» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים במרץ 2007       חזור

חיי פועלת בארץ
מאת: הניה פקלמן

ההוצאה: דביר, הקשרים, אוניברסיטת בן גוריון ב-1935 התפרסם בתל-אביב ספר צנום בשם חיי פועלת בארץ, בהוצאה עצמית ובמימון פרטי של המחברת, הניה פקלמן, פועלת עירונית מתל-אביב שעלתה לארץ במסגרת העלייה השלישית. הספר מגולל בגוף ראשון את קורותיה של המחברת מילדותה, דרך מסלול הכשרתה בחו"ל, עלייתה לישראל, ניסיונותיה להשתלב בחיי העבודה ובחיים החברתיים בארץ, ועד המשבר בעקבות האירועים האלימים שעברו עליה: אונס על ידי אחד ממכריה, הריון בלתי רצוי ואיבוד התינוקת. פקלמן מציגה את סיפורה בגוף ראשון ובסמוך לאירועים המשבריים. היא מנסה לשמור על סגנון ענייני ומאופק, אבל כאביה וזעמה מציפים אותה.

התוצאה היא וידוי אישי, אמיץ, נועז, מזעזע ומטריד שאין לו מקבילה בספרות הזיכרונית שנכתבה בארץ במשך למעלה ממאה שנות התיישבות. סיפורה של פקלמן איננו רק סיפור על עוול אישי שנגרם לה. הוא גם, ואולי בעיקר, כתבה האשמה חברתי ופוליטי תקיף וחריף, המצביע על חוליים יסודיים בחברה היהודית הארץ-ישראלית בראשית דרכה.

כשחיי פועלת בארץ ראה אור לראשונה הוא נתקל בחומות של שתיקה. החברה הארץ-ישראלית באותה התקופה לא הייתה בשלה עדיין, ככל הנראה, לעכל מסמך המכיל ביקורת נוקבת כל כך והיא הפעילה כלפיו את הנשק היעיל ביותר שלה - ההשתקה.

סיפורם של הצעירים והצעירות שהגיעו לארץ בראשית המאה העשרים מכוסה תדיר באבק היסטורי או שהוא מיופה במחלצות אידיאולוגיות - חיי פועלת בארץ מביא לנו את "הדבר עצמו" ללא כחל ושרק. זהו סיפורה של אישה אחת שעומדת מול כל העולם, ועולמה מתהפך עליה.

לסיפורה של פקלמן נלוות שתי אחריות דבר. מאמרם של דוד פריס וטליה פפרמן עוסק בייחוד ובחשיבות של סיפורה של פקלמן בהקשר ההיסטורי והפוליטי ומאמרה של תמר ס. הס הוא דיון ספרותי ופמיניסטי שמוקדו הקשר המורכב בין טראומת האונס שחוותה פקלמן למהלכו והגיונו של סיפורה.

חיי פועלת בארץ, אוטוביוגרפיה מאת הניה פקלמן בהוצאת דביר, מכון הקשרים ואוניברסיטת בן גוריון בסדרת "מסה קריטית" - סדרת ספרי מחקר בספרות עברית . עורך: יגאל שוורץ, עורכת משנה: טלי לטוביצקי. עיצוב עטיפה: נורית וינד קידרון, צילום על העטיפה: מאיה ויניק, 249 עמודים.

חיי פועלת בארץ
מאת
הניה מ. פקלמן
ספר ראשון
תל-אביב, תרצ"ה

כלל גדול הוא: "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך". אדם צריך תמיד לשמור על כבודו ועל כבוד אחרים. וכדרך שמירת הכבוד - כן שמירת הנמוס. אך אם מרגיש הנך בצורך נמרץ להשתמש בחופש הדבור, עד כדי לעבור על הנמוס המקובל, הכובל אותך ומפריע בעדך מלהגן על כבודך, - חובתך לצאת מגדר הנמוס המקובל ולהגן על כבודך.

*

אין כונתי להאשים את מי-שהוא או להראות את צדקתי.
אבל לדרישות הסביבה וטעמה - לא אוכל להכּנע.

בעירה הבסרבית
א

אזכרה את עיירתי בבסרביה, העירה מרקולשטי. תחנתה, הסמוכה לעיר בלץ, מעוטרת עצי פרי שכל העירה נהנית מהם בשבתות ובחגים. עירה קטנה ושלוה, ונחל שקט עובר בקצהָ. ככר רחבה עם הרים קטנים עוטרים אותה מסביב. באביב ובקיץ ומתגלה כאן מראה נהדר ומרהיב עין. אולם בבוא הסתו והגשמים, וזרמי מים ישתפכו על הככר ובין הרחובות, יתרבה הרפש מאד, והשעמום תוקף את הלב, וביחוד - את לבב הקטנים.

זכורני, ואני עוד קטנה מאוד, ומבקרת ב"חדר" יחד עם הילדים. מלבדי למדה כאן עוד בחורה גדולה ממני בכמה שנים. היא ידעה קצת רוסית, וממנה רכשתי לי ראשית דעת בשפה זו. כעבור זמן-מה עברתי לבית הספר, שהיה בבנין גדול מחוץ לעיר, בשדה. מסביב היה גן יפה ובו כל מיני עצי פרי. המורה שלנו יסד את בית הספר, והוא הוא שנטע גם את העצים; מסביב לגן היתה גדר גבוהה ששמרה עליו משובבים ושאר מחבלים, והכניסה לתוכו היתה אסורה בהחלט. עם הילדים היה המורה עצמו מטיל בגן ומבאר כל פרט ופרט. אבל לנו לבדנו לא היתה רשות להכנס. חצר גדולה היתה מיוחדת למשחקים לילדים. בחצר היתה באר, ולא רחוק ממנה בית קטן, שבו גר פועל עם אשתו (נוצרים). הוא היה מעבד את הגן ומנקה את בית הספר. אהבתי להכנס לבית הפועל לפני התאסף הילדים. בחצר על יד הגן היתה נדנדה, ובזמן ההפסקות היינו מתנדנדים, בחורף היה הפועל מכין לנו מקום להחליק שם. בימות הגשמים היינו משחקים בפרוזדור הגדול שבין שתי המחלקות. השמחה היתה הולכת וגדלה באביב, בשעה שהתחילה השמש לשלוח את קוי אורה וחומה המרעננים ומכניסים חדוה בלב. הצפרים שבו מהארצות החמות, והתחילו לבנות את קניהן. הפרות התחילו לוחכות את העשבים, וכל הככר נתעטרה בצבעי ירק ופרחים שונים. אנו הילדים שמחנו משנה-שמחה בימים אלה, ימי החופש, ורצנו על הככר שמסביב לבית הספר. קבלנו את האביב בשמחה ובתרועה.

בבית הספר שלנו היו 4 מחלקות. כרגיל היו לומדים 4 שנים. תלמידים חרוצים היו גומרים את בית הספר בשלוש שנים. אני גמרתי את בית הספר בשש שנים. הייתי תלמידה רעה מאד. אף פעם לא ידעתי את השעורים, אף כי אהבתי את בית הספר וגם ללמוד רציתי. אבל אף פעם לא הכינותי את השעורים. הייתי ילדה שובבה, תמיד שחקתי עם הילדים. את הילדות לא אהבתי משום אי זריזותן ומשום פחדן מחמת מכות. שובבותי היתה תמיד בעוכרי רצון הלמוד שלי, ולא היה אדם שיכריחני ללמוד. אבא היה תמיד עסוק בעבודתו וגם לא יחס חשיבות יתרה ללמודה של בחורה. "בחור" - היה אבא אומר - "מוכרח ללמוד, אבל בחורה אם תדע לכתוב אדריסה ומכתב הרי זה מספיק בשבילה". אמי היתה תמיד טרודה בעבודת משק הבית. אחי היחיד, שהיה גדול ממני בשמונה שנים, היה שקוע בלימודיו, ולפיכך הייתי תמיד חפשיה להיות שובבה כרצוני.

מיד לאחר שנכנסתי לבית הספר התפארתי לפני הילדים בידיעותי הרוסיות. הילדים התחילו ללעוג לי ולקרוא לי "בובה". וכיון שלא הייתי יפה וגם לא מקושטה ביותר - היה השם הזה מרגיזני מאוד.

ספרתי פעם למורה שהילדים מעליבים אותי. המורה הסתכל בי, נעץ בי את מבטו החודר, אך לא שם לב לדברי והלך לדרכו. מאז לא ספרתי לו שום דבר. אם יכולתי להגן על עצמי - הגנתי, ואם לא - החרשתי ונשאתי בדומיה את מכאובי.

ב

ביתנו נמצא בסמטה בין שני רחובות, בין רחוב השוק ורחוב הדואר. מול ביתנו עמד בית יחידי לצד הדואר. את הבית היחידי אהבתי מאוד, שם גר משה יצחק יוסליס. יהודי זה היה עני מאוד. בחורף היה מתקן ערדלים ובקיץ היה לובן לבנים. היו לו חמשה ילדים: שני בנים ושלש בנות. הבת הצעירה היתה חברתי הטובה, מראשית ימי ילדותי. מעולם לא היה כל ריב בינינו, כנהוג בין ילדים. תמיד היינו "יד אחת", ושתינו היינו שובבות בלי מעצור. בזמן הראשון ללמודי בבית הספר הייתי בודדה מאוד. סבלתי מהילדים ומקרירות המורה חפצתי שגם חברתי תלך יחד עמי לבית הספר. אולם חפצי זה לא יצא לפועל.

שתי האחיות של חברתי היו תופרות. הוריה חשבו למסור גם אותה ללמוּד תפירה, אך אני התחלתי לבקש את אמה שתשלח אותה לבית הספר. אמה סרבה בתחלה מפני שלא היה לה לשלם שכר-למוד, אבל אחרי שאבי הבטיח לה לדאוג לדבר - הסכימה. אני הייתי אז בת חמש, חשבתי את עצמי לגדולה. הלכתי עם חברתי כדי לרשמה בבית הספר ולשמחתנו לא היה גבול. כל הדרך לבית הספר רקדנו ושרנו, ונדמה היה לנו שכל הסביבה רוקדת אתנו. השמש הלוהטת צחקה אלינו, וגם הצפרים לקחו חלק בשמחתנו, ושרו את שיריהם יחד אתנו. אדיר היה חפצנו להשיח את שמחתנו למי שהוא שיבין את שפתנו. הראשון שנזדמן לנו בדרכנו היה הדוד זאב קאטיק, בעל אחותו של אבא. הדוד היה שוחט ולדודה מרים היתה חנות מכולת. זכורני שהדוד זאב היה שרוי תמיד בכעס וברוגזה, כאלו כל העולם שייך לו. הוא השתדל תמיד להתלבש יפה, ולא לדאוג ביותר. היה מי שידאג לו: הדודה מרים דאגה לכל. תמיד היתה עובדת ומעולם לא ידעה מנוחה. היא היתה מרוצה ממצבה. הלא לא בעל "פשוט" הוא בעלה: הלא שוחט הוא. ואפילו אם תשגה ותחטא - הן יסלח לה השי"ת בזכות בעלה, וחלקה בגן עדן מובטח לה.

היו להם שבעה ילדים. וגם הילדים חשבו את עצמם לחשובים. דאגתו היחידה של הדוד זאב היתה בגלל שתי בנותיו הגדולות. הקטנה היתה יפה מהגדולה, וכל חתן שבא לראות את הגדולה נשא את עיניו דוקא אל הקטנה… עד שהחליט הדוד לשַלֵּח את הקטנה מהבית. והנה נזדמן שנסעה מעירתנו משפחה אחת לארץ ישראל וגם היא נסעה אתם. בבית היה שמה הניה. וכשבאה ארצה התחילה לקרא לעצמה האירה, והצליחה הרבה בשאיפותיה.

אנו שמחנו מאד לפגישה עם דודי. הוא גם כן הלך לבית הספר לרשום את בתו הגדולה ממני בשלוש שנים. ברם, הוא לא לקח חלק בשמחתנו, הפנה את ראשו ולא ענה לי כלום. בבואו הביתה הרעיש עולמות בחנותו שהיתה מלאה אנשים: "איזו חוצפה, איזו נבזות! איך לא יתביש קבצן לשלוח את בתו לבית הספר?"

הדוד לא שתק גם בבית הכנסת, ואי אפשר היה להתפלל בגלל צעקותיו. אביה של חברתי היה איש פשוט ותמים והאמין ברב ובשוחט. ואם השוחט אומר כי ילדתו אינה צריכה ללמוד - ודאי שאין היא צריכה. שום בקשות ושום באורים מצד אבי ושום צעקות מצד אמה של חברתי לא הועילו: חברתי היתה מוכרחה ללכת וללמוד את מלאכת התפירה, בלא כל ידיעות והשכלה. התרגלתי להיות בלעדיה בבית הספר. את המורה, אעפ"י שתמיד כעס עלי, אהבתי מאד. הרגשתי את עצמי כאשמה כלפיו. בדרך כלל היה זה אדם ישר וטוב לב, וגדולה היתה שאיפתו שאיטיב ללמוד. פעם כתבנו מכתב בבית הספר. המורה באר לנו איך לכתב מכתב לבן אדם שאין אוהבים אותו כל כך: תחת לכתב "יקירי" אפשר לכתב "נכבדי" וכד'. רק אני היחידה כתבתי "מורי יקירי", כי אני באמת אהבתי אותו. בזמן שהמורה בקר את מכתבי נתן בי עיניים תמהות והלך הצדה בצחוק על שפתיו.

פעם צוה המורה לכתוב חבור בבית. הנושא נּתּן לבחירתו של כל אחד. אני כתבתי חבור על מקרה אחד מימי ילדותי כשהורי נסעו אתי למרחקים, לאמריקה הדרומית. אחרי החבור הזה לא ידעתי את השעור, המורה כעס עלי ולעג לי: שואפת למרחקים ואינה יודעת אפילו את השעור. לילדים הספיקה מלה אחת של המורה והם לעגו לי כרצונם.

מאז פחדתי לכתב איזה חבור שהוא. בזמן ההפסקות הייתי שוכחת את נזיפת המורה, ושחקתי יחד עם התלמידים החרוצים בלי שום הפרעה.

ג

את בית הספר גמרתי בהיותי בת אחת עשרה. בבית הייתי עוד יותר שובבה מאשר בבית הספר. אהבתי ללקק, אבל אף פעם לא העלמתי את הדבר ולא כחשתי. הייתי עקשנית גדולה; גם בבית הספר וגם בבית עמדתי בתוקף על דעתי. פעם התחריתי עם הילדים בקפיצה. כל הילדים צעקו שילדה אינה יכלה לקפוץ כילד. אני רציתי להראות את גבורתי, עליתי על העליה שלנו שהיתה בגובה של חמשה ששה מטרים, וקפצתי משם, או ביתר דיוק - נפלתי משם על הרצפה, ומנפילה זו נפצע ראשי (על הרצפה היו מונחים שברי ברזל). על כל הילדים נפל פחד, וכולם כאחד נעלמו… במקרה בא אלינו החובש וראה את כל המחזה. הוא עשה לי תכף תחבושת, ואולם מאז - חשתי בראשי חצי שנה. מהפצע הזה נשארה לי צלקת עד היום הזה. אמי אסרה עלי לקפוץ, וכאשר שאלתי לטעם האסור - היתה אמא משיבה שאני ילדה. דרשתי תמיד תשובות ברורות: למה? מדוע? אמא לא נתנה לי אף פעם תשובה ברורה. אבא היה נותן לי תמיד באורים נכונים ומדויקים, ואולם את טעם האסור על הקפיצה - לא פֵּרַש לי אף הוא כהוגן.

אהבתי תמיד לשחק עם סוסים. פעם נשך אותי סוס, ואני פרצתי הביתה בבכי גדול. תיכף שמו לי מטבע נחושת על מקום הפצע וגם תחבושות. גזזו קצת שערות מהסוּס, שרפו אותן ואני הייתי צריכה להריח את העשן. כשעבר הכאב הרגשתי את עצמי בטוב. אז פנה אלי אבא בצחוק, ואמר: "נו, הניה, עכשיו את יודעת למה אסור לך לקפוץ ולשחק עם סוסים? מי יודע מה יהא בסופך? עוד עלולה את לשבור לך רגל או יד". לא שהיתי הרבה, ותשובתי היתה: "לא נכון, אבא! לו התירו לי, כשם שמתירים לילדים, לקפוץ ולגשת לסוסים כרצונם - הייתי מטיבה לקפוץ, הילדים לא היו צוחקים עלי, וגם לא הייתי נפגעת מנשיכת סוס, כי הוא היה מכיר אותי". אבא השתומם לתשובתי, ומאז הייתי חפשיה בכל תנועותי: למדתי להאכיל ולהשקות את הסוס, וגם לנהוג בסוסים. לא התבישתי עוד בפני הילדים בשום דבר.

אם אני או אחי שברנו איזה דבר לא היו מכים אותנו. פעם שלחה אותי אמא לחנות רחוקה לקנות גריסים בשלוש פרוטות. אמא הזהירה אותי קודם לא לרוץ, לבל אשפוך את הגריסים. אני שכחתי כמובן את הזהרתה זו, רצתי ושפכתי באמצע הדרך את הגריסים. נבהלתי ופרצתי בבכי, כי הייתי אובדת עצות. עבר מכיר של אבא ושאלני למה אני בוכה. ספרתי לו על "האסון" אשר קרה. הוא נתן לי שלוש פרוטות. שבתי לחנות וקניתי את הגריסים. הבאתי אותם הביתה ולא ספרתי דבר. עבר זמן מה, המכיר פגש באבא וסיפר לו על "האסון" שלי. אבא שלם לו תיכף את החוב, וכשבא הביתה שאל אותי למה לא ספרתי בבית. האם הכו אותי פעם בגלל דברים שכאלה? עניתי לאבא: "לא מפני המכות פחדתי, אלא הרגשתי את עצמי אשמה כלפי אמא. היא אמרה לי לא לרוץ, ואני רצתי ושפכתי את הגריסים". אבא לקחני בזרועותיו, נשק לי ואמר: "ילדתי, כמה מרגישה את בָּאמת", נתן לי פרוטות אחדות לקנות שוקולדה ובעד זה הבטחתי לאבא לא לשקר אף פעם.

אם רציתי באיזה דבר שמנעוהו ממנו - הייתי מחבלת כל מיני תחבולות. לרוב הייתי מתחַלה: כאב הראש או הבטן. אמא היתה דורשת מיד את הרופא, אבל אבא היה מתחיל לשאול אותי מה אני רוצה וכאשר מלאו את חפצי "הבראתי" תיכף.

פעם בבקר, ואיש אין אז בבית מלבדי, עשיתי את השפה העליונה כנפוחה ויצאתי החוצה לקראת אמי. היא נבהלה והתחילה לשאל אם כואבת לי שפתי, אבל אני פחדתי לדבר פן יכירו בדבר ונתפסתי. לפיכך שתקתי. אמא נבהלה עוד יותר וקראה לאבא; גם הוא נבהל. הפעם לא שאל אותי לרצוני, אבל רתם תיכף את הסוס בעגלה. לביתנו התאספו הרבה שכנים, זרים וקרובים, ביניהם גם אחותו של אבא, הדודה טובה, שחשבה את עצמה לחכמה היודעת לדבר עם רופאים. לא רחוק מעירנו, כמהלך שתי פרסאות, בכפר פלורשתי, היה בית חולים ממשלתי. הכל כבר היה מוכן לנסיעה. הדודה טובה היתה אישה שמנה וגוצה כחבית. היא עלתה ראשונה על העגלה (זה לא עלה לה בנקל), וגם אבא פנה לעלות על העגלה, וצוה לי לעלות. פתאם פרצתי בצחוק וכלם ראו שאך לצון חמדתי לי… לדודה טובה היה קשה לרדת, עוד יותר קשה היה לה לראות את אבא כשהוא מנשק אותי על "חכמה" זו. היא כעסה עלי מאד וכל השכנים צחקו עליה.

כל המשפחה כעסה על אבא על שהוא נותן לילדה חופש רב כל כך. הם היו אומרים: "אין לקוות לטובות מילדה כזו". אולם אבא לא שם לב לאיש. אהבתו הגדולה והתמסרותו אלי השפיעו עלי תמיד לטובה. תמיד השתדלתי לעשות את הטוב בעיניו, שלא לאבד את אהבתו החזקה אלי.

ד

כשגמרתי את חוק הלמודים בבית הספר לא הטרידוני שום שאלות בחיים. אך הרגשתי איזו התרוקנות שלא יכלתי להסבירה לעצמי. עזרתי מעט לאמא במשק הבית, ואת רוב זמני בליתי בשעורים עם חברותי או עם ילדים קטנים. בחצרנו גרו רוב בני המשפחה של אבא. עברוֹ האחד של הבית היה גבולו של אהרון, אחיו הצעיר של אבא, והצד השני - גבול אחות אבא, הלא היא הדודה טובה; הרחק מזה, לצד הרחוב, היה ביתו של סבא. בבית זה גר אחיו הבּכור של אבא, הוא הדוד אריה. בית סבא היה ירושתם של הדוד אריה ושל אבא. מלבד הירושה היה לו לדוד אריה בית יפה ברחוב הדואר. ביתנו היה בית קטן, אבל נוח. אבא בנהו בעצם ידיו מן המסד ועד הגג. בעצמו הביא את העצים מן היער, ובעצמו לש את הבוץ ועשה לבנים.

בעירתנו נחשב אבא לבעל בית בינוֹני, אבל בין בני המשפחה היה העני, הישר וטוב-הלב ביותר. הוא היה אכר וגדל טבק, אבל העבודה הזאת דרשה הרבה ידים עובדות, ואבא היה יחידי. אחי למד עדיין בבית הספר, וכשגדל פרצה המלחמה ונלקח לצבא. וכך הוכרח אבא לשאת יחידי בעול העבודה והפרנסה. הוא היה מוכשר לכל מלאכה, ואם לא הצליח בעבודה אחת, שלח מיד ידו בעבודה אחרת. בעל מרץ היה, ותמיד עליז, ושום מצב רע לא היה מדכאו; למצב טוב לא זכה אלא לעתים רחוקות מאד…

ה

היחסים בין אבא ואמא לא היו טובים. תמיד היה אבא כועס ואמא בוכה. והסבה היתה תמיד התערבותם של אחותו ואחיו של אבא. לכאורה חיתה המשפחה בשלום, אבל למעשה לא פסקו המריבות, הדבות והרכילות. ובכל זאת בעת צרה, כשהיה מישהו חולה וכדומה, היו הכל ממהרים לעזרתו. אמי סבלה הרבה ממשפחת אבא. בעירנו לא היו לה קרובים, והיא הרגישה את עצמה כבארץ נכריה. לפי מזג רוחה היתה אשה טובת לב, אך היטיבה רק עם אלה שהיו טובים גם לה. ואלו אבא היה מיטיב גם למי שעשה לו רעה, כי לא היה נוטר עברה. אמא היתה שקטה מאד, תמימה כילדה, והיא מתה בתמימותה. מעולם לא התערבה בין השכנים, לא התרוצצה לדעת את הנעשה אצל אחרים. עקרת הבית היתה, אשת חיל. היטיבה לרקום ולסרוג, וגם צדקנית היתה: משכימה לבית הכנסת, עוזרת לאנשים רבים, אך תמיד בשקט ובסתר. וכמו שהיתה פרימיטיבית ופשוטה בצעירותה, כן נשארה גם לעת זקנתה. לא כן אבא, שהתקדם בחיים הרבה מאד ואף בהיותו בן חמשים היה צעיר ומלא חיים יותר מן הצעירים. הדודות היו מלשינות תמיד על אמא לפני אבא, ואמא שהיתה בעלת אופי חלש מאד לא יכלה להצדיק את עצמה ולהסיר מעליה דבה ושטנה. במקרים כאלה היתה לה תרופה אחת: לבכות… ואבא היה תמיד כועס על אמא ומאשים אותה יותר.

כמעט כל המשפחה היתה גורמת צער להורי בכל הזדמנות. אחי דמה לאמי ביופיו, חלש וטוב לב, וקל היה מאד להשפיע עליו. והמשפחה השפיעה עליו הרבה לרעת הורי. פעם השפיעה עליו הדודה מרים שיגנוב כסף מאבא ויתן לה, וכן "חסך" אצלה 40 רובל. אבא הרגיש שפעם בפעם חסר לו רובל, אבל לא ידע במי לחשוד, אני הייתי קטנה מאד; באחי לא חשד כי היה תמיד שקט ולא דרש כלום, ואבא התחיל לחשוד באמא שהיא צוברת לה "צרור" מיוחד. יום אחד היה על אבא לשלם שטר. הוא התחיל לדרוש מאמא שתתן לו את הכסף שחסכה. אמא המסכנה ידעה רק לבכות וגם הפעם פרצה בבכי. כשראה אחי את האסון שהמיט על הבית, קם וספר לאבא את האמת. נתרתח אבא ושפך את חמתו על הדודה מרים, אבל היא היתה מאותם הטפוסים שאינם נרתעים מגערות וצעקות וכדומה: הרי בין "הצדקניות" היא, בעלה לומד תורה והשי"ת לא יחשב לה שום דבר לעוון.

אמא סבלה מהדודה מרים גם מסבה אחרת: היא היתה קונה תמיד בחנותה, והדודה השתמשה בזה שאמא אינה יודעת לכתוב, והיתה מסדרת לה את החשבונות כרצונה, ולרוב היו אצלה חשבונות מזויפים, ואחרי כל אלה היתה מאשימה את אמא שאיננה בעלת-בית טובה ואינה יודעת איך לנהל את משק הבית…

הדודה טובה היתה מציקה לאמא בזה שהיתה מפריעה לה בסדור עבודתה, ותמיד מצאה לה טעם לפגם בעבודת אמא. לדודה טובה היתה בת יחידה וארבעה בנים. הבת היתה יפהפיה ומפני זה חשבה את עצמה לנכבדה מאד, למיוחסת הצריכה למשול בכל העולם.

הדוד אהרון נחשב בעירנו לגביר, בפרט בחוג המשפחה, ולאשתו היו תמיד טענות כלפי משפחתנו. אם חלתה או אם קרה לה איזה אסון, הרי אשמים כמובן בני המשפחה שנתנו בה "עין הרע". וכשראתה את אבא בסבלנותו ובדאגות הפרנסה לא עזרה לו "חלילה" בהונה, אלא טענה שבגלל שלמה לא תוכל למצוא חתן הגון לבתה…

לדוד אהרון היתה חנות גדולה של רהיטים וכלי זכוכית, החנות הגדולה בכל העירה, ובביתנו לא היו אפילו די כסאות לשבת. יום אחד בקשתי מאבא שיקנה כסאות. הלך עמי לחנותו של הדוד אהרון ובחרתי לי שני כסאות יפים. אבא שלם תכף ומיד את מחירם בשלמות. עברו כמה ימים והכסאות נעלמו מן הבית. חשבנו כי גנבו אותם, אבל אחר כך נתברר, שבא כומר לדוד אהרון לקנות כסאות. הלכה בתו בילה, שהדודה דאגה לה למצא חתן הגון, נכנסה לביתנו ובלי שאילת רשות לקחה את הכסאות ומכרה אותם: הרי לא נאה ללכת לחנות אחרת, כי מה יאמרו הבריות…

ובכל זאת לא ידעה משפחתנו טעמו של "ברוגז", ואחרי כל המריבות היו מדברים זה עם זה, כאילו לא אירע דבר. דברי הריבות נראו כדבר טבעי, הכרחי שאי אפשר בלעדיו… "מי שאינו יודע לריב אין לו שכל" - כך היו אומרים בני המשפחה, והם הלא כולם חכמים היו בעיניהם, והחכם מכולם - הדוד אריה.

בערמתו ביקש להוציא מידי אבא את הירושה. גם אבא היה איש חכם, אבל לא חכם להרע. הוא היה טוב לב וישר, והאמת תמיד נר לרגליו. ואלו הדוד אריה השתמש רק בערמתו. בשל הירושה פרץ בין שני האחים ריב קשה, שנמשך שנים רבות. הדוד אריה גר בבית סבא. הבית היה ישן. גגו - עשוי מקש וקירותיו נטו לפול. שום תקונים בבית לא עשה הדוד, כדי שתהיה לו אפשרות לבנות בית חדש. זכורתני שביום אחד התחיל הדוד לבנות את הבנין, ואבא לא הניח לו. עמד לו בן דודי והגרזן בידו ועבד, ובתוך המריבה הניף את הגרזן על אבא. נבהל הדוד, הוציא את הגרזן מידי בנו וסטר לו על לחיו: "במריבה שיש לי עם אחי אל יתערב איש!" ובאמת רק אבא והדוד היו ברוגז. הדודה הוסיפה לבוא אלינו, וגם אמא, אני ואחי היינו באים אל הדוד. כאילו אין שום ריב וקטטה.

בין הדודות מרים, טובה ואשת הדוד אהרון היו תמיד שנאה, קנאה, שקרנות ודבות רעות עד אין לתאר. לא כן היה אצל הדוד אריה. לו היה בית חרשת לגזוז וכל בני המשפחה עבדו בו. הדודה אסתר היתה אשתו השניה. היו לו ארבעה ילדים מאשתו הראשונה, וחמשה מן הדודה אסתר, ואיש לא הרגיש כי יש אם חורגת בבית.

יותר מכל בני משפחתו של הדוד אריה, אהבתי את גיטל, בתו הבכורה. היא היתה בעלת בית מצוינת ובעלת מדות טובות. מעולם לא דברה רעות על איש.

ככל בני המשפחה היה הדוד אריה מדבר רעות על אבא, ובגלל זה שנאתי אותו, אם כי לפעמים אהבתיו, משום שאהב את גיטל שלו. נדמה לי, כי הוא אהב בגיטל את אשתו הראשונה… וגיטל היתה תמיד עסוקה ומעולם לא היה לה פנאי לטיל.

[ ... ]

לבטי עבודה
מ"ד

פעם שלחה אותי עדה פישמן לחפור יסוד בבנין שעבדו בו רק בחורות, בשכונת צלינוב. באתי לעבודה שכבר עסקו בה כמה בחורות. שתי בחורות עשו עלי רושם מיוחד. אחת - בעלת קומה נמוכה, רזה ונושאת משקפים - חפרה כל כך יפה את האדמה שלא יכולתי לגרוע עין ממנה. זאת היתה טובה יפה. הבחורה השניה היתה יפהפיה אולם לא הרגישה כלל ביפיה; יותר מדי היתה עסוקה במריצה מלאה חומר, שהיה עליה להעבירה ממקום החפירה עד הבנין. היא עבדה ממש. אני התחלתי לחפור, אבל לא עבדתי כל כך יפה כמוה, וכעסתי על עצמי. הבחורות הרגישו בדבר והתחילו לנחם אותי שעוד חדשה הנני ועוד אתרגל לעבודה. עניתי להן: אמנם, חדשה אני בארץ, אבל כפועלת אין אני חדשה כלל. עמדתי רגעים מספר והתבוננתי בעבודתן. כחות לא חסרו לי ומיד התחלתי לעבוד כמוהן. לשמחתן לא היה גבול, וכל היום לא פסקו מלספר בשבחי: החלוצה החדשה יודעת לעבוד כמונו.

עבדתי ימים אחדים בעבודת חפירה. אחרי כן מצאה עדה פישמן תימני אחד מרצף והתחילה במשא ומתן אתו שילמד אותי לרצף, בתנאים אלו: שלושה חדשים אעבוד חנם, ואחרי כן עליו לשלם לי לפי המטר המרובע. אצל התימני עבדתי עבודת פרך. אני, יחד עם עוזרו, היינו מכינים את כל הטיט, וכשיצאו שניהם לעבודת הרצוף הייתי אני צריכה להגיש טיט לשניהם. אעפי"י כן לא באתי בטענות לשום איש. קויתי שאלמד את המקצוע. יש צורך רק בסבלנות.

עברו שלושה חדשים, והתימני היה צריך כבר לשלם לי בשכר עבודתי, אבל לא היה לו חשק לשלם. הוא היה בטוח שבמקומי תבוא בחורה אחרת ושוב יעבדו אצלו כמה חדשים חנם. הוא התחיל להציק לי באופן כל כך קשה שהייתי מוכרחה לעזוב את העבודה. באתי לעדה עצובה מאד: אחרי שלושה חדשים של עבודת פרך חנם לא הספקתי אפילו ללמוד את המקצוע, עדה נחמה אותי ואמרה לי שישנה מרצפת אחת, שהרבה בחורות למדו אצלה את המקצוע. זה לא כבר גמרה אצלה קבוצת-תלמידות אחת, ועכשיו היא מקבלת קבוצה שניה. עדה סדרה אותי בקבוצה זו. לא היו מלים בפי להודות לה. כשהתחלתי להודות לה, אמרה לי: תודתך היותר טובה תהיה רק בזה שתעזרי לבחורות אחרות.

בקבוצת המרצפות נמצאו שרה רבינוביץ, אסתר ברגמן, צפורה בוייבסקי ואני. המורה שלנו היתה צפורה ברן. היינו משלמים לה 40 גרוש ביום, והיא היתה עובדת יחד אתנו. משכרנו בעד מספר המטרים שהיינו מרצפות, נכינו קודם-כל את הכסף אשר שלמנו לה, ואת השאר חלקנו בינינו.

בזמן הראשון היה לנו גרעון, ובקושי התחלנו להרויח חמשה גרוש ליום. לדעת צפורה ברן היה על הבחורות לעבוד רק בקבוצה אחרי הלימוד (למעשה לא היתה אף קבוצה אחת שלא נתפזרה אחרי-כך), ובהתאם להשקפתה זו היתה נוהגת ללמד בעקר רק בחורה אחת, כדי שאחרות תהיינו תלויות בה, והקבוצה תתקיים. ברם, זו שרכשה לה את ידיעת המקצוע לא התחשבה באחרות, ויצאה ראשונה מהקבוצה. גם בקבוצתנו רצתה צפורה ברן לעבוד לפי השקפותיה, והתמסרה בעקר ללמד את שרה רבינוביץ. אסתר לא התענינה כל כך בעבודה, צפורה בוייבסקי עבדה מתוך הכרח. היא ידעה שבקרוב תצטרך לעזוב את העבודה, ורק כל זמן שהיא עובדת בקבוצה - גם החבר שלה עובד אתנו בתור מגיש. אני לא הסכמתי בשום אופן לותר על המגיע לי. שלמתי לה כמו השאר ודרשתי ממנה שתלמד אותי כשם שהיא מלמדת את רבינוביץ. צפורה ברן ניצלה אותי קשה מאד, תמיד כעסה עלי, ולא היתה שבעת רצון מעבודתי. הייתי אובדת עצות, אך אמצתי את רוחי. נזכרתי בלמודי בבית הספר. אז האמנתי במורה, ועכשיו האמנתי בי בעצמי, ובתקותי שאלמד את המקצוע ואדענו - החרשתי כל הזמן. לא פעם רגזו התלמידות בראותן איך צפורה ברן מנצלת אותי.

חברה של ציפורה, בוייבסקי, נוצרי רוסי, בחור ישר מאד שבא ארצה כציוני וסבל יחד עם כל החלוצים באהבה ובהתמסרות, דוקא הוא אמץ את רוחי לסבול מצפורה ברן. בשעה שהיתה הולכת לאכול, או כשהיינו הולכים הביתה בלעדיה, היה בוייבסקי מתבדח על חשבונה. הוא כנה אותה "בלטה" (מרצפת) לפי שהיתה רזה מאד, ובפניה היה אומר לה שאין לה לב בשר, כי אם לב אבן: רק חול עם מלט וסיד.

עדה פישמן בקרה אותי פעמים אחדות בעבודתי. אחרי כל בקור כזה היתה צפורה מבליטה לפני את ערכה ועמדתה. יראה היתה שמא אתפוס את מקומה אצל עדה פישמן, אם כי לא ספרתי לה כלום על התנהגותה של צפורה אתי. קשה היה לי לדבר על אחרים, ואפילו לספר את האמת; מוטב היה לי לסבול מאשר להלשין על אחרים.

צפורה בוייבסקי היתה הראשונה שעזבה את הקבוצה שלנו, כי בינתים היתה לאם. מצבה החמרי היה קשה מאד, אך צפורה ברן לא התחשבה בזה כלל. ואך עזבה צפורה בוייבסקי את הקבוצה פטרה מהעבודה גם את בוייבסקי. כל הסבל שגרמה לי ברן השפיע עלי אך מעט, וכל כמה שארכו ימי שבתי בתל אביב, כן הלכה הרגשתי הלוך וטוב. תל אביב היתה תמיד נושאת צורה חגיגית, ובכל היותי עצובה בבית ואף רעבה, אם רק יצאתי לטיל ברחוב או על שפת הים - הייתי שוכחת את כל צרותי. כל דבר הביא לי הנאה ונחת-רוח. ביחוד נהניתי לשמוע דבורם העברי של הילדים.

אמא שלי היתה בזמן הראשון מכבסת לבנים. גם היא היתה מרגישה את עצמה בטוב. היא ידעה שבגולה היו מביטים על כובסת בעין רעה מאד. אך פה בארצנו הרגישה את עצמה בטוב, כי ראתה שאין איש מתביש בעבודה. בגולה היתה אמא מתאוננת על חוסר דברים שונים, אבל ללכת לעבודת חוץ התבישה, וככה סבלה מחסור, ובלבד שלא לעבוד בחוץ. לא כן בארץ ישראל: פה הרגישה את עצמה חפשיה, כבן אדם שאינו תלוי באחרים.

יסורים
מ"ה

אחרי עבודת יום הייתי הולכת לשעורי ערב לגמנסיה הרצליה. ערב אחד, אחרי השעורים, שמעתי בפרוזדור שקוראים לי בשמי; הפניתי את ראשי והנה - ח. ו. שהתודעתי אליו בקושטא בין המהגרים. צעיר זה גמר את המחלקה לרפואה, אך עזב את מקצועו והתחיל ללמוד נגרות. הוא היה אומר שארץ ישראל אינה זקוקה לרופאים, אלא לפועלים, והתחיל ללמוד נגרות. אבל כבואו ארצה ראה שלא יוכל להיות נגר. וארץ ישראל הרי זקוקה גם לרופאים - ועל כן הסתדר כרופא. כשפגשתי אותו בקושטא כנגר מצא חן בעיני מאד. אחרי כן, כשפגשתי אותו בתל אביב כרופא, הרגשתי את עצמי רחוקה מאד ממנו.

יצאנו החוצה לטיל; האויר היה נהדר ונעים. זה היה באמצע החורף אחרי הגשמים. השמים בהירים, ואור הירח האיר את כל תל-אביב, וחדר אף לסמטאות הנדחות ביותר… החלוצים שרו ורקדו בחוצות. איש לא היה עיף מעבודה קשה ומרעב. שנינו טילנו על שפת הים ודברנו הרבה על המצב בארץ, ועל עמדת הפועל והפועלת. כשנודע לו באיזו עבודות אני עסוקה - התנגד לכך כרופא וטען שהבחורות אסור להן לעבוד עבודת פיזית קשה, לפי שהיא מזיקה לאשה. קודם כל עליה להיות אם בריאה; זה חשוב לעצמה וחשוב לבנין הארץ. אני התנגדתי לו בכל. הסברתי לו שמוטב שהגוף יסבול ולא הנשמה. אם הבחורה תתחיל להיות בררנית בעבודות: זה קשה וזה קל, זה מתאים וזה לא וכד', - לא תשיג לעולם את מטרתה ולא תהיה לבן אדם חפשי ועצמאי.

מאותו הערב היה מחכה לי כמעט כל ערב על יד הגמנסיה, והיינו הולכים יחד לטיל. הוא באר לי תמיד את תופעות החיים, שלא היו מובנות לי. גם השאיל לי הביתה ספרים טובים, והיינו קוראים בהם יחד; היינו חברים טובים.

פעם אחרי השעור חכה לי כרגיל. בחוץ היה רוח גדול וגשם חזק, ודוקא אז תקפני חשק לראות את הים. בשמעו את רצוני זה, הביט אלי בצחוק ואמר לי: "את יכולה ללכת, אבל אני אלך הביתה".

הלכתי לבדי אל שפת הים. אך ח. ו. לא הלך הביתה: הוא הלך אחרי, אבל השתדל להיות כרואה ואינו נראה. הרגשתי שהוא הולך אחרי. לא רחוק משפת הים עמד צריף קטן, בשביל המשטרה. שום בית לא היה בנוי שם. שוטר אחד השגיח בי ולא נתנני ללכת הלאה. באותו רגע נגש ח. ו. אלינו. השוטר פנה הצדה, ואנו שנינו הלכנו לשפת הים. עמדנו על יד עמודי הקאזינו. רגעים אחדים עמדנו בלי דבור, הסתכלנו בגלי הים הרועשים, והיינו מוקסמים מקולות המים האדירים. ח. ו. שתק, ואני אמרתי לו: התבונן היטב לים, שהוא עולם מיוחד בפני עצמו. אינני יודעת למה אני אוהבת את הים. על שפת הים אני רוכשת לי איזה רגש חפשי שאין להביעו באומר ודברים. ח. ו. החריש ולא ענה דבר. שתיקתו לא נעמה לי. פרצתי בצחוק ואמרתי לו: "למה באמת הלכת אחרי משוגעת כזו? מי רוצה לראות את הים הרועש? כולם אוהבים לראות את הים השקט". הוא הביט ישר לתוך עיני, לקח את ידי ואמר: "את אוהבת את הים הרועש והזועם, מפני שאת דומה לו: תמיד את זועמת ורועשת".

- "ואין זה מוצא חן בעינך?" שאלתי.

הוא הצטחק וענה לי:

- "להפך, לכן אני אוהב אותך, הניה. התדעי למה הלכתי אחריך? כשם שהים עכשיו לא יוכל לשקוט, כך לא אדע גם אני שלו בנפשי, מהרגע שראיתיך בקושטא בין המהגרים, חלשה עם המקל ביד, מחפשת את משרד בית החלוץ. את זוכרת? בקשת ממני מעט מים לשתות, ואני נתתי לך תיכף. מאותו רגע אני אוהב אותך".

הוצאתי את ידי מידו. איזו עצבות תקפתני. תמיד חשבתי את ח. ו. לחבר טוב. לא חשבתי מעולם שיש לו רגש מיוחד אלי.

עניתי לו ישר: "אינני אוהבת אותך, ואינני רוצה לבלבל לך את המח. איך אתה, רופא, יכול לאהוב בחורה כל כך פשוטה כמוני? אני יכולה לאהוב בחור פשוט כמוני, שנוכל לעבוד שנינו יחד. שנינו נוכל לעבור להתישבות, נחרוש יחד, נזרע יחד, ויחד נקצור את התבואה. נגור יחדו בבית קטן שבעצמנו נבנה לנו. אני אעזור לו בחוץ בכל עבודותיו, והוא יעזור לי במשק הבית בכל. לשנינו תהיה השקפה אחת, ויחדו נוכל להלחם במכשולים שיעמדו בדרך חיינו".

כל זמן שדברתי לא הפסיקני, ואחרי כן אמר לי: "את רואה, הניה, עד כמה את תמימה. אינך מכירה את החיים. וגם את עצמך לא תדעי. לו באמת היית כל כך פשוטה, כאשר אמרת עכשיו, ודאי שלא הייתי מתאהב בך, וגם לו התאהבתי בך לא הייתי רוצה להתקשר אתך. אבל בך יש יותר עדינות מאשר בזו שלמדה הרבה. אין את כה פשוטה כאשר אמרת. יש בך הרבה פשטות מלבבת, והיא היא שמושכת אותי אליך. גליתי לך את רגשותי, אך אין אני דורש ממך כלום. נוסיף להיות חברים טובים כמו שהיינו עד עכשיו".

עניתי לו: "לא אוכל כבר להיות אתך חברים כמו עד עכשו. מחשבות זרות תהיינה תמיד במוחי. אני חושבת שאם אחד אוהב ואינו אהוב - מוכרחה החבילה להתפרד. אין להמשיך את האהבה יותר ויותר, כי סופו של דבר כזה - טרגדיה. אתה מתוך אהבה אינך רואה דבר. תאר לך חיים כאלה: אנו שנינו מתקשרים, ולא נוכל ללכת להתישבות יחד: הן גם הרופא מביא תועלת לאנושיות. אני לא אוכל בשום אופן להתרגל לחיי גברת בלא עבודה. אתה לא תרצה שאני אסבול ותעזור לי לסדר גן על יד הבית וגם לול עופות. אני עובדת במשק בית, ואתה עובד במדיצינה שלך. ראשית אתה מתחיל לסבול מפני שאיני מתקשטת ככל הגבירות. ושנית אתה בא הביתה ומתחיל לספר לי על אודות החולים שלך. אתה רוצה לספר לי עוד ועוד, אבל איני יכולה להקשיב לך. זה משעמם אותי; בשבילי מענין ונעים לספר לך על אודות המשק שלי. בתחילה אתה שומע לדברי ויחד עם זה הנך חושב איך בן אדם יכול לדבר כל כך הרבה על אודות דברים כל כך קטנים. סוף סוף מתפקעת סבלנותך, ואינך יכול עוד להקשיב לדברי. באופן כזה מתחיל האחד להמאס על השני, ולא יוכלו לחיות יחד בשלום ובשלוה".

הוא אמר לי בצחוק: "אין את אוהבת אותי מפני שאני רופא?" עניתי לו: "כמעט שזו היא הסבה".

אחרי זה הוספנו לטיל יחד, אך על אודות רגשותיו אלי השתדל לא לדבר וגם לא לרמוז לי עליהם אף כלשהו.

מ"ו

בחורף לא היתה אפשרות לעבוד כל יום: הגשמים הפריעו הרבה. ביום גשם אחד הלכתי לבקר את רחל. מלבדה לא היה אז איש בבית, ובהיותנו שתינו יחדו היתה רחל מספרת תמיד על חייה בגולה לעומת החיים בארץ. באמצע השיחה דפקו בדלת, ושני בחורים נכנסו. אחד גבוה ורחב גרם, בעל שערות בלונדיניות ופנים אדומים. הכירו בו מיד שהוא מלא חיים, שוקד על האכילה ואוהב לבלות יפה את הזמן; אף קורטוב של רוחניות לא נכר בו. הרושם הראשון שעשה הבחור הבלונדיני היה נכון. על אודות השני לא יכלתי להסיק דבר. הוא בעל קומה בינונית, רזה ושחור ובעל עינים שחורות. רציתי להתבונן בו, אבל איזה רגש מוזר תקפני, רגש בלתי מובן אף לי לעצמי. רחל הציגה אותי לפני שני הבחורים, שהיו בני-עירה לבעלה. בני משפחת הבחור השחור (להלן יכונה - נ') היו ידועים לי. הם היו קרובים-רחוקים של אמא אולם בגלל הרגש המוזר שתקפני לא יכולתי לדבר עמו אף מלה אחת, אף כי בחפץ לב הייתי מזמינה אותו לביתנו. בכלל הייתי רגילה לבקורים של הרבה חברים וחברות, ודוקא ברגע זה לא רק שלא הזמנתי אותו, אלא אף לא יכולתי לשבת שם במנוחה וקמתי כדי ללכת הביתה. נ' התחיל לדבר אלי אך לא עניתי לו כלום, והלכתי הביתה. אולם גם בבית לא מצאתי מנוחה. רגש מוזר משכני לשוב ו לראות את נ'. איזה כח נסתר דחפני אליו.

בלילה ההוא לא ישנתי כלל ובקושי עבדתי למחרתו. היום ארך בעיני יותר מכל הימים. אחרי העבודה הספקתי להתרחץ ולהתלבש במהירות (לא יכלתי לאכול כלום) ורצתי לרחל (לפני כן הייתי מבקרת אותה לעתים רחוקות מאד). לצערי לא מצאתי בחדרה את נ'. איזו עצבות תקפתני בהרגישי מהו נ' בשבילי. ישבתי אצל רחל עד שעה מאוחרת בלילה, והלכתי הביתה עצובה מאד.

בשבת בבקר, אם אך לא היתה אז איזו אספה, הייתי יושבת בשדרות רוטשילד וקוראת. בשבת זו לא יכולתי בשום אופן לשבת במנוחה בגן. הרגש המוזר משכני לרחל. הלכתי אליה ומצאתי שם את נ'. שמחתי היתה גדולה מאד וגם הוא שמח בי הרבה. הוא לקח ממני את הספר ובו היתה פתקה שבה רשמתי את המלים שלא היו מובנות לי. נ' לקח את הפתקא, ולי היה לא נעים שיקרא את שגיאותי. אמרתי לו שאסור לקרוא את הפתקה. אבל כל דבר אסור מושך כידוע את הלב, וגם הוא רצה דוקא לקרוא את הפתקה. רציתי להוציאה מידיו, אבל הדבר היה מן הנמנע. התחלתי לצחוק ואמרתי שאם יקרא את הפתקא יתביש בפני עצמו. הוא לא האמין לי, כי סבור היה שאין זה אלא מעשה ערמה מצדי. אבל כשהתחיל לקרא את הפתקה התאדם: לא היה לו מה לקרוא בה. פרצתי בצחוק עוד יותר גדול, ואמרתי לו: "התראה? לא רצית להאמין לי". הוא לא ענה לי כלום, רק העיף בי איזה מבט מוזר שלא יכולתי להבינו, ותכף יצא מהחדר מבלי לומר דבר. מצב רוחי היה אז טוב כל היום.

בשבת לפנות ערב טילתי עם חברותי, ובדרך פגשתי את נ' עם חבריו השבים ממגרש כדור-הרגל. רציתי ללכת בדרכו, אך החברות התנגדו. עזבתי אותן והלכתי הביתה. בבית חכה לי ח. ו. בקשתי ממנו סליחה, באמרי שאני מוכרחה לגשת לאיזה מקום. עזבתי אותו והלכתי לרחל. באותו הערב לא בא נ' לרחל, והייתי עצובה מאד. ביום ראשון לא הלכתי לשעורי ערב, ואחרי העבודה הלכתי ישר לרחל, אך לא מצאתי שם איש. ישבתי עצובה מאד, בלא תקוה לראות את נ'. עוד אני יושבת שקועה במחשבותי - והנה דופקים בדלת; נכנס צעיר אחד, ואחריו נ'. הוא שמח לקראתי ובקש ממני שלא אלך לשום מקום: חבריו מסדרים נשף לכבודו והם יבואו כולם לרחל בעוד שעה או שעתים. שמחתי, כמובן, להזמנה זו והבטחתי לו לחכות. כעבור שעתים באו כעשרה בחורים. הם הביאו אתם כל מיני מגדים ומטעמים וגם יין. אני ידעתי לשתות הרבה יין מבלי להשתכר. אך באופן פרינציפיוני לא שתיתי יין בשום נשף. אהבתי להתלוצץ ולצחוק הרבה בין החברה, אך בשום אופן לא רציתי להענות לבקשת הבחורים שאשתה מעט יין, כי ידעתי את יחס החברה לבחורה צחקנית השותה יין.

לאחר שהבחורים גמרו את שתית היין (כמעט כולם היו בסרבאים וידעו לשתות הרבה יין, גם רחל שתתה אתם) שלחו להביא ליקור. חשבתי שזהו מין קואס, וכשהביאו את הליקור שמחתי מאד ואמרתי שהפעם באמת אשתה. כל הבחורים שמחו בראותם שלקחתי לי כוס גדולה ובקשתי שימלאוה לי. הבחורים החליפו מבטים איש עם רעהו, ובקשתי נתמלאה בן-רגע. כל אחד נתן לי קצת מכוסו עד שכוסי נתמלאה, התחילו לשתות "לחיים". הגשתי את הכוס לפי, וראיתי מיד כי זה יין שרף, באופן אינסטינקטיבי פרצתי בקריאה "אמא!" הרגשתי את עצמי נעלבת מאד, כי ראיתי מה בקשו הבחורים לעולל לי: לעשותני לשכורה.

מהרתי ויצאתי החוצה. בחוץ היה חושך, השמים היו מעוננים מאד וקשה היה להכיר בן אדם. ראיתי רק כי מי שהוא מתהלך על יד הבית ורציתי לדעת מי זה, אך עוד אני עומדת ומסתכלת והנה נגש אלי ח. ו. הוא חכה לי כרגיל על יד הגמנסיה, ובראותו שאינני, הלך לביתנו. הוא ידע שאני מבקרת לפעמים את רחל, ובימים האחרונים בכלל לא מצאה התנהגותי עמו חן בעיניו. הוא רוצה לדעת את הסבה, מה מושך אותי לרחל זו; לפיכך נגש לבית רחל ומרחוק כבר שמע את צחוקי. לא הרהיב עוז בלבו להכנס הביתה, רק התבונן דרך החלון וראה שיש איזה נשף. מצב-רוח רע תקפו, ולא יכול ללכת לביתו, רק התהלך מסביב לביתה של רחל. כשיצאתי החוצה הכיר אותי תיכף ונגש אלי… הרגשתי את עצמי ברע, כאשמה לפניו, ובקשתי ממנו שיחכה לי חצי שעה בחוץ עד שאצא.

חזרתי אל הנשף וישבתי שם רגעים אחדים. אחרי כן הזמנתי את הבלונדין לרקוד. זה לא היה ריקוד; זה היה, כמו ששרו אז, "להשתגע עד הסוף". באמצע הרקוד שמעתי שריקה, נפרדתי מנ' והזמנתיו שיבקר אותנו. גם הוא הזמין אותי לבוא לירושלים, כי שם עבד כסבל על יד הרכבת. אתו עבד גם אחד מחברי, שהייתי אתו בבית החלוץ בקישינוב. מסרתי על ידו ד"ש לחבר וחזרתי הביתה עם ח. ו.

נגשתי עד שדרות רוטשילד, וישבנו על הספסל הראשון שנזדמן לנו. הגן היה כמעט ריק מאדם. רק זוגות בודדים נראו פה ושם ודברו בשקט. לעתים רחוקות נשמעה גם נשיקה. ספרתי לח. ו. את העלבון שהעליבוני בני החברה הזאת. הוא חקר מפי על פרטי הענין, וכשספרתי לו הכל אמר לי: "הרי את שואפת לחברה פשוטה! בחברה אינטליגנטית היו אומרים לך מיד שזה יין שרף, ולו רצית להשתכר היו מזהירים אותך על זה". לא עניתי לו דבר, אך פרצתי בבכי. אז הוא הבין עד כמה הכאיב לי הדבר, ולא ידע במה יתקן את שגיאותיו. מיד קם ממקומו ובקש ממני סליחה, אך בראותו כי אני מחרישה ואיני משיבה דבר - התהלך אנה ואנה ממש כמשוגע. כאשר נרגעתי אמרתי לו: "לא הם האשמים, אשמתי היא.

כשטעמתי וראיתי שזה יין שרף - היה עלי לשפוך על השולחן את כל הכוס, ואז היו מרגישים בעלבוני ונזהרים מעשות כזאת בפעם אחרת. ואמנם, באותו הרגע חשבתי לעשות כך, אבל דבר מה מנעני מזאת". ח. ו. התחיל לחקרני מה היה הגורם המונע. בתחלה לא רציתי לספר לו על אודות נ', אבל גם לרמות אותו לא יכולתי. הרגשתי שאני אוהבת את נ' וסוף סוף אצטרך לגלות לו את הדבר. החלטתי שמוטב לגלות לו את הדבר במוקדם, ואמרתי לו: "שם יש בחור אחד שהתאהבתי בו, ואיני יודעת אם הוא הוא שסדר את כל הענין". שאלתו הראשונה של ח. ו. היתה: "האם בחור פשוט הוא?" וכשעניתי לו שהוא פועל לקח ח. ו. את ידי, הסתכל ישר בעיני ואמר לי: "הניה! אני אוהב אותך, אבל להפריע את אשרך איני רוצה. אנו נפרד עכשו, רק דבר אחד אבקש ממך: אל תשכחיני. לעולם אהיה ידידך, ואם תהיי זקוקה לאיזה דבר תמיד אעמוד לשרותך. אני מודה לך שהתיחסת אלי באופן כל כך חפשי ולא לעגת לרגשותי".

בתשובה לדבריו אלה אמרתי לו, כי אין כל צרך להודות לי. "לא הברכה עושה את האדם לישר, ולא הקללה עושה אותו למזויף. כל בן אדם יש בו יופי משלו". באותו הערב נפרדתי מח. ו. ולעתים רחוקות היינו נפגשים.

© כל הזכויות שמורות

חיי פועלת בארץ - הניה פקלמן