» טקסט  » ישראל וא"י  » ספרים חדשים במרץ 2007       חזור

כתב אשמה
מאת: סבינה סיטרון

ההוצאה: גפן בית הוצאה לאור סבינה סיטרון היא ניצולת שואה וציידת נאצים, שהקדישה למעלה ממחצית חייה למאבק בפושעי מלחמה נאציים ובתעמולה נאצית בטורונטו, קנדה. סבינה היתה חברת הוועד המנהל של הקונגרס היהודי בקנדה, וחברת הוועדה להנצחת השואה בקונגרס, עד שאולצה לעזוב אותו עם כמה מחבריה וחברותיה, בשל המרדף העיקש שלהם אחרי פושעי מלחמה נאציים. עם הפרישה מן הקונגרס היהודי בקנדה הקימו את איגוד ההנצחה הקנדי של השואה, ובמסגרתו המשיכו בפעילותם המשפטית והציבורית. כיום מתגוררת סבינה בירושלים עם בעלה, בעוד בתה מתגוררת בקנדה.

ספרה, הכתוב בצורת מסות קצרות, הוא כתב-אשמה כלפי מנהיגי אומות העולם, שבעבר התעלמו אומותיהם מן החיסול השיטתי של יהודים בשואה, וכעת הם נותנים ידם ליוזמות מדיניות, המתחזות בעיני המחברת כיוזמות שלום - בעוד שמטרתן היא חיסולה של מדינת ישראל בדרכים אחרות.

בספר מביאה המחברת סקירה מקיפה של תולדות האנטישמיות בנצרות ושל גילומי האנטישמיות בשורות הפרעות והפוגרומים, המרות הדת הכפויות והגירושים שהיו מנת חלקם של יהודים בכל מדינות אירופה, מאז ראשיתה של הנצרות ועד השואה. לטענתה, הן השואה והן האנטישמיות החדשה, כפי שהוא מגולמת בסכסוך הישראלי-ערבי, מבוססות על שנאת היהודים העתיקה, הכרוכה בנצרות מראשיתה.

ספרה של סבינה סיטרון, המערב מחקר עצמאי, חשיבה אנליטית וגם הרהורי-לב והבעת דעה אישית, מביא מזיגה מיוחדת ומטלטלת של מקורות היסטוריים, דתיים, עיתונאיים ואקטואליים, שאי אפשר להתעלם מהם או לפוטרם כלאחר-יד. זו גם הסיבה לכך, שהספר הזה מטלטל את קוראו, תהא דעתו הפוליטית אשר תהא.

כתב אשמה, סכסוך הערבי ישראלי בפרספקטיבה היסטורית מאת סבינה סיטרון בהוצאת גפן, מאנגלית: גיורא לשם, עיצוב העטיפה: ש. קים גלסמן, 290 עמודים, כריכה קשה.

ההקדמה | סבינה סיטרון
השעה מאוחרת. הזמן חולף עובר…

ואני, כביכול, המוהיקנית האחרונה…

ילדיי תמיד דחקו בי שאכתוב — אולי לא את הספר הזה — אך ספר על חיי, לרבות השואה, כך אני מניחה. הם אף דחקו בי לכתוב על פעילותי לאחר המלחמה והשואה.

הפעולות האלה יתוארו בקצרה בפרק הדן בעוללות השואה, אם כי אפשר לכתוב כרכים עבי כרס על מאבקם של הניצולים, לרבות אני עצמי; מאבק לצדק ולשוויון, מאבק שנמשך לגבי דידי כמחצית מחיי…

לא רציתי לחוות מחדש את אימי השואה בכותבי עליהם, או על התנסויותיי בשנים הנוראות והקשות ההן.

חשתי גם צורך דוחק לכתוב על בעיות עולמנו כיום; הבעיות שישראל מתמודדת אתן מדי יום ביומו — למן תקומתה מחדש — וכיצד האדישות מאיימת שנית להחזירנו אל ימי העבר הקשים והשנים הנוראות.

ניצולי השואה יודעים הכול על אדישות! כיצד נרדפנו עד צוואר, הושפלנו עד דכא ולבסוף הוצאנו להורג בעוד שהעולם היה עקבי באדישותו.

רבים מאתנו מתקשים להבין כיצד עולם תרבותי היה מסוגל לעצום את עיניו ולאטום את אוזניו ולהעמיד פנים שאינו רואה ואינו שומע את קולותיהם של הקורבנות שנידונו להשמדה!

כפי שאמרתי, אינני רוצה לחוות שוב את האימים, אולם אין זה אפשרי שלא אומר דבר על הימים הנוראים ההם. על כן תהיה ההקדמה תיאור קצר של חלק קטן מהדברים שחוויתי או נכפו עלי המדריכים את חיי ומעשיי היום.

אני נמנית כנראה, עם הצעירים שבניצולי השואה, שכן כל הילדים שעדיין לא מלאו להם 14 שנה נלקחו — וליתר דיוק, נקרעו — מידי הוריהם, ולא נראו עוד לעולם! לי חסרו שלושה חודשים ליום הולדתי ה 14- בעת הסלקציה המבעיתה במאי 1942 , סלקציה שהייתה תחילתם של חיי האימים שהיו עתידים להתרחש.

הורצנו כעדר בקר אל "הגטו הקטן" 1 — חדר אחד לכל משפחה. הנאצים לא זו בלבד שהיו אלימים וסדיסטיים, הם האמינו ביהירותם ובכל מאודם כי הם "גזע אדונים"! אולצנו לעבוד עבודת כפייה והועברנו ממחנה עבודה בכפייה אחד למשנהו.

הורעבנו בשיטתיות; נכפו עלינו תנאי חיים איומים שבהם היה כמעט בלתי אפשרי להקפיד על גהוּת. אך בני עמנו התאמצו בכל כוחם לשמֵר את כבודם העצמי ולהקפיד על גהוּת ככל האפשר.

נאלצנו לעבוד בסדנאות לייצור תחמושת שבהן התפוצצויות קטלניות היו שכיחות. בימים הנוראים ההם, אם לא מתת מרעב או מטיפוס או מניסיון לברוח, אם נתפסת, הסתיימו החיים בעלייה לגרדום.

במחנה העבדים הראשון, בפיונקי, פולין, שבו שהיתי שנתיים עם הוריי ואחיי, ניסה אחי הבכור לחפור מנהרה מתחת לגדר התיל כדי להכשיר נתיב בריחה. אך איש לא היה מסוגל, למעשה, להימלט. אף אם לא נלכדו בידי הנאצים, ראשיהם של הבורחים נערפו לעתים בידי הפולנים האנטישמים המקומיים! לא היה סיכוי ממשי להימלט, והבורחים שנתפסו בידי הנאצים הוחזרו למחנה ונתלו בנוכחות כל העצירים שאולצו לחזות בתלייה. הנוהג הזה נועד להרתיע בורחים נוספים.

אינני מכירה ולוּ אדם אחד שהצליח לברוח. מרבית "שומרינו" היו אוקראינים צעירים שגויסו לאס.אס.

ביולי 1944 , כאשר החזית קרבה אלינו, הועלינו על קרונות בקר בלא שידענו לאן נובל. באותו הרגע הופרדנו מאבינו. כאשר הרכבת התחילה לנוע נפתחו דלתות הקרון ושני שומרים אוקראינים הופיעו ליד הדלת והחלו לירות בנו ללא הבחנה, רצחו אדם אחד לפחות ופצעו את אחִי ועוד אנשים. לאחר מכן אנסו מספר נשים לנגד עיני בעליהן ולנגד עינינו ממש. זאת הייתה זוועה שלא תיאמן!

לבסוף הגענו למקום כלשהו — לא ידענו מה הוא. התברר לנו שהגענו לאושוויץ, אך לא ידענו מה היא אושוויץ. במהלכה של הסלקציה שנערכה במקום הופרדנו מאחיי בלא לדעת מה יקרה לאחי הצעיר סטיב שהיה פצוע בברכו. הובלנו משם בלא לדעת לאן.

נלקחנו לאושוויץ עצמה (בניגוד לבירקנאו, כפי שגילינו לאחר מכן). ניתנו לנו, כלפושעים, בגדי פסים וקבקבי עץ, ולאחר מכן הובלנו אל המקלחות. נאמר לנו להתפשט כליל, להשאיר מאחור את כל חפצינו כדי לאסוף אותם לאחר הרחצה. כאשר חזרנו התברר לנו כי דבר לא נשאר; כל מה שהיה לנו — המעט שהיה לנו — לרבות תצלומי משפחה, אבד.

נלקחנו אל הצריפים, צריפי עץ ענקיים עם "מדפים" כמיטות, מדף מעל מדף, כשבין המדפים היה רווח צר בלבד. לאורכו של כל צריף היה במרכז רציף צר שנועד לקאפו (ולאחר מכן לבעלי תפקידים אחרים), אשר פסע בו בהליכה שחצנית וצרח פקודות. חשנו לכודים, מושפלים, ומעל לכל דואגים לאחי, היות שלא ידענו מה יקרה לו או לנו.

ביום המחרת, בהיותנו מחוץ לצריפים, פגשתי נערה. היא הביטה בי ושאלה בהצביעה על ארובות עשן: "את יודעת מה הן?" לא היה לי מושג, והיא אמרה: "שם המשרפות; שם הם שורפים אנשים!" הבטתי בארובות בחוסר אמון גמור, אולם עלה באפי ריח בשר שרוף.

לאחר הסלקציה באושוויץ נשלחנו למקומות שונים, מהם שני מחנות עבודה בכפייה 1 וברגן־בלזן, אם כי לא בסדר הזה.

ברגן־בלזן הייתה מעין כוונת מכוון להמית אנשים בטיפוס. לא היו תנאי גהוּת. עונת החורף החלה והיה זה בשלהי חודש אוקטובר. היינו נשים מורעבות וכחושות והוּבלנו כעדר אל אוהלים גדולים, יותר ממאה נשים, ואולי אף מאתיים. נאלצנו לשכב על קש שפוזר על הקרקע, סמוכות זו לזו, כסרדינים.

כצפוי, הטיפוס פרץ. כעת אנחנו יודעים שאנה פרנק, אמה ואחותה, ועמן רבים, מתו . מטיפוס בחורף הנורא של שנת 1944

אמי ואני, יחד עם מאות נשים אחרות, "נבחרנו" שוב לעבודת כפייה, שבועיים לאחר בואנו לברגן־בלזן. מחנה עבודה חדש — סדנת תחמושת חדשה. גם כאן שרר רעב, העבודה הייתה קשה, תנאי גהות אפסיים והשהות למנוחה הייתה קצרה מדי — משמרות עבודה שנמשכו 12 שעות. עמדנו שעות במפקדי נוכחות, שבהם ספרו אותנו בטרם יצאנו לעבודה ובשובנו ממנה.

כעבור חודשים אחדים הגיעו אלינו שמועות שהחזית הרוסית קרבה והולכת והמלחמה אינה מאירה פנים לנאצים. תהינו אם אלו אינן אלא שמועות סתם, שאחריתן תקוות נכזבות. אך בוקר אחד, השכם בבוקר, אולצנו לעלות לקרונות בקר כדי לנסוע. לאן?

ימים אחדים עברו בנסיעה קטועה. מצאנו את עצמנו — כלומר, בקרונות הבקר — באמצע אתר שנראה כמסילת רכבת צדדית גדולה. יכולנו לראות מבעד לאשנבים הצרים מכלי דלק מצד אחד ומה שנראה כרכבות מלאות מטעני תחמושת גדולים מצד אחר. נאמר לנו — ואינני יודעת כיצד נאמר ומי אמר — שאנחנו בקרבת פוסטדם, שליד ברלין. הנחנו ששובינו (תמיד חשבתי כמה אירוני שהם מכונים "שומרים"; הרי הם בוודאי לא הגנו עלינו) קיוו שברלין לא תיפול, או שהם לא יפלו בשבי לידי הרוסים במקום לידי כוחות בריטים או אמריקאים.

בימים הראשונים ניסו "שומרינו" לא כמצובה לנהוג כלפינו בסבירות. הם הביאו לנו מים ומעט לחם. הם אפילו הוציאו אותנו מדי פעם לשאוף אוויר ביער הקטן שמעבר למסילה. זה קרה פעמיים בלבד.

התקופה הזאת הייתה מעין המתנה ממושכת שאין לה סוף ולא ידענו מה טיבה. כעבור זמן מה התמעטה מאוד אספקת הלחם והמים והפסולת פונתה מן הקרונות רק לאחר שעות רבות.

חשנו ייאוש גובר והולך מדי שעה ומדי יום. באחד הבקרים אני נזכרת במיוחד. הייתי "בת מזל" לשבת מתחת לאחד האשנבים. אני נזכרת שקמתי, הבטתי ברקיע, בשמי העדן, והבעתי תחינה, תפילה: אלוהים היקר, עשה שייגמר, לכאן או לכאן, כוחנו אָפס.

וכאילו משום מקום, שמענו לפתע נהמת מטוס, ובטרם הבנו, פצצות החלו לנחות על קרונותינו. לא על מכלי הדלק ולא על מטעני התחמושת, כי אם עלינו.

כנראה שאיבדתי את הכרתי, אולם אני זוכרת כי עוד טרם פקחתי את עיניי חשבתי כי אם זה המוות, אין הוא נורא כל כך. לאחר מכן חלפה במוחי מחשבה נוספת: אם אני מסוגלת לחשוב ייתכן שאינני מתה. קראתי לאמי, שגם היא, כנראה, איבדה את הכרתה. היא חשה אלי והשיבה לקריאתי.

קלטנו שקרון הבקר שלנו מונח על צידו מהדף ההתפוצצות. לאחר מכן נוכחנו לדעת שהפצצות, שהוטלו על ידי הבריטים, פגעו בכל קרון שני; הקרון שלנו לא נפגע.

אף לא אחת מן הנשים בקרוננו סבלה מפציעה רצינית; רק שריטות וחבלות נראות לעין. מן ההדף, קרש הדפנות של הקרון נסדק — והדופן הפכה ל"רצפה". בכוח שלא ידענו כי עדיין ניחנו בו התחלנו להדוף את הקרש הסדוק ויצרנו פתח רחב, ואחד אחד ירדנו אל הקרקע. לאחר מכן, בכוח שאין לדעת מניין שאבנו, "רצנו" (אולי יותר נכון לומר "צלענו") אל היער הקטן שמעבר למסילה, בכיוון נגדי למקום שבו הסתתרו שובינו. הופתענו למצוא ביער סוכות קטנות, סמויות מן העין.

גבר אחד קרב אל אמי ואלי בדרכנו אל היער. הוא לא היה זקוק להסברים; הוא ידע בדיוק מה קרה ומי אנחנו. הוא ניסה לסייע בידינו ורצה להביא לנו אוכל ושמיכות. הוא אמר לנו ללכת אל היער ולהסתתר בחפירות עד שיוכל לחזור אלינו. התברר שהוא פולני שהובא על ידי הנאצים לעבודת כפייה בגרמניה, אולם הוא וחבריו לא שהו במחנות ריכוז.

הוא חזר והביא מעט אוכל ובשורות רעות. הוא שמע שהנאצים, "שומרינו", אמורים לערוך סריקה בסיוע כלבים, כדי למצוא אותנו, ועלינו לחצות את הכביש הראשי הסמוך כדי להתרחק מן הרודפים אחרינו.

בימים הבאים הצלחנו להסתתר בבית ספר מעבר לכביש הראשי, מקום שבו מצאנו את עצמנו בקרב פליטים אחרים. בימים ההם ידענו חרדה גדולה שמא ימצאו אותנו הרודפים.

הרכבת שלנו הופצצה ב 20- באפריל 1945 , ביום הולדתו של היטלר. היינו משוחררים כאשר הרוסים הגיעו כעבור תשעה ימים.

בקרונות הבקר היו כ 1,000- נשים. כנראה שיותר ממחציתן נקטלו בהפצצה ההיא. הספר מוקדש להן ולמיליון וחצי הילדים שהומתו ולכל קורבנותיה של הברבריוּת הנאצית, שלא זכו לחיות ולראות בשחרורה האמיתי של מולדתם — ישראל.

מבוא
העולם שבו אנחנו חיים שרוי שוב באנדרלמוסיה. העולם ניצב מול עידן חדש ואויב חדש — אויב שלא נודע כמותו בעבר. אויב שאינו יודע גבולות. אויב שנראה כתוקף באופן שרירותי, בכל מקום בעולם. אויב אלים ואכזר. אויב שפעולת תגמול נגדו היא לעתים קרובות מסובכת ולעתים בלתי אפשרית.

הקושי המיוחד הכרוך בהבסת האויב הזה, והבסתו הכרחית, נעוץ בהשקפת עולמו של הדור החדש. זה דור שגדל במערב כשהוא חש ביטחון; דור שלא ידע את זוועות מלחמת העולם השנייה; דור שאינו מאמין שקיימת מלחמה צודקת נגד אויב כלשהו, בלא להביא בחשבון עד כמה מתועבות הזוועות שמבצע האויב הזה. הדור הזה משווה לעצמו דמות של "פציפיזם הומני"; יש לו ססמאות מוכנות מראש ועצרות נגד כל דבר שאינו מתיישב עם אורח חייו.

הדור הזה, הטוען כי הוא סולד מאלימותה של מלחמה, נראה כמי שניחן בסבלנות ובהבנה אין־סופיות כלפי האויב הזה, בלא שהדור הזה מביא בחשבון כי לשם הגשמת מטרותיו מפעיל האויב אלימות נוראה ואכזרית. התעמולה השנונה והממאירה, שהאויב נעזר בה בשלושת העשורים האחרונים כדי להצדיק את מעשי הזוועה שביצע, הצליחה לשטוף את מוחו של הדור החדש ולכוון את תגובותיו, עד כי אין הוא מסוגל עוד להגיב על הזוועות שכמותן לא נודעו בעולם בעבר.

השימוש במחבלים מתאבדים כשיטת מלחמה המיועדת להסב את הסבל הגדול ביותר למספר הגדול ביותר של חפים מפשע, ולעתים קרובות ביותר לאזרחים — ובמיוחד ילדים — אינו אלא אכזריות לשמה. הפצועים שאינם נספים בהתקפות הופכים לבעלי מום לכל חייהם. עם דהיית כותרות החדשות, גברים, נשים וילדים אין ספור שוכבים עדיין במוסדות שיקום או בבתיהם, ידיהם ורגליהם מעוותות או כרותות ופגועים בלא מתום.

האם יכול הדור החדש להיות שטוף מוח עד כי סבל אנושי הוא חסר משמעות לגביו; שמא הדור הזה מתכסה בתעמולת האויב כבעלה תאנה כדי להצדיק את אדישותו? קשה לשער שהדור הצעיר, רובו ככולו, מתעלם מן העובדות או אף מידיעתן בעידן התקשורת המידית, הזמינה לכל אדם באשר מחשבים מספקים מידע כמעט על כל נושא בעולם.

בעוד שהתעמולה הערבית־המוסלמית חלחלה בשלושת העשורים האחרונים אל רקמתה של החברה המערבית באמצעות המוסדות להשכלה גבוהה ודומיהם, קשה לשער שמלומדים צעירים אינם מסוגלים לחשיבה עצמאית. אמת ויציב כי התקינות הפוליטית היא לעתים מכשול, ואף־על־פי־כן…

מדהים להיווכח כי אנשים בקיאים שהיו אמורים להיות זהירים יותר טוענים — או משלימים עם הטענה — שהפצצות האנושיות שמפעיל הטרור הן סטייה לא מייצגת של מיעוט אלים באסלאם, וכי האסלאם הוא דת של שלום למרות כל ההוכחות הסותרות את הטענה הזאת.

האם מישהו שמע או קרא גינוי כלשהו מבית היוצר של מלומדים אסלאמים, מנהיגים דתיים, אקדמאים או מנהיגים הדיוטות כלפי מחבלים מתאבדים? האם שמע אדם כלשהו הצהרה ברורה וחד־משמעית של מנהיג ערבי־מוסלמי המגנה את הטרור ואת הג'יהאד העולמי ומגדיר אותו כבלתי מוסרי?

נהפוך הוא. את תעמולת השנאה מטפחים מטיפים ערבים־מוסלמים ו"מלומדים" ומעמיקים את השנאה והאלימות המושקעת בתעמולה, בהערצת הטרוריסטים והחשבתם כגיבורים וכ"קדושים מעונים". למעשה, האו"ם מוצא את עצמו במצב מוזר שבו אין הוא מסוגל אפילו להגדיר טרור, משום שהערבים־המוסלמים מחבלים בכך.

ספרים רבים נכתבו בעשור האחרון על היבטיו האמתיים של האסלאם, וכמובן שלגבי דידם של ספקנים תמיד קיים הקוראן (שאתה יכול לקרוא אותו במקור).

ישראל נשאה שנים רבות את סבלן של המלחמות הערביות, הטרור, החרם הכלכלי וכו', והיא עמדה בכל אלה במאבק בשעה שהייתה מטרה לביקורת לא מוצדקת ולגינויים. רק עתה מתחיל העולם להסתגל לעובדה שהוא ניצב נוכח ג'יהאד כלל־עולמי, בעוד שהצעירים חיים, ככל הנראה, בהכחשה. איך הם מסוגלים אפוא להצליח במאבק נגד אויב ערמומי, כאשר הם עצמם מונעים מאומותיהם אמצעי הגנה?

מצבה של ישראל מסובך יותר, משום שבנוסף על האמור היא גם ניצבת נוכח אנטישמיות בוטה למדי.

הדפים הבאים ינסו להציג כמה מן הסוגיות המורכבות של ישראל בהתייצבותה מול הטרור: הג'יהאד העולמי וראשיו וכן סוגיות אחרות הנוגעות במניעת הצדק לאחר ההשמדה ההמונית של יהדות אירופה.

דפים אלה ינסו לתאר את האדישות כלפי העם היהודי, שהופגנה בתקופת השואה ולאחריה. בשנות האימה, אדישותו של העולם כלפי מצוקתם של הקרבנות העתידיים של הנאציזם, כיצד רבים עדיין יכלו להיוושע ממוות בטוח — האדישות שהפגינו אומות שעטו על עצמן אצטלה של "אנושיות" לא תיאמן. אולם אומות אלה עצמן רדפו את היהודים במשך אלף שנים.

הספר הוא כתב אשמה כלפי מנהיגי האומות הללו, אשר עד עצם היום הזה נוהגים במדינת היהודים ובאזרחיה ב"טיפול מיוחד". הספר נועד לחשוף עובדות אחדות שייתכן כי רבים אינם יודעים אותן.

מחברת הספר מקווה כי אם אנשים טובים יסרבו לשתוק ולהיות אדישים, העולם עשוי להיות מקום טוב יותר לחיות בו, בשונה מן האימרה הידועה: "כל מה שנדרש לניצחון הרוע הוא שאנשים טובים לא ינקפו אצבע".

© כל הזכויות שמורות לגפן הוצאה לאור

כתב אשמה - סבינה סיטרון