Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2008  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | שנת 2008 | 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים בספטמבר 2008       חזור

אדם נכנס לחדר
מאת: ניקול קראוס
Man Walks Into a Room - Nicole Krauss

ההוצאה:

מחברות לספרות

סמסון גרין, פרופסור צעיר באוניברסיטת קולומביה, נמצא משוטט במדבר נבאדה. כשאשתו אנה מגיעה לקחת אותו הביתה, היא מוצאת אדם שאינו זוכר כלום, אפילו לא את שמו. הסרת גידול קטן ממוחו מצילה את חייו, אבל זיכרונותיו מעבר לגיל שתים-עשרה אבודים לעד.

זהו סיפורו של גבר רגיש, אינטליגנטי להפליא, שחוזר לעולם שבו הכל מוזר וחדש. סמסון גרין הופך למהגר בתוך חייו.

הוא משוחרר מכל מי ומה שהגדירו אותו אי פעם ומאמין שאין לו עוד מה להפסיד. כאשר מדען כריזמטי מבקש ממנו ליטול חלק בניסוי נועז, הוא מסכים אפוא, ומרוויח את התגלית היפה והמכאיבה - מה משמעותו של להיות בן אנוש.

אדם נכנס לחדר
שתפו אותי

קראוס מנצלת את כישרונה כמשוררת להבחין בפרטים זעירים אך רבי-עוצמה ולרקום מהם מארג שלם." לוס אנג´לס טיימס

"מחריד, שנון, קודר ומרטיט לחלופין... תרומה של ממש לאמנות הנשייה הקולקטיבית, הרהור בודד על אודות טבע הזיכרון והאובדן." אסקוויר

"ניואנסים נפלאים ופרוזה מתוחכמת במקצבים מפתים... ספר שמעורר רעב ליצירות נוספות של הסופרת המוכשרת הזאת." וושינגטון פוסט

ניקול קראוס סופרת אמריקאית בת למשפחה יהודית, בילתה את ילדותה בלונג איילנד ורכשה את השכלתה האקדמית באוניברסיטת סטנפורד. היא המשיכה את לימודיה באוקספורד ובלונדון. קראוס החלה לכתוב ולפרסם שירה בגיל צעיר ונחשבה לכישרון מבטיח.

ספרה תולדות האהבה שראה אור בשנת 2005 ואף תורגם לעברית זכה להצלחה רבה, עיבוד קולונועי שלו אמור לצאת במהלך שנת 2009. "אדם נכנס לחדר" שנבחר בידי "לוס אנג'לס טיימס" לספר השנה, הוא ספרה הראשון וראה אור בשנת 2002. סיפורים קצרים פרי עטה פורסמו בין השאר בניו יורקר בהרפרס ובאסקוויר. קראוס מתגוררת בברוקלין, ניו יורק, עם בנה ובעלה הסופר ג'ונתן ספרן פויר.

ראו גם את ספרה: בית גדול.

אדם נכנס לחדר מאת ניקול קראוס בהוצאת מחברות לספרות, מאנגלית: ארז אשרוב, עיצוב עטיפה: עדה ורדי, 270 עמודים.

אדם נכנס לחדר | חלק ראשון, מאי 2000
כשמצאו אותו הוא היה באמצע הדרך על מרחב האספלט היחיד שחוצה את עמק מרקורי. שני השוטרים ראו אותו בהמשך הכביש, מרופט כמו קבצן. הוא הביט בהם בעיניים חלולות כשעצרו לצדו, לא מופתע, גם לא אסיר תודה. הם שאלו אותו שאלות שנראה כי הן מבלבלות אותו, והמבט שלו חמק מעבר להם, לסקור את המדבר. הוא לא נאבק כשערכו עליו חיפוש. הם פתחו את הארנק שלו וספרו עשרים ושלושה דולר וכסף קטן.

הם הקריאו לו בקול את השם והכתובת שלו, אבל הבעתו נותרה סתומה. האיש שעמד לפניהם בחליפה מטונפת לא דמה כמעט כלל לפנים הבהירים והממוקדים שהופיעו על הרישיון ממדינת ניו יורק; השמש הכהתה את תווי פניו, ואבק הדרכים התחפר עמוק בקפלי עורו, כך שקשה היה להאמין שהוא בסך הכול בן שלושים ושש. הם הניחו שהוא גנב את הארנק, ואף שהיה ברור שהוא מיובש ומבולבל, הם אזקו את מפרקי ידיו כשהובילו אותו לתוך הניידת. הוא ישב נוקשה במושב האחורי, כפוף קדימה כשעיניו קבועות בכביש. הם קראו לו סמסון, לא מפני שהאמינו שזה באמת השם שלו, אלא מפני שלא הצליחו לחשוב על שם אחר לתת לו.

בזמן שטיפלו בחדר המיון בלאס וגאס במה שלא יהיה שסבל ממנו, אחד השוטרים צילצל וביקש שיבצעו חיפוש אחר סמסון גרין, תאריך לידה 29/1/64. כשהתברר שסמסון גרין נעדר זה שמונה ימים, ולאחרונה נראה יוצא משערי אוניברסיטת קולומביה ופוסע לאורך ברודוויי לתוך אחר הצהריים הבהיר, העסק התחיל להיות מעניין. מישהו ברובע עשרים וארבע במנהטן הצליח לקשר את השוטר לסוכנות שירותי הרווחה שבה עבדה אשתו של סמסון, ואחרי שדיבר עם שלושה אנשים העבירו אותו סוף־סוף אליה. "הלו?" אמרה בשקט לתוך הטלפון, כשהיא כבר יודעת מי מדבר בצד השני. "הוא חי?" השיחה היתה קצרה ומבולבלת: מה זאת אומרת הם לא בטוחים שזה הוא, האם לא כתוב סמסון גרין על הרישיון? על כך השוטר לא רצה לענות, גברת, יכול להיות שסמסון גרין שוכב עכשיו באיזו שוחה מחוץ לווגאס, אחרי שחטף סכין בחזה ממי שעכשיו הוא בעל כרטיסי חבר של מועדון הטניס של וֶסט סייד, הפקולטה לאנגלית באוניברסיטת קולומביה והמוזיאון לאמנות מודרנית. "יש סימנים מזהים?" שאל השוטר. "כן," אמרה, "צלקת בחלק האחורי של זרוע שמאל שלו."

היא עצרה, כאילו סמסון שוכב לפניה והיא בוחנת את גופו. "וכתם לידה מעל עצם השכמה." השוטר אמר שיחזור אליה ברגע שידע משהו, ומתוך נימוס נתן לה את מספר הטלפון הציבורי. היא התעקשה לחכות על הקו, אז הוא השאיר את השפופרת תלויה בזמן שהלך לבדוק אם זהו באמת בעלה על האלונקה. אחות שעברה שם הרימה את השפופרת ואמרה "הלו? הלו?" ומשלא היתה תשובה היא ניתקה. דקה לאחר מכן הטלפון צילצל, אבל לא היה איש בסביבה, אז הוא המשיך לצלצל ולצלצל בפרצים בהולים, כשכל צלצול מופרד בדממה מהירה, נואשת. מאוחר יותר הצליחו לשחזר את רוב המסע שלו באמצעות כרטיסי האוטובוס שבכיסיו ועל פי כמה דיווחים ספורים של עדי ראייה שהבחינו בו - מלצרית, מנהל של מוטל בדייטון, אוהיו - שאושרו על ידי ריצוד הרפאים שלו שנתפס בעין המשוטטת של מצלמות אבטחה. כשהקרינו לבסוף לסמסון את ההקלטות האלה, הוא חייך וטילטל את ראשו, כי לא הצליח לזכור איפה היה או מדוע הלך לשם. באופן שלא הצליחה להסביר, לבדה בעִצבונה, המראות האלה גרמו לאנה גרין לרצות את בעלה בשקיקה כפי שלא רצתה מאז שהחלו לחלוק מיטה, מכונית, כלב, אמבטיה.

באחד מהם, היחיד שבו אפשר היה לראות בבירור את פניו של סמסון, הוא עמד בדלפק היציאה של מוטל זול מחוץ לנאשוויל. הוא החזיק את הארנק שלו פתוח ופניו נטו מעלה, כשהבעתו שלווה ומרוכזת כשל ילד. בזמן שאנה צפתה מהמטוס למטה על המסה הקמוטה של נבאדה שנחתכה על ידי עורק מנצנץ שמוביל לווגאס, בחן הנוירולוג, ד"ר טֶנֶר אחד, תוצאות סריקת סי־טי של מוחו של סמסון. כשאנה הגיעה לבית החולים, סתורת שיער, גוררת אחריה מזוודה קטנה על גלגלים שלא הצליחה בכלל לזכור שארזה את תכולתה, סמסון אובחן כסובל מגידול, שבמהלך כל החודשים שאבדו בעבודה או בשינה הפעיל לחץ זדוני על המוח שלו.

החום בנסיעה משדה התעופה, אפילו במאי, היה כמעט בלתי נסבל. עכשיו אנה רעדה בבית החולים הממוזג, וחולצתה הלחה נדבקה לגבה. היא לא יכלה להבין, ואיש עדיין לא הצליח להסביר לה, איך סמסון הגיע למקום שבו מצאו אותו, איפשהו בנבאדה. בקושי רב הצליחה לקלוט את המילים של ד"ר טנר, שישב עכשיו מולה. "זה בערך בגודל של דובדבן, שלוחץ על האונה הרקתית של המוח שלו, וסביר מאוד להניח שמדובר באסטרוֹציטוֹמה פּילוֹציטית." ובראשה שלה - שהיה צלול ונקי מחולי - דמיינה אנה את האדום הכהה הנוצץ של דובדבן, מכורבל בחומר האפור של המוח. פעם, לפני חמש או שש שנים, הם ירדו מהכביש בקונטיקט כדי ללכת בעקבות שלט שנכתב בו "קטיף דובדבנים".

הם נסעו חזרה בשעות המוקדמות של הערב הקיצי עם שתי סלסילות ואצבעות מוכתמות, בחלונות פתוחים, כדי שיחדור ניחוח הדשא הגזום. כשהקשיבה לקולו של ד"ר טנר ולהפסקות הסבלניות, האדיבות שלו, אנה חשה שהוא איש מאושר, מהסוג שנוסע הביתה במכונית אטומה לרעש כשהוא שומע ברדיו מוזיקה קלאסית, אל אשתו בעלת הצחוק הבהיר והמשוחרר - אדם שאינו מתעורר מדי יום ביומו אל האומללות שהשאיר אמש שמוטה בכיסא. היא קינאה בו, קינאה באחיות שעברו במסדרון והיו שמחות דיין להתלבש הבוקר במדים מעומלנים, קינאה בסניטרים ובשרת שדחף את הסחבה האפורה שלו לאורך רצפת הלינוליאום. "אחרי הניתוח נבצע ביופסיה ונקווה שזה שפיר," אמר ד"ר טנר, מילה שלדעת אנה נשמעה לא אדיבה כמו שאר הביטויים בלשון נקייה, כפי שסמסון ציין פעם בפניה. ד"ר טנר סובב את סריקת הסי־טי, החליק אותה על השולחן בכיוונה ונשען קדימה בכיסאו כדי לעקוב במכסה העט שלו אחר אטלס המוח של סמסון. הוא נעצר על אי צהוב ביבשת כחולה. "כרגע נראה שהוא עובד על מעין טייס אוטומטי, במודעוּת מלומדת מספיק כדי לחצות את הארץ בעצמו. אם חלק מתפקודי הזיכרון שלו נמחקו באופן בלתי הפיך או לא, ואם הניתוח עצמו לא יגרום נזק כזה, אי־אפשר לחזות." אנה הביטה החוצה מהחלון על שטחי בית החולים שנשמרו ירוקי עד בזכות הזרמה קבועה של מים קצובים על ידי ממטרות. היא בת שלושים ואחת. היא חיה עם סמסון כמעט עשר שנים. היא נזכרה שפעם סבל מכאב שיניים חזק כל כך שהוא בכה, וגם, באופן לא מוסבר, שפעם שלח לה פרחים ליום ההולדת, אבל בתאריך הלא נכון. היא פנתה בחזרה אל ד"ר טנר ובחנה את פניו. "אם תסיר את הגידול ויתברר שהוא שפיר," אמרה לבסוף, "יש סיכוי שהוא יהיה בסדר?" אם כי במילה "בסדר" התכוונה להגיד "אותו הדבר". "אני חושב שאת לא מבינה," אמר ד"ר טנר, קולו מלא בחמלה שלעתים מבלבלים עם רחמים. "רוב הסיכויים שהזיכרון שלו יימחק." הוא עצר להפוגה עמוקה, רפואית, ואצבעותיו נחו בעדינות על מוחו של סמסון. "הוא כנראה לא יזכור מי את."

*

מה שהוא זכר בנוגע לפקיחת העיניים היה השעון מעל הדלת, שהורה 03:30. כנראה נע בין הכרה לחוסר הכרה זמן מה נוסף, מפני שכשהתעורר שוב, השעון נעלם והוא היה בחדר אחר, עם חלון, שווילונותיו הוסטו כדי שאור השמש יחדור פנימה. מאוחר יותר ניסה לזכור מה בדיוק הרגיש וחשב בשעות הראשונות ההן, אבל שלא כמו הבהירות החדשה של מה שבא לאחר מכן, הוא הצליח לזכור רק את הריח הקלוש של ההרדמה. הוא רצה לזכור את אותם רגעים ראשונים טהורים ונטולי נקודת ציון, כשמשהו הוסר ממוחו ומה שמילא את מקומו, כמו אוויר שנשאב לתוך ואקום, היה ריקנות.

אף על פי שלא היה לכך שֵם אחר, זו לא היתה בדיוק שכחה. הוא ניסה להסביר זאת לאנה ברגע שחלף די זמן והוא למד, שוב, מה זה לשכוח; זה לא היה כמו כריתת זרוע, כשהמוח עדיין מרגיש גירוד באצבעות פאנטום. זו היתה הכחדה מוחלטת, הסרה גם של הזיכרון וגם של ההד שלו, וזה הדבר שאנה לא יכלה להבין, את חוסר הצער הזה. אבל איך אתה יכול להצטער על משהו שמבחינת המוח מעולם לא התקיים? אפילו אובדן הוא תיאור לא מדויק, כי מהו אובדן ללא המודעוּת לכך שאיבדת?

שבועות אחר כך, במטוס חזרה לניו יורק, סמסון ישב ליד אנה, ראשו מגולח וחבוש מעל החתך, והמעטפה הגדולה עם סריקות הסי־טי מונחת על ברכיו. הוא איבד תשעה קילוגרמים, והבגדים שלבש - הדבר היחיד שאנה הצליחה למצוא בחנות הזולה ליד בית החולים - היו לא אופנתיים ולא במידה הנכונה. בזווית העין הבחין סמסון שאנה נועצת בו מבט, אבל הוא חשש שאם ידבר אליה היא תבכה. הוא בטח בה מפני שהיה אכפת לה ממנו, ולא היה אף אחד אחר. כשהמטוס התחיל בנחיתה בנמל התעופה לה גוארדיה, היא כיסתה על ידו בידה, וכשהמטוס נגע בקרקע הוא הביט בידה וניסה למצוא בה פשר.

בזמן הנסיעה במונית דרך קווינס הצמיד סמסון את המצח לחלון וקרא את השלטים המוארים שלצדי הדרך. כשחצו את גשר טרייבּוֹרוֹ, ומנהטן התנשאה על רקע שמי הלילה, שאלה אנה, "אתה זוכר?" "מהסרטים," אמר, ונשען קדימה להביט. האסטרוציטומה השפירה שהוציאו מהמוח שלו נשמרה על זכוכיות נושאות ואוחסנה במעבדה הפתולוגית של בית החולים. הביופסיה העלתה שהגידול התפתח באיטיות במשך חודשים, אולי שנים, ללא השפעה. זה מה שהם מכנים גידול "שקט", ללא הופעת סימפטומים שעשויים להזהיר מישהו על נוכחותו. לפני הרגע שבו סמסון הניח ספר במשרד שלו באוניברסיטה, ויחד איתו סגר את הזיכרון שלו, עשויות היו להיות מעידות קטנות, רגעים שבהם המוח עבר להאפלה וחזר אחרי כמה שניות. אבל עתה לא היתה דרך לדעת אם התרחשו מעידות כאלה.

וכל הזמן הזה התעצב הגידול במוחו כמו פנינה מסויטת. באותו יום אחר הצהריים בסוף מאי, כשהלימודים הסתיימו וצעקות התלמידים ריחפו פנימה מהחלונות הפתוחים, הגידול כבר צבר די מסה כך שהפעלת הכוח ההדרגתית שלו הפכה למוגזמת. בין שתי מילים בספר, הזיכרון של סמסון התפוגג. הכול מלבד הילדוּת שלו, שאותה זכר ימים לאחר מכן, כשהתעורר בבית חולים בנבאדה. בתחילה אפילו לא הצליח לזכור את השם שלו. ובכל זאת היו דברים, כמו טעם של מיץ תפוזים, שהיו מוכרים לו. הוא ידע שהאישה שעמדה ליד המיטה שלו בחולצה אדומה היא יפה, אם כי לא הצליח להעלות במחשבתו פנים פשוטים יותר למראה, להשוות אליהם. הסימנים המוקדמים האלה היו מבטיחים, וכשהרופאים בדקו אותו התברר לא רק שהוא שימר איזשהו זיכרון יסודי של העולם, אלא מה שהיה מפליא יותר, שהוא גם מסוגל לבנות זיכרונות חדשים. הוא הצליח לזכור כל מה שהתרחש אחרי הניתוח. נראה שהרופאים תמהים על כך, ובזמני הביקור עם המתמחים הם השתהו זמן רב בחדר של סמסון. הם המשיכו להזריק לו גלוקוזה, אבל בחלוף הימים נעשה ברור שאובדן הזיכרון שלו לא נבע מהבצקת.

המקרה המסוים שלו - אמנזיה נסוגה שגרמה לאובדן כל הזיכרונות הספציפיים שקדמו לניתוח, בזמן שהיכולת לזכור תיפקדה - היה חריג מאוד. ובעוד שנראה שסמסון שכח את כל האוטוביוגרפיה שלו, הוא ידע שהפרחים על שולחן הלילה נקראים נרקיסים, ושהאישה שעמדה ליד המיטה שלו, אנה, הביאה לו אותם. ושבוע אחרי הניתוח, כשפקח את עיניו אל אותן פריחות לבנות מטושטשות, משהו כמו חלקיק מחלום ניתק את עצמו וצף מעלה אל פני השטח של מחשבתו. הצבע הכחול הזרחני החי של הזיכרון, הוא שהבהיל אותו. הוא הקיף אותו מכל עבריו, חמים ורך, ובזמן שנע דרכו לקראת האור הזוהר, הצליח לשמוע צלילים עמומים שהיה נדמה כי הם מגיעים ממרחק עצום שאי־אפשר לעבור. למרות הלחץ האיטי על ריאותיו היה שם איזה אושר שבסוף דחף אותו כלפי מעלה. הוא זכר שכשהראש שלו פילח את פני המים, הוא הופתע מצינת האוויר ומהעולם שעמד בבהירות מושלמת, מיקרוסקופית: עלי העשב, שמי הלילה, הפנים הנוטפים של שני נערים שאורות הברֵכה האירו. "ארבעים ושלוש שניות!" צעק אחד מהם, מביט בשעונו, ואז רץ על המקפצה, ניתר באוויר וחבק את ברכיו, ונפל לתוך המים בנתז צלול. בימים שלאחר הניתוח המשיכו זיכרונות ילדות שלו לצוץ בראשו בדיוק טורד מנוחה. זה היה כאילו חורי עיניו, שהעולם החיצוני בילבל, הופנו פנימה והחלו להטיל מראות מושלמים על הקיר המסויד של מחשבתו, כמו קמרה אוֹבּסקוּרה.

הסדקים הדקים כחוט השערה בקערת הסוכר שעל שולחן המטבח. השמש שמבליחה בין העלים ומטילה צל על אצבעותיו. ריסיה של אמו. אנה שָׂמחה בלי די ולחצה את ידו בכל פעם שתיאר לה במה נזכר. זה מה שהיא היתה בהתחלה, האישה הזאת שישבה יום אחר יום לצד המיטה שלו, שאת מפרקי ידיה הרזים היה יכול להקיף בשתי אצבעות: קהל לזיכרונותיו. ואף על פי שהבהיל אותו שהיא הכירה, כמו סוכן בעל מידע, רבים מהשנים והמקומות של הזיכרונות האלה, הוא המשיך לספר לה אותם, כי חש שהיא מסוגלת לעזור לו. שוב ושוב הוא תיאר לה את אמו בתקווה שאנה תמצא אותה ותביא אותה אליו. כששאל מדוע אמא שלו לא באה, היא כיסתה את פיה והפנתה מבט הצידה. "אני אוהבת אותך," לחשה, ובמשפטים קטועים התחילה להסביר, חלושה מהתנצלויות.

הוא לא היה מסוגל לספוג את כל מה שניסתה לספר לו. כשאמרה לו שאמא שלו מתה, הוא הרגיש זאת כמו שבירה חדה של עצם, ונפלט ממנו צליל שלא זיהה. כשהיה מותש מכדי להמשיך לבכות הוא שכב בדממה, וכל מהותו מנוקזת אל הקו הישר של הלב שדמם. אנה נותרה מלאת תקווה, למרות אזהרות הרופאים שזיכרונות הילדות האלה שלו לא בהכרח מרמזים שסמסון ישחזר זיכרונות מאוחרים יותר. לפעמים כך קורה, אמרו. כאילו שימור השנים ההן כל כך הכרחי, שהן הופקדו למשמרת בחלק אחר של המוח, ונשמרו טוב כל כך עד ששרדו ללא פגע, בזמן שכל הזיכרונות האחרים גוועו בשל טראומה למוח. ונראה שזה המקרה של סמסון, שהזיכרונות שלו אחרי גיל שתים־עשרה התפוגגו אל העתיד כמו קול צעדים.

*

כשהמונית עצרה ליד בית הדירות שלהם, סמסון יצא בזמן שאנה שילמה לנהג. הוא עמד מבולבל ליד הדלת, לא מסוגל להפנים את העובדה שזהו הרחוב שבו חי חמש שנים, שלפני כן גר עשרה בלוקים דרומה מכאן, לפני כן בקצה השני של העיר ולפני כן בקליפורניה, וכן הלאה באינספור חדרים על תאורתם המשתנה, נופיהם השונים. האמונה שלו בחיים שהיו לו היתה מנומסת: מהסוג שאתה מסגל אגב שיחה עם אדם ירא שמים. ואף על פי שלא ידע כמעט כלום על האישה שצעדה לקראתו עכשיו, איכשהו רצה לְרַצוֹת אותה, או לפחות לא להעציב אותה יותר ממה שכבר היתה עצובה.

כשאנה הכניסה את המפתח למנעול, הוא הצליח לשמוע יבבות נרגשות של כלב, ואת כפותיו מגרדות את הדלת מעברה האחר. "זה פרנק," אמרה אנה והתעסקה במנעול. סמסון ראה שידה רועדת ועמד להציע עזרה, כשהמפתח החליק למקום ואנה פתחה את הדלת. הכלב קפץ על סמסון והדף אותו אל הקיר. "לא, פרנק, תירגע," אמרה ומשכה בעדינות בקולר של הכלב. פרנק הסתובב ללקק את ידה. היא ליטפה את ראשו והוא התיישב, צייתן למגעה, והציץ בסמסון בסקרנות. כל ליטוף משך את מצחו של הכלב כלפי מעלה, הרחיב את עיניו וגרם לפרצופו להיראות מופתע בצורה קומית.

סמסון צחק, והכלב זינק מתחת לידה של אנה והרעיף עליו נחרות וכפות סוערות. התעורר בו דחף לתפוס את הכלב בצוואר ולטמון את ראשו באוזניו הרכות, להתכרבל לצדו. אנה הדליקה את האורות, וסמסון ופרנק הלכו בעקבותיה לתוך הסלון. הקירות שלו היו עמוסים מאות ספרים. כמה שטיחים דהויים כיסו את רצפת העץ, ובחדר היו פזורים כיסאות ומנורות שאנה הדליקה עכשיו זו אחר זו. זה היה חדר נעים, ובשעה שהביט סביבו ניסה סמסון לקשר אותו לאישה שהסתובבה בו. החדר היה כמוה, במובן מסוים; היתה בו לכידוּת כלשהי. כשהחדר היה מואר לחלוטין - "כמו במה", חשב סמסון - היא נפנתה ועמדה מולו. היו לה שיער שחור ארוך ופנים שהשתנו בכל פעם שהביט בהם. הוא שמע את הרופאים מזהירים אותה לא לצפות ממנו לכלום, ולא לדחוק בו בהתחלה להתאמץ לזכור. לא להתבונן בו בתקווה, בציפייה, כפי שעשתה עכשיו. מבטו עבר ממנה אל הספרים, אל אדני החלון המלאים בצמחים, וכאשר עצם את עיניו בכוח הרגיש משהו חובט כנפיים בצוהר מחשבתו, כמו יונה. הוא פקח את עיניו. "את קראת את כל אלה?" הוא שאל. עיניה של אנה סקרו את המדפים. "אתה קראת," אמרה.

מאוחר יותר, במהלך אחר צהריים ארוכים בספרייה, יקרא סמסון על אירועים נִסִיים שבהם הוענקה יכולת הראייה לעיוורים. ובעוד התחבושות מוּסרות, המשפחות שלהם מתגודדות סביבם ומצפות להתגלוּת, "אז ככה זה נראה!" אבל ההתגלות לעולם לא מגיעה, כי לראות אין משמעו בהכרח לתפוס. הצורות שקלטו הרואים החדשים לא עמדו בתיאום עם מוחם, שמעולם לא הורגל לתפוס מרחב. לצבעים לא היה קשר לעולם שאותו הרכיבו מזמן ומקול. קריאת הדיווחים הללו - הנשימה העצורה, זרימת האור הפתאומית, ואז הבלבול והכישלון לזהוֹת - הזכירו לסמסון את ימיו הראשונים בבית. אנה, חדרי הדירה שלהם, החפצים שלהם: הוא היה יכול לראות הכול. אבל לשום דבר עדיין לא היה כובד המשמעות. אף על פי שזיכרונות הילדות שלו היו צלולים, היה נדמה שמאפיינת אותם איכות שלא מן העולם הזה, כך שעכשיו כל דבר כמעט נראה אבטיפוס בפני עצמו, שעדיין אין אחריו שובל של קישורים וחוויות.

© כל הזכויות שמורות למחברות לספרות הוצאה לאור

אדם נכנס לחדר - ניקול קראוס
Man Walks Into a Room - Nicole Krauss


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, גיא בן הינום, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, נהר הקרח, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, על מקום הימצאה, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים ביולי 2019:
איה 50, איך לעצור את הזמן, אימפריית החטאים , אמא של הים, אמנות הזוגיות, אנגארד הסייף, אצל הילל ולילית מהעיר הגלילית, בבית הקפה האקזיסטנציאליסטי, בחזרה ללאקאן, ברונז, בריכה עירונית, בשבח המלחמה, דראגה קלרי, האחות המועדפת, הטופוגרפיה של העריכה, הסיפור יתחיל בפרנזו, הרצל - היסטוריה אירופאית, השאירו הודעה לאחר הצפצוף, השבוי ואשת השבוי, השמיעיני את קולך ונסו הצללים, התוואי האופקי, חדר הפלאות, יחידים במינם, ימים של פלא, ירח מעל סואץ, להיות אנושי - איריס מרדוק, ליאור רובין, ליאורה, לעולם אל תיתן לי ללכת, לשאלת המתודה, מבקשי חיים, מועדון ה-5 בבוקר, מוצא המינים מאת צ`רלס דרווין, מחר אני הולכת, מכת פתיחה, נשיקה של זהב, ספרות, היסטוריה היום האחר, על דלות המוסר, פונטי , פלמינגו - ימי אהבה, רוזה האדומה, שיבה לריימס.

ספרים חדשים ביוני 2019:
אני אבא שלך, גן ההרדופים, האדון היהודי, הזכות לשלמות הגוף, המוח המאושר, השירים הגנוזים, כובעים של זכוכית, נחובש, סודות, צמאה לך נפשי, שפילפוגל , שפילפוגל, תעלול.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים