתבונן בה מבעד לעדשות שונות, אבל כדאי לציין שהיה ראוי לבטל מזמן את סטריאוטיפ הנשים כרומנטיות כליל והגברים ככובשים מיניים. כך גם בנוגע לתפיסות הרואות בנשים נכספות לאהבה, נאמנות במהותן ונוטות לחיי משפחה, ובגברים לא-מונוגמיים ביולוגית וחוששים מאינטימיות. בעקבות תמורות חברתיות וכלכליות שהתחוללו בהיסטורי ה המערבית הלא רחוקה, קווי המגדר המסורתיים נעקפו והתכונות הללו נצפות כיום הן בגברים והן בנשים. בעוד שסטריאוטיפים יכולים להכיל מידה ניכרת של אמת, אין בהם כדי לתפוס את מורכבות היחסים בני זמננו. הגישה שלי לאהבה היא יותר אנדרוגינית.

כמטפלת זוגית, הפכתי את סדר העדיפויות הטיפולי המקובל. בתחום שלי מלמדים אותנו להתעניין תחילה במצב הזוגיות ואחר כך לשאול כיצד הוא מתבטא בחדר השינה. מנקודת מבט זאת, יחסי המין הם מטפורה לכלל היחסים. הנחת היסוד היא שאם נוכל לשפר את היחסים, הסקס ילך בעקבותיהם. אבל מניסיוני, לעתים קרובות אין הדבר כך.

תרבות הטיפול הפסיכולוגי נהגה להעדיף את המילה המדוברת על פני אופן התבטאותו של הגוף. ואולם מיניות ואינטימיות רגשית הן שתי שפות נפרדות. הייתי רוצה להשיב לגוף את מרכזיותו כשאנו דנים בזוגיות ובארוטיקה. הגוף מכיל לעתים קרובות אמיתות רגשיות שמילים יכולות לטייח אותן בקלות יתרה. אותן דינמיקות שהן מקור לקונפליקט ביחסים - במיוחד אלה הנוגעות לכוח, לשליטה, לתלות ולפגיעוּת - לא פעם מעוררות תשוקה כשהן נחוות דרך הגוף והופכות לארוטיות. הסקס הופך גם לאמצעי להבהרת קונפליקטים ובלבול מסביב לאינטימיות ותשוקה, וגם לאמצעי להתחלת ריפוי הפיצולים ההרסניים האלה. גופו של כל בן זוג, שמוטבעת בו ההיסטוריה האישית שלו ומוטבעים בו תכתיבי התרבות, הופך לטקסט שכולנו נקרא בו יחד.

ברצוני להסביר כעת כמה מונחים הרווחים בספר זה. למען הבהירות, המילה "נישואים" תשמש אותי בהתייחס למחויבות רגשית ארוכת טווח ולאו דווקא למצב חוקי. ולפעמים אני אוהבת לעבור בחופשיות בין שמות גוף זכריים ונקביים בלי להחיל בהכרח שיפוט על מגדר זה או אחר.

אני עצמי, כפי ששמי מסגיר, נמנית עם המין הנשי. אולי פחות ברור שאני יצור כלאיים תרבותי. אני חיה בארצות רבות, ואני רוצה להביא לספר הזה השקפה תרבותית - או השקפה רב-תרבותית - מבוססת. גדלתי בבלגיה, למדתי בישראל וסיימתי את הכשרתי המקצועית בארצות הברית. כמי שבמשך שלושים שנה ויותר נעה בין תרבויות שונות, התגבשה אצלי נקודת השקפה של מי שנוח לו להתבונן מן הצד. עמדה זו העניקה לי פרספקטיבות רבות להתבונן באופן שבו אנו מפתחים את המיניות, איך אנו מתחברים זה לזה, איך אנו מדברים על אהבה, ואיך אנו עוסקים בהנאות הגוף.

את ניסיוני האישי העברתי לעבודתי המקצועית כפסיכולוגית קלינית, כמורה וכיועצת בתחום הפסיכולוגיה הבין-תרבותית. היות שהתמקדתי במעבר תרבותי, עבדתי במיוחד עם שלוש אוכלוסיות: משפחות פליטים ומשפחות בינלאומיות (שתי הקבוצות הנודדות ביותר בימים אלה, אף כי מסיבות שונות מאוד) וזוגות בין-תרבותיים (הכוללים זוגות מעורבים מבחינה גזעית ודתית). אצל זוגות בין-תרבותיים, השינויים התרבותיים אינם תוצאה של מעבר גיאוגרפי אלא הם מתרחשים בסלון ביתם. מה שבאמת הצית את סקרנותי היה כיצד מיזוג זה של תרבויות השפיע על יחסי המגדר ועל פרקטיקות של גידול הילדים.

התעמקתי במשמעויות הרבות של הנישואים, וכיצד תפקידם ומקומם במערכת המשפחה המורחבת משתנים בהקשרים לאומיים שונים. האם זהו צעד פרטי של שני בני אדם או זה עניין שמוכרע בין שתי משפחות? בפגישותי הטיפוליות עם זוגות, השתדלתי להבחין בהבדלים התרבותיים הדקים שמאחורי השיח בדבר מחויבות, אינטימיות, הנאה, אורגזמה וגוף. אולי האהבה היא אוניברסלית, אבל המבנים שלה בכל תרבות ותרבות מוגדרים, הן מילולית והן בהשאלה, בשפות שונות. במיוחד הקשבתי לשיחות על מיניות של ילדים ומתבגרים, מפני שבמסרים שהן מעבירות לילדים, החברות מסגירות יותר מכול את הערכים שלהן, את המטרות, התמריצים והאיסורים.

אני דוברת שמונה שפות. אחדות למדתי בבית, אחדות בבית הספר, כמה במסעותי, ואחת או שתיים בעקבות אהבה. בעבודתי אני נדרשת להשתמש במיומנותי הרב-תרבותית כמו גם בידע הרב-לשוני שלי. מטופלי הם סטרייטים והומואים (איני עובדת כרגע עם אוכלוסייה טרנס-ג'נדרית), נשואים, מחויבים, פנויים, ונשואים מחדש. הם צעירים, זקנים, ומה שבתווך. הם מכסים טווח רחב של תרבויות, גזעים ומעמדות. סיפוריהם האישיים מדגימים את הכוחות התרבותיים והפסיכולוגיים המעצבים את האופן שבו אנו אוהבים ואת האופן שבו אנו חושקים.

אחת החוויות האישיות המכוננות שלי, המונחת בבסיס ספר זה, תיראה אולי כמעקף אבל אני חייבת לגלותה לכם, היות שהיא מטילה אור על המניעים העמוקים יותר המזינים את התלהבותי. הורי היו ניצולי מחנות ריכוז נאציים. במשך כמה שנים הם עמדו יום יום פנים אל פנים מול המוות. אמי ואבי נותרו השרידים היחידים של משפחותיהם. הם יצאו מן ההתנסות הזאת עם רצון להתנפל על החיים בכל הכוח ולנצל כל יום במלואו. שניהם חשו כמי שזכו במתנה ייחודית: לחיות את חייהם מחדש. לדעתי, הורי היו יוצאי דופן. הם לא רצו רק לשרוד; הם רצו להתחיות. היה להם צימאון לחיים, הם שׂשׂו לקראת חוויות חגיגיות ואהבו לבלות. הם טיפחו את ההנאה. אין לי שמץ מושג על חיי המין שלהם פרט לכך שהולידו שני ילדים: את אחי ואותי. אבל על פי האופן שבו חיו, חשתי שהבינו הבנה עמוקה את הארוטיות. אף כי יש לי ספק אם הם הכירו בכלל את המילה הזאת, הם גילמו את משמעותה המיסטית כתכונה של חיוניות, כנתיב אל החופש - לא רק בהגדרה הצרה של הסקס שהעידן המודרני מייחס לה. את ההבנה המורחבת הזאת אני מחילה על עיוני בנושא הארוטיקה בספר זה.

וקיימת עוד השפעה רבת עוצמה שתרמה לעיצובו של פרויקט זה. בעלי מנהל את "התוכנית הבינלאומית לחקר הטראומה" באוניברסיטת קולומביה. עבודתו מוקדשת לסיוע לפליטים, לילדי מלחמה ולקורבנות עינויים המבקשים להתגבר על הטראומה הקשה שעברו. שיקום תחושת היצירתיות שלהם וכושרם לשחק וליהנות, מסייע בסופו של דבר לניצולים הללו להתחבר לחיים ולתקווה המפרנסת אותם. בעלי עוסק בכאב; אני עוסקת בהנאה. שני אלה הם מכרים אינטימיים.

האנשים שעליהם אני כותבת לא מופיעים בתודות, אף כי אני חבה להם הרבה מאוד. סיפוריהם אותנטיים ונמסרים כמעט כלשונם, אבל זהותם מוסווית. במהלך כל הפרויקט הזה הראיתי להם קטעים מתוכו ברוח של שיתוף פעולה. רבים מן הרעיונות שלי התפתחו באמצעות עבודתי, ולא להפך. יתרה מזאת, הרעיונות שלי שואבים משפע ההשגות הקפדניות של אנשי מקצוע ושל סופרים רבים, אשר התמודדו לפנַי עם עמימות האהבה והתשוקה.

יום יום אני נפגשת בעבודתי בפרטי מציאות שנחבאים מאחורי הסטטיסטיקה. אני רואה אנשים שהם ידידים טובים כל כך עד שאינם יכולים ליהפך לאוהבים. אני רואה אוהבים הנאחזים בעקשנות כזאת ברעיון שהסקס חייב להיות ספונטני עד שהם נמנעים ממנו כליל. אני רואה זוגות הרואים בפיתוי טורח רב מדי, משהו שאינם אמורים להידרש לו לאחר שכבר התחייבו זה לזה. אני רואה אחרים הסבורים שאינטימיות פירושה לדעת הכול זה על זה. הם זונחים כל תחושה של נפרדוּת, ואחר כך הם תוהים לאן נעלם המסתורין. אני רואה נשים נשואות המעדיפות לשאת את התווית "תשוקה מינית נמוכה" עד סוף חייהן ובלבד שלא יצטרכו להסביר לבעל שמשחק מוקדם צריך להיות יותר מהקדמה גרידא למעשה עצמו.

אני רואה בני אדם כה נואשים להיחלץ מתחושה של מוות ביחסיהם, עד שהם מוכנים לסכן הכול למען רגעים ספורים של התרגשות אסורה עם מישהו אחר. אני רואה זוגות שחיי המין שלהם ניצתים מחדש בעקבות הרפתקה צדדית, ואחרים שמבחינתם הרפתקה כזאת שמה קץ לקשר הזעום שעוד נותר. אני רואה גברים קשישים המרגישים נבגדים על ידי הפין שלהם שחדל להגיב, והם חוטפים "ויאגרה" כדי לשכך את חרדת העובדות הקשות; אני רואה את המבוכה הנגרמת לנשותיהם על ידי האתגר הפתאומי לפסיביות שלהן. אני רואה הורים טריים שהטיפול בתינוק שאב מהם את כל האנרגיה הנפשית, והם עד כדי כך שבויים בידי הילד שאינם זוכרים לסגור לפעמים את דלת חדר השינה. אני רואה את הגבר המחפש פורנוגרפיה ברשת, לא מפני שאשתו אינה מושכת בעיניו, אלא כיוון שחוסר ההתלהבות שלה מותיר בו הרגשה שמשהו אצלו לא בסדר אם הוא מעוניין בסקס. אני רואה אנשים המתביישים כל כך במיניותם עד שהם חוסכים את העינוי הזה מאהוביהם. אני רואה אנשים היודעים שאוהבים אותם, אבל הם כמהים לכך שיחשקו בהם. כולם באים אלי מפני שהם כמהים לחיוניות ארוטית. לפעמים הם באים במורך לב; לפעמים הם מגיעים נואשים, מדוכאים, זועמים. לא רק הסקס, אקט המשגל, חסר להם; חסרה להם תחושת החיבור, השובבות וההתחדשות שהסקס מאפשר להם. אני מזמינה אתכם להצטרף אלי בשיחותַי עם מחפשי הדרך הללו, כשאנו מתקרבים צעד אחר צעד לעבר ההתעלות.

לאלה השואפים להאיץ מדי פעם את דופק לבם, אני מגישה את החשבון: ההתרגשות שזורה באי ודאות, בנכונותנו לאמץ את הלא ידוע במקום להתגונן מפניו. אבל מתח זה עצמו משאיר אותנו בתחושה של פגיעות. אני מזהירה את מטופלַי שאין בנמצא דבר כמו "סקס בטוח".

ואולם מן הראוי שאציין כי לא כל האוהבים מבקשים את להט התשוקה, או אפילו התענגו לאורו אי פעם. יש יחסים הנולדים מרגשות של חמימות, רוך ודאגה, והשותפים בוחרים להישאר במים האלה, השלווים יותר. הם מעדיפים אהבה המושתתת על סבלנות יותר מאשר על להט. עבורם, מציאת השלווה באיחוד ארוך טווח היא הקובעת. אין דרך אחת, ואין דרך נכונה.

הספר אינטליגנציה ארוטית מבקש לשתף אתכם בדיון גלוי, מאלף ופרובוקטיבי. הוא מעודד אתכם לחקור את עצמכם, לומר את האסור להיאמר, ולא לחשוש לקרוא תיגר על תקינות מינית ורגשית. אני פותחת לרווחה את הדלתות שמאחוריהן מתרחשים החיים הארוטיים וחיי המשפחה, ומזמינה אתכם להחזיר את ה-X לסקס.

מהרפתקנות לשבי
מדוע החיפוש אחר ביטחון שוחק את החיוניות הארוטית

מדוע החיפוש אחר ביטחון שוחק את החיוניות הארוטית האש הקדמונית המקורית של הארוטיות היא המיניות; היא מגביהה את להבתה האדומה של הארוטיות, אשר בתורה מגביהה ומזינה להבה נוספת, רוטטת וכחולה. זו להבת האהבה והארוטיות. האש הכפולה של החיים.
          - אוקטביו פז, The Double Flame

מסיבות בעיר ניו יורק דומות למחקר שדה אנתרופולוגי: אף פעם אינך יודעת את מי תפגשי או מה תמצאי. לאחרונה הסתובבתי באירוע המודע ליוקרתו, וכפי שאופייני בכרך זה של מצליחנים, עוד לפני שנשאלתי לשמי נשאלתי במה אני עוסקת. עניתי: "אני פסיכולוגית, ואני כותבת ספר." גם הגבר הצעיר והנאה שעמד לצדי עבד על ספר. "על מה אתה כותב?" שאלתי אותו. "פיזיקה," ענה. מתוך נימוס, נידבתי את השאלה הבאה: "איזה סוג של פיזיקה?" איני זוכרת מה ענה לי, כי השיחה על פיזיקה נקטעה באחת כשמישהו שאל אותי: "ואת? מה נושא הספר שלך?" "זוגות וארוטיקה," עניתי.

מעולם לא היה מדד הסלבריטאות שלי כה גבוה - במסיבות, במוניות, בסלון פדיקור ומניקור, במטוסים, בקרב בני נוער, אצל בעלי, ומי לא - כמו מאז שהתחלתי לכתוב ספר על סקס. אני מבינה שיש נושאים מסוימים המבריחים את הבריות, ואחרים הפועלים כמו מגנטים. אנשים מדברים איתי. אין זה אומר, כמובן, שהם מספרים לי את האמת. אם יש נושא המזמין הסתרה, הרי הוא זה.

מישהו שואל: "מה זאת אומרת, זוגות וארוטיקה?"

"אני כותבת על מהות התשוקה המינית," אני עונה. "אני רוצה לדעת אם ביחסים ארוכי טווח אפשר לקיים את התשוקה, למנוע את השחיקה הרגילה שלה."

"לא מוכרחים שתהיה אהבה בשביל סקס, אבל צריך סקס באהבה," אומר גבר שעומד מן הצד, ועדיין לא החליט לאיזו שיחה להצטרף

. "את מתמקדת בעיקר בזוגות נשואים? בזוגות סטרייטיים?" שאל אחר. קרי: האם הספר הזה עוסק גם בי? אני מרגיעה אותו: "אני בוחנת המוני זוגות. סטרייטים, הומואים, צעירים, זקנים, מחויבים וכאלה שמתקשים להחליט."

אני אומרת להם שברצוני לדעת איך, או אם, יש ביכולתנו לקיים תחושה של חיוניות והתרגשות ביחסים שלנו. האם יש במחויבות משהו מהותי המצמית את התשוקה? האם נוכל אי פעם להיאחז בַביטחון בלי שהמונוטוניות תשתלט עלינו? אני תוהה אם ביכולתנו לשמר תחושה של פיוטיות, מה שאוקטביו פז מכנה "האש הכפולה" של האהבה והארוטיקה.

שיחה זו ניהלתי פעמים רבות, וההערות ששמעתי במסיבה ההיא לא היו בבחינת חידוש.
"זה בלתי אפשרי."
"הרי זו כל הבעיה של המונוגמיה, לא כן?"
"לכן אני נמנע ממחויבות. אין לזה שום קשר לפחד. אני פשוט שונא סקס משעמם."
"תשוקה לאורך זמן? מה עם תשוקה ללילה אחד?"
"יחסים מתפתחים. הלהט הופך למשהו אחר."
"אני ויתרתי על להט כשנולדו לי ילדים."
"שמעי, יש גברים ששוכבים איתם וגברים שמתחתנים איתם."

כפי שקורה לעתים קרובות בדיון פומבי, הסוגיות המורכבות ביותר נוטות להתקטב כהרף עין, וההבדלים הדקים מפנים את מקומם לקריקטורה. מכאן החלוקה בין הרומנטיקאים לריאליסטים. הרומנטיקנים מתנגדים לחיים ללא להט; הם נשבעים שלעולם לא יוותרו על אהבת אמת. הם המחַפשים המתמידים, המבקשים למצוא את האדם שאיתו התשוקה לעולם לא תדעך. בכל פעם שהתשוקה נחלשת, הם מסיקים שהאהבה פגה. אם אֶרוס נחלש, סימן שהאהבה דועכת. הם אבלים על אובדן ההתרגשות ופוחדים להתמסד.

בקצה השני נמצאים הריאליסטים. אלה טוענים שאהבה ארוכת ימים חשובה יותר מסקס לוהט, וכי התשוקה גורמת לבני אדם לנהוג בטיפשות. היא מסוכנת, מחוללת אנדרלמוסיה ומהווה בסיס רעוע לנישואים. כמו הכרזתה האלמותית של מארג', אֵם משפחת סימפסון: "התשוקה היא עניין למתבגרים ולזרים." בעיני הריאליסטים, הבגרות היא המנצחת. ההתרגשות הראשונית מתפתחת למשהו אחר - לאהבה עמוקה, כבוד הדדי, היסטוריה משותפת וחברוּת. אי אפשר למנוע את התמעטות התשוקה. אתה אמור לחרוק שן ולהתבגר.

ככל שהשיחה מתגלגלת, שני המחנות בוחנים זה את זה במזיגה מורכבת של רחמים, חיבה, קנאה, קוצר רוח ובוז גלוי. אבל בעוד הם מציבים את עצמם בקצוות מנוגדים של הספקטרום, שניהם מסכימים עם הנחת היסוד שהלהט אכן מצטנן עם הזמן.

"חלק מכם נאבקים נגד אובדן האינטנסיביות, חלק מכם משלימים איתו, אבל כולכם כנראה מאמינים שהתשוקה דועכת. אי ההסכמה ביניכם היא רק בנוגע למידת החשיבות של האובדן," אני מציינת. רומנטיקנים מעריכים אינטנסיביות יותר מיציבות. ריאליסטים מעריכים ביטחון יותר מלהט. אבל גם אלה וגם אלה מתאכזבים לא פעם, כי מעט מאוד בני אדם מסוגלים לחיות באושר באחד משני הקצוות הללו.

אני נשאלת ללא הרף אם בספר שלי מוצע פתרון. מה אפשר לעשות? מאחורי השאלה הזאת מגיחה ממחבואה כמיהה נסתרת ל-דlan vital, לגל גואה של אנרגיה ארוטית, אות לכך שאנו חיים. בלא הבדל על אילו ביטחון ויציבות הסכימו בני אדם להתפשר, הם עדיין כמהים לנוכחותו של הכוח הזה בחייהם. לכן נעשיתי מכווננת לרגע שבו כל ההגיגים הללו על האובדן הבלתי נמנע של הלהט מתחלפים בביטויי תקווה. השאלות האמיתיות הן אלה: האם נוכל להשיג גם אהבה וגם תשוקה באותה מערכת יחסים לאורך זמן? איך? מה בדיוק יהיה טיבה של מערכת כזאת?

העוגן והגל
קִראו לי אידיאליסטית, אבל אני מאמינה שאהבה ותשוקה אינן עומדות בסתירה, הן רק לא תמיד מתקיימות בעת ובעונה אחת. למעשה, ביטחון ולהט הם שני צרכים אנושיים בסיסיים נפרדים, הנובעים ממניעים שונים ונוטים למשוך אותנו לכיוונים שונים. בספרו Can Love Last? (האם יכולה האהבה להתמיד?) מציע הפסיכואנליטיקאי המעמיק סטיבן מיטשל מסגרת חשיבה לחידה הזאת. לפי ההסבר שלו, כולנו זקוקים לביטחון: קביעות, אמינות, יציבות והמשכיות. דחפי השתרשות וקינון אלה מקַבעים אותנו בחווייתנו האנושית. אבל יש בנו צורך גם בחידוש ובשינוי, כוחות יצירתיים הממלאים את החיים ומתסיסים אותם. כאן בולטים הסיכון וההרפתקה. אנחנו הפכים מהלכים, המבקשים מצד אחד ביטחון ועתיד צפוי מראש, ומצד שני משגשגים על רבגוניות.

האם התבוננתם פעם כיצד ילד קטן מתרחק בריצה כדי לחקור ואחר כך חוזר בריצה כדי לוודא שאמא ואבא עדיין שם? דני הקטן זקוק לתחושת ביטחון כדי לצאת אל העולם ולגלותו; ולאחר שסיפק את צורך החקירה שלו, הוא רוצה לשוב אל הבסיס הבטוח ולהתחבר מחדש. אל הספורט הזה הוא עתיד לחזור בבגרותו, ושיאו יהיה במשחקי אֶרוס. תקופות של תעוזה ונטילת סיכונים יתחלפו לסירוגין עם תקופות של צורך בקרקע בטוחה. הוא עשוי להתנדנד לכאן ולכאן, אף כי בדרך כלל יעדיף אפשרות אחת על האחרת.

ומה שנכון בנוגע לבני אדם, נכון בנוגע לכל יצור חי: כל האורגניזמים זקוקים לתקופות מתחלפות של צמיחה ושיווי משקל. כל אדם או מערכת הנחשפים לחידושים ותמורות בלתי פוסקים, מסתכנים בנפילה לתוך תוהו ובוהו; אבל מי שנוקשה יתר על המידה או סטטי חדל לצמוח ובסופו של דבר מת. ריקוד בלתי פוסק זה בין שינוי ליציבות דומה לעוגן ולגלים.

גם יחסים בוגרים משקפים היטב דינמיקות אלה. אנו מחפשים בבן זוגנו עוגן יציב ואמין. ואולם בו בזמן אנו מצפים שהאהבה תעניק לנו חוויית התעלות שתאפשר לנו להינשא אל מעבר לחיינו השגרתיים. האתגר העומד בפני זוגות בני זמננו טמון ביכולת לשלב בין הצורך במה שבטוח וצפוי ובין השאיפה לחפש את המסעיר, המסתורי ומעורר היראה.

לקומץ בר מזל, אין זה כלל אתגר. זוגות אלה משכילים לשלב בקלות את ניקוי המוסך עם עיסוי הגב ההדדי. לגביהם אין שום צרימה בין מחויבות להתרגשות, בין אחריות לשובבות. הם מסוגלים לקנות בית וגם להשתובב בתוכו. הם מסוגלים להיות הורים ועדיין להיות אוהבים. בקיצור, הם יכולים להתיך יחד באופן מושלם את השגרתי והמופלא. אבל לנו, האחרים, השאיפה להתרגשות בתוך אותה מערכת יחסים שבה אנו מכוננים את הקבע אינה משימה קלה. למרבה הצער, בסיפורי אהבה רבים מדי מקריבים את הלהט כדי להשיג את היציבות.

אז מה בכל זאת אני רוצה?
אדל נכנסת לחדר הטיפול שלי כשבידה האחת סנדוויץ' ובאחרת ניירות שעליהם היא משרבטת משהו בחיפזון. בגיל שלושים ושמונה, היא עורכת דין פרטית מבוססת. זה שבע שנים שהיא נשואה לאלן, ואלה נישואים שניים לשניהם. יש להם בת, אמיליה, בת חמש. אדל לבושה בפשטות ובאלגנטיות, אף שזה זמן מה היא מתכוננת להגיע למספרה, והדבר מורגש.

"אני רוצה לגשת ישר לעניין," היא אומרת. "שמונים אחוז מהזמן אני מאושרת איתו. באמת מאושרת." אין לה אף רגע לבזבז, לאישה ההישגית והמאורגנת הזאת. "יש דברים שהוא לא אומר; הוא לא משתפך; אבל הוא בנאדם ממש בסדר. אני פותחת את העיתון, ואני מרגישה בת מזל: כולנו בריאים; יש לנו מספיק כסף; הבית שלנו אף פעם לא עלה באש; אנחנו לא צריכים לחמוק מכדורים בדרך הביתה מהעבודה. אני יודעת כמה גרוע זה יכול להיות שם בחוץ. אז מה אני בכל זאת רוצה?

"אני מסתכלת על ידידי מארק, שמתגרש מאשתו השלישית כי, כך הוא טוען, 'היא לא מעוררת בי השראה.' אז אני שואלת את אלן: 'האם אני מעוררת בך השראה?' ואת יודעת מה הוא אומר? 'את נותנת לי השראה לבשל עוף בכל יום ראשון.' הוא מכין עוף ביין פנטסטי, ואת יודעת למה? כי הוא רוצה לשמח אותי; הוא יודע שאני אוהבת את זה.

"אז אני מנסה לתפוס מה בעצם חסר לי. את מכירה את התחושה הזאת שיש בשנה הראשונה, תחושת הריחוף, ההתרגשות, הפרפרים בבטן, התשוקה הפיזית? אני אפילו לא יודעת אם אני מסוגלת לחוש את זה עוד. וכשאני מעלה את הנושא עם אלן, הוא עושה את הפרצוף הזה. 'אה, את שוב רוצה לדבר על בראד וג'ן?' אפילו לבראד פיט וג'ניפר אניסטון נמאס זה מזה, לא? למדתי ביולוגיה; אני יודעת איך הסינפסות פועלות, איך שימוש יתר מפחית את התגובה; אני מבינה את זה. ההתרגשות דועכת, כן, כן, כן. אבל גם אם אני לא יכולה להשיג את הרטט ההוא, את תחושת הפרפרים, אני רוצה להרגיש משהו.

"הצד הריאליסטי שבי יודע שההתרגשות בהתחלה מקורה בָּאי ודאות מה בדיוק הוא מרגיש. בתקופת החיזור, כשהטלפון צילצל זה היה מסעיר מפני שלא ידעתי אם זה יהיה הוא. עכשיו כשהוא נוסע אני אומרת לו לא לטלפן אלי. אני לא רוצה שיעיר אותי. החלק היותר אינטליגנטי שבי אומר: 'אני לא רוצה אי ודאות. אני נשואה. יש לי ילדה. לא חסר לי לדאוג בכל פעם שהוא יוצא מהעיר: האם הוא מחבב אותי? האם הוא לא מחבב אותי? האם הוא יבגוד?' את מכירה את המבחנים הללו בשבועונים: איך תוודאי אם הוא באמת אוהב אותך. אני לא רוצה לדאוג בנוגע לזה. זה לא חסר לי כרגע עם בעלי. אבל הייתי רוצה לשחזר משהו מן ההתרגשות ההיא.

"בסופו של יום ארוך בעבודה, של טיפול באמיליה ובישול ארוחה, ניקיון ומעבר על רשימת המטלות שלי, אין דבר רחוק יותר ממחשבתי מסקס. אני אפילו לא רוצה לשוחח. לפעמים אלן רואה טלוויזיה ואני נכנסת לקרוא בחדר השינה וטוב לי כך. לכן, מה אני מנסה לבטא כאן במילים? כי אני לא מדברת רק על סקס. אני רוצה לקבל הערכה כאישה. לא כאֵם, לא כאשת איש, לא כחברה. ואני רוצה להעריך אותו כגבר. זה יכול להיות מבט, נגיעה, מילה. אני רוצה שיביטו בי בלי כל המטען הזה.

"לדבריו, צריך לבחור: זה או זה. והוא צודק. ברור שאני לא לובשת כתונת לילה סקסית ומתחילה לענטז. אני עצלה בקטע של 'תגרום לי להרגיש מיוחדת'. בראשית היכרותנו קניתי לו תיק ג'יימס בונד ליום ההולדת שלו - משהו שהוא ראה בחלון ראווה ומצא חן בעיניו - והיו בתוכו שני כרטיסי טיסה לפריז. השנה נתתי לו די-וי-די ואנחנו חוגגים עם זוג חברים על פשטידת בשר קצוץ שאמו הכינה. לא שיש לי משהו נגד בשר קצוץ, אבל בזה העניין מסתכם. אני לא יודעת למה אני לא עושה עוד. נעשיתי שאננה."

אדל, בשטף המתנשם שלה, מציירת באופן חי את המתח בין נוחות האהבה המחויבת והשפעתה המעמעמת את החיוניות הארוטית. הפמיליאריות אכן מרגיעה, והיא יוצרת תחושת ביטחון שאדל לעולם לא תעלה בדעתה לוותר עליה. באותה עת היא רוצה לשחזר את איכות החיוניות וההתרגשות שהיו לה ולאלן בהתחלה. היא רוצה גם להתכרבל וגם להשתגע, ואת שניהם היא רוצה איתו.

עידן העונג
לפני זמן לא רב מאוד, הרצון לחוש תשוקה יוקדת אל הבעל היה נחשב תרתי דסתרי. היסטורית, שני תחומי חיים אלה אורגנו בנפרד - נישואים מצד אחד, ותשוקה אולי במקום אחר, אם בכלל. תפיסת האהבה הרומנטית, שהתגבשה לקראת סוף המאה התשע-עשרה, חיברה ביניהם בפעם הראשונה. מרכזיותו של הסקס בנישואים, והציפיות המועצמות האופפות אותו, הגיעו רק מקץ כמה עשורים נוספים.

השינויים החברתיים והתרבותיים של יובל השנים האחרונות הגדירו מחדש את הזוגיות המודרנית. אלן ואדל נהנים מיתרונות המהפכה המינית של שנות השישים של המאה העשרים, מִזמינוּת הגלולה נגד ההיריון ומהיווצרות התנועה ההומוסקסואלית. עם השימוש הנרחב בגלולה השתחרר הסקס מן הפריון. הפמיניזם והגאווה ההומואית נאבקו להגדיר את הביטוי העצמי המיני כזכות בלתי מעורערת. אנתוני גידֶנס מתאר תמורה זאת בספרו The Transformation of Intimacy (השינוי באינטימיות). הוא מסביר שהמיניות הפכה לנכס של האני, משהו שאנחנו מפתחים, מגדירים ומעדכנים מחדש במהלך כל חיינו. כיום, מיניותנו היא מיזם אישי בלתי מוגבל; היא חלק ממי שאנו, זהות, ולא עוד משהו שאנו רק עושים. היא הפכה לגורם מרכזי ביחסים אינטימיים, והסיפוק המיני, כך אנו מאמינים, מגיע לנו. עידן העונג הגיע.

התפתחויות אלה, לצד השגשוג הכלכלי שלאחר המלחמה, תרמו לתקופה של חופש ואינדיבידואליזם חסרי תקדים. כיום מעודדים את האנשים לחפש מימוש אישי וסיפוק מיני ולהשתחרר מאילוצים של חיי חברה ומשפחה שהוגדרו עד כה כחובה וככורח. אבל בצִלה של הילולה גלויה זאת אורב סוג חדש של חוסר ביטחון כוסס. ייתכן שהמשפחה המורחבת, הקהילה והדת אכן הגבילו את חירותנו מבחינה מינית ומבחינות אחרות, אבל הן הציעו לנו בתמורה את תחושת השייכות הנחוצה לנו. במשך דורות רבים סיפקו המוסדות המסורתיים האלה סדר, משמעות, המשכיות ותמיכה חברתית. פירוקם השאיר אותנו עם בחירות רבות יותר מאי פעם והגבלות מעטות. אנו חופשיים יותר, אבל גם לבד יותר. כפי שגידנס מתאר זאת, מבחינה אונטולוגית הפכנו חרדתיים יותר.

את החרדה הערטילאית הזאת אנו מביאים אל קשרי האהבה שלנו. מעבר לכך שהאהבה מספקת לנו מזון רגשי, אהדה וחברוּת, כעת מצפים ממנה לשמש תרופה כוללת לבדידות הקיומית. אנו רואים בבן הזוג מעוז מפני תהפוכות החיים המודרניים. ולא מפני שחוסר הביטחון האנושי שלנו רב היום יותר מאשר בתקופות קודמות. למעשה, ייתכן שההפך הגמור נכון. השוני הוא בכך שהחיים המודרניים שללו מאיתנו את משאבינו המסורתיים, ויצרו מצב שבו אנו פונים לאדם יחיד שיספק לנו את ההגנה ואת הקשרים הרגשיים שבעבר סופקו על ידי שפע של רשתות חברתיות. האינטימיות הבוגרת כורעת תחת נטל הציפיות.

מובן שכאשר אדל מתארת את נישואיה אין היא חושבת על המצוקה האקזיסטנציאלית של תקופתנו, אבל אני סבורה שסכנות האהבה מחריפות בגין כאבי הנפש המודרניים המיוחדים שאנו מביאים אליה. אנו חיים במרחק מילין רבים ממשפחותינו, לא מכירים עוד את חברי ילדותנו, ואנו נעקרים ונשתלים מחדש שוב ושוב. לכל חוסר ההמשכיות הזה יש השפעה מצטברת. אנו מביאים ליחסינו הרומנטיים פגיעוּת קיומית כמעט קשה מנשוא - כאילו האהבה כשלעצמה אינה מסוכנת דיה.

סיפור אהבה מודרני: הגרסה הקצרה
אנו פוגשים מישהו באמצעות אלכימיה רבת עוצמה של משיכה. התגובה נעימה ומפתיעה תמיד. אנו מתמלאים תחושה של אפשרות, של תקווה, כאילו אנו מתרוממים מתוך היומיום אל עולם של רגש והיקסמות. האהבה אוחזת בנו, ואנו מרגישים חדורי כוח. ההתרגשות נעימה לנו, ואנו רוצים שתחושה זו תתמיד. אנו גם מבועתים. ככל שאנו מתקשרים יותר, כן יש לנו יותר מה לאבד. לפיכך אנו מתגייסים כדי להפוך את האהבה לבטוחה יותר. אנו מעוניינים לקבע אותה, כך שיהיה אפשר לסמוך עליה. אנו עושים את המחויבויות הראשונות ומוותרים בשמחה על קורטוב של חופש בתמורה לקורטוב של יציבות. אנו יוצרים נוחות באמצעים שונים - הרגל, טקס, כינויי חיבה - המרגיעים אותנו. אבל ההתרגשות כרוכה במידה מסוימת של חוסר ביטחון. התרוממות הרוח שלנו נבעה מחוסר הוודאות, וכעת, בבואנו לשים עליה רסן, אנו מוצאים את מערכת היחסים שלנו מרוקנת מכל חיוניות. אנו נהנים מן הנוחות - אבל מתלוננים על תחושה של אילוץ. חסרה לנו הספונטניות. במאמצינו לשלוט בסכנה הטמונה בתשוקה, אילפנו אותה עד שהתפוגגה. שיממון הנישואים נולד.

בעוד האהבה מבטיחה להפיג את בדידותנו, היא גם מעצימה את תלותנו באדם אחד. היא פגיעה מעצם מהותה. אנו נוטים לשכך את חרדותינו באמצעות שליטה. אנו מרגישים בטוחים יותר אם יש ביכולתנו לצמצם את המרחק בינינו, להגדיל את הוודאות, למזער את האיומים ולהכיל את הלא ידוע. ואולם יש בינינו כאלה המתגוננים בפני אי הוודאויות של האהבה בחריצות כה רבה, עד שהם מנתקים את עצמם מאוצרותיה

. ביחסים ארוכי טווח קיימת נטייה חזקה להעדיף את הצפוי על הלא צפוי. ואולם הארוטיות משגשגת על קרקע הלא צפוי. התשוקה מתנגשת חזיתית עם ההרגל ועם החזרתיות. היא שלוחת רסן, והיא קוראת תיגר על ניסיונות הריסון שלנו. אם כן, היכן זה משאיר אותנו? איננו רוצים להשליך את הביטחון, מפני שיחסינו תלויים בו. תחושה של ביטחון פיזי ורגשי היא בסיס להנאה ולחיבור בריאים. ובכל זאת, ללא מרכיב של אי ודאות, אין געגועים, אין ציפייה, אין רטט. המומחה למוטיבציה, אנתוני רובינס, מנסח זאת בתמציתיות בהסבירו שהלהט ביחסים תואם את כמות אי הוודאות שאנו מסוגלים לשאת.

בעיניים חדשות
איך נשלב אי ודאות זו עם יחסינו האינטימיים? איך ניצור חוסר איזון עדין זה? למעשה, הוא כבר שם. פילוסופים מן המזרח הרחוק ידעו מאז ומעולם שהעראיות היא הקבוע היחיד. נוכח טבעם החולף של החיים, נוכח תנודותיהם הבלתי פוסקות, יש יותר משמץ יוהרה בהנחה שבכוחנו להפוך את יחסינו לקבע, ושאפשר למעשה לכונן ביטחון. כמאמר הפתגם: "אם אתה רוצה שאלוהים יצחק, ספר לו את תוכניותיך." ולמרות זאת אנו חותרים קדימה מתוך אמונה עיוורת. כאזרחים נאמנים של העולם המודרני, אנו מאמינים ביכולת שלנו לחולל תמורה.

אפשר להשוות את סערת הרגשות של ההתחלה לשיכרון גיל ההתבגרות - שניהם חולפים ולא מציאותיים. אנו מתנחמים על ויתורנו עליה בביטחון המחכה לנו בעבר השני. ובכל זאת, כשאנו ממירים את הלהט ביציבות, האין אנו רק מחליפים פנטזיה אחת באחרת? כפי שמציין סטיבן מיטשל, פנטזיית הקביעות "מנצחת" את פנטזיית הלהט, אבל שתיהן יצירי דמיוננו. אנו נכספים לקביעות, אנו עשויים לטרוח למענה, אבל לעולם אין בה ערובה. כשאנו אוהבים, אנו מסתכנים תמיד באפשרות לאבד - דרך ביקורת, דחייה, ניתוק, ובסופו של דבר, מוות - ולא משנה כמה נתאמץ להתגונן מפני זה. כדי להכניס פנימה אי ודאות, לפעמים אין צורך אלא להרפות מאשליית הוודאות. עם שינוי כזה בתפיסה נוכל לזהות את המסתורין הטבוע בבן זוגנו.

אני מעירה לאדל שכדי לשמר לאורך זמן את התשוקה אל האחר, עלינו להיות מסוגלים להכניס תחושה של הלא ידוע אל תוך המרחב המוכר. במילים של פּרוּסט: "מסע תגליות אמיתי אינו כרוך בחיפוש נופים חדשים אלא ברכישת עיניים חדשות."

אדל נזכרת ברגע שבו חוותה בדיוק שינוי כזה בתפיסה. "בואי אספר לך מה קרה לפני שבועיים," היא אומרת. "זה כל כך נדיר עד שאני אפילו זוכרת את הרגע. היינו באירוע הקשור לעבודה, אלן דיבר עם כמה עמיתים שלו, ואני הבטתי בו וחשבתי: הוא כל כך מושך. זה היה כמעט משונה, כמו חוויה חוץ-גופית. ואת יודעת מה היה כל כך מושך? לרגע שכחתי שהוא בעלי וכזה קוץ בתחת, מעצבן, עיקש, שהוא מרגיז אותי, שהוא משאיר את הדברים שלו מפוזרים על הרצפה. ברגע ההוא ראיתי אותו כאילו לא ידעתי את כל זה, ונמשכתי אליו כמו בהתחלה. הוא נבון מאוד; רהוט; יש בו משהו סקסי כזה, מרגיע. לא חשבתי על כל חילופי הדברים הטיפשיים שלנו כשאנחנו רבים בבוקר מפני שאני כבר מאחרת, או למה אתה עושה את זה, או מה יקרה בחג, או אנחנו צריכים לדבר על אמא שלך. הייתי רחוקה מכל העניינים הנבובים האלה והשיחות האבסורדיות האלה. פשוט ראיתי אותו באמת. כך הרגשתי, ומעניין אם קורה שהוא מרגיש כך כלפי."

כשאני שואלת את אדל אם סיפרה לאלן על החוויה ההיא, היא ממהרת לדווח לי שלא. "חס וחלילה. הוא יצחק ממני." אני מציעה שאולי דעיכת הרומנטיקה נוגעת פחות לתחומי הפמיליאריות ולנטל המציאות ויותר לפחד. כי ארוטיקה היא דבר מסוכן. בני אדם פוחדים להרשות לעצמם רגעים כאלה של אידיאליזציה וערגה אל האדם שהם חיים איתו. יש כאן פתח להכרה בריבונות, ואולי לתחושה של ערעור היציבות. כשבן זוגנו ניצב לבדו, עם רצונו וחירותו, פריכותה של הברית בינינו מתעצמת. פגיעותה של אדל ניכרת באופן שבו שאלה את עצמה אם קורה שאלן מרגיש כך לגביה.

ההגנה האופיינית נגד איום זה היא להישאר בתוך תחומי הפמיליאריות והחיבה - הקיטורים הקטנוניים, הסקס הנוח, ההיבטים היומיומיים של החיים המשאירים אותנו כבולים למציאות ומונעים כל סיכוי להתעלוּת. ואולם כשאדל מביטה באלן מחוץ להקשר נישואיהם - מחליפה עדשת זום לעדשה של זווית רחבה - עובדַת היותו אחר מתבלטת, מה שבתורו מעצים את משיכתה של אדל אליו. היא רואה אותו כגבר. היא הפכה מישהו מוכר למישהו שעדיין אינו ידוע אחרי כל כך הרבה שנים

. בדיוק כשחשבת שאתה מכיר אותה...
אם אי הוודאות היא מרכיב מהותי בכל קשר, כך גם התעלומה. רבים מהזוגות הבאים לטיפול מדמים בנפשם שהם יודעים כל מה שיש לדעת על בן זוגם. "בעלי לא אוהב לדבר." "החברה שלי לעולם לא תפלרטט עם גבר אחר. היא לא הטיפוס." "המאהב שלי מתנגד לטיפול." "למה אתה לא פשוט אומר את זה? אני יודעת מה אתה חושב!" "אני לא צריך להרעיף עליה מתנות; היא יודעת שאני אוהב אותה." אני מנסה להדגים להם כמה מעט הם ראו, ומאיצה בהם לרענן את סקרנותם ולהציץ אל מאחורי הביצורים המקיפים את האחר.

למעשה, איננו מכירים אף פעם את בן זוגנו במידה שאנו סבורים. מיטשל מזכיר לנו שאפילו בנישואים המַשמימים ביותר, הצְפיוּת היא אחיזת עיניים. הצורך שלנו ביציבות מצמצם את מידת נכונותנו להכיר את האדם הקרוב אלינו. אנו מושקעים בהתאמתו לתדמית שלעתים קרובות היא פרי דמיוננו ומבוססת על מערכת הצרכים שלנו עצמנו. "דבר אחד שאפשר להגיד עליו זה שהוא אף פעם לא חרד. הוא כמו סלע. אני כל כך נוירוטית." "הוא יותר מדי נמושה בשביל לעזוב אותי." "היא לא קונה שום זיבולי שכל שלי." "שנינו מאוד שמרניים. על אף שיש לה דוקטורט, היא ממש אוהבת להישאר בבית עם הילדים." אנחנו רואים מה שאנחנו רוצים לראות, מה שאנחנו מסוגלים לשאת את מראהו; וכך נוהג גם בן זוגנו. הנִטרול ההדדי של המורכבות מעניק לנו סוג של שונוּת נסבלת. אנחנו מצמצמים את בן הזוג, מתעלמים מחלקים מהותיים שלו המאיימים על הסדר המבוסס של זוגיותנו, או דוחים אותם. אנחנו מקטינים גם את עצמנו ומשליכים נתחים גדולים מן האישיות שלנו בשם האהבה.

ואולם כשאנו מקבעים את עצמנו ואת בני זוגנו לישויות נוקשות, איננו יכולים להיות מופתעים אם התשוקה מתעופפת לה דרך החלון. וצר לי לומר ששני הצדדים יוצאים מפסידים. לא זו בלבד שרוקנתם את התשוקה, גם לא ממש קניתם ביטחון. שבירותו של שיווי המשקל הזה שיצרתם מתגלה כשאחד מבני הזוג שובר את כללי המלאכותי ומתעקש להכניס חלקים אותנטיים יותר של עצמו לתוך מערכת היחסים.

זה מה שקרה לצ'רלס ולרוז. בהיותם נשואים קרוב לארבעים שנה, היה להם זמן למכביר להגדיר זה את זה. צ'רלס כספיתי, פרובוקטור, ופתיין קונדסי. הוא גבר סוער הזקוק למְכל, למישהי שתעזור לו לתעל את האנרגיות הפורצות המבלבלות אותו. "אלמלא רוז, אני לא חושב שהיו לי הקריירה והמשפחה שיש לי היום," הוא אומר. רוז חזקה, עצמאית וצלולה. יש בה מין שלווה טבעית המכיילת את חוסר הריסון שלו. כפי שהם מתארים זאת, היא המוצק - הוא הנוזל. בגיחות המעטות שעשתה רוז לטריטוריה סוערת לפני שפגשה את צ'רלס, היא נכוותה. נשארה מרוקנת ואומללה. מה שהוא ייצג לגביה היה להט שאינו חייב להיות שלה. מה שמפחיד את רוז הוא אובדן שליטה, ומה שמפחיד את צ'רלס הוא שהוא נהנה מדַי מאובדן שליטה. היחסים המשלימים שלהם מאפשרים להם לשגשג בתוך מרחב עם גבולות.

הֶסדר פורה זה עבד באופן מוצלח למדי עד ליום שחדל. כפי שקורה לעתים כה קרובות, יש רגע שבו אנו תופסים שמה שאנו עושים לא פועל עוד. לעתים קרובות הדבר קורה בעקבות אירועים משמעותיים הגורמים לנו לבחון את המשמעות ואת המבנה של חיינו. לפתע פתאום, הפשרות שעבדו טוב כל כך אתמול הופכות לקורבנות שאיננו רוצים עוד להקריב היום. לצ'רלס, סדרה של אובדנים - מות אמו, מותו של חבר קרוב ובהלה בנוגע למצבו הבריאותי - יצרה בו מודעות חריפה לחלופיותו. הוא רוצה להתנפל על החיים, להפעיל את חיוניותו, להתחבר מחדש אל ההתלהבות שהוא ריסן כדי להיות עם רוז. אין הוא יכול לשאת עוד את הסתרתו של חלק זה מעצמו, אפילו בתמורה לקרקע היציבה שרוז מציעה. אבל בכל פעם שהוא מנסה לדבר על הרעב הזה, רוז מרגישה מאוימת ופוטרת אותו. "אתה שוב עובר משבר של אמצע החיים? מה אתה מתכוון לעשות, לקנות פונטיאק אדומה?"

רוז וצ'רלס עברו שניהם פרשיות לא-מונוגמיות במהלך השנים. העובדות ידועות, לא כן הפרטים; והם השכיחו אותן. או לפחות רוז. "חשבתי שעברנו את השנים הסוערות שלנו. אנחנו בשנות השישים שלנו, בשם אלוהים," היא נאנקת.

"ומה זה מוציא מכלל אפשרות?" אני שואלת אותה.

"לפגוע בי! לסכן את הנישואים שלנו! כבר הסכנתי עם התנאים שהצבנו לקשר בינינו. למה הוא לא יכול?"

"ומה הם התנאים האלה?"

"כשנישאנו, אהבנו מאוד. עדיין אוהבים. אבל - איך לומר? - שנינו התנסינו בתשוקות חזקות יותר. צ'רלס יצא מזה מאוכזב - העוצמה הגבוהה היתה תמיד קצרת ימים, והוא נשאר עם נשים שלא היה לו הרבה משותף איתן. אני יצאתי מזה בתחושת הקלה. יותר מדי בילבל אותי. בשעתו דיברנו על זה ששנינו מחפשים משהו עמיד יותר וקצת שקט יותר." רוז ממשיכה ומסבירה שהיא וצ'רלס הציבו יעדים אחרים לנישואיהם - חברות, גירוי אינטלקטואלי, דאגה פיזית ורגשית, תמיכה. "אנחנו באמת מעריכים את מה שמצאנו זה בזה."

רוז גדלה בעוני. אביה ניהל מגרש גרוטאות באזור הכפרי של טנסי. היום יש לה משרד פינתי בקומה החמישים ושש המשקיפה על שדרת מדיסון במנהטן. "העיירה הנחשלת שלי לא בדיוק תמכה בבחורות עם אמביציה, ולי היה מזה בשפע. כשפגשתי את צ'רלס, ידעתי שהוא שונה. יכולתי להיות איתו והוא נתן לי חופש לעסוק בשלי. בראשית שנות השישים זה היה נושא חשוב" .

"מה חשבת שיקרה מבחינה מינית? גם זה היה נושא חשוב בשנות השישים," אני אומרת.

"חיי המין שלנו היו בסדר מבחינתי. חשבתי שזה בסדר, אפילו נחמד," היא אומרת לי. "תמיד ידעתי שבשביל צ'רלס זה לא מספיק, אבל ציפיתי שהוא יתמודד עם זה."

במפגש אישי עם צ'רלס כמה שבועות לאחר מכן, הוא נותן לי את הגרסה שלו לדברים. "הסקס עם רוז בסדר, אבל תמיד היה כאילו תפל. לפעמים אני יכול להסתדר עם העוצמה הנמוכה; בפעמים אחרות זה בלתי נסבל. פניתי לאינטרנט, פניתי החוצה מהנישואים, פניתי לרוז. בעיקר ניסיתי לכבות את זה, כי לא נראה שיש לזה מקום בינינו. אבל אני לא רוצה לנהוג כך יותר. החיים קצרים מדי. אני מזדקן. כשאני מרגיש חי מבחינה ארוטית, כמו שאת מכנה את זה, המוות לא מדאיג אותי והגיל לא מדאיג אותי, לפחות לכמה רגעים.

"אומר לך בגלוי, התגובה שלה מפתיעה אותי," הוא ממשיך. "כבר שנים שהיא לא מתעניינת בסקס. אולי זה נשמע מוזר, אבל בכנות לא חשבתי שיהיה לה אכפת כל כך שאני מתעסק עם נשים אחרות. גם אם אני לא שומר לה עוד על הבלעדיות, מבחינה רגשית אני נאמן וחש מחויבות כפי שהייתי תמיד. אני לא רוצה לפגוע בה, ואני בהחלט לא רוצה לעזוב אותה, אבל מבחינתי משהו היה חייב להשתנות."

צ'רלס לא מתנהג לפי התסריט, אבל גם רוז לא. היא שבירה ופוחדת, ואיננה האישה הבלתי מנוצחת שצ'רלס זקוק שתהיה. בדיוק כשם שהצמיתו את כישרון הפיתוי שלו, כך הם דיכאו גם את פגיעותה. התפקידים שלהם נעשו קטנים עליהם, והם במשבר.

שלא בידיעתם, ייתכן שזאת ההזדמנות הגדולה ביותר שהיתה להם זה שנים לגדול, היות שהיא מאפשרת להם לבטא חלקים מעצמם שהוכחשו זמן רב. יש משהו מעייף בכורח להיות כל הזמן בשליטה, ולרוז מגיע חופש. מתישה באותה מידה היא הרגשה של דלות ארוטית, וסירובו של צ'רלס לסבול מצב זה היה הצעד הראשון שעשה כשהביא אל רוז חלקים אותנטיים יותר מעצמו. למרבה האירוניה, בעיצומה של המהומה הרגשית הזאת הם התחילו להתעלס שוב, אחרי שנים רבות של נתק. תשוקתה של רוז אל צ'רלס התעוררה שוב לחיים במקביל להתעניינותו בנשים אחרות. ככל שהוא חומק ממנה יותר, כך היא רוצה בו יותר. ומבחינתו, לאכפתיות הרבה שלה בנוגע למה שהוא עושה יש כוח משיכה ארוטי עמוק.

יחסיהם פעלו במשך תקופה ארוכה על יסוד הסכם הדדי: הם לא היו אמורים לבטא רגשות או צרכים שחרגו מעבר למה שהוקצה להם. הם לא היו אמורים להיות בלתי הגיוניים, אטומים או חמדניים. ואולם כעת באו שניהם בטענות חזקות. הם באו זה לזה בתביעות ששניהם לא רצו לוותר עליהן. היה שם כאב רב, אבל בו בזמן היתה גם חיוניות ששניהם לא יכלו להכחישה.

"שנים שלא הרגשתי כל כך מחורבן," אומרת לי רוז. "אבל מעבר לזה, אני רואה שהדבר היה צריך לקרות. תמיד התמקדתי בדברים המוחשיים - הכסף, הבית, הילדים בקולג' - חשבתי שזה הדבר היציב. אבל מי אומר שמה שמושך את צ'רלס הוא הבלותי כל כך? אולי זאת דרך אחרת לטפח חיי נישואים."

על ידי הסירוב להכיר בכל מה שנופל מחוץ לטווח ההתנהגות המקובלת, צ'רלס ורוז השיגו את ההפך ממה שביקשו. במקום לגונן יותר על אהבתם, הם הפכו אותה פגיעה יותר. אבל ההיתר שנתנו לעצמם לחשוף חלקים מעצמם שהיו עד כה מופרדים לא היה נטול סיכון. היסוד המוסד של יחסיהם היה מונח על כף המאזניים. כל אחד מהם יצטרך לשאת את היחשפותו של האחר, גם אם זה יישא אותם אל מעבר לטווח הנוחיות שלהם.

נטרול מערכת האבטחה
לעתים קרובות אנו מצפים שיחסינו יפעלו כחומה בצורה בפני תלאות החיים ומכאוביהם, אבל האהבה מעצם טבעה אינה דבר יציב. לפיכך אנחנו מחזקים אותה: מהדקים את הגבולות, אוטמים את הפתחים ויוצרים מצב צפוי, כל זה בניסיון להגביר את תחושת הביטחון שלנו. ואולם המנגנונים שאנחנו מתקינים כדי להבטיח את האהבה לא פעם מסַכנים אותנו יותר. אנחנו מתבצרים בפמיליאריות, ואולי מגיעים להסדר משפחתי רגוע, אבל אגב התהליך אנו יוצרים שעמום. הריגוש שביחסים קורס תחת עומס הפיקוח הזה. זוגות שהתנוונו שואלים את עצמם: "מה קרה לכיף? לאן נעלמו ההתרגשות, ההתעלות, יראת הרוממות?"

התשוקה ניזונה על הלא ידוע, ומסיבה זאת היא מעצם מהותה מעוררת חרדה. בספרו Open to Desire (פתוח לתשוקה) מסביר הפסיכואנליטיקאי מארק אפסטין, שנכונותנו להתחבר לתעלומה הזאת היא המחזיקה את התשוקה בחיים. נוכח שונותו הבלתי מעורערת של בן זוגנו, אנחנו יכולים להגיב בפחד או בסקרנות. אנו יכולים לנסות לצמצם את האחר לישות הניתנת לידיעה, או לאמץ אל לבנו את מסתוריותה העיקשת. כשאנו בולמים את הדחף לשלוט, כשאנו שומרים על פתיחות, אנו שומרים את האפשרות לגלות תגליות. הארוטיות שוכנת במרחק העמום שבין חרדה להיקסמות. אנו ממשיכים לחוש עניין בבני זוגנו; הם מרתקים אותנו, ואנו נמשכים אליהם. אבל לרבים מאיתנו, הוויתור על אשליית הביטחון וקבלת אי הביטחון הבסיסי של מציאותנו מתגלים כצעד קשה.

© כל הזכויות שמורות לכנרת הוצאה לאור

אינטליגנציה ארוטית - אסתר פרל
Mating in Captivity: Reconciling the Erotic and the Domestic - Esther Perel