» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים במרץ 2007       חזור

על ההשתעבדות מרצון
מאת: אטיין דה לה בואסי
Discours de la servitude volontaire - Etienne de La Boetie

ההוצאה: נהר ספרים אטיין דה לה בואסי (1563-1530), הוגה דעות צרפתי צעיר, אמיץ ומקורי, הוא האיש שמישל דה מוֹנטן הגדיר כ"אדם הגדול ביותר במאה שלנו" ושעל אודותיו כתב את המסה הנודעת שלו "על הידידות". לה בואסי הוא האינטלקטואל האירופי-מערבי הראשון שהגה במאמרו "על ההִשתעבדות מרצון" את רעיון ההתנגדות האזרחית הלא-אלימה לדיקטטורה המנוגדת לטבע האדם. בטקסט החתרני-אוונגארדי הזה, שאותו כתב בטרם מלאו לו 18, לַה בּוֹאֶסי פרץ דרך להוגים ולאישים שצמחו מאות שנים אחריו: רוּסוֹ, ת'ורו, גנדהי, מרטין לות'ר קינג ואחרים, ובמקביל גם לזרמים הלא-אלימים בתנועות האנרכיסטיות למיניהן ולסוגיהן.

הטקסט הזה, שגילויו המענג מסעיר את דעתם של משכילים ואינטלקטואלים בכל דור ודור, שומר על רלבנטיות נצחית לכל תחומי החיים שבהם מתקיימים יחסי שליט-נשלט המבוססים על שעבוד והשתעבדות בין בני אדם באשר הם: מבוגרים וילדים, גברים ונשים, רוב ומיעוט, עשירים ועניים, חזקים וחלשים וכמובן שלטון ואזרחים-נתינים.

"כיצד ייתכן שבני אדם רבים כל כך סובלים לעיתים תכופות רודַן, שאין לו כוח אחר מאשר זה שהם עצמם העניקו לו, ואשר אין ביכולתו להזיק להם יותר מאשר הם מוכנים לשׂאת, ואשר אינו יכול היה להרע להם כלל אלמלי היה להם נוח יותר לסבול ממנו מאשר להתנגד לו?"

על ההשתעבדות מרצון מאת אטיין דה לה בואסי בהוצאת נהר ספרים, הספר רואה אור בסיוע שגרירות צרפת בישראל - המכון הצרפתי במסגרת הפרוייקט "אליעזר בן יהודה". מצרפתית: ראובן מירן, אחרית דבר: אלי בר-נביא, עטיפה קדמית: אֶז'ֶן דֶלַקרוּאה, "נערה יתומה בבית קברות", שמן על בד, 103 עמודים.

איננו מתגעגעים אף פעם למה שלא היה מעולם ברשותנו
עוגמת הנפש אינה באה אלא אחרי נחת הרוח; ותמיד, בעת שמתוודעים אל הפורענות, נלווה לכך זִכרהּ של הנאה שחלפה. איננו מתגעגעים אף פעם למה שלא היה מעולם ברשותנו.

מטבע האדם הוא להיות חופשי ולשאוף לחירות, אך הוא מסתגל על נקלה למשהו אחר כאשר חינוכו מורה לו זאת. איננו מתגעגעים אף פעם למה שלא היה מעולם ברשותנו.

נאמר, אפוא, כי הגם שכל הדברים הופכים לטבעיים כאשר האדם מתרַגל אליהם, נותר עדיין חלק אחד בטבעו שאינו משתוקק אלא לדברים פשוטים ולא משתנים. כך שהסיבה הראשונה לעבדות מרצון היא ההרגל. זה מה שקורה לסוסים המעולים ביותר, שתחילה נושכים את מתג רִסנם ומאוחר יותר משתעשעים בו, אלה שזה לא מכבר רקעו ברגליהם ובעטו מתחת לאוכף, נרתמים עתה כאילו מעצמם, ומלאי גאווה הם מתנפחים ביוהרה מתחת למרדעת. איננו מתגעגעים אף פעם למה שלא היה מעולם ברשותנו.

הם אומרים שהם משועבדים מאז ומתמיד, ושאבותיהם חיו כך. הם חושבים שמחובתם לשאת בעול, משתכנעים בכך באמצעות דוגמאות, וככל שהזמן נוקף הם מבצרים במו ידיהם את שלטונם של אלה הרודים בהם. איננו מתגעגעים אף פעם למה שלא היה מעולם ברשותנו. אך האמת היא שהזמן החולף אינו מַקנה לעולם זכות להרע. הזמן רק מַעצים את העלבון ואת הנזק. תמיד יהיו מי שנולדו מוצלחים יותר מאחרים, מי שחשים בכובד משקלו של העול ואינם יכולים להימנע מלזעזע אותו, שאינם ניתנים לעולם לאילוף, ואשר כיוליסס מבקשים בים וביבשה לראות שוב את העשן המיתמר מארובת ביתם ואינם מתכוונים לשכוח את זכויותיהם הטבעיות, את מקורם ומוצאם ואת מצבם הראשוני, והם ממהרים ומשתדלים לטעון להם בכל הזדמנות.

איננו מתגעגעים אף פעם למה שלא היה מעולם ברשותנו. הללו, שהנם בעלי תבונה צלולה ונפש מפוכחת, אינם מסתפקים, כמו הנבערים מדעת, במה שמצוי מתחת לקצה אפּם מבלי שיביטו קדימה או לאחור. הם נזכרים בדברים שהיו וחלפו כדי לדון בהווה ולחזות את העתיד. הם אלה שאת אופיים הטוב מטבעו עידְנוּ עוד יותר באמצעות הלימוד והידע. האנשים הללו, גם אם תֹאבד החירות ותיעלם כליל מן העולם הזה, ידמיינו אותה בעיני רוחם, יחושו בה ויתענגו עליה, והם בוחלים בשעבוד גם כאשר הוא עוטה עטיפה יפה ככל שתהיה. איננו מתגעגעים אף פעם למה שלא היה מעולם ברשותנו.

הטורקי הגדול יודע היטב שספרים ומחשבה הם המעניקים לבני האדם יותר מכל דבר אחר את תחושת הכבוד לו הם ראויים ואת השנאה לרודנות. בארצו, כך הבנתי, אין למצוא אנשים מלוּמדים ואף אין לו כלל עניין שיהיו. הלהט והתשוקה של אלה שהם עדיין, למרות הנסיבות, חסידיה של החירות, נותרים בדרך כלל ללא תוצאות, גם ללא קשר למִספרם, כיוון שאי אפשר לשמוע את קולם. הרודנים גוזלים מהם כל יכולת לעשות, לדַבֵּר ובמידה מסוימת גם לחשוב, והם נותרים מבודדים בחלומותיהם. לא בכדי התלוצץ מוֹמוּס , האֵל המתבדח, כאשר מצא פגם בָּאדם, מעשה ידיו של ווּלקָן , כיוון שלא יצר צוהר קטן ללבו שדרכו אפשר היה לראות את מחשבותיו... איננו מתגעגעים אף פעם למה שלא היה מעולם ברשותנו.

נטייתם הטבעית של האנשים הנבערים מדעת
זוהי נטייתם הטבעית של האנשים הנבערים מדעת, שמספרם גדול בדרך כלל בערים: הם חושדים באוהבם, ובוטחים במוליך אותם שולל. אל נא תאמינו כי יש בנמצא ציפור כלשהי שקל יותר לצוד אותה, או דג כלשהו שיצר הגרגרנות שלו למראה התולעת דוחף אותו לנשוך מהר יותר את קרס החכה, מאשר כל אותם עמים המתפתים בפזיזותם כי רבה ומשתעבדים בעבור כל דְבר הבל שמגישים לטעימתם. מה מופלא הוא שהם מתפתים כה בנקל בעבור ליטוף קל שבקלים. התיאטרון, המִשחקים, הפארסות, ההצגות, הלוּדָרים הנאבקים נגד חיות טרף בזירה, החיות המוזרות, עיטורי הכבוד, התמונות ושאר סוגי סמים למיניהם - כל אלה היו עבור העמים העתיקים בבחינת פיתיונות לשעבוד, מחיר חירותם השדודה, מכשירים בידי הרודנות.

באמצעי הזה, בדרך הפעולה הזאת, בפיתויים האלה, עשו הרודנים העתיקים שימוש כדי להרדים בעזרתם את נתיניהם הנתונים תחת עוּלם. וכך העמים, שדעתם נטמטמה עליהם, בהִתרשמם מיפִי הבילויים הללו, משועשעים ומסונוורים על ידי תענוגות הבל, התרגלו לשרת בנאיביות גרועה אף מזו של זאטוטים הלומדים לקרוא באמצעות תמונות מרהיבות.

הרודנים הרומיים שִכללוּ את האמצעים הללו בכך ששיתפו את יחידות הצבא במִשתאות ובכֵרוֹת שבהן פיטמו כהוגן את האספסוף המפקיר עצמו לתענוגות הקיבה יותר מאשר לכל דבר אחר. וכך אף המפוכּח ביותר מביניהם לא היה נוטש את פִּנכּת המרק שלו כדי להשיב את חירות הרפובליקה של אפלטון על כַּנהּ. כשהרודנים גילו רוחב לב בקוֹרֶט חיטה, בהִין יין, בסֶסטֶרציוּם אחד , היה זה מחזה מעורר רחמים לשמוע את הקריאות, "יחי המלך!" מגושמי השכל הללו לא העלו בדעתם כלל שלא השיבו לידיהם אלא מזער מן השייך להם, ושהרודן לא יכול היה להשיב זאת לידיהם אלמלי גזל מהם מלכתחילה.

עשוי היה אדם ללקט מטבע עלוב, לסבוא ולזלול במשתה הציבורי ולברך את טיבֶּריוּס ואת נֵירוֹן על רוחב לבם, וכשלמחרת היום נאלץ להפקיר את נכסיו לחמדנות, את ילדיו לזימה ואת דמו שלו לאכזריותם של הקיסרים המופלאים האלה, הוא לא פצה פה, לא הֶגה יותר מאבן, לא זיע יותר מבול עץ. כך מאז ומתמיד היה העם הנבער מדעת: מוכן ומזומן לתענוגות שאינו יכול לקבל בדרך הוגנת ובכך משחית את עצמו, בעוד שלעַוולה, כאב וצער אינו מגלה רגישות.

איני מכיר כיום אדם אשר לא יזדעזע ולוּ למשמע שמו של נירון, המפלצת המזוהמת הזאת, חלאת העולם. עם זאת צריך לומר, שאחרי מותו המזוויע כחייו של התליין הזה, של חיית הפרא הזאת - העם הרומאי המפורסם חש מורת רוח גדולה בהיזכרו במשחקיו ובמשתאוֹתיו, עד כדי כך שהיה נכון כמעט להתעטף בבגדי אבל. כך לפחות כתב טַקיטוּס , סופר מצוין ואחד ההיסטוריונים שבדבריהם אפשר לבטוח לחלוטין. ואין לחשוב את הדבר למוזר אם נזכרים כיצד נהג אותו עַם עצמו לאחר מותו של יוליוס קיסר, מי שחיסל את החוקים ואת החירות הרומית. דומני שמעל הכול שיבחו בדמות הזאת את ה"הומניוּת" שלה, ואולם זו הייתה הרת אסון לארצו יותר ממעשה האכזריות של הרודן הפראי ביותר שחי אי פעם, כי האמת היא שהמתיקות הארסית הזו היא שמהלה עבור העם הרומאי בדבש את שיקוי העבדות. ואחרי מותו, העם הזה, שעל לשונו עמד עדיין טעם מִשתאותיו וברוחו חי עדיין זיכרון פזרנותו, ערם את ספסלי הכיכר הציבורית כדי להעלותם לכבודו במוקד גדול, ואחר כך הציבו לו עמוד זיכרון כאבי האומה (כך נחקק בכותרת העמוד); וכך, בסופו של דבר, חלקו למת הזה יותר כבוד מן הראוי אף לחי, למעֵט אולי לאלה שהרגו אותו.

מעל הכול לא שכחו הקיסרים הרומיים להעניק לעצמם את התואר טְריבּוּן העם, כי זה נחשב לקדוש ומקודש, ומכיוון שנוצר כדי להגן על העם ולשמור על ענייניו נהנה מיוקרה רבה במדינה. בדרך זו הבטיחו לעצמם אמון רב יותר מבני העם, כאילו די להשתמש בתואר הזה מבלי להתייחס למה שנעשה בשמו.

גם בימינו יש הנוקטים בדרך דומה: אלה, לפני שהם מבצעים את פשעיהם החמורים ביותר מקדימים להם תמיד מספר נאומים יפים על טובת הכלל ועל הקלת מצבם של האומללים. לךָ, הו לוֹנגָה , הן ידועה היטב הנוסחה המוכרת בה הם משתמשים בתחכום רב למדי. אך האם אפשר לדבר על תחכום במקום שבו קיימת עזות פנים כה גדולה?

מלכי אַשוּר, ואחריהם מלכי מָדַי, נהגו להופיע בציבור לעתים נדירות ככל האפשר, על מנת לתת לעם להניח שיש בהם משהו על-אנושי; לאפשר לאנשים לשגות בחלומות ולהפעיל את דמיונם כדרכם של הניצבים בפני דברים הסמויים מן העין. כך אירע שאוּמוֹת רבות שנשלטו משך תקופה ארוכה על ידי המלכים המסתוריים הללו, התרגלו לשרתם, וככל שידעו פחות מיהו אדונם - ואם בכלל יש להם אדון - כך גדל רצונם לשרתו. הם חיו תחת אימתו של יצור שאיש לא ראה מעולם.

מלכֵי מצרים הראשונים כמעט שלא הופיעו בציבור מבלי לעטות לראשם זֶרֶד או נחש רושף. הם התחפשו ללהטוטנים, ובעזרת הצורות המוזרות הללו השרו כבוד והערצה על נתיניהם, אשר אלמלי היו כה טיפשים וכנועים היו צריכים לזלזל בהם או ללעוג להם. אכן מעציב לגַלות את כל שעשו הרודנים בזמנים עבָרו כדי לבסס את רודנותם; לראות באילו אמצעים קטנים הם השתמשו ותמיד הצליחו להטות אליהם את חסד ההמון עד שלא נותר להם אלא לפרושׂ את הרשת כדי ללוכדו בה. ככל שזלזלו יותר בהמון והוליכו אותו שולל כך שעבדו אותו ביתר קלות.

מה אומַר עוד ומה אדבר על דבר הבל נוסף, אליו התייחסו העמים הקדומים כאילו היה מטבע קשה? הללו האמינו באמת ובתמים שבוהן רגלו של פִּירוּס מלך אֶפּירוּס מסוגל לחולל ניסים ונפלאות ולרפא את חולי הטחול. ואף ייפו את המעשייה הזאת באומרם שכאשר שרפו את גווייתו של אותו מלך, נמצאה בוהן רגלו בתוך האפר לא שרופה ושלמה לגמרי. מאז ומתמיד יצר העם בעצמו את השקרים כדי להוסיף עליהם בַּהמשך אמונה מטופשת. מחבּרים רבים מאוד סיפרו על השקרים האלה; אפשר להבין ללא קושי שהם ליקטו אותם מתוך פטפוטי הרכילות בערים ובסיפורי הבדים של הנבערים מדעת. כך גם הנפלאות שחולל אֶסְפַּסיאנוּס כאשר שב מאַשוּר ועבר באלכסנדריה בדרכו לרומא כדי להשתלט על האימפריה: הוא הזקיף פיסחים, החזיר את מְאור העיניים לעיוורים, ועוד אלף דברים אחרים שבהם לא יכולים היו להאמין, לדעתי, אלא מי שהיו עיוורים יותר מאלה שלהם הוא הביא מזור.

אחרית דבר | אלי בר נביא
בשנת 1574 ראה אור אחד מאותם חיבורים חתרניים שהופיעו חדשים לבקרים בתקופה זו של מלחמת אזרחים: מעורר הצרפתים ושכניהם ע"י אוזביוס פילדלפוס קוסמופוליטוס, בצורת דיאלוגים. ה"דיאלוג" השני כלל את המאמר על ההשתעבדות מרצון, או נגד האחד, פרי עטו של אטיין דה לה בואסי. היה זה פרסום ראשון של הקונטרס של לה בואסי, קרוב לשלושים שנה אחרי כתיבתו ויותר מעשור אחרי שמחברו הלך לעולמו. שנתיים מאוחר יותר, ב-1576, הוא פורסם שוב, ושוב בקובץ של כתבים הוגנוטיים.

היה זה חומר נפץ פוליטי, ללא ספק. בעת כתיבתו, "חוקת-הנוהג" של הממלכה שגובשה במשך מאה שנים ויותר על ידי משפטני המלך קבעה שהמלוכה הצרפתית היא "אבסולוטית". היינו, המלך הוא ה"ריבון" במלוא משמעותו של המושג, כפי שהגדיר אותו גדול הוגי המדינה הצרפתים של המאה, ז'אן בודן, בספרו הקלאסי ששת ספרי המדינה (1576). ממלא מקום האל עלי אדמות, "קיסר בממלכתו" והמקור הבלעדי של החוק בה, מלך צרפת אינו מכיר בשום סמכות עליונה - לא במדינתו, שבה גבר בתהליך ארוך ועיקש על האצולה הפיאודלית, ולא מחוץ לגבולותיה.

כיצד אם כן צצים רעיונות רפובליקניים במוחו הקודח של נער שטרם מלאו לו, לפי עדותו של מונטן, שמונה-עשר אביבים? התשובה נעוצה באותה תנועה אינטלקטואלית אירופית הספוגה בספרות עתיקה, זו שאנו מכנים בשם "הומניזם". כמו נערים רבים אחרים ברחבי אירופה, בני המעמדות הגבוהים, לה בואסי ניזון מספרות יוונית ורומית. הוא גם תרגם בעצמו מכתבי קסנופון ופלוטרך. שם, בכתבי העתיקים, הוא הסתחרר מרוח החירות הרפובליקנית. אתונה ורומא מילאו את האוויר שאותו נשמו בני-טובים בעידן הרנסנס.

ידידו הטוב של לה בואסי, והנודע ממנו, מישל דה מונטן, שירש את ספרייתו ואת כתבי-היד שלו, פרסם את תרגומיו בפריס, ב-1572, וכן עשרים ותשעה סונטים מפרי עטו שאותם כלל בפרק העשרים ותשעה של מסותיו. אולם הוא נמנע מלפרסם את המאמר על ההשתעבדות מרצון. הוא נימק זאת בעצמו בפרק העשרים ושמונה של המסות, שאותו הקדיש ל'ידידות'. ידידות מופלאה הייתה זו שקשרה אותו ללה בואסי, אחת הבודדות שנותרו חרותות בדפי ההיסטוריה ושאותה תמצת במשפט מפורסם האומר הכול: parce que c'etait moi, parce que c'etait lui, "כי זה הייתי אני, כי זה היה הוא". לכאורה, מה טבעי יותר מאשר להוציא לאור את חיבורו החשוב ביותר של ידיד מעין זה? שהרי כאשר הוא, מונטן, לדבריו צייר לא מוצלח של מרקם החיים, חיפש "תמונה עשירה, מלוטשת ועשויה לפי מיטב האמנות", הוא מצא אותה דווקא שם, במאמרו של לה בואסי: "...מאמר שאותו כינה 'ההשתעבדות מרצון'; אבל אלה שלא ידעו אותו כינו אותו, בצדק, 'נגד האחד'. הוא כתב אותו כמעין מסה, בשחרותו, לכבוד החירות ונגד העריצים..." אך אם מונטן משבח את החיבור, הוא גם חושב שאין הוא מייצג את מיטב יכולתו של איש שהיה לדבריו המוכשר בדורו. אבל זה כל מה שהוא הצליח למצוא בעיזבונו, מלבד הכתבים שפרסם. מדוע, אם כן, הוא לא הוציא גם אותו לאור?

ובכן, משום ש"אלה השואפים לשנות את צורת ממשלנו", קרי ההוגנוטים, ניכסו אותו לעצמם על מנת להשתמש בו לחתור תחת אשיות המדינה. זוהי מעילה באמון והוא, מונטן, אינו רוצה לקחת בה חלק. לדבריו, המאמר עצמו אינו אלא "תרגיל בית-ספר", אשר נכתב על ידי לה בואסי "בילדותו". לא שחבֵרו לא האמין במה שכתב, הוא הרי היה איש מַצפון ומצפונו לא היה מתיר לכתיבתו לסתור את לבו. הלא אין ספק שהוא היה מעדיף, ובצדק, להיוולד בוונציה ולא בסרלא - ונציה, כידוע, נהנתה ממשטר רפובליקני. אך הוא היה, בעת ובעונה אחת, אזרח מצוין שדאג לציית לחוקי ארצו וסלד מעומק לבו מ"תהפוכות הזמן וחידושיו" - תרגום כמעט מדויק של המושג הרומי res novae, הווה אומר "מהפכה". קיצורו של דבר, מונטן ביקש להגן על זכר ידידו.

הזמן אכן היה מלא ב"תהפוכות וחידושים" - תקופה מהפכנית במלוא מובן המלה. הקונטרס של לה בואסי נכתב בארץ שאמנם התנסתה כבר בלא מעט מהומות על רקע דתי, אך מלכה, אנרי ה-2 לבית ולואה (Valois), היה מלך בוגר ששלט במלוכה יציבה. הוא פורסם תחת שרל ה-9, בנם השני, חלש אופי ונטול יורש של אנרי ושל קתרין דה-מדיסיס, ובשיאן של מלחמות הדת, אותה מלחמת אזרחים שעתידה להימשך קרוב לארבעים שנה ושאיימה להחריב את המלוכה עצמה. אם המונרכיה הצרפתית הייתה עדיין "אבסולוטית" לכאורה, למעשה היא התקשתה מאוד להפעיל את סמכותה.

הצרפתים התחלקו לשלוש "מפלגות", דהיינו לשלושה זרמים פוליטיים-דתיים שהונהגו בידי משפחות בנות האצולה הגבוהה, הפעילו רשתות-נאמנות כמו-פיאודליות ענפות, הציעו לבני-ארצם מצע אידיאולוגי מגובש ותוכנית פעולה, ודאגו לגייס לשירותם כוחות צבאיים משמעותיים. מחד גיסא הקתולים, אשר ביקשו "לעקור את המינות" הפרוטסטנטית ולהחזיר על כנה את אחדותה האבודה של הממלכה; מאידך גיסא הפרוטסטנטים, או ההוגנוטים, כפי שכונו הקלוויניסטים הצרפתים, אשר שאפו לכפות את אמונתם על בני-ארצם, או לפחות לזכות בהכרתם; ובתווך ה"פוליטיים" (les Politiques), כפי שכונו בזלזול אותם קתולים מתונים אשר אליבא דיריביהם העדיפו את טובת המדינה על ישועת נשמתם.

אלו ואלה כתבו הרבה. מלחמות הדת המציאו את התעמולה הפוליטית המודרנית. הפמפלט בצורת ספר-כיס, שנכתב בצרפתית פשוטה, נמצא בשפע ונמכר בזול, הפיץ את רעיונות המפלגות ביעילות שעלתה על זו של כל חיבור לטיני מלומד. בעקבות הפוגרום הנורא של ליל ברתולומאוס הקדוש (25-24 באוגוסט 1572), הפרוטסטנטים זנחו את חובת הנאמנות למלך, מבית-מדרשו של מורם ז'אן קלווין, וגיבשו משפט ציבורי מהפכני, ומכל מקום אנטי-אבסולוטיסטי. מושכי-עט קלוויניסטים אלה כונו "מונרכומאכים" - "אלה המתנגדים לממשלו של אחד".

מאוחר יותר, כשמנהיג ה"מפלגה" שלהם, אנרי דה-בורבון, לימים אנרי ה-4 מלך צרפת, היה בשנת 1584 ליורש-העצר החוקי בעקבות מותו של אחרון הנסיכים לבית ולואה, הם התמתנו מאוד והחלו להשמיע קולות הרבה יותר שמרניים. אז בא תורם של הקתולים ליצור קורפוס מרשים של ספרות חתרנית, ולעתים מהפכנית ממש. לא כל הקתולים, כמובן, אלא הפלג הרדיקלי במחנה שלהם, הידוע בכינויו "הליגה הקדושה", או "האיחוד הקדוש". "הליגה הקדושה" הייתה המפלגה המהפכנית המודרנית הראשונה בהיסטוריה; אך אין זה מענייננו כאן - די אם נאמר ששני המחנות הנִצים, קלוויניסטים וקתולים רדיקליים גם יחד, גיבשו משני צדי המתרס, כול אחד מסיבותיו שלו, את אותם הרעיונות הפוליטיים: הם ביססו את יחסי שליט-נתין על אמנה מדינית, תבעו מלוכה נבחרת, העלו על נס את ריבונות העם, וביקשו להפעיל אותה באמצעות אספת המעמדות הכלליים (?tats g?n?raux). אגב, אספה זו, שלא הייתה אלא כלי מסורתי של ייעוץ שנורש מן המלוכה הפיאודלית, קיבלה אצלם משמעות חדשה לגמרי: הם בחרו לראות בה פרלמנט של ממש, אשר יופקד על כל תפקידי התקצוב, החקיקה וביקורת הזרוע המבצעת המופקדים בידי האסיפות הייצוגיות בנות-זמננו.

הפרדוכס הגדול של תנועות מהפכניות אלה הוא המיזוג בין ליברליזם פוליטי וקנאות דתית. זהו דבר שקשה לנו להעלות אותו על דעתנו, שכן מאז ימי ההשכלה של המאה ה-18, ליברליזם פוליטי וסובלנות דתית חד הם. לא כן בצרפת של המאה ה-16, כמו באנגליה המהפכנית של המאה-ה-17. בצרפת היו אלה ה-Politiques, שתמכו מממשל מלוכני חזק, היחיד בעיניהם המסוגל לאחד את הצרפתים ולבלום את הידרדרות המדינה, והיו גם סובלניים בענייני דת. "אל לנו להיות נוקשים כל-כך אלה כלפי אלה", מטעים דוברם באחד הפמפלטים המפורסמים ביותר של התקופה, "אנו כולנו צרפתים".

באיזו "מפלגה" היה לה בואסי מוצא את מקומו אילו האריך ימים כדי להשתתף במלחמות הדת? הוא הרי לא היה הוגנוטי. הוא נותר קתולי, שכן חשב מן הסתם, כמוהו כמונטן, שמכיוון שממילא אין האמת האלוהית בת-השגה על ידי בני-תמותה, מוטב להם להישאר באמונת אבותיהם. אך גם קתולי קנאי הוא לא היה. הוא סלד מן הרדיפות הדתיות והתיידד עם מישל דה-ל'אופיטל, אביהם הרוחני של ה"פוליטיים". לה בואסי היה מן הסתם נמנה עם שורותיהם של אלה האחרונים. כמו מונטן, ידידו של אנרי ה-4 ושנוא נפשם של הקנאים מכל עבר. אם כך, מה פשר הימצאותו של הקונטרס שלו בין כתבי המונרכומאכים הקלוויניסטים? ובכן, זה בדיוק מה שלא אהב מונטן. כזכור, הוא האשים את הפרוטסטנטים בשימוש לרעה בקונטרס ידידו לצורכי התעמולה שלהם, בתוספת כותרת מבית-מדרשם.

היו לו למונטן סיבות לחשוב שעשרים או שלושים שנים מאוחר יותר, לה בואסי לא היה מעלה על דעתו לכתוב את המאמר על ההשתעבדות מרצון. בתקופה שבה נכתב המאמר, היה זה "תרגיל בית-ספר" של הומניסט צעיר. בתקופה שבה פורסם, הוא הפך לכלי נשק בשירות אידיאולוגיה שהוא לא הזדהה עמה. אבל אם צדק מונטן לגבי עתו, הוא טעה לגבי זמננו. התוכן הדתי של כתבי המונרכומאכים וממשיכיהם הקתולים הצטמק במרוצת הדורות עד שנעלם לחלוטין. נותר רק תוכנם הפוליטי. הקורפוס האידיאולוגי שגובש בסערת מלחמות הדת הצרפתיות חצה את תעלת למאנש והזין את המהפכה הפוריטנית האנגלית. הוא היווה נדבך חשוב בהתגבשות הליברליזם הפוליטי של עידן ההשכלה, שהיווה כור מחצבתן של המהפכות הגדולות של שלהי המאה ה-18 משני עברי האוקיינוס האטלנטי.

באספקלריה זו, לה בואסי שייך גם שייך לזרם חשיבה זה, וההוגנוטים צדקו שעה שאימצו אותו אל שורותיהם. ניכוס זה לא מצא חן בעיניו של מונטן, ולא היה מוצא חן בעיניו שלו עצמו; אך מבחינתנו, לה בואסי אכן מצטייר כאחד ממבשרי מערכת הערכים הניצבת בתשתית חיינו הציבוריים.

אלי בר-נביא

נקודות ציון בחייו של אטיין דה לה בּוֹאֶסי
1 בנובמבר 1530 - אטיין דה לה בואסי נולד בעיירה סַרלָה (Sarlat), בירת חבל פֶּריגוֹר (Perigord), כילד שלישי ובן זכר יחיד למשפחה קתולית מן המעמד הגבוה, שבניה היו קצינים ומשפטנים. לאחר מותו הלא צפוי של אביו, הוא מתחנך אצל דודו - בוגר לימודי משפט כנסייתי, לומד ממנו על יוון ורומא ומגלה עניין בלימודי משפטים. הוא לומד בבּוֹרדוֹ (אם כי שמו לא נמצא ברשימת תלמידי הקוֹלֶז' בעיר, ויש הסבורים שייתכן כי נשלח ללמוד בעיר בּוּרז', או טוּלוּז, או פריס), ובגיל שש עשרה מתרגם מיוונית לצרפתית מיצירותיהם של פלוּטַרכוֹס וקסנופון ורוכש ידיעה מעמיקה בכתביו של קיקֶרוֹ. לעומת זאת נמצאה ראיה חותכת לכך שלמד משפטים באוניברסיטת אוֹרלֵאַן שנודעה באותה עת ברמתה הגבוהה, במיוחד בלימודי משפטים, בזכות מורים ידועי שם.

1548-1546 - על פי עדותו של מישל דה מוֹנטֶן (Montaigne), אלה הן שנות החיבור המשוערות של ה"מאמר על ההשתעבדות מרצון" ושל 29 ה"סונטות" שכתב לה בואסי למַרְגֶריט דה קַרלה, אלמנה ממשפחת אצולה ומי שעתידה להיות אשתו.

1552 - אטיין דה לה בואסי ומרגריט דה קרלה נישאים.

1553 - ב-23 בספטמבר הוא מסיים לימודי תואר ראשון במשפטים. שלושה שבועות לאחר מכן, המלך אנרי ה-2 מסמיך אותו - אף שטרם הגיע לגיל עשרים וחמש, הגיל המינימלי על פי דרישת החוק - לרכוש ולקבל תפקיד יועץ מטעם המלך בפרלמנט של בורדו.

1554 - הוא מקבל באופן חריג, למרות גילו הצעיר, תפקיד של יועץ משפטי בפרלמנט של בורדו.

1558 - מישל דה מונטן, הצעיר ממנו ביותר משנתיים וחצי, שהתחיל לעבוד גם הוא כיועץ בפרלמנט בבורדו שנה קודם לכן, נפגש עם לה בואסי ומזהה אותו כמחבר ה"מאמר על ההשתעבדות מרצון", שלדבריו נמסר לעיונו ואשר היה מעוניין לפגוש את מחברו. כך החלה הידידות המופלאה בין השניים.

1559 - אַן דה בּוּר (Anne de Bourg), פרוטסטנט ואחד ממוריו למשפטים של לה בואסי באורלֵאן, נתלֶה וגופתו מועלה על המוקד כעונש על כך שגינה את רדיפת ההוּגֶנוֹטים בנוכחות המלך אנרי ה-2. האירוע משפיע ככל הנראה על לה בואסי, המתנגד לרדיפת הפרוטסטנטים בידי בית המלוכה הצרפתי הקתולי.

1561-1560 - התכנסויות ההוגנוטים והתאגדויותיהם מדוכאים ביד קשה בצו הפרלמנט של בורדו. בעיר ובאזור שוררת אווירה קשה של חשדנות ורדיפות המזכירה את מאפייני האינקוויזיציה בספרד. אנשים נחשדים בכפירה, נידונים למוות ומועלים תדיר על המוקד. לה בואסי, שהמצב הזה מכביד עליו מאוד מבחינה נפשית, מתלבט בשאלה אם לא הגיע הרגע לעזוב את צרפת ולמצוא מקלט באמריקה. בסוף השנה הוא משוגר בתפקידו לפריס, לשיחות במועצת המלך שארל ה-9, בנו של אנרי ה-2, לו מלאו באותה שנה עשר שנים. בביקור זה בפריס פוגש לה בואסי את מישל דה ל'אוֹפִּיטַל ( de l'Hospital), בכיר יועצי המלך ולמעשה מעין "ראש ממשלה" ומחבר ה"חיבור על תיקון המשפט", טקסט המוכר ללה בואסי והמוערך מאוד על ידיו, והם מתיידדים. דה ל'אוספיטל מנסה להשפיע על המלכה-האם קתרין דה מֶדיסיס, להפסיק את מלחמת האזרחים, ומצליח בכך במידה מסוימת. לה בואסי חוזר לבורדו עם משימה שהוטלה עליו בידי דה ל'אוספיטל: להסביר לפרלמנט של בורדו את המדיניות המתונה כלפי ההוגנוטים שנקבעה להלכה בידי המלך שארל ה-9 בן העשר ולמעשה בידי אמו, קתרין דה מדיסיס. במסגרת זו מכריז לה בואסי על כינוס לאומי הצפוי להיערך בעתיד הקרוב כדי להגיע לפיוס בין הכנסיות הנוצריות - הקתולית והפרוטסטנטית. הוא מאמין בכל לבו בסובלנות וממלא שליחויות רשמיות בניסיון להרגיע ולהביא להפסקת המאבק האלים בין הקתולים לפרוטסטנטים באזור.

1562 - המלכה-האֵם קתרין דה מדיסיס חותמת על "צו ינואר 1562" המגן על ההוגנוטים מפני התנכלויות הקתולים. למרות הצו, הפּרעות בהוגנוטים נמשכות, והם מתקוממים. כך מתחילה מלחמת הדת הראשונה המציתה את הארץ כולה. לה בואסי כותב את ה"תזכיר על צו ינואר 1562", בו הוא מצדד בקתולים אך גם במה שהוא מכנה קתוליות מתוקנת, כצעד ראשון לקראת התפייסות בין קתולים לפרוטסטנטים. עמדתו אינה מקובלת על עמיתיו במועצה המשפטית-המחוקקת בבורדו, הדורשים לדכא את הפרוטסטנטים ביד קשה. בסוף השנה לה בואסי משוגר למשימה צבאית יחד עם עשרה מעמיתיו היועצים בפרלמנט של בּורדוֹ, במטרה לעצור כוח הוּגֶנוֹטי המאיים על העיר. לה בואסי שב משליחות זו כשהוא חולה (על פי מונטן הייתה זו מחלת הדיזֶנטריה, אך קיימת סברה שהיה זה דֶבֶר).

1563 - לה בואסי מובל לבית שבבעלות אשתו באזור מֶדוֹק, אך אינו מגיע לשם. מצבו המחמיר מאלץ אותו להתעכב בעיירה זֶ'רמיניַאן הסמוכה לבורדו, שם מתגורר גיסו של מונטן, המשַכן אותו בביתו. רעייתו של לה בואסי ומונטן סועדים אותו. ב-14 באוגוסט חש לה בואסי שמותו קרב ובא והוא עורך את צוואתו, בה הוא מוריש את כל כתבי היד שלו והספרים שבספרייתו למונטן. ארבעה ימים לאחר מכן הוא נופח את נשמתו. מונטן מספר על ימיו האחרונים של לה בואסי (ועד כשעה אחת לפני מותו) במסה הנודעת שלו "על הידידות" .

© כל הזכויות שמורות לנהר ספרים הוצאה לאור

על ההשתעבדות מרצון - אטיין דה לה בואסי
Discours de la servitude volontaire - Etienne de La Boetie