» טקסט  » אומנות ועיצוב  » ספרים חדשים ביוני 2007       חזור

רודי ויסנשטין צילום עברי - תמונות מהצלמניה
מאת: אורי דביר - כתיבה ועריכה

ההוצאה: מודן בצילומי שחור- לבן נדירים, שחלקם לא פורסם מעולם, נחשפת הארץ לרבדיה משנות השלושים והלאה. הספר הוא מסע בזמן אל הנופים הבתוליים, אל רחובות הערים הראשיות, אל ההתרחשויות הגדולות והקטנות. הוא מציג בעין אוהבת את האנשים שהתחילו כאן את הכול. רודי ויסנשטין, 1910 -1992, עלה לארץ ב-1936 עם מצלמה, תעודת עיתונאי ועשר לירות בכיס. מסירותו ואהבתו לצילום הפכו אותו במהרה לאחד הצלמים המקצועיים והנחשבים בארץ. לחנות הצילום שלו, הצלמניה, עלו לרגל כל המי ומי של היישוב. ברבע מיליון נגטיבים הנציח רודי ויסנשטין את המפעל המופלא של הקמת המדינה, בתמונות שהפכו לאבני דרך בתרבות הישראלית.

רודי ויסנשטין צילום עברי - תמונות מהצלמניה, כתב וערך: אורי דביר, הוצאת מודן, עיצוב: אסתר ארותי, פורמט אלבומי, כריכה קשה, 176 עמודים.

על רודי | דוד רובינגר, צלם, חתן פרס ישראל
מי לא הכיר את 'המצלמה' בתל־אביב. אותה חנות בכיכר מוגרבי בתל־אביב, שהיתה סמל לכל מה שנחשב צילום אז. חנות שלימים גם נשאה את השם 'צלמניה פריאור', ממלכתם של רודי ומרים ויסנשטין.

כל בעל־שם הצטלם ב'צלמניה'. רודי עלה לארץ מצ'כיה, היה יקה קלאסי, אדיב ומהוגן ובין לקוחותיו נמנו רבים מצמרת היישוב ומאוחר יותר מראשי המדינה. באותם ימים, תצוגה בחלון הראווה של החנות היתה מקבילה לאזכור ב"מי ומי". אדם שדיוקנו לא הוצג בחלון הראווה של רודי ויסנשטין, ספק אם הגיע לו התואר "מנהיג"… ויסנשטין היה מזוהה עם המושג "צילום" עד כדי כך, שכאשר חיפשו דמות לשטר חדש של עשר לירות, פנו ל'צלמניה' שבכיכר כדי למצוא שם דמות שתתאים להופיע עליו. רודי ויסנשטין בפורטרט עצמי שימש מודל לגרפיקאי שעיצב את השטר. אין לי ספק שזו הפעם היחידה בהיסטוריה של שטרות כסף, שצלם זכה לכבוד זה.

אך לא רק בצילום פניהם של החשובים (והחשובים פחות) מסתכמת תרומתו של ויסנשטין לתולדות ארץ־ישראל. חשוב לאין שיעור הוא תיעודה של תל־אביב, העיר העברית הראשונה, שדומני כי אין שני לו. כל נגטיב בארכיונו המסודר הוא עדות לפניה של תל־אביב, לאופיים של תושביה, ללבושם ולמנהגיהם של בני העיר. צילומיו משרים בכל צופה את ההרגשה: הנה, כך היינו, כך נראינו.

בתערוכה שנערכה בתחנת־הכוח רדינג בשנת 2000 ביקרתי שלוש פעמים. את צילומיו של רודי כבר הכרתי, כחבר למקצוע, אך מה שהניע אותי לחזור שוב ושוב לתערוכה היה הקהל: הנוסטלגיה, ההנאה המרובה, קריאות ההתפעלות של הצופים בצילומים: "הנה, פה היתה לסבא שלי חנות", "היי, היא לבושה ממש כמו אמא שלי" - כל אלה הוכיחו את ערכן הגדול של עבודותיו של רודי.

העיקרון החשוב ביותר, שמן הראוי להחדירו למוחו של כל צלם צעיר, הוא כי אסור לשכוח לעולם שמה שאתה מצלם היום - ויהיה בלתי חשוב ככל שיהיה - יכול להפוך מחר לקלאסיקה. צילומיו של רודי ויסנשטין הם הוכחה חיה לכך.

הקדמה | אורי דביר
כשמדובר באוסף צילומים והוצאתם לאור, או הצגתם בפני הציבור, מחפשים אחר אוצֵר בתחום הצילום. זו השאלה שעמדה בפני הגב' מרים ויסנשטין, כשהחליטה להוציא ספר שבו ירוכזו צילומים מעבודת בעלה, רודי ויסשנטין. תחילה היתה מטרתה העיקרית להראות את ארץ־ישראל בעיני בעלה הצלם, ולכן היא התלבטה בין אוצֵר לבין גיאוגרף, איש ידיעת הארץ, ולבסוף פנתה אלי. עד מהרה נקשרתי לצילומים הרבים, שאת חלקם הכרתי מקשרי הקודמים עם רודי ויסנשטין.

כבר ב-1997 פנתה אלי מרים בבקשה לזהות צילומי נוף ויישובים בארץ בארכיון הגדול שהשאיר אחריו בעלה רודי. עם תחילת העבודה על אסופת צילומים זו, מצאה מרים בארכיונה מכתב ממני העוסק בזיהוי הצילומים ובסוף מכתבי אליה הוספתי:

"נ.ב,
העלה בדעתך לכנס חלק מהצילומים ולעשותם לספר?"
מתחת לשורה זו הוסיפה אז מרים בכתב־ידה:
"רעיון טוב, 16/5/97, מרים".

חלפו מאז כמה שנים, והנה זה בא.
עריכת הספר של הצלם רודי ויסנשטין היתה חוויה מכמה טעמים:
ראשית, עמדה עלי מרים, אלמנתו הנמרצת של הצלם. כל האטה הכרחית בעבודה גררה אחריה טלפונים ולחץ בלתי מתון. לעיתים שוחחנו כשהיא נהגה במכוניתה, או אז היתה חונה לצד הדרך וחוקרת: מה קורה? מה העיכוב? מדוע הספר עדיין אינו בדפוס? "אני מאוד ממהרת," טרחה מרים להזכיר לי מדי פעם, "נכנסתי לשנתי התשעים וארבע ואין לי סבלנות לקצב של הצעירים בני ימינו..."

ואכן, לעיין באלפי צילומים זה לא דבר של מה בכך. אלבומים ישנים לצד מחודשים, צילומים מוגדלים וקטנים, יישובים, נופים ובני־אדם.

היכרותי הראשונה עם רודי היתה לפני שנים רבות, כשנזקקתי לצילומי נוף לעיטור חוברות טיולים שעסקתי בהוצאתן לאור במסגרת מחלקת הטיולים של 'אגד'.

כשדיפדפתי אז בצילומים, ורודי לידי, הוא ידע לזהות אותם. אולם במשך השנים רישום הצילומים השתבש מעט, וחלק מהעניין הרב שלי בעריכת ספר זה היה הניסיון לזהותם. כך התכתבתי עם רבים, פעמים רבות יצאתי לשטח לזהות רחוב ישן של כפר או עיירה ותוך כדי כך "גיליתי" דברים חדשים.

לחלק מהצילומים הקדשנו סיור מיוחד, בניסיון לבדוק את המקום שבהם צולמו. שיני הזמן נגסו מעט בארכיון, שמות האתרים דהו ולעיתים אף נרשם שם לא ברור ולא מפוענח.

בעיה קשה היתה עם צילומי הנוף. אלה מרובים בארכיון ה'צלמניה', על חלקם מופיע שמם הערבי, אך על רובם נרשם בקיצור "נגב". זיהוי מדויק של הנחל או הרכס היה לא פעם בלתי אפשרי, אבל אי אפשר לטעות באיזה חבל ארץ הם צולמו.

גם בזיהוי היישובים היה קושי, שכן לאחר עשרות שנים השתנו פני המקום. חלק קטן זוהה בטעות: כך לדוגמה על צילום מסוים נרשם "תל־אביב", אבל ההרים שברקע רמזו לנו שיש כאן טעות.

ניסינו לאמת צילומי יישובים משכבר הימים. שלחנו תמונות לחברים וידידים בכל רחבי הארץ, בניסיון לוודא אם מה שנכתב על גב הצילום, בארכיב או על גבי התשליל הוא מדויק, ועל כך תודה לכולם. שמות כל אלה מופיעים בהמשך.

הנה למשל "סיפור בילוש" אחר זיהוי מקום (שבסופו של דבר לא נכנס לספר):
על גב הצילום נכתב: "ערטוף בנגב". הואיל והרטוב (השומרת על השם הערבי ערטוף) שוכנת בשפלה, למרגלות הרי יהודה, נותרנו עם התמיהה, מאין הצילום? מהשפלה או מהנגב?

יצאנו למושב נוחם, מקומה של המושבה הרטוב הישנה, שפונתה במלחמת העצמאות. סייעה בידנו בת המושב, המדריכה בו בהתנדבות. הצצנו לחלק מהמבנים הישנים, ניסינו לזהות חלונות וקשתות. הוכחה ניצחת לכך שאנחנו במקום הנכון קיבלנו במוזיאון הקטן והיפה, פרי יוזמתו של אחד מבני המושבה. שם מצאנו צילום דומה.

אני מקווה שזיהוי היישובים השונים נכון ברובו. עם זאת, ייתכן שטעינו פה ושם. כתבו לנו, ואם יסתייע, נתקן זאת במהדורות הבאות. רודי ויסנשטין היה תושב תל־אביב ואך טבעי הדבר שעירו זכתה לצילומים רבים. חלק מאלה נחשפו בתערוכה מרהיבה, שהתקיימה באולם הטורבינות של תחנת־הכוח רדינג על גדת הירקון "פינת הים התיכון" ובמדריך שהודפס לתערוכה זו ובספר הצילומים 'צלמניה - רטרוספקטיבה'. לא יכולנו לוותר על צילומים מתל־אביב גם באוסף זה.

ספר זה נועד בראש וראשונה לשמש יד לצלם רודי ויסנשטין. אסופת התמונות שבספר הינה פועל יוצא של שילוב תפישת המשפחה מחד גיסא ותפישתי כעורך מאידך גיסא.

חשוב לציין כי צילומי נוף רבים והיסטוריים, בהם צילומי מעברות, יישובים וערים בראשיתן, מראה כפרים ערביים וכדומה, נמצאים עדיין בארכיון הגדול של רודי, ואולי תגיע גם שעתם לראות אור.

ספר זה נבנה מצילומים קיימים בארכיון ה'צלמניה' ולא מצילומים שנועדו לשם הוצאת הספר לאור. מטבע הדברים ארכיונו של רודי ויסנשטין הוא המקור האחד והיחיד, ולכן אין זה ספר תולדות היישוב, הוא אינו מקיף את כל נופי הארץ, אין בו תיאורים של כל האתרים בארץ, אלא רק מה שצולם ונמצא בארכיון והוחלט על הכנסתו לספר זה.

תודות לאלה שעזרו לי במלאכת הזיהוי של חלק מהאתרים, ותוך כדי כך חשפו בפני גם סיפורים פחות ידועים.

כאמור, לא כל הצילומים שעבדנו עליהם נכללו בספר זה, אך התודה שלוחה לכל אלה שעזרו בזיהוי, בתוספת פרטים, בהערה ובהארה:

לכרמית גלנר, מדריכה במושב נוחם, על הסיור וחיפוש שרידי בתיה הישנים של הרטוב.
לפרופ' מנשה (מנשקה) הראל, שסיפר על ביצור גבעות אילת, 'מבצע סולל' ועוד.
לד"ר מרדכי נאור, שעזר בזיהוי חלק מהאנשים המופיעים בצילומים, בסיפורי הנח"ל והגדנ"ע ואף עבר על הצילומים והטקסט והעיר על חלק מהדברים.
לאשר כובש, ש"העביר לי את כפר סאלד לדרום" וגילה לי פרק מתולדות 'חומה ומגדל'.
לדבורה נבו, הארכיונאית של קיבוץ אילון שטרחה על זיהוי צילומים.
לששון בר־צבי, שהחיה לי את באר־שבע הישנה של פעם; ליעקב קדם, על הזיהוי של רחובות כפר־סבא; לעדי רובין ממוזיאון ראשון־לציון, שעזרה בזיהוי צילומים של פעם מראשון ובהם מחנה מגורשי תל־אביב באדמות ראשון־לציון; לשמוליק תג'ר על העזרה בזיהוי צילומים מאזור אילת ובהם נקודת השח"ל בעברונה.
לאבי נבון מקיבוץ להב, ליוסי לב-ארי מקיבוץ דן,
לעמוס גולדבלט מראש־פינה וליהודה זיו חברי.
ואלפי סליחות מאלה שאינם מופיעים ברשימה,

יבואו כולם על הברכה,
אוֹרי דביר

© כל הזכויות שמורות למודן הוצאה לאור

רודי ויסנשטין צילום עברי - תמונות מהצלמניה - אורי דביר - כתיבה ועריכה