» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים ביולי 2007       חזור

וודו: מבוא קצר
מאת: אסטריד רויטר
VOODOO und andere afroamerikanische Religionen - Astrid Reuter

ההוצאה: ההוצאה לאור בשיתוף מפה השם "וודו" מעלה בנו אסוציאציות של טקסים אקסטטיים שמעורבים בהם מוזיקה קצבית, ריקוד פרוע והעלאת קורבנות. הוא מזכיר סיפורי אימה על זומבים, מתים-חיים העושים את רצון אדוניהם, בובות שסיכות תחובות בהן, רוחות שנכנסות במאמינים ומדברות מגרונם. הוודו, ודתות האפריקניות האחרות שהגיעו עם העבדים לעולם החדש, אכן יש להן קשר לכל אלה. אבל זהו רק חלק מן הסיפור, שנמשך עד לימינו וממשיך לסקרן ולצרף אליו אלפי מאמינים. הספר 'וודו' מאת אסטריד רויטר, רואה אור בימים אלה, בסדרת דתות העולם המשותפת להוצאת מפה ולהוצאה לאור של אוניברסיטת ת"א, בעריכת פרופ' אביעד קליינברג ומעניק מבוא קצר לתולדות הוודו ודתות אפריקאיות נוספות.

הסיפור המלא על הוודו כולל את מסען של הדתות האפריקניות מאפריקה אל העולם החדש, את המיזוג בין דתות אלה לבין דת האדונים הנוצרית, את השימוש שעשו בהן השחורים כדרך לשמור על זהות, על כבוד ועל תקווה, בעולם הנורא שאליו הביאו אותם ספינות העבדים. אסטריד רויטר מציעה לנו מבוא קצר לסיפור המדהים הזה.

אבל לא מדובר רק בדת עתיקה, אלא בדת חיה ונושמת - הוודו זוכה בימינו לפריחה. מדריכי וודו למתחילים מפתים חניכי כישוף מטעם עצמם באמצעות מרשמי כישוף, ואף מספקים לפרקים את הציוד הנדרש לטקס וודו מוצלח במשפחה, בין חברים, או במשרד, כמו בובת וודו עם סיכות שחורות ולבנות, המותאמות לכישוף טוב ולכישוף רע.

קהילות הוודו הפועלות כיום רואות את עצמן משפחות רוחניות מורחבות. הקשרים המשפחתיים מסייעים לא רק בקידום התכלית הרוחנית, אלא גם בכינון התשתית החברתית, כלומר בטיפוח אחריות הדדית ובקיום חובת מתן סעד לחברי הקהילה. גם על מצבן כיום מספרת רויטר בספר.

אסטריד רויטר, מומחית בתחומי מדע הדתות והאתנולוגיה, עוסקת שנים רבות בחקר ההיסטוריה של הדתות האפרו-אמריקניות.

וודו: מבוא קצר מאת: אסטריד רויטר, סדרת דתות העולם בהוצאה לאור של אוניברסיטת תל-אביב בשיתוף מפה, תרגום: נעם אורדן, עריכה: אביעד קליינברג, 110 עמודים.

פרק 1, בין היבשות | סחר העבדים האירופי
ראשית ההיסטוריה של הדתות האפרו-אמריקניות במגע בין שתי היבשות הנמצאות משני עברי האוקיינוס האטלנטי. ההתפשטות האירופית היא שהניעה היסטוריה זו. לקראת סוף ימי-הביניים החלו האירופים לצאת מגבולות "העולם הישן" ולהרחיק אל עבר שטחים חדשים. כך הגיע מרקו פולו כבר בסוף המאה ה-13 מוונציה לסין ולאסיה הדרומית.

הדברים הבלתי-ידועים שהביא עימו ממסעו, בעיקר התבלינים, שהוכיחו את עצמם כסחורה משתלמת ביותר, עוררו עד מהרה את סקרנותם של אירופים צמאי תגליות, והביאו ליוזמות כלכליות של סוחרים תאבי-בצע. יורדי ים פורטוגליים שיחרו לקרב באזורים האטלנטיים שלאורך החוף האפריקני, וב-1488 עלה בידו של ברתולומיאו דיאַז, שיצא מאיי כף וֶרְדֶה בשמה של פורטוגל, להפליג לראשונה סביב הקצה הדרומי של יבשת אפריקה.

בכך נפתח הנתיב הימי לשווקי התבלינים המזרחיים. זמן קצר לאחר מכן עבר ואסקו דה גאמה דרך נתיב זה בדרכו לחוף המערבי של הודו. באותה עת תיכנן גם איש גנואה, כריסטופר קולומבוס, לגלות נתיב ימי להודו ממערב. הוא עשה נפשות לתוכניתו זו בפורטוגל ובספרד. לפי חישוביו אמור היה הנתיב שלו להיות קצר במידה ניכרת מהנתיב המזרחי שנחשף על-ידי ברתולומיאו דיאז. לאחר הצלחותיהם של ברתולומיאו דיאז וּואסקו דה גאמה איבדה פורטוגל את העניין שהיה לה ביוזמתו של קולומבוס, ואילו ספרד ראתה בה הזדמנות לצמצם פערים עם פורטוגל.

200 שנה לאחר מרקו פולו נפתח פרק חדש בהיסטוריה העולמית. ב-1492 הגיע קולומבוס בשם מלך ספרד לנתיב המערבי החוצה את האוקיינוס האטלנטי ולאיי הים הקריבי. הוא סבר שהגיע לאיים השוכנים מול החוף המזרחי של הודו. אי-הבנה זו היא מקור הכינוי "אינדיאנים" לתושביה המקוריים של אמריקה. רק מראשית המאה ה-16 כונתה היבשת "אמריקה", על שם אַמֶריגוֹ וֶסְפּוּצ'י מפירנצה; וספוצ'י יצא למסע לאורך חופיה הצפוניים והמזרחיים של דרום-אמריקה, ועלה בידו להראות כי קולומבוס לא גילה כלל נתיב ימי מערבי להודו, אלא פיסת עולם שעד אז לא צוינה על אף מפה אירופית.

בעקבות "המגלים" יצאו חיש-מהר מחפשי הרווח, שגילו כי "העולם החדש" אינו מציע את הרווח הקל והמיוחל. מקורות הזהב, הכסף והנחושת היו קטנים מן הצפוי, ומלאכת הכרייה הציבה קשיים. צריך היה לשקול כיוונים כלכליים חדשים. האקלים הקריבי נראה מתאים לעיבוד נרחב ורווחי של שדות טבק וקנה-סוכר. אלא שענף הגידולים החקלאיים ליצוא תבע כוח אדם רב במיוחד והיבשת היתה דלילה בתושבים, מה גם שחלק ניכר מן האוכלוסייה המקומית חוסל כבר בעשרות השנים הראשונות של הכיבוש. בני אוכלוסייה זו נפלו קורבן לעבודות כפייה, כמו גם למחלות שהגיעו מאירופה. העסקה של פועלים בשכר לפי חוזה לא הצליחה לענות על הביקוש ההולך וגואה לעובדי שדה. במהרה נשקלה חלופה - לייבא את כוח העבודה הנחוץ מאפריקה.

בשעתו לא היה רעיון זה משונה כפי שהוא עשוי להישמע כיום. הכוחות הימיים האירופיים, במיוחד פורטוגל, נהנו כבר במאה ה-15 ממסחר משגשג בחוף האפריקני של האוקיינוס האטלנטי. משם הביאו לאירופה בעיקר זהב, אך גם פִּלפל, שנהב, גומי, ואף עבדים אפריקניים בתמורה לכלי-נשק, אריגים, מתכות, אלכוהול וטבק. העבדים הפכו בראשית המאה ה-18 ל"פריטי היצוא" החשובים ביותר במסחר האפריקני. בהשגת ה"סחורה" האנושית פעלו סוחרי העבדים המערביים בשיתוף פעולה עם שליטים וסוחרים מקומיים שהציעו למכירה שבויי מלחמה, אך גם קרובי משפחה מהמעגל החברתי שלהם עצמם. כבר בשנת 1500 בערך החל סחר העבדים להתפתח. באותה עת החלה פורטוגל לגדל קני סוכר באיי כף ורדה, והשתמשה לשם כך בעבדים אפריקניים. בשנת 1520, כשייצור הסוכר התרחב לברזיל, החלה גם הגליית עבדים אפריקניים לעברו השני של האוקיינוס האטלנטי. לא היה בכך כל חדש - היה זה המשך לנוהג רווח.

לפי ההערכות המקובלות כיום נחטפו והובאו לאמריקה עד סוף המאה ה-16 יותר מ-350,000 נשים וגברים אפריקניים. רבים מהם מתו במעבר; השורדים הגיעו רובם ככולם לשדות הסוכר בצפון מזרחה של ברזיל. כמעט שני מיליונים נפלו קורבן לסחר העבדים הטראנס-אטלנטי במאה ה-17, ועוד שישה מיליונים במאות שבאו לאחר מכן. ב-1807, לאחר שהפרלמנט הבריטי קיבל החלטה לבטל את חוק סחר העבדים, איבד סחר העבדים בהדרגה מחשיבותו. אולם עד שיושמה ההחלטה בארצות אחרות חלפו כמעט מאה שנים נוספות: עד 1870 הגיעו ושועבדו עוד שלושה מיליונים של נשים וגברים אפריקניים ב"עולם החדש", במיוחד בקובה, שהיתה באמצע המאה ה-19 ליצרנית הסוכר החשובה בעולם. רק בסוף המאה ה-19 בערך נעלמה העבדות ביבשת אמריקה.

מאחר שאין כמעט מקורות מהימנים להיסטוריה של סחר העבדים, ניתן רק להציע השערות לגבי ההיקף האמיתי שלו. נהוג להניח כיום, כי בין המאה ה-16 למאה ה-19 גורשו מאפריקה בין עשרה לשנים-עשר מיליוני בני אדם. רבים מהם מתו על סיפוני הספינות העמוסים לעייפה כבר במהלך המסע, שנמשך בין חודשיים לשלושה. מבין אלה ששרדו, הגיעו ככל הנראה יותר מארבעים אחוזים לים הקריבי (בין השאר להאיטי, לקובה ולג'מייקה), בערך אותו מספר לברזיל, כחמישה אחוזים לאמריקה הצפונית, והשאר לאזורי שליטה ספרדיים, צרפתיים או הולנדיים באמריקה הדרומית.

המולדת האפריקנית
מספרים אלה אינם אומרים לנו מאום על האזורים באפריקה שמהם הגיעו השפחות והעבדים. לשאלה זו חשיבות מהמעלה הראשונה בעבור ההיסטוריה של הדתות האפרו-אמריקניות, שכן העקורים הגיעו מאזורים שונים לחלוטין, הן מבחינה חברתית-תרבותית הן מבחינה דתית. המסורות השונות שהביאו עימם תרמו לרבגוניות הדתית שהתפתחה באמריקה.

באשר למוצא השפחות והעבדים, נהוג להניח ש"אזורי השינוע" העיקריים עברו בהדרגה מצפון החוף המערבי של אפריקה לדרומו. עד המאה ה-16 ובמהלכה, שועבדו בעיקר אנשים מסנגל, גמביה ומאזורי החוף של גינאה עילית (בין גינאה ביסאו לליבריה של ימינו). בערך באמצע המאה ה-17 נכנס לתמונה "חוף הזהב" (כיום גאנה) ולאחר מכן מפרץ בנין (כיום בנין וניגריה), שכונה בשעתו "חוף העבדים". אזורים אלה המשיכו להיות אתרי סחר העבדים המרכזיים גם במאה ה-18, אך העסקים התרחבו הלאה לדרום ולדרום-מזרח גם לדלתא של הניג'ר ולשפך נהר הקונגו. מכאן הגיע סחר העבדים לאגן הקונגו במרכז אפריקה, הלאה לאזור אנגולה-קונגו ועד לחופי מזרח אפריקה. לצד "חוף העבדים", אזור אנגולה-קונגו היה המקום העיקרי שממנו נחטפו שפחות ועבדים לאמריקה.

בסחר העבדים הטראנס-אטלנטי היו מעורבים אפוא "חוף הזהב" ו"חוף העבדים" מזה, והמרחב של אנגולה-קונגו במרכז אפריקה מזה. נהוג למיין אזורים אלה לשני טיפוסים שונים, הן מבחינה חברתית הן מבחינה לשונית; גם בתוך כל אחד מן האזורים ישנם הבדלים לשוניים רבים: לשונות הבַּנְטוּ (Bantu) באזור אנגולה-קונגו והלשונות הסודניות במערב אפריקה (להן משתייכות, למשל, היוֹרוּבָּה (Yoruba) בניגריה כמו גם הפוֹן (Fon) והאֶוֶוה ((Eve בבֶּנִין של היום, שכונתה לפנים דַהוֹמֵי). מאחר שהיוֹרוּבָּה מילאה תפקיד מפתח, בין השאר בברזיל ובקובה, נהוג להעמיד באופן פשטני שתי קבוצות גדולות אלה זו מול זו - יוֹרוּבָּה לעומת בּנטוּ - וכך גם נפגוש אותן שוב ושוב בהמשך הספר.

חלוקה גסה זו משקפת גם את "אסטרטגיית השיווק" (כפי שהיינו מכנים זאת היום) של סוחרי העבדים, שהיו נוהגים למיין את העבדים לפי אזורי המוצא שלהם. האזורים אופיינו כמרחבים "לאומיים", בהתאם למודל האירופי, ומילאו במידת-מה תפקיד של "סימן מסחרי": לבני היוֹרוּבּה יצא שם של אינטליגנטיים יותר, ולכן מתאימים יותר לעבודות הבית בערים, ואילו בני הבּנטוּ נחשבו כחסונים יותר מבחינה פיזית אך בעלי יכולת אינטלקטואלית מוגבלת, ולפיכך הומלץ לשלוח אותם לעבודות השדה המפרכות.

אין אנו יודעים די על אמונותיהם של האנשים שחיו באזורי סחר העבדים בין המאה ה-16 למאה ה-19. החל משלהי המאה ה-19 התרבו המחקרים העוסקים בדתות המערב-אפריקניות. הידע על חיי הדת באנגולה-קונגו נותר מוגבל ביותר, אך מימצאים משדה הבלשנות, הארכיאולוגיה והאנתרופולוגיה תורמים משהו להבנת היסודות של הדתות האפריקניות השונות באותה העת.

מקובל לחשוב כי הנשים והגברים האפריקניים שנשתעבדו באמריקה האמינו בישות אלוהית עליונה, הנמצאת מעל לכל האלוהויות האחרות. אלוהות עליונה זו נחשבה ליוצרת היקום וכל החי אשר בו. המערב אפריקניים מכנים אותה אוֹלוֹדוּמָרֶהOlodumare) ), וגם אוֹלוֹרוּן (Olorun) או אוֹלוֹפי (Olofi), ואילו אנשי אנגולה-קונגו מכנים אותה נְזַמבִּי ((Nzambi. על-פי התפיסה הרווחת נסוגה אלוהות זו מן העולם, ולכן גם לא הותירה כל פולחן מיוחד. פולחני ההערצה כוונו אפוא למיגוון האלוהויות הַמואנשות שהיו כפופות לאלוהות העליונה. אחדים מן האלים נחשבו לבניה, ואילו אחרים לאבות-קדומים אדירים מהעבר. כדי להבין ולתאר את עולם האלים והרוחות האפריקני הסתמכו החוקרים האירופיים על מבנה הפנתיאון היווני-רומי.

היוֹרוּבּה כינו את האלוהויות הכפופות לישות העליונה אוֹרִישָה (נהגה במלרע, ונכתב בלעז orisha או orix?); בלשונות הפוֹן הסמוכות קראו להן ווֹדוּן (vodun). לאחר מכן בהאיטי, ובהשפעת הצרפתים, נקראה ונכתבה מילה זו בצורות שונות ובאה לציין אגב-כך את הדת כולה: Vodou, Voudou, Vodu, Wudu, או Wodu, ולבסוף קיבלה את הצורה האמריקנית Voodoo. למרבית אלוהויות האוֹרִישָה של היוֹרוּבּה היו מקבילות בווֹדוּן של הפוֹן. פעמים רבות אף כונו באותם שמות עצמם, מה שמצביע על הקשר החיוני שהתקיים עוד לפני השיעבוד בין שתי קבוצות לשון אלה, הנמנות עם משפחת הלשונות הסודניות.

הקשר בין שתי הקבוצות איפשר להן להגן על עולמן הדתי מהשפעת דתות אחרות. כך יכלו היוֹרוּבּה והפוֹן ליטול את תפקיד ההנהגה הדתית בגלות האמריקנית לצד הבּנטוּ. השפחות והעבדים שהגיעו לאמריקה מאזור אנגולה-קונגו שאלו אפוא אלילים מהפנתיאון המערב-אפריקני, אך גם דתות הפוֹן והיוֹרוּבּה מדהומי ומניגריה העשירו אותם. הצביון הייחודי של פרקטיקת הריפוי, המאפיין עד היום את הדתות האפרו-ברזיליות, הוא ככל הנראה מורשת דתות הבּנטוּ.

כל אנשי אפריקה שנחטפו לאמריקה היו שותפים לתפיסה כי ישנם כוחות נסתרים המושפעים על-ידי האלים והרוחות, ומזינים באנרגיית חיים את היקום. צמחים ויצורים חיים, מקומות מסוימים, אך גם עצמים, הוטענו במשמעות סמלית: אבנים ושבלולים, עלים, פירות ומנות מאכל, אך גם קורבנות - כל אחד מאלה יכול היה להיות בעל כוחות רוחניים. מטרת הטקסים שהתבססו על צמחים, בעלי-חיים וחומרים אלה היתה לזכות באהדתם של האלים, הרוחות והאבות הקדומים של המשפחה. לא פחות משבני האדם נזקקו לחסד האלים, הרוחות והאבות הקדומים, נזקקו אלה לבני האדם. כדי לזכות בעוצמתם הרוחנית, הם היו תלויים ב"הזנה" ובטיפול שנתן להם האדם באמצעות קורבנות מאכל ומשקה. גם למוזיקה, לזימרה ולריקוד היה תפקיד חשוב בחיים הליטורגיים. הטקס שזכה למקום מרכזי כל-כך בדיווחים על הוודו, הסַנְטֶרִיָה, הקַנְדוֹמְבְּלֶה והאוּמְבַּנְדָה הוא הטראנס. זהו "דיבוק" האוחז במאמינים הנתונים להשפעת האלים והרוחות. גם טקס זה מקורו באפריקה.

הקשר של האדם לאל, והחובה הנלווית לקשר - החובה לעבוד אל זה ולסגוד לו - לא היתה עניין של בחירה אישית, אלא חלק ממורשת קהילתית. רצון האל נגלה לכוהנים שהתמחו בחיזוי ובהגדת עתידות. סביב כל אל נאספה קהילה שעבדה אותו ושירתה אותו במקדש, במשכן מיוחד, אך גם במקומות מסוימים בטבע או במזבח ביתי - תלוי במסורת.

הדתות האפריקניות היו במגע עם הנצרות והאסלאם עוד לפני שסחר העבדים זעזע את היבשת האפריקנית. יורדי-הים ושליחי הקולוניסטים הפורטוגליים היו הראשונים שהביאו עימם פרקטיקות ורעיונות נוצריים. ממלכת קונגו, שהשתרעה מהשפך הדרומי של נהר הקונגו, קיימה עם פורטוגל קשרים כלכליים, אך גם קשרים מדעיים ותרבותיים, החל מסוף המאה ה-15. לצד הפקידים שלחה פורטוגל גם מיסיונרים קתוליים, שזכו להצלחה רבה: בראשית המאה ה-16 קיבלו על עצמם שליטי קונגו את האמונה הקתולית. יש לציין, עם זאת, כי הם המירו את דתם גם בשל עימותים עם מוסדות הדת המסורתית.

לנצרות היתה השפעה עמוקה על האליטות המקומיות, אך גם האסלאם נכח באפריקה בעת סחר העבדים. מאז כבשו הערבים את צפון אפריקה במאה ה-8 התפשטה האמונה באסלאם דרך נתיבי הסחר החוצים את מדבר הסהרה בואכה מערב-אפריקה. אין ספק שהשפעת האסלאם הגיעה גם אל חלק מן העבדים שנחטפו לקולוניות האמריקניות. עם זאת, כיום נראה כי ההשפעות האסלאמיות על הדתות האפרו-אמריקניות לא היתה רבה. אולם נראה כי העיסוק בשאלה עד כמה הגיע האסלאם ליבשת אמריקה דרך נתיבי סחר העבדים עורר רק סקרנות מועטה בקרב החוקרים.

שאלה נוספת נוגעת לאופן שבו יכלו הדתות האפרו-אמריקניות לשרוד ולהתפתח בגלות האמריקנית. כאן יש חשיבות לא רק למוצא השפחות והעבדים, למיבנה עולמם האֱמוּני ולתפיסותיהם הדתיות השונות, אלא גם לתנאים החברתיים-תרבותיים ולתנאים ההיסטוריים-דתיים ששררו בשעתו בארצות היעד שלהם. המאפיינים המיוחדים לכל ארץ ישורטטו בתמציתיות בפרקים הבאים המוקדשים לתיאור מקיף של הוודו, הסַנְטֶרִיָה, הקַנְדוֹמְבְּלֶה והאוּמְבַּנְדָה. על אף השוני והייחוד של כל אחת מהמושבות באמריקה, יש להן מאפיינים מיבניים משותפים (כמו תנאי ההעסקה של העבדים, האדמיניסטרציה, והמתחים שעוררו האירגונים המיסיונריים). מן הראוי אפוא להקדים ולתאר סממנים משותפים אלה בקצרה.

הגלות באמריקה
לאחר מסע רב-ייסורים לאמריקה, שארך חודשים, נמכרו אנשי אפריקה בשוקי העבדים השוכנים לאורך ערי החוף. בעלי מטעי הסוכר, הטבק, הקפה והכותנה בפנים הארץ, מפעילי מיכרות הזהב, הכסף, הנחושת והיהלומים, אך גם הסוחרים העירוניים, חיפשו כוח עבודה מתאים בין השפחות והעבדים שהגיעו זה מקרוב. קרוב לוודאי שעם מכירתם נקרעו העבדים זה מזה, והקשרים החברתיים והתרבותיים הקיימים נותצו. היו לכך השלכות מרחיקות לכת על המסורת שעתידה להתפתח, שכן לעיתים קרובות העבדים בעולם החדש שמצאו את עצמם זה לצד זה, כעובדי אדמה במטעים בפנים הארץ, כפועלים במיכרות, כסבלים בנמלי ערי החוף הגדולות, כבעלי-מלאכה או כעוזרי בית בבתי המגורים העירוניים או בבתים הכפריים של בעלי המטעים, המיכרות או הסוחרים, לא דיברו באותה שפה.

הם נקרעו ממסגרות חברתיות ותרבותיות שונות, הגיעו משכבות חברתיות שונות, שמרו על מנהגים אחרים, וסגדו לאלים אחרים. כפי שהיינו עשויים לומר כיום, היתה זו חבורת אנשים "רב-תרבותית" שנעקרה משורשיה. במקרים רבים לא היה לאנשים אלה שום דבר משותף, זולת שותפות גורל להיסטוריה של ייסורים. בתחילה היה צריך לחפש במאמץ את הדברים המשותפים, או ליתר דיוק לייצר אותם מחדש מתוך רסיסי הדתות והתרבויות שהותיר אחריו סחר העבדים, רסיסים שכל אחד הביא עימו אל הגלות.

הרוב המכריע של האפריקנים נשלח למטעים. רק מיעוט הגיע למיכרות, ומעטים נשארו בערים כמשרתים בבתים או כבעלי מלאכה. תנאי הקיום וההעסקה של העבדים העירוניים היו שונים באופן ניכר מאלה של העבדים שנשלחו לאזורי הכפר. האפריקנים שעבדו במטעים היו נתונים ליחס אכזרי וציפו מהם למשמעת ברזל. העבודה התחילה לפני הזריחה והסתיימה מאוחר בלילה. סרבני עבודה נענשו בעונשים פיזיים קשים. עבדים צייתניים קודמו לתפקידי מנהלי עבודה וזכו לביגוד ומזון טובים יותר, ואילו מי שהיו פחות נלהבים נידונו לעבודות מפרכות.

מנהלי המטעים ראו בעבדים לא יותר מאשר כוח עבודה, ולא נתנו כמעט דעתם לחיים שהתנהלו בביקתות העבדים, או למושגים החברתיים, התרבותיים והדתיים שלהם. יש להניח כי התפתחו חיי תרבות תוססים במרחב הבקתות הצפוף שבו התגוררו אנשים אלה, שנבדלו זה מזה במוצא, בשפה, בתרבות ובדת: נתגלעו חילוקי דעות, באו לידי ביטוי אינטרסים מנוגדים, נרקמו בריתות. אך שיגרת העבודה הנוקשה לא הותירה כמעט זמן לעיסוקים דתיים. במקומות רבים אירגנו העבדים התכנסויות ליליות כדי להמשיך ולקיים קשר לאלים ולרוחות אפריקה באמצעות מחולות ומזמורים. לרוב הוטל על התקהלויות אלה איסור גורף.

העבדים העירוניים נהנו מחופש תנועה רב יותר. החיים האורבניים החלו לפרוח באזורי החוף של "העולם החדש" במאה ה-18. מערי החוף יצא המסחר הפורה שהתקיים בין אירופה, אפריקה ואמריקה. העבדים שנחטפו מאפריקה ירדו מסיפוני האוניות לנמליהן של סלבדור דה-בַּאהִיָה ורֶסִיפֶה, פּוֹרט-אוֹ-פְּרֶנְס, הוואנה, סנטיאגו דה קוּבּה ומָטַאנְזַס. כאן העמיסו על הספינות היוצאות לאירופה את אוצרות השפע של אמריקה, בעיקר סוכר, טבק, קפה וקקאו, יהלומים, זהב וכסף. העסקים פרחו, המסחר והייצור התרחבו ותבעו עוד ועוד כוח עבודה חדש.

בעלי מטעים רבים החזיקו, לצד מושב הקבע שלהם בכפר, גם בית בעיר, כך שיוכלו לעקוב מקרוב אחרי עסקיהם בעיר, לאמוד את שיעור התוצרים שלהם, ולתור אחר כוח עבודה חדש בשווקי העבדים. גם בתים ומפעלים עירוניים אלה תוחזקו על-ידי שפחות ועבדים אפריקניים: הנשים עבדו כמיניקות, טבחיות וכובסות, או כנערות שליחות לעת מצוא, ואילו הגברים עבדו בעיקר מחוץ לבית כסבלים, ספנים או בעלי מלאכה. כמה שפחות ועבדים עירוניים אף פעלו כמוכרי פרחים ופירות או מוצרי מלאכה, היו אף שתיחזקו עסקים קטנים עבור ה"אדונים" שלהם. "עבדים מרוויחים" אלה היו צריכים לשלם לבעליהם סכום נקוב מדי יום או מדי שבוע. אם הצליחו להשיג סכום גבוה יותר עבור הסחורה או השירות שהציעו, היו רשאים להחזיק ברווח העודף. בדרך זו עלה בידם של בודדים לשלם כעבור שנים את מחירם-הם ולצאת לחופשי.

בהשוואה לעובדי השדה, העבדים שמילאו תפקידים מחוץ לבית זכו אפוא לחופש תנועה רב יותר. הם היו נתונים לשליטה רופפת הרבה יותר, והיה להם מרחב פעולה רחב יותר, שאותו ניצלו כדי לפגוש אנשים שהשתייכו למעגלי שפה ותרבות דומים, כדי לארגן את עצמם מחדש מבחינה חברתית ותרבותית, וכדי לכונן קשר מחודש עם האלים והרוחות של המולדת. במילים אחרות, מצבם של העבדים העירוניים היה טוב יחסית והיה בידם לשמור על מסורת הדתות האפריקניות באמריקה יותר מן העבדים שנשלחו לעבוד בשדות

מבלי להתכוון לכך העניקה הכנסייה הקתולית לאנשי אפריקה חופש רב יותר מן הכנסיות הפרוטסטנטיות, חופש שאותו ידעו לנצל לקיום מנהגיהם הדתיים. כיבוש אמריקה היה כרוך במאמץ לנצר את היבשת. המושבות הבריטיות באמריקה הצפונית היו נתונות בעיקר להשפעתן של קבוצות פרוטסטנטיות, ואילו באתרי ההתיישבות הפורטוגליים, הספרדיים והצרפתיים באיי הים הקריבי ובאמריקה הדרומית שלטה השפעה קתולית. אך הקתוליות שהגיעה למושבות לא היתה הדת ה"רשמית" שהגיעה מרומא, אלא הקתוליות העממית שהגיעה מחצי-האי האיבּרי. קתוליות עממית זו, שהיתה נטועה עמוק בחצי-האי הספרדי-פורטוגלי, התייחדה בצליינות מקומית ובפולחנים של קדושים ומרטירים רבים ששימשו כמתווכים בין האדם לאל. סביב חייהם של מתווכים אלה נרקמו אגדות רבות. המתנחלים הספרדיים והפורטוגליים על משפחותיהם הביאו עימם למושבות האמריקניות את המסורת הקתולית של הערצת קדושים, שכללה לא מעט אלמנטים קדם-נוצריים.

גם האיטי, שנכבשה על-ידי צרפת, היתה קתולית, אך גם לקתוליות זו היה רק מעט מן המשותף עם האורתודוקסיה הרומית. המיסיונרים הקתוליים הצרפתיים הגיעו בדרך כלל מאזורי הכפר, ובקושי היתה להם הכשרה תיאולוגית. בנוסף, הקשר בין רומא והאיטי נקטע לחלוטין למשך שישים שנה כמעט לאחר הכרזת עצמאותה של האיטי ב-1804, מה שעודד "גידולי פרא רעיוניים" ופרקטיקות דתיות בעלות קשר קלוש בלבד לאמונה הקתולית הרשמית.

ההבדלים בין הזרמים הפרוטסטנטיים השונים ובין הקתוליות עשויים להיראות לנו חסרי-משמעות כיום, אך בין המאות 16-19 היתה להם משמעות רבה. תקופת הקולוניזציה של אמריקה היתה תקופה שבה הכנסייה הקתולית היתה עסוקה במאמץ לתת מענה לאתגר הפרוטסטנטי במה שמכוּנה הקונטרה-רפורמציה. היתה זו תקופה של ויכוחים דתיים-פוליטיים שהתנהלו בתוך הכנסיות הנוצריות באירופה וביניהן. להבדלים בין קתוליות לפרוטסטנטיות היתה השפעה רבה על התפתחות הדתות האפריקניות באמריקה.

היתה חשיבות רבה לשאלה אם הן נחשפו לכנסיות הפרוטסטנטיות כמו באמריקה הצפונית, או לפניה המרובים של הכנסייה הקתולית באמריקה הדרומית ובחלקים נרחבים של איי הים הקריבי. הקתוליות האיבּרית-אמריקנית הציעה למאמינים אוסף גדול של קדושים, והיתה בה אמונה עמוקה ביעילות המאגית של פעולות טקסיות. היתה בה כמות גדולה של תמונות מלאכים ודמונים ותיאורים צבעוניים של הנאות חושניות בשמים וייסורים בגיהינום. היו בה טקסים ססגוניים. הפרוטסטנטיות לעומתה היתה מחמירה בהרבה ונסמכה על עבודה דתית אינדיבידואלית. היא ייחסה חשיבות רבה לידיעת כתבי הקודש, סילקה את התמונות ופסלי הקדושים מכנסיותיה, וצמצמה ככל האפשר את מעשי הפולחן.

הידע הנוכחי שלנו על הדתות האפריקניות של אותה תקופה עודנו מעורפל, אך סביר להניח שהקתוליות העממית האיבּרית שיוצאה לאמריקה הציעה הרבה יותר נקודות אחיזה לנשות ואנשי אפריקה, ורב היה המשותף בינה לבין המסורות הדתיות האפריקניות מאשר בינה לבין הגירסאות הנוקשות והרציונליסטיות של הנצרות הפרוטסטנטית. הראיה לכך היא העובדה שהדתות האפריקניות המשיכו להתפתח באזורים שהיו קתוליים ברובם, אך לא בשטחיה של ארצות-הברית של ימינו. אנשי אפריקה העניקו אמנם למסורות הנוצריות שבשטחי ארצות-הברית צביון משלהם, אך מערכת הסמלים הדתיים נותרה נוצרית בעיקרה. רק במהלך המאה ה-20, כאשר מהגרים רבים, בעיקר מאמריקה הדרומית, השתקעו בארצות-הברית, יכלו המהגרים לחזור אל מעשה אבותיהם שהובלו מאפריקה לאמריקה: להביא עימם את אליהם, רוחותיהם וטקסיהם, ולפתח גירסאות ייחודיות של דתות הוודו והסַנְטֶרִיָה בהשפעת הסביבה החדשה. בעקבות כך הצליחו הדתות האפריקניות להכות שורש גם בארצות-הברית (ראו פרק 6).

נחזור לתקופת ההתיישבות. המיסיונרים הנוצריים, פרוטסטנטים וקתולים, שהגיעו ל"עולם החדש" בעקבות הכובשים האירופיים, ריכזו בתחילה את מאמציהם כמעט אך ורק בהמרת דתה של האוכלוסייה ה"אינדיאנית" המקומית. הם לא הביעו כמעט עניין באנשי אפריקה. האפיפיור ציווה אמנם להטביל את העבדים האפריקניים ולהורות להם את תורת הנצרות מייד עם הגיעם לאמריקה, אך המיסיונרים ערכו הטבלות המוניות רק לעיתים רחוקות, וממילא לא היתה להן כמעט השפעה על המושגים הדתיים של האפריקנים. ואולם, בניגוד לדת הכנסייתית הרשמית שהשפעתה היתה מוגבלת, לקתוליות האיבּרית העממית היתה השפעה ניכרת על קצב החיים והעבודה של העבדים בעיר ובכפר. כך למשל פסקה העבודה בימי ראשון ובכל החגים הקתוליים, שכללו בשעתו גם חגי קדושים רבים. משפחות ממוצא אירופי קיימו על-פי-רוב טקסים דתיים במועדים אלה, בין שעשו זאת בקפּלה הביתית שלהם במטעים ובין שעשו זאת באחת הכנסיות העירוניות, שחלקן היו מעוצבות בסגנון בּרוֹקי. גם הקפּלות וגם הכנסיות העירוניות הוקמו ונבנו על-ידי העבדים.

העבדים נכחו בדרשות כשהם יושבים בחצר הקדמית, כלומר מחוץ לחלל הכנסייה, או בשורות האחוריות של הקפלה או הכנסייה. אבל החגים סיפקו להם מידה מסוימת של חופש מעבודה מפרכת ונטולת תשלום. חגים וחופשים אלה היוו פתח להתחדשות הדתות האפריקניות בצילם של בתי האדונים והכנסיות. העבדים יכלו לרקוד, לתופף ולשיר בביקתותיהם במועדים אלה, גם אם נאלצו לעשות זאת תחת עינם הפקוחה והחשדנית של בעלי המטעים ואנשי הכמורה. באמצעות פעילויות אלה ביטאו האפריקנים את מחויבותם לאלים, לרוחות ולאבות הקדומים. בדרך כלל הקלו האירופים ראש בטקסיהם של העבדים. הם ראו בריקוד ובמוזיקה סוג של שיחרור לחצים, שבאמצעותו מנסים עבדיהם להתאושש מן העבודה. המיבנה החברתי של אנשי המטעים הניח אפוא לאפריקנים מסגרת שבתוכה יכלו לשמר את מורשתם, ולו באופן חלקי.

בערים היו הדברים שונים. שם, הקַבּילְדוֹס (cabildos, "אסֵיפות" בספרדית), או לחלופין הקוֹפְרָדִיָה והאִירְמַנְדָדֶה (cofradia/irmandade, "אחווֹת"), יצרו נישות חברתיות שאיפשרו לאפריקנים להתארגן קהילתית ודתית. היו אלה התאגדויות דתיות-מעמדיות דוגמת הגילדות או האגודות הנוצריות. התאגדויות אלה, שהיו חלק ממסורת המשפט האיבּרי, רווחו גם בספרד הקולוניאלית, ששם החובה להתארגן במסגרתן חלה גם על זרים, כולל עבדים. אסיפות מעמדיות אלה יכלו לייצג את חבריהן מבחינה משפטית, ובה-בעת איפשרו לרשויות לפקח על האוכלוסייה. למוסדות הקַבּילְדוֹס, שהיו אזרחיים-חילוניים באופיים, נמצאה מקבילה דתית באחוות הקופרדיאס והאירמנדדס. לשתי צורות אירגון אלה אף הותר להתקיים זו לצד זו, לפחות באופן חלקי.

האחוות, שכינסו את מאמיניהן תחת חסותו של קדוש קתולי מסוים, היוו יסוד חשוב בקתוליות העממית האיבּרית, וקיומן זכה לעידוד מצד הכנסייה. חברי האחווה ביקשו את חסות הקדוש "שלהם" והתמסרו לפרקטיקה הדתית: הם נפגשו בצוותא לתפילה משותפת, ביקשו מהקדוש שיעמוד להם בדחק היומיום וישתדל עבורם אצל האל, ערכו תהלוכות חגיגיות ועליות לרגל ביום השנה לזכרו, וכן הלאה. הקתוליות העממית האיבּרית העבירה אחוות אלה לקולוניות הפורטוגליות והספרדיות באמריקה מאז המאה ה-16. הן שרדו שם בעיקר בערים, והפכו ליסוד חשוב בחיי הדת של המהגרים האירופיים, וגם ליסוד חשוב בחיים החברתיים. כך נתערבבו האחוות עם מוסדות הקַבּילְדוֹס האזרחיים, והיו ליצורי כלאיים פוליטיים-דתיים.

השפחות והעבדים התארגנו גם הם במסגרת אחוות שכאלה. מאחר שהתאחדויות המתיישבים האירופיות היו סגורות בפניהם, הם יצרו לעצמם התאחדויות "שחורות" משלהם. הקצאת העבדים לאחוות השונות לא היתה שרירותית, אלא נעשתה בהתאם להבדלים האתניים-תרבותיים בין העבדים. פקידי הקולוניות, בעלי העבדים והמיסיונרים ניסו לרכז בכל אחת מן האחוות אנשים שהגיעו מאותו אזור באפריקה. בתנאים אלה ריכזו אפוא האחוות את האפריקנים והאפריקניות במסגרות חברתיות הומוגניות לכאורה; מאחר שהיתה להם קרקע אתנית-לשונית משותפת, בין אמיתית בין מדומיינת, התפתחה בקרבם עם הזמן תחושה מסוימת של זהות משותפת. האחוות שימשו אם כן כמסגרות מוסדיות לאירגון מחדש של הקשרים החברתיים שהופרו, כמו גם להחייאת המורשת הדתית והתרבותית. למרות שהיו כפופים בדרך כלל למרותם של פקידי הקולוניות ונושאי תפקידים מטעם הכנסייה, יכלו חברי האחווה לפעול בצורה עצמאית, אם גם מוגבלת. הם בחרו לעצמם מנהיג. לעיתים קרובות היתה זו אישיות רמת-יחס משכבר הימים באפריקה. בפנים הקהילה תיפקדו הנבחרים כמנהיגים חברתיים, כשופטים, ואף ככוהני דת. כלפי חוץ שימשו כנציגים.

החלוקה האתנית-תרבותית של אוכלוסיית העבדים לאחוות זכתה לעידוד נמרץ הן מצד האדמיניסטרציה הקולוניאלית הן מצד הכנסייה: המתיישבים האירופיים נפלו מהעבדים במספר, וכדי למנוע סולידריות בין העבדים ואפשרות להתנגדות, נקטה הפקידות הקולוניאלית גישה של "הַפרֵד ומשוֹל". היא הדגישה הבדלים תרבותיים-חברתיים בין העבדים כדי להפריד ביניהם. הכנסייה מצידה ראתה באחוות, שהיו מחויבות רשמית לפולחן הקדושים הקתוליים, כלי בשירות מניעיה המיסיונריים. למעשה מילאו הקופרדיאס, או לחלופין האירמנדדס, תפקיד חשוב בסינקְרֶטיזם הדתי, או באופן כללי יותר, בתהליך ה"קְרֵיאוֹליזציה": שילוב של מסורות אפריקניות במסורות אירופיות. לאחוות הוקצה כומר אחראי מטעם הכנסייה. זה ניהל את המיסה בימי ראשון ובחגים, לימד שיעורי דת, נשא תפילות וכן הלאה.

כיוון ש"האחוות השחורות" באמריקה הקולוניאלית נמצאו תחת חסותו של קדוש קתולי או תחת חסותה של מריה הקדושה על-פי המודל האיבּרי, גם דתם הושפעה מכך בסופו של דבר. יסודות ליטורגיים כמו צלמיות קדושים, תפילות קתוליות ומזמורים הפכו לחלק מהפרקטיקה הדתית של העבדים. משקיפים אירופיים בני הדור חוזרים ומדווחים, כי חֶפצֵי דת אפריקניים מונחים לצד ציורי קדושים קתוליים אגב הפגנת חוסר-הבנה וזלזול במזבחות הנוצריים. לא פעם נמצאו הקבלות בין הקדושים הקתוליים והאלים והרוחות של האפריקנים. ג'ורג' הקדוש, שלפי האגדה מת מות קדושים כחייל רומי, ושהאיקונוגרפיה הקתולית העממית תיארה אותו רכוב על סוס רם כשהוא נושא רומח - האם לא היה דמיון בינו ובין אוֹגוּ (Ogou, הקרוי גם אוֹגוּם או אוֹגוּן, Ogum/Ogun), אל הברזל המערב-אפריקני השׂשׂ אלֵי קרב, האל שהיה קשור קשר הדוק לכל מי שידו נגעה בכלי ברזל או במכשיר מתכתי, כמו יצרני הנשק, הלוחמים, ואף האיכרים? קווי דמיון ניכרו גם בין מריה, אמו של ישוע בן האלוהים, ובין אלוהויות מים נשיות, שנחשבו לאלות האהבה, הפוריות והאימהות.

אין זה מפליא אפוא כי השפחות והעבדים זיהו את אליהם ורוחותיהם כשהתבוננו בציורי הקדושים בכנסיות ובקפלות או כשעמדו לפני המזבח הביתי. יחסי הקירבה שיצרו האפריקנים בין אלוהויותיהם לבין הקדושים הקתוליים לא נוצרו באופן שרירותי. הקדושים, כמתווכים בין האדם והאל, שימשו בקתוליות האיבּרית העממית תפקיד דומה לתפקיד האלים, הרוחות והאבות הקדומים בדתות האפריקניות. גם האגדות שנטוו סביב הקדושים הביאו ליצירת דמויות המזכירות בדברים רבים את האלים והרוחות האפריקניים, שעליהם נוצרה מיתולוגיה עשירה. גם בטקסי הפולחן - התהלוכות, הקרבת הקורבנות והגשת המנחות - היו קווי דמיון רבים בין אירופה ואפריקה.

ניתן אפוא להצביע על האחוות כעל ערש הסינקרטיזם האפרו-קתולי. סינקרטיזם זה נחשב עד היום לסימן ההיכר של הוודו והקַנְדוֹמְבְּלֶה, הסַנְטֶרִיָה והאוּמְבַּנְדָה. הסינקרטיזם, במובן של עירוב שרירותי של רכיבי מסורת הֶטֶרוֹגֶניים, נחשב במשך זמן רב כעדות להעדר הכישרון הרוחני, כביכול, של אנשי אפריקה. אך מאז שנות ה-1960, בעקבות התעניינות פוליטית גוברת והולכת במיעוטים אתניים ובזהות הקולקטיבית שלהם, התקבלה בהדרגה פרשנות אחרת של הסינקרטיזם. יותר ויותר נהוג לסמן סינקרטיזם זה כסוג של "תחפושת" מחוכמת: הדמויות של הקדושים הקתוליים שירתו את השפחות והעבדים רק בתור "מסיכות", שמאחוריהן - במסגרת מרד תרבותי-דתי נגד דיכוי דתם המקורית - הסתתרו, כך נטען, כל אֵליהם, וכך שרדו בתקופת העבדות.

יש חשיבות רבה לשיחרור הסינקרטיזם האפרו-קתולי מהביקורת השלילית שטפלו עליו; עם זאת, אין טעם להתעלם מהעובדה שבאמריקה אכן התרחשה החלפה של סמלים ורעיונות דתיים בין הקתוליות של הכובשים האירופיים ובין הדתות של השפחות והעבדים האפריקניים. יש אפוא הצדקה לראות בדתות האפרו-אמריקניות דתות סינקרטיות, אך אין לראות בכך חוסר יכולת לחשיבה קוֹהֶרֶנטית; אדרבא, הסינקרטיזם מבטא כישרון למזג זה בזה רכיבים סמליים באופן המייצר משמעויות חדשות.

וודו: מבוא קצר - אסטריד רויטר
VOODOO und andere afroamerikanische Religionen - Astrid Reuter