» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים בינואר 2018       חזור

שמונה הרים
מאת: פאולו קונייטי
The Eight Mountains - Paolo Cognetti

ההוצאה: מודן הוריו של פייטרו, שסולדים מהצפיפות וההמולה במילאנו, רוכשים בית קיץ בכפר קטן למרגלות האלפים האיטלקיים. בכפר, פייטרו מתחבר עם ברונו, ילד מקומי בן גילו שכל חייו עברו עליו בהרים. ברונו לוקח את פייטרו תחת חסותו להרפתקאותיו היזומות בממלכה האלפינית הפרטית שלו, ואילו הוריו של פייטרו, מצידם, מבקשים לפרוש את חסותם על ברונו ולהעניק לו את מה שלדעתם חסר לו בחייו. אימו של פייטרו דואגת ללימודיו של ברונו ואביו מצרף אותו למסעות טיפוס אל פסגות הקרחונים וגורר בעל כורחו גם את פייטרו, שסובל ממחלת גבהים. בין הילדים, הנוטים מטבעם להתבודדות, מתפתחת חברות מכוננת שאינה זקוקה ליותר מדי מילים.

לאחר שנים של ריחוק, בעקבות מותו של האב, מפגיש הגורל את שני חברי הילדות. פייטרו, שהפך בינתיים ליוצר סרטים דוקומנטריים, לוקח פסק זמן מכל עיסוקיו על מנת לשקם חורבה בגובה רב שהותיר לו אביו.

ברונו מסייע לו מלאכת השיקום, מה שמאפשר לשניהם ממרחק של זמן ומקום לבחון את הבחירות שעשו בחיים, להתפייס עם דמויות מפתח בעברם ולזכות בנחמה שחברות אמת יכולה להציע. שמונה הרים הוא רומן התבגרות יפהפה שבמרכזו חברות בין גברים והמסע של כל אחד מהם למצוא את מקומו בעולם.

פַּאוֹלוֹ קוֹנייטי מרומם את הקורא מכורסתו, לא רק אל הפסגות הגיאוגרפיות של אירופה אלא גם לגבהים של כתיבה, רגש ומשמעות. שמונה הרים זכה בפרסים החשובים ביותר באיטליה, ביניהם פרס "סרטגה" בשנת 2017.

"ספר מרהיב ועתיק, כמעט כמו מטאור שנפל מעידן אחר." לה רפובליקה

"סיפור גדול על חברות ועל עיצובה של גבריות." ואניטי פייר

שמונה הרים מאת פאולו קונייטי בהוצאת מודן,
תרגום מאיטלקית: שירלי פינצי לב, 204 עמודים.

שמונה הרים
הייתה לאבי דרך הליכה משלו בהרים. הוא לא נטה לשקוע בהרהורים, כל כולו היה נחישות ויוהרה. הוא טיפס בלי לשמור כוחות, תמיד התחרה במישהו או במשהו, ובמקומות שנראה לו שהשביל ארוך -

חתך בקו התלול ביותר. בחברתו אסור היה לעצור, אסור היה להשתהות בגלל רעב, עייפות או קור, אבל מותר היה לשיר שיר יפה, בייחוד בעת סערה או ערפל כבד. ולשגר יללות שיצנחו מטה אל שדות השלג.

אימי, שהכירה אותו מנעוריו, אמרה שאפילו אז הוא לא חיכה לאף אחד והיה להוט להשיג את כל מי שראה מעליו: לכן נדרשו רגליים טובות כדי להיות נחשקת בעיניו, ובצחוק רמזה שכך כבשה אותו. בשלבים המתקדמים של המסלולים העדיפה להתיישב על כרי דשא, לטבול את רגליה ביובל שוצף או לזהות את שמות העשבים והפרחים.

גם בראשי ההרים היא אהבה יותר מכול לצפות בפסגות המרוחקות, לחשוב על הפסגות של נעוריה ולהיזכר מתי הייתה עליהן ועם מי, בעוד אבי באותו שלב נשטף במעין אכזבה, ורק רצה לחזור הביתה.

אני חושב שתגובות אלו היו מנוגדות לאותם געגועים עצמם. הוריי היגרו אל העיר לקראת גיל שלושים, הם עזבו את מחוז וֶנֶטוֹ הכפרי שבו נולדה אימי, ובו גדל אבי כיתום מלחמה. ההרים הראשונים שלהם, האהבה הראשונה, היו הדולומיטים.

לפעמים הזכירו אותם בשיחותיהם, כשהייתי צעיר מכדי לעקוב אחר השיחה, אבל הרגשתי שמילים מסוימות הזדקרו בצליל גבוה יותר, בעל משמעות רבה יותר. הקָטינָצ'וֹ, הסָסוֹלוּנגוֹ, הטוֹפָנָה, המרמוֹלדה. די היה שאבי יבטא אחד מהשמות הללו ועיני אימי הבריקו.

אלה היו המקומות שבהם הם התאהבו, לאחר זמן מה גם אני הבנתי: כומר הביא אותם לשם בנעוריהם, ואותו כומר השיא אותם למרגלות הטְרֶה צִ'ימֶה די לַוַורֶדוֹ, בבוקר סתווי אחד אל מול הכנסייה הקטנה שניצבת שם. החתונה בהרים הייתה המיתוס המכונן של משפחתנו.

הורי אימי התנגדו לחתונה מסיבות שלא היו ידועות לי, והיא נחגגה בחברת ארבעה חברים, במעילי רוח כבגדי כלולות ומיטה ברִיפוּג'וֹ, בקתת המפלט באורוֹנְצוֹ, בלילם הראשון כבעל ואישה.

השלג כבר הבהיק על מצוקי צ'ימה גרַנדֶה. היה יום שבת בחודש אוקטובר 1972, סוף עונת הטיפוס של אותה שנה ושל שנים רבות אחריה: ביום המוחרת העמיסו על המכונית את נעלי ההליכה, את האברקיים, את ההיריון שלה, את חוזה העבודה שלו, ועברו למילאנו.

שלווה לא הייתה מהתכונות שאבי העריך, אבל בעיר היא הייתה מועילה לו יותר מאוויר לנשימה. כזה היה הנוף במילאנו: בשנות השבעים גרנו בבניין שהיה צמוד לציר תנועה, אמרו שמתחת לאספלט זורם הנהר אוֹלוֹנָה.

אומנם בימים גשומים הוצף הכביש – ואני דמיינתי שהנהר למטה שואג בחושך, גואה וגולש מפתחי הניקוז – אבל היה זה הנהר האחר - הנהר שעשוי ממכוניות, טנדרים, אופנועים, משאיות, אוטובוסים ואמבולנסים - שעלה תמיד על גדותיו. גרנו למעלה, בקומה השביעית: שתי שורות הבניינים התאומים סגרו על הכביש והגבירו את השאון.

היו לילות שבהם אבי לא עמד בכך עוד, הוא קם מהמיטה ופתח לרווחה את החלון כאילו רצה להעליב את העיר, לצוות עליה דממה, או למרוח אותה בזפת הרותחת; הוא עמד על מקומו רגע והביט מטה ואז לבש את הז'אקט ויצא להליכה.

מבעד לאותן שמשות ראינו הרבה שמיים. לבנים ואחידים, אדישים לעונות השנה, חרושים רק במעוף הציפורים. אימי התעקשה לגדל פרחים במרפסת הקטנה שהייתה שחורה מעשן ומעופשת ממאות שנות גשם.

היא טיפחה במרפסת את השתילים שלה ובינתיים סיפרה לי על הכרמים באוגוסט באזור הכפרי שגדלה בו, על עלי הטבק שהיו תלויים לייבוש על מוטות או על האספרגוסים, שכדי שיישארו דקים ולבנים היה צריך לקטוף אותם לפני שהם מבצבצים, ונדרש כישרון מיוחד לראות אותם כשהם עדיין באדמה.

כעת הועילה לה חדות העין הזו בדרך אחרת. בוֶונֶטוֹ היא הייתה אחות, אבל במילאנו הוצבה בתפקיד אחות בריאות המשפחה בשכונה בשם אולְמי, כלומר עצי האוּלְמוּס, בשיכונים שבשוליה המערביים של העיר. התפקיד הזה בדיוק נוצר אז, כמו המרפאה למשפחה שבה עבדה, מתוך כוונה לעזור לנשים בהיריון ואחר כך ללוות את הרך הנולד בשנה הראשונה לחייו: זו הייתה עבודתה של אימי והיא אהבה אותה.

אלא שבמקום שאליו נשלחה לבצע אותה דמתה עבודתה יותר מכול לשליחות מיסיונרית. היו מעט מאוד עצי אולמוס באותם אזורים: כל שמות הרחובות של השכונה, שדרות האלמונים, האשוחים, הארזיות והתרזות נשמעו לעגניים בין הקְסַרקטִינים בני שתים עשרה הקומות ששרצו רעות חולות מכל סוג ומין. אחת ממטלותיה של אימי הייתה פיקוח על סביבת גידולו של התינוק, והיו ביקורים שהותירו אותה המומה למשך ימים תמימים.

על המקרים הקשים ביותר הייתה חייבת להגיש תלונה לבית המשפט לנוער. צעד מרחיק לכת כזה גבה ממנה מחיר כבד, מעבר למנה מסוימת של עלבונות ואיומים, ובכל זאת לא פקפקה בנכונות ההחלטה. היא לא הייתה היחידה שחשבה כך: גאוות יחידה עמוקה ליכדה את העובדות הסוציאליות, המחנכות והמורות, מעין תחושת אחריות נשית קולקטיבית כלפי התינוקות הללו.

אבי לעומת זאת היה תמיד זאב בודד. הוא היה כימאי במפעל בן עשרת אלפים עובדים, שהתנודד בקביעות בן שביתות לפיטורים, ומכל מה שהתרחש שם עד הערב הוא היה חוזר טעון בזעם. בארוחת הערב היה מרותק בדממה לחדשות בטלוויזיה, אוחז את הסכו"ם באוויר כמו מצפה שבכל רגע תפרוץ מלחמת עולם נוספת, ומקלל בינו לבין עצמו כל מעשה רצח, כל משבר ממשלתי, כל עלייה במחירי הדלק וכל פצצה עלומה.

עם העמיתים המעטים שהזמין הביתה התווכח כמעט רק על פוליטיקה, ותמיד רב עימם בסוף. הוא היה אנטי–קומוניסטי בחברת הקומוניסטים, רדיקלי עם הקתולים, הוגה ליברלי במחיצת כל מי שדרש ממנו להצטרף לכנסייה, להירשם למפלגה; אבל לא הייתה זו העת להשתמט מהתפקדות, ולאחר זמן מה הפסיקו עמיתיו של אבי לבוא אלינו הביתה. והוא לעומת זאת המשיך ללכת למפעל בכל בוקר כמי שנאלץ להתחפר בשוחות.

ולא לישון בלילות, לאחוז חפצים בכוח מופרז, להשתמש באטמי אוזניים ובכדורים נגד כאבי ראש, להתפרץ בהתקפות זעם אלימות; כאן נכנסה אימי לפעולה, שכן בין שאר חובות הזוגיות, קיבלה על עצמה גם להרגיע אותו, לרכך את מהלומות הקטטה שבין אבי לבין העולם.

בבית הם המשיכו לדבר בניב של ונטו. באוזניי זו הייתה שפה סודית של שניהם, הד מחיים קודמים ומסתוריים. שריד מהעבר כמו שלושת התצלומים שהציבה אימי על השולחן הקטן בכניסה. לעיתים קרובות נעצרתי להביט בהם: בראשון הופיעו הוריה בוונציה, בנסיעה היחידה שערכו אי פעם, מתנת סבא לסבתא לרגל חתונת הכסף.

בתצלום השני ניצבה כל המשפחה בעונת הבציר: הסבים ישובים במרכז הקבוצה, שלוש נערות ונער עומדים סביבם, וסלי הענבים מונחים בחצר החווה. בתצלום השלישי הופיע אותו בן זכר יחיד, הדוד שלי, מחייך לצד אבי סמוך לצלב על פסגת הר, בבגדי טיפוס וחבל כרוך על כתפיו. הדוד מת בצעירותו ולכן אני נקרא על שמו, אף שבמשפחה כינו אותי פּיֶיטרוֹ ואותו פּיֶירוֹ.

ובכל זאת לא הכרתי אף אחד מכל אותם אנשים. מעולם לא לקחו אותי לבקר אותם, וגם הם לא באו לביקור במילאנו. פעמים אחדות בשנה הייתה אימי נוסעת ברכבת בשבת בבוקר וחוזרת ביום ראשון אחר הצוהריים מעט יותר עצובה מכפי שהייתה כשעזבה, אחר כך העצבות הייתה חולפת, והחיים נמשכו. היו יותר מדי דברים לעשות, ויותר מדי אנשים לדאוג להם מכדי לטפח עצבות.

אבל אותו עבר צץ בזמנים הכי פחות צפויים. היו בקרים במכונית, בסיבוב הארוך שנועד להביא אותי לבית הספר, את אימי למרפאה לבריאות המשפחה ואת אבי למפעל, שבהם היא זמזמה פזמון ישן. היא נדבקה בבית הראשון בפקק התנועה ואחרי זמן מה הוא הצטרף. שירי הרים ממלחמת העולם הראשונה: רכבת הגייסות, עמק סוּגָנָה, צוואת הקפיטן.

גם אני כבר הכרתי בעל פה את הסיפורים: עשרים ושבעה יצאו לחזית והביתה חזרו רק חמישה. שם למעלה בפּיַיבֶה נשאר צלב עבור אֵם שבמוקדם או מאוחר תצא לחפש אותו. אהובה רחוקה מחכה, מתגעגעת ונאנחת, לבסוף היא מתייאשת מההמתנה ונישאת לאחר; זה שמת שולח לה נשיקה ומבקש לעצמו פרח.

היו בשירים מילים בניב המקומי, וכך הבנתי שהם החזירו את הוריי לחייהם הקודמים, אבל חשתי גם במשהו שונה ומוזר יותר, כלומר שהשירים, לא ברור איך, דיברו על שניהם. כוונתי לשניהם באופן אישי, אחרת לא היה אפשר להסביר את ההתרגשות שהסגירו קולותיהם בצורה כה גלויה.

בימים סחופי רוח נדירים, בסתיו ובאביב, התגלו ההרים בקצה השדרות של מילאנו. הם התגלו מעבר לעיקול, מעל למחלף, וצדו מייד את מבטם של הוריי, בלי שאחד מהם יצטרך להצביע עליהם לאחר. הפסגות היו לבנות, השמיים כחולים באופן יוצא דופן, תחושת נס. כאן למטה אצלנו טרטרו המפעלים, בתי השיכונים עלו על גדותיהם, היו התנגשויות בכיכרות, ילדים הוזנחו, נערות הפכו לאימהות; שם למעלה היה שלג.

אימי שאלה אילו הרים הם, אבי הביט סביבו כאילו כיוון את המצפן בלב הגיאוגרפיה העירונית. זאת שדרת מוֹנצָה, וזאת שדרת זארה? אז זאת פסגת גריניָה, אמר לאחר הרהור קל. כן, אני מניח שזאת היא בכבודה ובעצמה. זכרתי היטב את הסיפור: גריניה הייתה לוחמת יפהפייה ואכזרית, היא הרגה בחיצים את האבירים שהעפילו כדי להצהיר על אהבתם אליה, לכן אלוהים העניש אותה והפך אותה להר.

כעת היא הייתה שם, מעבר לשמשת המכונית, מתירה לשלושתנו להתפעל ממנה, כל אחד במחשבה אילמת אחרת. ואז התחלף הרמזור, הולך רגל חצה בריצה, מישהו צפר מאחור, אבי שלח אותו לכל הרוחות ושילב הילוך בזעם, מתרחק בשעטה מרגע החסד.

שנות השבעים הגיעו אל קיצן, ובזמן שמילאנו נעשתה שדה קרב, נעלו שניהם מחדש את נעלי ההליכה. הם לא שמו פעמיהם מזרחה, למקום שממנו באו, אלא מערבה, כאילו המשיכו את המנוסה: לעבר אוֹסוֹלָה, וַאלסֶסיָה, ואל ד'אוסטָה, ההרים הגבוהים והקשוחים יותר. לימים סיפרה לי אימי שבפעם הראשונה הציפה אותה תחושת מועקה כבדה.

לעומת קווי המתאר הענוגים של ונטו ושל טרֶנטינוֹ נראו לה העמקים המערביים צרים, חשוכים וסגורים כמו מעוקים; הסלעים היו לחים ושחורים, יובלים שוצפים ואשדים ניגרו מכל עבר. כמה מים, חשבה. יורד כאן המון גשם.

היא לא הבינה שכל המים הללו נבעו ממקור מיוחד, כפי שלא הבינה שהיא ואבי הלכו לקראתו. הם עלו בעמק עד שהיו גבוהים דיים לצאת מחדש לשמש, מלמעלה נפרש לפתע הנוף מול עיניהם, הנוף של מוֹנטֶה רוֹסָה. עולם קפוא, חורף נצחי שחלש על כרי המרעה הקיציים. אימי נתקפה אֵימה. אבי לעומת זאת אמר שזה היה כמו לגלות סדר גודל אחר, להגיע מהרי האנשים ולמצוא את עצמך בהרי הענקים. ברור שהוא התאהב בהם במבט ראשון.

אני לא יודע היכן בדיוק הם היו באותו יום. אולי במָקוּניָיגָה, אָלָנְיָה, גרֶסוֹנֵיי או אָיָיס. בכל שנה עברנו למקום אחר, בעקבות נדודיו חסרי המנוחה של אבי, לאורכו ולרוחבו של ההר שכבש. יותר משאני זוכר את העמקים, אני זוכר את הבתים. אם אפשר לכנות אותם בתים: שכרנו ביתן באתר מחנאות או חדר בפנסיון בכפר ושהינו בו שבועיים.

אף פעם לא היה די מרחב להפוך אותם למסבירי פנים, ולא היה די זמן להתקשר לשום דבר, אבל הדברים הללו לא עניינו את אבי והוא אפילו לא הבחין בהם. מייד לאחר שהגענו הוא החליף בגדים: הוא הוציא מהתיק חולצה משובצת, מכנסי קורדרוי, סוודר צמר; בבגדיו הישנים חזר להיות אדם אחר.

הוא בילה את החופשה הקצרה בהליכה בשבילים, יצא מוקדם בבוקר וחזר בערב או ביום המוחרת, מאובק, צרוב שמש, עייף ומאושר. בארוחת הערב סיפר על צְפִירִים ועל יעלי אלפים, על לילות במחסה לילי כזה או אחר, על שמיים זרועי כוכבים, על השלג שבגבהים יורד גם באוגוסט, וכשהיה מרוצה באמת היה מסכם: ממש רציתי שתהיה איתי שם.

אבל למעשה, אימי סירבה לעלות על הקרחון. הפחד שהטיל עליה היה בלתי הגיוני ובלתי מתפשר: היא אמרה שמבחינתה ההרים נגמרים בגובה שלושת אלפים מטר, בגובה של הדולומיטים. היא העדיפה את האלפַּיים על פני השלושת אלפים - את כרי המרעה, את היובלים השוצפים ואת היערות - היא אהבה מאוד גם את האֶלף, את החיים בכפרי העץ והאבן.

כשאבי הלך לדרכו היא אהבה לצאת לשוטט איתי, לשתות קפה בכיכר הכפר, לשבת באחו ולקרוא לי ספר, לפטפט עם עוברי אורח. היא דווקא סבלה מהמעברים הבלתי פוסקים שלנו. היא הייתה רוצה בית שיהיה שלה וכפר שתוכל לחזור אליו, היא ביקשה מאבי לעיתים תכופות: הוא ענה לה שאין להם כסף לשלם עוד שכר דירה נוסף לזה שבמילאנו, היא נקבה בסכום שיספיק, ובסוף הוא הניח לה לחפש.

בערב, לאחר שפונו שאריות הארוחה, פרש אבי על השולחן מפה טופוגרפית והתעמק במסלול של יום המוחרת. היו לצידו ספרון אפור של מועדון האלפיניסטים האיטלקי וחצי כוס גראפה שמדי פעם בפעם לגם ממנה. אימי ישבה על הספה או על המיטה ונהנתה מהחופש שלה כשהיא שקועה ברומן כלשהו: למשך שעה–שעתיים צללה לתוכו כמו הייתה בעולם אחר. אני טיפסתי על ברכי אבי כדי לראות מה מעשיו.

הוא היה עליז ודברן, בניגוד גמור לאב העירוני שאליו התרגלתי. הוא שמח להראות לי את המפה וללמד אותי כיצד לקרוא אותה. זה יובל, הראה לי, זה אגם קטן, זו קבוצת בקתות. לפי הצבע אפשר להבחין בין יער, כר מרעה אלפיני רחב ידיים, שדה טרשים וקרחון. הקווים העקלקלים הללו מסמנים את הגובה: ככל שהם צפופים יותר ההר תלול יותר, עד שכבר אי אפשר לטפס, כאן, במקום שהם יותר מרווחים השיפוע מתון ושם עוברים השבילים, אתה רואה? הנקודות שמצוין עליהן הגובה מסמנות את הפסגות. אנחנו הולכים אל הפסגות. אנחנו יורדים רק כשאנחנו מגיעים למקום שאי אפשר לעלות ממנו יותר. אתה מבין?

לא, לא יכולתי להבין. הייתי צריך לראות אותו, את העולם שהעניק לו אושר רב כל כך. שנים אחר כך, כאשר התחלנו ללכת יחד, אבי אמר שהוא זכר באופן מושלם איך הפגנתי את הייעוד שלי. בוקר אחד עמד לצאת בעת שאימי ישנה, כשקשר את הנעליים מצא אותי מולו, לבוש ומוכן ללכת בעקבותיו. כנראה התארגנתי בתוך המיטה. באפלולית נראיתי לו מבוגר משש או שבע שנותיי: על פי הסיפור שלו לבשתי כבר אז את הדמות שאהיה, התגלות של בן בוגר, רוח רפאים מהעתיד.

"אתה לא רוצה לישון עוד קצת?" שאל אותי בקול נמוך, כדי שלא

להעיר את אימי. "אני רוצה לבוא איתך," עניתי, או שכך הוא טען; ייתכן שזה המשפט היחיד שהוא נהנה לזכור.

חלק ראשון - הרי הילדות
פרק ראשון
הכפר גרָנָה שָכן בהסתעפות של אחד העמקים הללו, הסתעפות שהעוברים בה חלפו לידה כאילו הייתה אפשרות זניחה, כלוא מלמעלה על ידי רכס ברזל אפור ומלמטה על ידי צוקים שהקשו על הגישה. על הצוקים ניצבו שרידי מגדל שהשקיף על שדות, שכבר אז צימחו פרא.

כביש צר שהתפצל מהכביש הראשי עלה בפיתולים תלולים עד לרגלי המגדל; לאחר שעקף אותו התמתן השיפוע, הקיף את צלע ההר ונכנס לגיא הצר באמצע המתלול, ומשם המשיך במישור לכאורה. זה היה ביולי כשנכנסנו אליו, בשנת 1984. באפרים קצרו את החציר.

הגיא היה רחב מכפי שנראה מלמטה, מיוער כולו במפנה המוצל ומכוסה טרסות במפנה החשוף לשמש: למטה, בין כתמי השיחים, זרם יובל שוצף ומדי פעם בפעם הבליח מביניהם, זה היה הדבר הראשון שמצא חן בעיניי בגרנה. באותה תקופה קראתי ספרי הרפתקאות.

מארק טוויין הפיח בי את אהבת הנחלים. חשבתי שלמטה אפשר לדוג, לצלול, לשחות, לחטוב כמה עצים ולבנות רפסודה, ובעודי שבוי בחלומות הללו, לא הבחנתי בכפר שהתגלה מעבר לעיקול.

"זה כאן," אמרה אימי, "סע לאט."

אבי האט למהירות הליכה. מאז יצאנו לדרך הוא מילא בצייתנות אחר הוראותיה. ירדנו ימינה ושמאלה בתוך האבק שהפריחה המכונית, הבטנו ארוכות ברפתות, בלולים, באסמים מגזעי עצים, בחורבות שרופות או הרוסות, בטרקטורים בשולי הדרך, במכבשי החציר.

שני כלבים שחורים ופעמון לצווארם הגיחו מחצר. פרט לשני בתים חדשים יותר, נראה שכל הכפר בנוי מאותה אבן הרים אפורה, שהייתה מפוזרת סביב כמו מחשופי סלע, כמו מפולת אדמה עתיקה. קצת יותר גבוה רעו העיזים.

אבי לא אמר דבר. אימי מצאה את המקום בעצמה, היא אמרה לו לחנות בצד ויצאה מהמכונית, היא הלכה לחפש את בעלת הבית בעת שאנחנו שנינו פרקנו את המזוודות. אחד הכלבים בא לקראתנו בנביחות, ואבי עשה דבר שמעולם לא ראיתי אותו עושה: הוא הושיט לו את ידו כדי שירחרח אותה, דיבר אליו ברכות וליטף אותו בין האוזניים. ייתכן שהסתדר טוב יותר עם כלבים ממה שהסתדר עם אנשים.

"נו?" שאל אותי בשעה שהתיר את רצועות הגומי של הגגון. "איך זה נראה לך?"

נפלא, רציתי לענות. ריח צופן הבטחות של שחת, דיר, עץ, עשן ומי יודע מה עוד אפף אותי ברגע שיצאתי מהמכונית. אבל לא הייתי בטוח שזאת התשובה הנכונה ולכן עניתי: "לי זה לא נראה רע, ולך?"

אבי משך בכתפיו. הוא הרים את מבטו מעל המזוודות והעיף מבט בצריף שמולנו. הצריף נטה על צידו, ואין ספק שהיה קורס ללא שני העמודים שתמכו בו. בפנים נערמו חבילות חציר, ומעל החציר חולצת ג'ינס שמישהו פשט ושכח אותה שם.

"אני גדלתי במקום כזה," אמר בלי לתת לי להבין אם זהו זיכרון טוב או רע.

הוא אחז בידית של מזוודה ועמד למשוך אותה למעלה, אבל אז עלה בדעתו משהו אחר. הוא הביט בי ובראשו מחשבה שכנראה מאוד שעשעה אותו.

"לדעתך העבר יכול לעבור

שוב?" "קשה," עניתי כדי שלא להתחייב. הוא תמיד חד לי חידות מהסוג הזה. הוא מצא בי תבונה דומה לשלו, שמקורה בהיגיון ובמתמטיקה, וחשב שתפקידו להעמיד אותה למבחן.

"הבט ביובל הזה, אתה רואה אותו?" אמר. "נעמיד פנים שהמים הם הזמן החולף. אם המקום שבו אנחנו נמצאים עכשיו הוא ההווה, היכן יהיה העתיד?"

חשבתי על זה. זה נראה קל. עניתי את התשובה המובנת ביותר מאליה: "העתיד הוא המקום שאליו זורמים המים, מתחתינו."

"טעות," הכריז אבי. "למרבה המזל." ואז כאילו פרק עומס, אמר: "הוֹפּלה," המילה שבה השתמש גם כשהרים אותי, והמזוודה הראשונה מבין השתיים נפלה לארץ בחבטה.

הבית ששכרה אימי היה בחלק הגבוה של הכפר, בתוך חצר שנבנתה סביב שוקת. ניכרו בו אותותיהם של שני מקורות שונים: מהמקור הראשון הגיעו הקירות, המרפסות מעץ ארזית מושחר, גג הצפחה מכוסה הטחב והארובה הגדולה והמפויחת, זה היה המקור העתיק. המקור השני היה סתם ישן.

מהתקופה שבה הדביקו יריעות לינולאום על הרצפה בתוך הבית, תלו פוסטרים פרחוניים על הקירות, התקינו ארוניות תלויות וכיור במטבח, הכול היה כבר מעופש ודהוי. רק חפץ אחד הציל את הבית מהבינוניות: תנור שחור מברזל יצוק, מגושם וחמור סבר, בעל ידיות פליז וארבע להבות בישול. הוא כנראה ניצל ממקום אחר ומתקופה אחרת.

אבל אני חושב שאימי אהבה בייחוד את מה שלא היה שם, שכן היא מצאה בית שהיה למעשה כמעט ריק: היא שאלה את בעלת הבית אם נוכל לסדר אותו מעט, ובעלת הבית הסתפקה בתשובה: "תעשו מה שאתם רוצים". היא לא השכירה אותו זה שנים ובוודאי לא ציפתה להשכיר אותו בקיץ ההוא.

היא הייתה מחוספסת, אבל לא בלתי נעימה. אני חושב שאולי הייתה במבוכה, כי עבדה בשדות ולא הספיקה להחליף בגדים. היא נתנה לאימי מפתח ברזל גדול, סיימה להסביר לה משהו על השימוש במים חמים, וקיבלה את המעטפה שאימי הכינה, לא לפני שהביעה מחאה קלה.

אבי יצא החוצה עוד קודם, מבחינתו לא הייתה משמעות באיזה בית נבחר להתגורר, ממילא כבר למוחרת היה עליו להיות במשרד. הוא יצא לעשן במרפסת, ידיו על מעקה העץ הלא מהוקצע ועיניו נעוצות בפסגות.

הוא נראה כמי שחוקר אותן כדי להבין מהיכן לפתוח בהתקפה. הוא נכנס לאחר שבעלת הבית הלכה, כך חסך לעצמו את ברכות הפרידה, במצב רוח קודר שירד עליו בינתיים; הוא אמר שהוא הולך לקנות משהו לארוחת צוהריים ושכדאי שיצא לדרך לפני שיֵרד הערב.

בבית ההוא, לאחר שעזב, חזרה אימי לגרסה של עצמה שמעולם לא הכרתי. בבוקר, מייד לאחר שקמה מהמיטה, ערמה גזרי עץ בתנור, מעכה דף עיתון לכדור ושפשפה גפרור על חספוס הברזל היצוק. העשן שהתפשט במטבח לא הפריע לה, גם לא השמיכות שבהן התעטפנו עד שהחדר התחמם, גם לא החלב שאחר כך גלש מהקומקום ונשרף על המשטח הלוהט.

לארוחת הבוקר נתנה לי לחם קלוי וריבה. היא רחצה אותי מתחת לברז, שטפה את פניי, צווארי ואוזניי, אחר כך ניגבה אותי במטלית ושלחה אותי החוצה: שאתפוס רוח ושמש ואאבד סוף כל סוף קצת מהרכרוכיות העירונית שלי.

באותם ימים היה היובל השוצף אזור מסעות המחקר שלי. שני גבולות אסור היה לי לחצות: מלמעלה את גשר העץ, הגדות מעבר לו היו תלולות יותר והוצרו עד כדי מעוק צר, ומלמטה את השיחים למרגלות הצוקים, משם המשיכו המים אל העמק התחתון. על תחום זה הצליחה אימי לפקח ממרפסת הבית, אבל מבחינתי הוא היה גדול דיו, כמו נהר שלם.

היובל צנח בדילוגים, בהתחלה נפל בסדרת אשדים מקציפים בין גושי סלע גדולים שביניהם הציצו אליי השתקפויות כסופות של הקרקעית. בהמשך הדרך הוא התמתן והתפצל, כמו צעיר שהתבגר, וביתר איים מבודדים מאוכלסים בתִרזות, ושם יכולתי לחצות אותו בדילוגים עד לגדה הנגדית.

הלאה משם סכר אותו מצבור גזרי עץ. באותה נקודה נשפך לנחל ערוץ אחר, ומפולת שלגים מהחורף סחפה למטה גזעים וענפים שהרקיבו במים, אבל באותה תקופה לא ידעתי שום דבר על הדברים הללו. מבחינתי זה היה הרגע בחיי היובל שבו הוא נתקל במכשול, נעצר ונעכר. בכל פעם התיישבתי שם לבסוף, כדי להביט באצות שהתנודדו מתחת לפני המים.

היה שם ילד שרעה את הפרות באחו לאורך הגדה. אימי טענה שהוא הנכד של בעלת הבית שלנו. הוא החזיק תמיד מקל צהוב מפלסטיק בעל ידית מעוקלת, ובעזרתו דרבן את הפרות בצלעותיהן ודחף אותן למטה לעבר העשב הגבוה. שבע פרות צעירות, חומות טלאים וחסרות מנוחה.

הנער דקר אותן כשהן התרחקו על דעת עצמן, ולא פעם רץ אחרי פרה זו או אחרת כשהוא מקלל, בעוד שבדרך חזרה טיפס שוב במדרון והסתובב לקרוא להן בפזמון הזה: "אוֹ אוֹ אוֹ" וגם "אֶה אֶה אֶה" עד שלמרות רצונן הן עקבו אחריו לרפת. הרועה התיישב על הקרקע והשגיח עליהן מלמעלה, כשהוא מגלף פיסת עץ באולר.

"אתה לא יכול להישאר כאן," אמר לי, בפעם היחידה שפנה אליי.

"למה?" שאלתי.

"אתה מועך את העשב."

"ואיפה אני יכול להיות?"

"שם."

הוא הצביע על הגדה האחרת של היובל. לא ראיתי איך אפשר להגיע לשם מהמקום שהייתי בו, אבל לא רציתי לשאול אותו ולא לשאת ולתת על מעבר בעשב שלו. לכן נכנסתי למים בלי לחלוץ נעליים. ניסיתי לשמור על זקיפות בתוך הזרם ולא לגלות שום היסוס, כאילו חציית נחלים היא עסק יומיומי מבחינתי. לאחר שחציתי התיישבתי על גוש סלע בגרביים ספוגי מים ובנעליים נוטפות, אבל כשהסתובבתי הילד כבר לא התעניין בי.

כך עברו הימים, הוא על גדה אחת ואני על האחרת, בלי לזַכות זה את זה במבט.

"למה אתה לא מתיידד איתו?" שאלה אותי אימי ערב אחד מול התנור. הבית היה ספוג בלחות של חורפים רבים מדי, לכן הדלקנו את האש לארוחת הערב ואז התחממנו לצד התנור עד שהגיעה השעה ללכת לישון. כל אחד קרא את הספר שלו ומדי פעם, בין עמוד אחד למשנהו, התלקחו הלהבה והשיחה. התנור השחור הגדול הקשיב לנו.

"אבל איך אני יכול?" עניתי. "אני לא יודע מה להגיד."

"תגיד לו שלום. תשאל אותו איך קוראים לו. תשאל אותו איך קוראים לפרות שלו."

"כן, לילה טוב," אמרתי והעמדתי פנים שאני שקוע בקריאה.

בתחום הקשרים החברתיים התקדמה אימי הרבה יותר ממני. מכיוון שלא היו חנויות בכפר, בעוד אני חקרתי את היובל שלי, היא מצאה רפת שבה קנתה חלב וגבינה, גן ירק שבו מכרו כמה סוגי ירקות ונגרייה שבה סיפקו גזרי עץ.

היא הגיעה להסכם עם הבחור מהמחלבה שעובר בבוקר ובערב בטנדר ואוסף את כדי החלב שיביא לה לחם וקצת מצרכים. ואני לא יודע איך, לאחר שבוע, תלתה אדניות על המרפסת ומילאה אותן בגרניום. כעת היה אפשר לזהות את הבית שלנו ממרחק, וכבר שמעתי את התושבים הספורים של גרנה מברכים אותה בשמה.

"בכל אופן זה לא חשוב," אמרתי כעבור רגע.

"מה לא חשוב?"

"להתיידד. טוב לי גם להיות לבד."

"כן?" אמרה אימי. היא הרימה את עיניה מהדף בלי לחייך, כאילו הייתה זו שאלה הרת גורל והוסיפה: "אתה בטוח?"

לכן החליטה לעזור לי. לא כולם תמימי דעים בנושא, אבל אימי האמינה בתוקף שחיוני להתערב בחייהם של אחרים. יומיים לאחר מכן, באותו מטבח עצמו, מצאתי את ילד הפרות יושב על הכיסא שלי ואוכל ארוחת בוקר.

למען האמת הרחתי אותו עוד לפני שראיתי אותו, מפני שנדף ממנו ריח של רפת, של חציר, של חלב חמוץ, של אדמה לחה ושל עשן עץ, ומאז זהו תמיד ריח ההרים עבורי, ריח שמצאתי בכל הר בעולם. שמו היה ברונו גוּלְיֶילְמינה.

זה היה שם המשפחה של כולם בגרנה, הוא טרח להסביר לי, אבל השם ברונו היה שלו בלבד. הוא היה מבוגר ממני בחודשים ספורים, שכן הוא נולד ב–1972, אבל בנובמבר. הוא טרף את העוגיות שאימי הציעה לו כאילו לא אכל עוגיות כאלה מימיו. הגילוי האחרון היה שלא רק אני עקבתי אחריו, למעלה בכר המרעה, אלא שגם הוא עקב אחריי בעת ששנינו העמדנו פנים שאנחנו מתעלמים זה מזה.

"אתה אוהב את היובל, נכון?" שאל אותי.

"כן."

"אתה יודע לשחות?"

"קצת."

"לדוג?"

"לא חושב."

"בוא, אני אראה לך משהו."

אמר וקפץ מהכיסא, אני החלפתי מבט עם אימי ורצתי אחריו בלי לחשוב פעמיים.

ברונו לקח אותי למקום שהכרתי, המקום שבו עבר היובל בצל הגשר. בלחש, כשהיינו על הגדה, ציווה עליי להיות שקט ולהסתתר כמיטב יכולתי. אחר כך זז טיפונת הצידה מעבר לגוש סלע, רק במידה הנדרשת להציץ מעבר לו.

הוא סימן לי בידו להמתין. בשעה שהמתנתי הבטתי בו: היה לו שיער בלונדיני בצבע שק ועורף צרוב שמש. הוא לבש מכנסיים שלא במידתו, מקופלים בקרסוליים ושמוטים במותניים, כמו קריקטורה של אדם מבוגר.

היו לו עוד מאפיינים של אדם מבוגר, סוג של כובד בקול ובתנועות: הוא סימן לי בתנועת ראש להצטרף אליו ואני צייתּי. זזתי מעבר לגוש הסלע כדי להסתכל למקום שהוא הביט בו. לא ידעתי מה אני אמור לראות: מאחורי הסלע יצר היובל מפל ובריכה קטנה ומוצלת, בעומק הברכיים אולי.

פני המים רטטו, הזדעזעו מטלטלת הנפילה. בשולי הבריכה צפה שכבת קצף דקה, וענף גדול נלכד לרוחבה וצבר עליו עשבים ועלים ספוגי מים. לא היה בחיזיון הזה שום דבר, רק מים שזרמו למטה מההר, אבל הוא ריתק אותי בכל פעם מחדש מבלי שאדע למה.

לאחר שסקרתי את הבריכה במשך זמן מה ראיתי שפני המים נבקעו קלות, והבחנתי שיש בפנים משהו חי. אחד, שניים, שלושה, ארבעה צללים מוארכים וחרטום מול הזרם, רק הזנב נע אופקית באיטיות. מדי פעם זז אחד הצללים בבת אחת ועצר במקום אחר, לעיתים הזדקר גבו מתוך המים ואז שב למטה, אבל תמיד כשהמבט אל האשד. כיוון שהיינו במורד הנחל ביחס אליהם, הם עדיין לא ראו אותנו.

"טרוטות?" לחשתי.

"דגים," ענה ברונו.

"הם כאן תמיד?"

"לא תמיד. לפעמים הם מחליפים חור."

"מה הם עושים?"

"צדים," ענה, העניין נראה לו טבעי לגמרי. אני לעומת זאת למדתי משהו באותו רגע. תמיד חשבתי שדג שוחה בכיוון הזרם, כפי שאמור להיות קל יותר, כדי שלא לבזבז את כוחותיו בהתנגדות לזרם. הטרוטות הניעו את הזנב במידה הדרושה להישאר במקום.

רציתי לדעת מה הן צדות. אולי יתושונים שראיתי מסתובבים על פני המים ונשארים שם כאילו הם לכודים. בחנתי את התמונה זמן מה כדי להבין טוב יותר, עד שנמאס לברונו פתאום: הוא קפץ על רגליו ונופף בזרועותיו, והטרוטות נמלטו מייד. ניגשתי להסתכל. הן ברחו ממרכז הבריכה לכל הכיוונים. הבטתי במים וכל מה שראיתי היה חלוקים לבנים ותכולים על הקרקעית, אחר כך נאלצתי לעזוב אותן כדי ללכת בעקבות ברונו שעלה בריצה על הגדה הנגדית של היובל.

קצת גבוה יותר ניצב על הגדה מבנה בודד כמו בית שומר. הוא הפך לחורבה בין הסרפדים, שיחי הפטל וקני הצרעות שהתייבשו בשמש. היו בכפר הרבה בתים כאלה שהפכו לחורבות. ברונו הניח את ידיו על קירות האבן, בפינה שבה מתרכזים כל החריצים, משך את עצמו למעלה ובתוך שתי תנועות היה בחלון הקומה הראשונה.

"קדימה!" אמר, כשהופיע למעלה. אבל אחר כך שכח לחכות לי, אולי מפני שהוא לא ראה בכך שום קושי, או אולי לא עלה בדעתו שאני זקוק לעזרה, או אולי רק מפני שכך התרגל, שכל אחד מסתדר בעצמו, בין שקל או קשה לו. חיקיתי אותו כמיטב יכולתי.

הרגשתי את האבן המחוספסת, החמימה והיבשה מתחת לאצבעות. אדן החלון שרט את זרועותיי, כשהסתכלתי פנימה ראיתי את ברונו משתלשל דרך דלת עליית הגג ויורד בסולם שהוביל למטה. אני מאמין שכבר אז החלטתי שאלך בעקבותיו לכל מקום.

למטה, אפלולי למחצה היה חדר מופרד בקירות נמוכים לארבעה חללים שווים בגודלם, דומים לאמבטיות. באוויר עמד ריח של עובש ועץ רקוב. לאט לאט התרגלו העיניים לחשיכה וראיתי שעל הרצפה מפוזרים בקבוקים, קופסאות פח, עיתונים ישנים, חולצות שהפכו לסמרטוטים, נעליים בלויות וחלקים של כלי עבודה חלודים. ברונו התכופף מעל אבן חלקה גדולה לבנה, עגולה, שהייתה מונחת בפינת החדר.

"מה זה?" שאלתי.

"רחיים," הוא ענה. ואז הוסיף: "האבן של טחנת הקמח."

התכופפתי לידו כדי להביט. ידעתי מה זה רחיים, אבל מעולם לא ראיתי אבן רחיים כזו במו עיניי.

הושטתי את ידי. האבן השונה הייתה קרה וחלקלקה, בחוֹר שבמרכזה היה טחב שנדבק לקצות האצבעות כמו בוץ ירוק. הרגשתי את זרועותיי בוערות מהשריטות מקודם.

"אנחנו צריכים להעמיד אותה," אמר ברונו.

"למה?"

"כדי שהיא תוכל להתגלגל."

"אבל לאן?"

"מה לאן? למטה, לא?"

הנדתי בראשי מפני שלא הבנתי. ברונו הסביר לי בסבלנות: "נעמיד אותה. נדחף אותה החוצה. ואז נזרוק אותה ליובל. ככה הדגים יקפצו מחוץ למים ואנחנו נאכל אותם."

הרעיון נראה לי מלהיב אך לא מעשי. סלע האיתנים הזה היה כבד מדי בשביל שנינו. אבל היה כל כך נחמד לדמיין אותו מתגלגל למטה, וכל כך נחמד לדמיין אותנו יכולים לו, שהחלטתי שלא להתנגד. מישהו כבר ניסה לפנינו, מפני שמתחת לאבן הרחיים, בינה לבין הרצפה, בלטו שתי יתדות ביקוע עץ. מהסוג שמספיק כדי להרים אותה מהקרקע. ברונו לקח מקל איתן, ידית של מכוש או של אֵת, ובעזרת חלוק אבן התחיל להחדיר אותו לחריץ כמו מסמר. כאשר נכנס החוד הוא דחף את חלוק האבן מתחת לידית ועצר אותו בכף הרגל.

"עכשיו תעזור לי," אמר.

"מה אני צריך לעשות?"

נעמדתי לצידו. "אנחנו צריכים לדחוף את שניהם ביחד למטה, נשתמש במשקל הגוף שלנו כדי להרים את אבן הרחיים." נתלינו שנינו יחד על הידית, וכשרגליי התנתקו מהקרקע הרגשתי לרגע שגוש הסלע זז. המתקן שברונו המציא היה נכון, ועם מנוף טוב יותר אולי היה יכול לפעול, אבל העץ הזקן התעקם תחת משקלנו, נסדק, ולבסוף התרסק, ואנחנו מצאנו את עצמנו על הקרקע. ידו של ברונו נפצעה. הוא קילל ונופף אותה באוויר.

"נפצעת?" שאלתי.

"אבן מחורבנת," אמר ומצץ את הפצע. "אני עוד אזיז אותך מכאן." הוא עלה בסולם ונעלם למעלה אחוז זעם, כעבור זמן קצר שמעתי אותו קופץ מהחלון ורץ לדרכו.

באותו ערב התקשיתי להירדם במיטתי. בגלל ההתרגשות נשארתי ער: הייתה לי ילדות בודדה, לא הייתי רגיל לעשות דברים בשניים. האמנתי שגם בכך אני זהה לאבי. אבל באותו יום הרגשתי משהו, תחושת קירבה מפתיעה, שבעת ובעונה אחת משכה אותי והפחידה אותי, כמו שער לארץ לא נודעת. כדי להירגע חיפשתי תמונה בראשי.

חשבתי על היובל השוצף, על הבריכה הקטנה, על המפל, על הטרוטות שמניעות את זנבן כדי להישאר במקום, על העלים ועל והענפים ששטים הלאה. המשכתי לחשוב על הטרוטות שמזנקות על טרפן.

התחלתי להבין עובדה מסוימת, כלומר שמבחינתו של דג בנחל כל הדברים מגיעים מההר: חרקים, ענפים, עלים, כל דבר. לכן כשהוא מביט מעלה, הוא ממתין למה שצריך להגיע. חשבתי שאם הנקודה שבה אתה צולל לנחל היא הווה, העבר הוא המים שעברת, אלה שיורדים למטה אל המקום שאין בו כבר שום דבר עבורך, בעוד שהעתיד הוא המים שיורדים מלמעלה, ונושאים עימם סכנות והפתעות. העבר נמצא בעמק, העתיד נמצא בהר. אז זה מה שהייתי צריך להשיב לאבי. כל מה שצופן הגורל שוכן בהרים שמעל ראשנו.

אחר כך גם מחשבות אלו התפוגגו לאיטן והמשכתי להאזין. כבר התרגלתי לרחשי הלילה, יכולתי לזהות כל אחד ואחד מהם. זה, חשבתי, זרם המים בשוקת. זה הפעמון של הכלב שמשוטט כאן בלילות. זה הזמזום החשמלי של הפנס היחיד בגרנה. תהיתי אם ברונו שוכב במיטתו ומקשיב לאותם קולות. אימי דפדפה במטבח בעת שרחש התנור עִרסל אותי לקראת שינה.

בשארית יולי לא עבר יום מבלי שנפגשנו. או שאני הצטרפתי אליו במרעה, או שברונו מתח חוט תיל סביב הפרות שלו, חיבר אליו מצבר של מכונית והופיע במטבח שלנו. אני חושב שיותר משנהנה מהעוגיות, חיבב ברונו את אימי.

הוא נהנה מתשומת הלב שלה. היא חקרה אותו בגלוי, בלי ללכת סחור סחור, כפי שהתרגלה לעשות בעבודה, והוא ענה מלא גאווה על שהסיפור שלו מעניין גברת עירונית כל כך נעימה. הוא סיפר לנו שהוא התושב הצעיר ביותר בגרנה, וגם הילד האחרון בכפר כיוון שלא צפויים עוד ילדים.

רוב השנה אביו לא היה בכפר, הוא הופיע לעיתים נדירות ורק בחורף, וברגע שהריח אביב באוויר עזב לצרפת או לשוויץ או לכל מקום שיש בו אתרי בנייה שזקוקים לפועלים. אימו לעומת זאת מעולם לא זזה מכאן: בשדות מעל הבתים יש לה גן ירק, לול, שתי עיזים וכוורות דבורים; הדבר היחיד שמעניין אותה הוא הטיפול בממלכה הקטנה שלה. כשתיאר אותה הבנתי מייד מי זאת.

אישה שכבר ראיתי עוברת, דוחפת מריצה עמוסה במעדר ובמגרפה, היא עקפה אותי בראש כפוף בלי להבחין בי אפילו. היא וברונו גרו בביתו של אחד הדודים, בעלה של בעלת הבית שלנו, בעליו של כמה שטחי מרעה ומעט פרות לחלב. כעת היה הדוד בהרים עם בני הדודים הגדולים יותר. ברונו הצביע על החלון, שבאותו רגע נראו מבעדו רק עצים ושדות טרשים, והוסיף שיצטרף באוגוסט, עם הפרות הצעירות יותר שהם השאירו לו כאן.

"להרים?" שאלתי.

"כלומר לאָלְפֶּג'וֹ. אתה יודע מה זה אלפג'ו?"

הנדתי בראשי.

"והדודים טובים אליך?" קטעה אותו אימי.

"בטח," ענה ברונו. "יש הרבה עבודה."

"אבל אתה גם הולך לבית הספר?"

"כן, כן."

"אתה אוהב אותו?"

ברונו משך בכתפיו. הוא לא הצליח לומר כן, אפילו לא כדי לרצות אותה.

"ואימא ואבא שלך אוהבים אותו?"

כעת הסיט את מבטו. הוא עיקם את שפתיו בפרצוף שהיה יכול לומר לא, או אולי קצת, או שזה לא נושא לשיחה. אימי הסתפקה בתשובה ולא התעקשה, אבל ידעתי שמשהו בשיחה הזאת לא מצא חן בעיניה. היא לא תניח לנושא בלי להבין.

כשברונו ואני יצאנו החוצה לא דיברנו על המשפחות שלנו. הסתובבנו בכפר, אף פעם לא רחוק מדי מהפרות ומשטחי המרעה שלו. למען ההרפתקה שבדבר חקרנו את הבתים הנטושים. היו בגרנה יותר בתים נטושים מכפי שיכולנו להתאוות: רפתות ישנות, אסמים וממגורות, חנות סחורות ישנה עם מדפים מאובקים וריקים, תנור לחם ישן מפויח מעשן.

ובכל מקום אותה פסולת שראינו בטחנת המים, כאילו לאחר שהמבנים יצאו משימוש מישהו השתכן בהם באופן עלוב ואז נטש אותם מחדש. במטבחים אחדים מצאנו עדיין את השולחן ואת הספסל, כמה צלחות וכוסות במזווה, המחבת תלויה מעל הקמין. בשנת 1984 התגוררו בגרנה ארבעה עשר אנשים, אבל בזמנים אחרים יכלו להתגורר שם מאה.

על מרכז הכפר חלש מבנה בולט ומודרני יותר מהבתים שהקיפו אותו: מבנה בן שלוש קומות מסויד לבן, בעל גרם מדרגות חיצוני, חצר וגדר היקפית הרוסה בחלקה. נכנסנו משם, עברנו את השיחים שפלשו לחצר.

הדלת בקומת הקרקע הייתה סגורה ולא נעולה, וכשברונו דחף אותה מצאנו את עצמנו באולם אפלולי, מלא בספסלים וקולבים מעץ. הבנתי מייד היכן היינו, אולי מפני שכל בתי הספר דומים זה לזה: אבל בבית הספר בגרנה גדלו כעת רק ארנבים אפורים גדולים שהציצו עלינו מפוחדים משורת כלובים.

האולם הדיף ריח של קש, מספוא, שתן ויין שהחמיץ. על במת עץ, במקום שהייתה בו פעם הקתדרה, היו זרוקים כמה קנקני יין גדולים ריקים, אבל לאף אחד לא היה אומץ להוריד את הצלב מהקיר, וגם לא להשתמש בעץ של השולחנות שנערמו מאחור.

השולחנות משכו אותי יותר מהארנבים. ניגשתי להסתכל בהם מקרוב: הם היו ארוכים וישרים, ארבע גומות לקסתות בכל אחד, העץ ממורט מכל הידיים שנשענו עליו. על הלוח הפנימי חרטו אותן ידיים אותיות בסכין, או אולי בחוד של מסמר. ראשי תיבות. הגימ"ל של גוּלְיֶילְמינה הופיעה לעיתים קרובות.

"אתה יודע מי הם?"

"יש כאלה שכן," אמר ברונו. "ויש כאלה שאני לא מכיר אבל שמעתי שמדברים עליהם."

"אבל מתי זה היה?"

"לא יודע. בית הספר היה תמיד סגור."

לא הספקתי לשאול עוד כי שמענו את דודתו של ברונו קוראת לו. כך הסתיימו ההרפתקאות שלנו: נשמעה אותה קריאה תקיפה, אחת, שתיים, שלוש פעמים, שהשיגה אותנו בכל מקום שבו היינו. ברונו נשף בבוז. ואז נפרד ממני ורץ לדרכו. הוא היה משאיר הכול באמצע, משחק, שיחה, ואני ידעתי שבאותו יום כבר לא אראה אותו.

אני לעומת זאת נשארתי עוד קצת בבית הספר הישן: בחנתי את כל השולחנות, קראתי את כל ראשי התיבות וניסיתי לנחש את שמות הילדים. אחר כך, בשעה שחיטטתי מסביב, מצאתי חריטה יותר מדויקת ומאוחרת.

החריץ שהשאיר הסכין בלט על רקע העץ האפור כמו חתך טרי. העברתי אצבע על הגימ"ל ועל הבי"ת, ולא יכול היה להיות שום ספק לגבי זהות המחבר. צירפתי דברים אחרים, דברים שראיתי ולא הבנתי בחורבות שאליהן לקח אותי ברונו, והתחלתי לנחש מה היו החיים הסודיים של כפר הרפאים הזה.

בינתיים עבר יולי ביעף. העשב שנקצר בעת שהגענו צמח מחדש לגובה חצי אמה, לאורך שביל הפרדות עברו העדרים בדרך לאלפג'י הגבוהים. ראינו אותם נעלמים למעלה בגיא, נבלעים ביערות בהמולה ובצלצול פעמונים, ומופיעים אחר כך במרחק, מעל לקו העצים, כמו להקת ציפורים שהתיישבה על צלע ההר.

שני ערבים בשבוע יצאנו אני ואימי למסע ההפוך אל הכפר השכן, שהיה רק קומץ בתים בעמק התחתון. נדרשה לנו חצי שעה ברגל להגיע אליו, ובסוף השביל נדמה היה שחזרנו בבת אחת אל המודרניות. אורות הבר האירו את הגשר על הנחל, תנועת מכוניות המְתה בכביש הראשי, והמוזיקה התערבבה בקולות הנופשים שישבו בחוץ.

למטה היה חם יותר, בטלה ועליצות של קיץ כמו בחופשות על שפת הים. חבורת בחורים ישבה ליד השולחנות: הם עישנו וצחקו, מדי פעם אספו אותם חברים לנסיעה והם יצאו במכונית אל בר במעלה העמק. אני ואימי נעמדנו בתור לטלפון הציבורי.

חיכינו לתורנו ואז נכנסנו יחד לתא הטלפון השחוק מרוב שיחות. הוריי סיימו במהירות: גם בבית הם לא בזבזו יותר מדי זמן בפטפוטים, מהצד הם נשמעו כמו שני חברים ותיקים שדי להם בחצי משפט להבין זה את זה. אבי האריך יותר בדיבור איתי לאחר שהעבירה אותי אליו.

"אֶהִי, איש הרים," אמר, "איך הולך לנו? טיפסת לאיזו פסגה יפה?"

"עוד לא. אבל אני מתאמן."

"כל הכבוד. ומה שלום החבר שלך?"

"בסדר. אבל עוד מעט הוא יעלה לאלפג'ו ואני לא אראה אותו יותר. לוקח שעה להגיע לשם."

"נו, שעה זה לא הרבה. כלומר נוכל ללכת לבקר אותו ביחד, מה אתה אומר?"

"אני אשמח. מתי אתה מגיע?"

"באוגוסט," אמר אבי. ולפני שנפרד ממני הוסיף: "תן נשיקה לאימא. ותטפל בה, טוב? שלא תרגיש בודדה."

הבטחתי לו, אבל ביני לבין עצמי חשבתי שאולי הוא מרגיש בודד. דמיינתי אותו בדירה במילאנו, הכול ריק ומבעד לחלונות הפתוחים שומעים את נהמת המשאיות. אימי הרגישה מצוין.

חזרנו לגרנה באותו שביל יער, בינתיים ירדה החשיכה. היא הדליקה פנס וכיוונה אותו לרגליים. הלילה לא הפחיד אותה בכלל. היא הייתה כל כך רגועה שגם אני הרגשתי בטוח: הלכתי בעקבות נעליה באור המהבהב וכעבור זמן מה התחלתי לשמוע אותה שרה בקול מהוסה, כאילו בינה לבין עצמה.

אם הכרתי את השיר, הלכתי מאחוריה ושרתי אותו בקול נמוך. קולות הרכב, הרדיו, וצחוק הבחורים התפוגגו מאחורי גבנו. האוויר התקרר בהדרגה כשעלינו. ידעתי שאנחנו קרובים עוד לפני שהופיעו החלונות המוארים, כשהרוח הביאה את ריח הקמינים הבוערים.

© כל הזכויות שמורות להוצאה לאור

שמונה הרים - פאולו קונייטי
The Eight Mountains - Paolo Cognetti