» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים במאי 2007       חזור

פניני נובל
מאת: שולמית אלמוג- עורכת
Selected Speeches of Nobel Laureates in Literature - Shulamit Almog (Editor)

ההוצאה: כתר בשיתוף הוצאת אונ' חיפה פניני נובל הוא קובץ ראשון בעברית, המביא לאוהבי היצירה הספרותית לדורותיה את הדברים שנשאו גדולי הסופרות והסופרים בטקס קבלת פרס נובל. לנאומים צורפו ביוגרפיות קצרות של כלות הפרס וחתניו, דיוקנים מקוריים וציטוטים נבחרים מיצירותיהם. הנאומים המקובצים בספר מעוררים עניין הן בשל תוכן האמירות האישיות שבהם, והן בשל הרושם העשיר שיוצר העיון המצטבר. עיון זה חושף רעיונות מפתיעים ומרגשים וניסוחים מעודנים ורבי־יופי - כצפוי מדוברות ומדוברים המצטיינים כל כך באמנות השפה והמילים.

האם כישרונם של הסופרות והסופרים הדגולים הוא מתת שצמודות אליה גם מחויבויות - להשמיע את קול המצפון והמוסר, להתוות דרך, ואפילו כדברי אחד הזוכים "להציל את התרבות האנושית"? בעוד אחדים מהזוכים והזוכות מסתפקים בתיאור חוויה אישית במלוא עומקה, אחרים מעידים על הסדר המשובש בעולם וגם מציעים דרכים שונות לתיקונו.

פניני נובל , מבחר נאומים של כלות וחתני פרס נובל לספרות בהוצאת כתר בשיתוף הוצאת אוניברסיטת חיפה, עורכת: שולמית אלמוג, מאנגלית: ענבל שגיב, עורך מדעי: נועם לסטר, ציור דיוקנים: גיל ג'יבלי, עיצוב עטיפה: רעיה טפלא-גלבוע, סדר עימוד ועיצוב: דוד גוטסמן - פרדס הוצאה לאור, 199 עמודים.

פניני נובל: הקדמה | שולמית אלמוג
איך מרגישים כשזוכים בפרס נובל?
חמישה עשר הנאומים של כלות וחתני פרס נובל לספרות, המקובצים בספר זה, מעוררים עניין בשתי רמות: בתוכנן של האמירות האישיות המוצגות כאן, וברישום העשיר והמורכב שיוצר העיון המצטבר בהן. הרמה הראשונה מפגישה אותנו עם כמה רעיונות מפתיעים ומרגשים, ועם ניסוחים מעודנים ורבי יופי המנצנצים-מזהירים מתוך הדברים - כפי שניתן לצפות מדוברות ודוברים המצטיינים כל כך באמנות השפה והמילים.

ויסלבה שימבורסקה מסבירה באמצעות שיחה דמיונית עם מי שהוא בעיניה משורר דגול - קהלת - מה מניע את המאמץ הסיזיפי, לספק באמצעות מילים הנבררות בקפידה מענה לתהיות קיומנו הבלתי פתורות. לאחר שהיא קדה קידת הערכה לפניו, היא אוחזת בידו של קהלת ומנסה לשכנעו כי תמיד יש חדש תחת השמש; גם הוא עצמו נולד חדש תחת השמש, וכך גם השיר שיצר ותגובתם של כל קוראת וקורא מאז שנכתבו הדברים ועד היום. מחשבה שהובעה מולידה מחשבה נוספת, שאולי דומה לה אך אינה שווה לה. הרגש שתואר בשיר חולף במציאות, ורגש אחר בא במקומו ומבקש לו ביטוי של משוררת. אין מי שיכולה לומר "כתבתי הכול, אין לי עוד דבר להוסיף", אפילו לא קהלת. לכן, אומרת לנו שימבורסקה, שירים תמיד יוסיפו להיכתב.

ויסלבה שימבורסקה, דיוקן: גיל ג'יבלי.

סול בלו מצביע על מה שפרוסט וטולסטוי כינו "רשמי אמת": מבטים חטופים שבהם נחשף לרגע משהו מהמורכבות, מהכאב ומהכוח הגלומים במצב האנושי. ערך הספרות, אומר לנו בלו, הוא אותם "רשמי אמת" קטועים שמספקים תוצריה, הגורמים לנו להאמין כי "הטוב שבו אנו נאחזים בנחישות כזו למול הרשע - ובעיקשות כזו - איננו אשליה". כתיבת רומנים היא לדידו המיטב שאותו ניתן לעשות היום. הרומן, המאזן בין רשמי אמת ספורים ובין "המוני רשמי הכזב המהווים את רוב מה שאנו מכנים חיים", מבטיח לנו "משמעות, הרמוניה ואפילו צדק", מסיים בלו במסקנה מרחיקת לכת - המשכנעת משום כך פחות מהצעתה הזהירה של שימבורסקה.

כמו בלו, גם יצחק בשביס זינגר מהלך בגדולות בבואו לתאר את מעמדם העכשווי של סופרות וסופרים. בני הדור שאיבדו אמונה באל ובאדם, שאינם בוטחים בהנהגה כלשהי, נושאים עיניים אל הסופר בתקווה כי "בעל הכישרון והרגישות יוכל להציל את התרבות האנושית". ואולם דווקא דבריו על היצירה בשפת היידיש, על אהבתו לשפה שבה כתב את מיטב יצירותיו ועל הקשר של השפה הזו לנמיכות החיים היומיומית, מדברים יותר אל הלב. היידיש היא לדבריו "השפה החכמה והצנועה של כולנו", לשונם של גברים ונשים שהם גם מפוחדים וגם מלאי תקווה, לשון שאינה תובעת ומצווה אלא "מבריחה את הגבולות בין כוחות ההרס", לשון שיש בה הומור שקט לצד "הכרת תודה כל יום בחיים על כל פירור של הצלחה, על כל מפגש של אהבה". כמה דומה רוחה של הלשון הצעירה-הזקנה הזו לדיוקנה של האישה הזקנה, גיבורת הרצאתה של טוני מוריסון.

ברמה השנייה, הקובץ שלפנינו מאלף משום שמכלול הנאומים יוצר כמה השתקפויות מרתקות של תפיסת היוצרים והיוצרות את עצמם ואת מלאכתם, ושל יחסי הגומלין המורכבים בינם לבין קהלם. מה אנו מצפים למצוא באישיותם ובאורח חייהם של מי שזכו להכרה כסופרים דגולים? האם ציפיות כאלה משליכות על האופן שבו תופסים הזוכות והזוכים את עצמם, או על האופן שבו הם מתארים את עצמם, את חייהם ואת תודעתם?

התייחסויות מעניינות לשאלה זו עולות מהדרכים המגוונות שבהן מגיבים הזוכות והזוכים על עצם קבלת הפרס. מדובר בעניין לא פשוט: איך מרגישים כשזוכים בפרס נובל? או אם להציג את השאלה מזווית שונה, איך מתארים את התחושה במילים, בידיעה שאוזני העולם כולו כרויות אל המילים הללו? האם יש בין הזוכים והזוכות מי שחשים כי מזל מופלא שיחק לידיהם, שבלי שיבינו כיצד בדיוק התגלגלו אל מעמד הזכייה הרם?

ואולי יש ביניהם מי שסמוכים ובטוחים כי קיבלו גמול הולם לגאונותם היצירתית, שזכתה סוף סוף - אולי אפילו באיחור - להכרה שלה היא ראויה? האם משתנה דמותם של הזוכים בפרס נובל בעיני עצמם? גם אם הנפש מתמלאת שמחה, אושר העולה על גדותיו, האם ראוי לתת לאלה ביטוי או שיש להימנע מכך ולבטא מתינות המלווה בהכרת תודה ובענווה? איך לא להצטייר כרודפי כבוד ואוהבי כבוד - ברגע שבו זוכים בכבוד העליון, שאין רם ממנו בעולמנו? איך לשלב הכרה ברום הכבוד הזה, בצניעות שתיראה כנה ולא מזויפת? איך להפיק באמצעות מילים ענווה שאינה מעושה?

חלק מהדוברות והדוברים עוקפים את השאלה ואינם מתייחסים בנאומם לעצם קבלת הפרס, אך יש שמנסים, כל אחד בדרכו וכל אחת בדרכה, להידרש בדבריהם לעניין המורכב הזה.

ת"ס אליוט מתאר את ייחודו של הקושי שעמו הוא מתמודד. אפילו הוא, שהמילים הן עיסוקו המרכזי, מוצא כי הן אינן נענות לו בבואו לבטא את הכרת התודה שהוא חש לנוכח קבלת הכבוד הבינלאומי הרם ביותר המוענק לאיש ספר. הקושי הוא מהותו המיוחדת של הפרס. הוא אינו דומה לכל פרס אחר ורק רם יותר בדרגתו, אלא שונה לחלוטין. בשל האחרות של פרס נובל, "הבעת הרגשות שהוא מחולל דורשת משאבים שאותם לא יכולה השפה לספק". נוסף על הבעייתיות המיוחדת הקשורה במהות הפרס, קיימת מכשלה נוספת: אם יצטנע ויאמר כי אינו ראוי לכבוד שהוענק לו, יטיל דופי בתבונת שיקוליהם של מי שזיכוהו בפרס. לעומת זאת שבחים יתרים לאקדמיה יציגו אותו כאיש יהיר, המאשר כמבקר ספרות את ההכרה שניתנה לו כמשורר. כיצד אפוא מתגברים על הדילמה? אליוט פותח בפנייה המכוונת לכל אחת ואחד מהשומעים. איני שונה מכם, הוא אומר כביכול. גם אני חוויתי את מה שכל איש ואישה יחוו ברגע שיקבלו בשורה כזו: התרוממות רוח, גאווה והנאה מן החנופה, ולצד אלה "התמרמרות על אי-הנוחות מכך שהפכתי בן לילה לדמות ציבורית". במקום מילות תודה והבעת רגשות מלאה, אשר כאמור אינה אפשרית, מסתפק אליוט בפרשנותו האישית לחשיבותו של פרס נובל לספרות, כמבטא סוג של מחויבות כלפי הכלל.

אלבר קאמי מתאר רגשות מסוג אחר: אימה, הלם וסערה פנימית. הוא מנסה להסביר מדוע חש כך: "איך לא יחוש אדם צעיר למדי, העשיר רק בספקות, ועבודתו עדיין בעיצומה [...] אימה עם שמיעת ההחלטה המעבירה אותו לפתע פתאום, בבדידות גמורה, אל מרכז האור הנוקב?" קאמי, שלא כמו אליוט, אינו חושש מהעלאת תהיות ביקורתיות בדבר שיקול דעתה של האקדמיה. ככל אמן הוא רוצה לזכות בהכרה, אולם הזכייה בפרס נובל היא בעיניו גמול העולה על מה שהוא ראוי לו, במיוחד בעוד "סופרים אחרים באירופה, ביניהם הגדולים ביותר, נידונים לשתיקה". את שלוותו הפנימית מחזיר לעצמו קאמי באמצעות השלמה עם "המזל הנדיב מדי" שפקד אותו, והצבעה על האופן שבו הוא תופס את אמנותו ואת תפקידו כסופר.

דברי הפתיחה של יוסיף ברודסקי דומים ברוחם. כאדם השומר על פרטיותו, העמידה על דוכן הזוכים גורמת לו מבוכה ואי-נחת, המתעצמים עם המחשבה על מי שהיו ראויים לכבוד הנובל ולא זכו לו, ועל שתיקותיהם המצטברות של מי שלא ניתן להם לשאת דברים מעל דוכן הנואמים. שתיקות אלה "מחפשות להן, בדרך כלשהי ובלא הועיל, מוצא דרך הדובר הנוכחי". את ההשלמה עם מצב הדברים הזה מוצא ברודסקי באמצעות ההכרה בחוסר היכולת של משורר אחד לדבר בשם יוצר או יוצרת אחרים, ובאמצעות הפנייה אל הניסיון, המעסיק גם זוכות וזוכים אחרים, לתאר את משמעותה וייחודה של היצירה האמנותית, של הכתיבה והקריאה, של הקשרים ההכרחיים בין מציאות אסתטית למציאות אתית, ושל היכולות נטולות הגבולות הגלומות בשפה.

מרגשים במיוחד דבריו של אימרה קרטס, החושפים מהלכים פנימיים של תודעה המתבוננת בעצמה מתוך ריחוק תמידי. קרטס מספר לנו על נוכחותו המתמדת של משקיף פנימי שאנן ומפוקח, שלו ומרוחק, המסייע לו להכיל בקרבו את הכבוד הגדול שבו זכה. אותו משקיף פנימי מלווה את קרטס מעלייתו למטוס שהמריא לעבר שוודיה, ואפילו ברגע החד-פעמי שבו ניצב חתן הפרס במרכז תשומת הלב האוניברסלית מצהיר קרטס על קרבה רבה יותר "אל המשקיף השלו והמרוחק מאשר אל הסופר שיצירותיו נקראות לפתע ברחבי העולם כולו". לקראת סוף נאומו הוא מודה, כי "עדיין לא מצאתי את האיזון בין חיי, יצירתי ופרס נובל". הכרת התודה שהוא בוחר להביע אינה בגין הענקת הפרס, כי אם "על האהבה שהצילה אותי ומקיימת אותי עד היום".

ולסיום היבט זה של הזכייה בפרס נובל הנה עגנון, שכדרכו מעניק להכרת התודה על הזכייה בפרס טיפול אישי ומיוחד במינו, המהפך את נקודת המבט השגורה שבאמצעותה מתייחסים רבים ורבות לסיטואציה. עגנון מזכיר לקהלו מי באמת ממונה על חלוקת הכיבודים בעולמנו. המשמעות המלאה של קילוסי הכבוד הנמלצים המועתרים על הוד המלכות השוודי ושאר הנכבדים רמי המעלה, שבתואריהם הוא מדקדק, מתחוורת בהמשך דבריו - כשרגע קבלת הידיעה על הזכייה בפרס הופך לפתיח המקדים את עיקרה של האנקדוטה: הזכות שנזדמנה לו לעגנון לברך אחת מברכות השמועה, עליה מצווה אדם ששמועה משמחת הגיעה לאוזניו.

והשמועה, מוסיף ומפרט עגנון, טובה לו וטובה לאחרים: "הטוב שנתן האל הטוב בלב חכמי האקדמיה המפוארת לזכות סופר מסופרי לשון הקודש בפרס הגדול והנכבד [...]". ועוד הוא מוסיף ומהדר כדין הרואה מלך: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שנתן מכבודו למלך בשר ודם". לקראת סוף דבריו מבקש עגנון להניח את הדעת באשר לצניעותו: "אם שיבחתי את עצמי יותר מדי למענכם שיבחתי את עצמי, כדי להניח את דעתכם על שימת עיניכם עלי. כשאני לעצמי מאוד מאוד קטן אני בעיני. כל ימי אינו זז ממני המזמור שאמר דוד (תהלים קלא) ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הילכתי בגדולות ובנפלאות ממני".

מגוון הדרכים שבהן מוצגת התגובה הרגשית והרציונלית על קבלת הפרס מתקשר לנושא רחב יותר: הציפיות המלוות כמעין שובל בלתי נראה את אלופות ואלופי השפה. האם כישרונם של סופרות וסופרים דגולים הוא מתת שצמודה אליה גם חובה - להשמיע את קול המצפון והמוסר, להתוות דרך לציבור כולו ואפילו "להציל את התרבות האנושית", כדברי בשביס זינגר?

הניסיון ההיסטורי מלמד כי גאוניות יצירתית לא בהכרח קשורה לאופי נעלה, והיכולת לבטא במילים רגישות לסבל אינה מעידה בהכרח על אישיות שניחנה באנושיות ואמפתיה. למרבה הצער, הוגי הרעיונות הנעלים והמילים המרגשות לא תמיד מממשים באופיים ובהתנהגותם את גדלות הרוח המשתקפת במילים פרי רוחם. ועם זאת דומה שככל שרבה ההערכה ליצירה כך מתעצמת הציפייה לגלות, כי גם אישיות היוצר או היוצרת אכן ראויה להערכה. אולי משום כך רב הזעזוע כאשר מתברר כי גדולי היצירה לוקים לעתים בגזענות, באנטישמיות, בשנאת אדם ובאדישות, ואפילו בהתאכזרות אל הקרובים אליהם ביותר.

מכל מקום, עמדה הרואה קשר בין איכותה של היצירה הספרותית ובין הממד מורה הדרך שלה עולה מדבריו של מייסד הפרס, אלפרד נובל. נובל ייחד בצוואתו (בשנת 1895) פרסים לחמישה תחומים, וביניהם הספרות. הפרס הספרותי, נכתב בצוואה, יוענק "to the person who shall have produced in the field of literature the most outstanding work in an ideal direction". במקור השתמש נובל במילה השוודית idealisk. ההתחקות אחר כוונתו המדויקת אינה פשוטה. על פי פרשנות אחת, נובל התכוון שהפרס יוענק ליצירות החותרות להשגת "אידיאל", ופירט את תוכן האידיאל באמצעות הקריטריון הכללי שאותו החיל על כל חמש הקטגוריות של הפרס - הזוכים יהיו אלה אשר עבודתם הביאה את "התועלת הרבה ביותר למין האנושי" (the greatest benefit on mankind).

ברוח זו יצירה מבריקה ככל שתהיה, הקוראת להתנהגות הנתפסת כבלתי מוסרית, אינה עומדת באמות המידה שהציב נובל. אולם למה כיוון נובל בהשתמשו במונח "אידיאלי"? ההיסטוריה של פרס נובל לספרות משקפת את השינויים שחלו בפרשנות המונח. השנים הראשונות התאפיינו בתפיסה צרה, שבמרכזה "אידיאליזם קונסרבטיבי". בהדרגה ננטשה גישה זו לטובת הגדרה רחבה יותר של האידיאלי, כמבטא "הומניות רחבת לב". לאחר מלחמת העולם השנייה הפכה פרשנות האידיאלי לחופשית עוד יותר, ובהדרגה איבד המונח כל משמעות מעשית. לרס גילנסטן (Lars Gyllensten), מזכיר האקדמיה השוודית, מבהיר כי כיום מתפרש המונח "אידיאלי" כמתייחס לעשייה ספרותית, "המקדמת את הידע האנושי ואת המצב האנושי, ושואפת להעשיר ולהיטיב את החיים".

מקריאת קובץ הנאומים עולה כי רבים מהזוכים אכן תופסים את עצמם ואת מלאכתם כמשרתים תפקיד חברתי חשוב, ומשקיעים מאמץ ניכר בתיאור התפקיד הזה והאופן שבו כתיבתם משרתת אותו. מדבריהם עולה כי הם תופסים את הזכייה בפרס כמקימה לצידה חובה לשמש מתווי דרך, וכנגזר מחובה כזו הם מעידים על הסדר המשובש בעולם ומציעים דרכים שונות לתיקונו - ולו גם באופן חלקי ובלתי מספק - באמצעות התקווה שמייצגת הכתיבה עצמה ובאמצעות רישומה של הכתיבה בעולם. העמדה המעניינת העולה מדברים אלה, היא תפיסת היצירה הספרותית כאינסטרומנטלית במידה ידועה.

אלבר קאמי רואה את תפקידו ככרוך בחובות קשות, וזאת בלי שיוקנה לו מעמד של בעל מצפון הזכאי להטיף מוסר. חובתו היא לעמוד לשירות האמת והחופש. חובה זו אינה נובעת מאופיו או מאישיותו ככותב, אלא מאופי מלאכתו: "יהיו אשר יהיו חולשותינו האישיות, אצילותה של אמנותנו תהיה מעוגנת תמיד בשתי מחויבויות שקשה לקיימן: הסירוב לשקר בנוגע למה שאנו יודעים, וההתנגדות לדיכוי".

נגיב מחפוז מנצל את נאומו לקריאה בשם העולם השלישי, המופנית אל מנהיגי העולם ותובעת מהם ליטול אחריות להטבת גורלם של משועבדים ורעבים - תוך שאיבת השראה מ"ערכי אנוש עילאיים" שאותם משקפים המדע והספרות.

גם גבריאל גרסיה מארקס מתווה יעד שאפתני עבור מספרי הסיפורים: "מול המציאות מטילת האימה הזאת [...] אנחנו - ממציאי הסיפורים, המאמינים בכל דבר - מרגישים כי יש לנו הזכות להאמין, שעדיין לא מאוחר מדי לפתוח בבריאתה של אוטופיה אחרת, אוטופיה חדשה וסוחפת של חיים, שבה איש לא יוכל להחליט עבור האחרים איך ימותו, שבה האהבה תתקיים והאושר יהיה אפשרי, [...]".

לא רק העיסוק בהתוויית דרך לאנושות משותף לכמה מהזוכות והזוכים. אחדים מהם מדברים על היחס המורכב בין הבדידות המתחייבת ממעשה היצירה האמנותית לבין הקשר שמקימה היצירה בין היחיד לכלל, ובין היוצר והיוצרת לקהלם. אולם למרות הנושאים הדומים, מופרז יהיה לטעון כי עולים מהנאומים מאפיינים המשותפים לכל זוכי פרס נובל בספרות. לא רק משום שמדובר במבחר מצומצם בהיקפו מתוך היצע רחב של נאומים, אלא גם משום שלמרות נקודות ההשקה, עולה מכל נאום דמותו האינדיבידואלית, הייחודית, של הזוכה. עם זאת, הדמיון בין כמה מן התפיסות המועלות בנאומים ובין כמה מן הבחירות הדומות המובאות בהם יוצר אפקט מצטבר מעניין, ואולי אפילו "פרופיל" חלקי של הזוכים בפרס נובל בספרות.

האם ניתן לאתר בהקשר זה פרופיל שונה של זוכים ושל זוכות? נדמה לי שלפחות בעניין אחד - השאיפה להביא ישועה לעולם באמצעות המילים - התשובה המצטיירת היא חיובית. למול חקירתן המורכבת, רצופת השאלות הבלתי פתירות של הזוכות, מצטיירת עמדתם של הזוכים כנחרצת ובטוחה בעצמה, ואולי משום כך חד-ממדית יותר. ראו לדוגמה את דבריו של ברטרנד ראסל, הגורס כי ניתן להביא ישועה לעולם באמצעות טיפוח התבונה. הוא מייחד את הרצאתו לחקירה פסיכולוגית, עליה הוא ממליץ כדרך שעשויה להוביל אל הבנה טובה יותר של מניעי ההתנהלות האנושית ואל שיפורה של התנהלות זו. נאומו הוא ניתוח חד, חריף ורלוונטי להדהים, של תהליכים אנושיים של קבלת החלטות. אולם ניתוחו מתייחס אל הגברים כמייצגים הבלעדיים של האנושי.

ראסל מדבר על "האדם" או על "המין האנושי", אך חושב על הגבר האופייני. התחקותו אחר המניעים למעשי האדם מגיעה עד לתקופה שבה "האדם חי על ציד". לדידו גלגולו המוקדם של האדם בן זמננו, המונע על ידי דחפים של רכושנות, התחרות, גאווה ואהבת כוח - שמכוחם ממשיכות להתקיים מלחמות קטלניות (ואף בלתי משתלמות מנקודת ראות פיננסית) - הוא אביו הקדמון אשר בילה יום ארוך בציד, ובסוף היום גרר את גוויית הצבי אל המערה ונתן אותה בידי האישה, שפשטה את העור ובישלה את הבשר. גם כאשר הוא מתאר את מחירו הכבד של היעדר הסולידריות בין קבוצות אנושיות, הקבוצות שהוא מבקש לפרק מיריבותן הן לאומיות: אנגלים, צרפתים, רוסים וכדומה. הקבוצות המגדריות, והרגשות ומאבקי הכוח שהן מולידות, אינן נכנסות כלל לזירה. התמונה הפסיכולוגית שראסל מסרטט אינה כוללת כל נגיעה - שלא לדבר על התעמקות - בפסיכולוגיה של הפערים המגדריים.

גם זוכים אחרים נוטים כאמור לתפיסה תכליתית, הקושרת את הספרות ליעדים מוגדרים היטב. קאמי ונרודה רואים את היצירה כמשרתת את הבנת המשותף ואת הסובלים מאימי ההיסטוריה; בעיניו של קרטס הכתיבה ניצבת ליד השאיפה ליצירת עדות שתצמיח קתרזיס; וגרסיה מארקס מתאר את הכתיבה כיוצרת מעיין של מקוריות חשיבתית, אשר ממנו עשויה להיברא אוטופיה חדשה וסוחפת.

כמה בולטים בחריגותם על רקע זה דבריה המרתקים וטורדי המנוחה של אלפרידה ילינק. ילינק אינה מתארת את הכתיבה כבחירה אמיצה באופציה ערכית אלא כמאבק פנימי מתיש ומתסכל, נעים לרגעים מעטים ומייאש בדרך כלל. זהו מרדף קדחתני ולא לגמרי מובן אחרי השפה, ובה בעת גם בריחה רצופה ממנה, "הכלבה הזאת, השפה, שאמורה להגן עלי, הרי משום כך אני אוחזת בה, עכשיו היא נוגסת בעקבי". ילינק מדברת על שפה שלא אוהבת אותה, שגוערת בה, שכולאת אותה: "אני אסירה של שפתי והיא הסוהרת". העיסוק הרצוף בשפה הוא מאבק המותיר אותה חסרת נשימה ולמודת אכזבות. גם אם נדמה לרגע שהישג זעיר הושג, הוא נעלם בחטף. "מה שצריך להישאר תמיד נעלם. בכל אופן הוא לא כאן. אז מה כבר נשאר" - היא שואלת-קובעת בסוף הקטוע לכאורה אך הכל כך הכרחי של דבריה.

טוני מוריסון וויסלבה שימבורסקה כאילו עונות לה. "איני יודעת," אומרת שימבורסקה, אבל "איני יודעת" הוא "ביטוי קטן הנישא על כנפיים אדירות" - הוא המקור שממנו נולדת ההשראה, שמאפשרת לחצוב וללטש תשובות מתוך השפה. ההכרה באי-הידיעה, העולה מדבריה, משמעה הוא: אני חיה, אני מנסה, אני שואפת להתקדם, אני לא מוותרת. גם האישה הזקנה, העיוורת והחכמה, גיבורת הסיפור שמספרת מוריסון, יודעת על מה מדברת אלפרידה ילינק. גם היא נאבקה כל חייה בשפה ה"אילמת-טיפשה, טורפנית, סנטימנטלית", השפה הסקסיסטית, הגזענית, השפה הדיפלומטית המשמשת לכיסוי על מעשי עוול, השפה היהירה, המדירה, הפוצעת.

אך אותה שפה עצמה היא גם - כפי שמזכירים הילדים שבאו להעמיד אותה בניסיון - שפה שיכולה ללמד את מה שרק שפה יכולה: לראות בלא תמונות, להגן בפני הפחד. "השפה לבדה היא מחשבה". איזו שפה תגבר על צרתה? לאיזו שפה תינתן אחיזה משמעותית יותר? הקֶשֶׁב הדרוך של הילדים והחום המופק מהנתינה לזולת ומקבלת הנתינה בידי הזולת חולפים בחטף אך מותירים מקום לאופטימיות מסוימת, גם אם מהוססת ומסויגת, המבוססת על האמונה (אם לא על הביטחון) בכוחה של השפה ובכוחה של הספרות להיטיב את המציאות.

אז זה מה שנשאר - וזה הרבה, עונה טוני מוריסון על שאלתה של אלפרידה ילינק.

שולמית אלמוג
חיפה 2007

© כל הזכויות שמורות לכתר ולהוצאה לאור של אוניברסיטת חיפה

פניני נובל - שולמית אלמוג- עורכת
Selected Speeches of Nobel Laureates in Literature - Shulamit Almog (Editor)