» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים בינואר 2008       חזור

אשמה, סבל וזיכרון: גרמניה זוכרת את מתיה במלחמת העולם השנייה
מאת: גלעד מרגלית
Guilt, Suffering and Memory: Germany Remembers Its Dead of the Second World War - Gilad Margalit

ההוצאה: הוצאת הספרים של אוני' חיפה כיצד זוכרת גרמניה את מתיה במלחמת העולם השנייה? כיצד היא מבטאת זאת בדיון הציבורי, התקשורתי והאמנותי שלה? אשמה, סבל וזיכרון בוחן את תרבות הזיכרון וההנצחה של המתים הגרמנים במלחמת העולם השנייה ומנתח את המתח המתקיים בתרבות זו בין מוטיב האשמה ובין מוטיב הסבל ותחושת הקורבן הלאומיים. הוא עומד על גלגוליה של תרבות ההנצחה מתום מלחמת העולם השנייה ואילך, על ביטוייה השונים בשתי המדינות הגרמניות שקמו בשנת 1949 בעקבות המלחמה הקרה – הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (המדינה הדמוקרטית במערב) והרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית (המדינה הקומוניסטית במזרח) – ועל קווי הדמיון בין דפוסי הזיכרון וההנצחה הרשמיים שהתגבשו בשתי המדינות האלה על אף יריבותן האידיאולוגית.

הספר אף בודק כיצד חלחל הנרטיב היהודי על השואה לשיח הציבורי בגרמניה וכיצד השפיע על הזיכרון וההנצחה של העבר הנאצי – תופעה שהגיעה לשיאה בשנות השמונים והתשעים, אך אותותיה ניכרו כבר בשנות השישים.

עוד עוסק הספר בגרמניה המאוחדת בעידן שלאחר המלחמה הקרה ובעדנה שהייתה בה לעיסוק המחודש בסבל בתחושת הקורבן של הגרמנים במלחמת העולם השנייה ובעקבותיה.

ד"ר גלעד מרגלית מלמד היסטוריה גרמנית בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת חיפה. חוקר את ההתמודדות הגרמנית עם העבר הנאצי והשלכותיו מאז שנת 1945. ספריו הקודמים: "גרמניה האחרת" והצוענים (1998), גרמניה הנאצית והצוענים (2006).

אשמה, סבל וזיכרון: גרמניה זוכרת את מתיה במלחמת העולם השנייה מאת גלעד מרגלית, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, צילום העטיפה: גלעד מרגלית, 254 עמודים.

מבוא
באוקטובר 2002 שלח הנספח הצבאי החדש בשגרירות גרמניה בישראל, הקולונל ארנסט אלברס, הזמנות לטקס זיכרון שיועד ל-17 בנובמבר, בבית הקברות הסמוך לבית החולים "המשפחה הקדושה" בנצרת. במקום טמונים 416 גרמנים שנפלו בארץ במהלך מלחמת העולם הראשונה. בכך ביקש הנספח הזר לציין בישראל יום אבל רשמי המכונה יום האבל העממי (Volkstrauertag). מאז 1952 הרפובליקה הפדרלית של גרמניה מציינת יום אבל זה ביום הראשון השלישי בחודש נובמבר. מטרתו להעלות בצוותא את זכר הגרמנים הנופלים בקרב ואת האזרחים שנספו בשתי מלחמות העולם. (הנופלים במלחמת העולם השנייה הם החיילים ששירתו בכל גופי הביטחון של המדינה הנאצית ונהרגו בקרב: חיילי הצבא, הוורמכט, וגם חללי האס-אס, ובהם הנופלים מקרב כוחות האיינזצגרופן ויחידות הוואפן אס-אס). זאת, בצד קורבנות המשטר הנאצי ובהם יהודים גרמנים שנרצחו בשואה, וכן מתנגדי-משטר וקורבנות אחרים של הנאציזם. זה יותר מחמישים שנה, מורדים ביום אבל זה דגלי הלאום בגרמניה המערבית לחצי התורן. בבתי קברות צבאיים רבים בעולם, שבהם קבורים חיילים גרמנים, מתקיימים טקסי זיכרון, בהשתתפות חברים בארגונים של יוצאי הוורמכט והאס-אס, שבדרך הטבע הולכים ומתמעטים. רבים בציבור הגרמני ממשיכים לכנות יום זיכרון זה בשמו של יום הזיכרון לנופלים במלחמת העולם הראשונה, שהונהג ברייך השלישי, הוא יום הזיכרון לגיבורים (Heldengedenktag).

נציגי צה"ל לא הוזמנו לאירוע בנצרת. ואולם, כמה קציני מילואים בכירים, החוקרים את מלחמת העולם הראשונה, קיבלו הזמנות. הזמנתם לטקס לזכר "החללים והנעדרים בשתי מלחמות העולם" הדהימה אותם. אחד מהם, ההיסטוריון הצבאי יגאל שפי, הודיע לאלברס, כי הוא מסרב להשתתף ב"אירוע לכבוד חללי הוורמכט וכוחות אחרים של המשטר הנאצי".

פרסום הידיעה בעמוד הראשון בהארץ הסעיר את הרוחות. הנספח הצבאי הגרמני ויועץ התקשורת בשגרירות גרמניה בתל-אביב, ריינהרד וימר, ניסו לתרץ את מהותו של הטקס בהסברים נפתלים, שסילפו את אופיו המדויק. בכך ניסו להציג בארצם של קורבנות השואה, באורח מתקבל על הדעת, את תפיסת הזיכרון הרשמית של חללי צבא היטלר ברפובליקה הפדרלית של גרמניה, שהוקמה בחסות מעצמות המערב, כניגוד גמור למדינה הנאצית. וזאת, אף שחלק מהנופלים הספיקו להשתתף בחיסול יהדות אירופה.

שערורייה זוטא זו חושפת תהום הפעורה בין שתי תפיסות זיכרון לאומיות המתייחסות לאותם אירועים מנקודות ראות מנוגדות: מדובר בתקופת המשטר הנאצי ומלחמת העולם השנייה בזיכרון הגרמנים ובתקופת השואה — בזיכרון היהודים. ההגדרה הרשמית הגרמנית של יום האבל העממי כורכת חיילים שנפלו בקרב, שחלקם פעלו קודם לכן כתליינים — בקורבנותיהם, יהודי גרמניה שנרצחו בשואה (ולא כלל יהודי אירופה שנרצחו). הגדרה זו מנוגדת בתכלית לזיכרון השואה של היהודים, הרואה הבדל מהותי בין "צורחי ´הייל´ לממלמלי ´שמע ישראל´... בשעת הרג בידי קלגסי היטלר," אם לצטט ביקורת בת ארבעים שנה לערך, מפי מנחם בגין, על תפיסת זיכרון גרמנית זו.

אך רק מיעוט בציבור הגרמני רואה כיום בתפיסה זו וביום האבל העממי זיכרון מוטה של מלחמת העולם השנייה, הפוגע בזכר קורבנות הנאצים. מרבית הציבור הגרמני עודנו תמים דעים, כי הזיכרון וההנצחה הרשמית הם דרך נאותה לזכור את המלחמה וקורבנותיה. כי כך משתקפת נאמנה חוויית המלחמה הגרמנית, כפי שפורשה בראייה לאחור, בזיכרון הקיבוצי הגרמני לאחר מפלת גרמניה, במאי .1945

יריבותן האידיאולוגית של שתי הגרמניות, הדמוקרטית והקומוניסטית, שקמו בשנת 1949 על חורבות הרייך השלישי, היא מן המפורסמות. אך זו אף זו בחרו לראות גם בחיילים הגרמנים שנפלו בקרב קורבנות של המלחמה ושל המשטר הנאצי. לא משרתיו הצייתנים של היטלר. במסורת ההנצחה הגרמנית (וכן מחוץ לגרמניה) יוחד המונח "קורבנות המלחמה" לאזרחים שנהרגו במהלכה. לא לנופלים בקרב. אך מעצבי הזיכרון וסוכני ההנצחה בגרמניה הבתר-מלחמתית הגדירו ככאלה גם את החיילים הגרמנים שנפלו במלחמת העולם השנייה, בשירות מטרותיו הנפשעות של המשטר הנאצי. בגרמניה המזרחית כונו מתים אלה "קורבנות המיליטריזם והפשיזם"; בזו המערבית, צורפו אליהם גם חיילים גרמנים שנפלו בקרב ואזרחים גרמנים שנהרגו במלחמת העולם הראשונה. אלה כונו "קורבנות המלחמה והדיקטטורה".

שתי המדינות הגרמניות היריבות הללו ראו בחיילים הגרמנים הנופלים קולקטיב של קורבנות. בחירה זו משתמעת כעמדה לאומית גרמנית המטהרת את כלל החיילים הגרמנים מפשעים בהיקף חסר תקדים, שביצעו בפקודת המשטר הנאצי. והיא מסירה מהם אחריות לזוועות שבהן השתתפו כקולקטיב, ולא מעטים גם באופן אישי.

לעמדה משתמעת זו לא הייתה אמנם השלכה משפטית גורפת: ובכל זאת רק קומץ חיילים גרמנים הועמדו לדין בשתי הגרמניות על פשעי מלחמה. ואולם היא תרמה לעיצוב הזיכרון הקיבוצי הגרמני. והיא קידמה מגמה הרווחת בהיסטוריוגרפיה הגרמנית בשנות החמישים, המטהרת את החייל הגרמני מאשמת פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, שבביצועם השתתף במהלך המלחמה, ומציגה אותו כקורבן המשטר הנאצי. זכר למגמה זו עודנו קיים בחלק מההיסטוריוגרפיה הגרמנית. ביטוי לכך הוא הנטייה לצמצום מספרם של החיילים הגרמנים שהיו מעורבים בפשעי הנאציזם.

הצגת החיילים הגרמנים במערכת הזיכרון וההנצחה הגרמנית כקורבנות המלחמה מטשטשת לחלוטין את נפשעותן הייחודית של אורחות המלחמה הנאצית. אלה מומשו באכזריות אין דומה לה בידי הוורמכט והכוחות הגרמנים האחרים, אף שלא כל חייל ממיליוני החיילים הגרמנים מן השורה, ששירתו בעיקר בוורמכט, ביצע פשעים במו ידיו. ראיית החייל הגרמני כקורבן נובעת מקושי גרמני להכיר בממדי המעורבות החברתית בפשעי המשטר. יש בה משום דחייה של האשמה שהועלתה נגד החברה הגרמנית בדעת הקהל במערב, אך הופיעה גם בגרמניה עצמה, כשהגיעו הידיעות הראשונות על פשעי הכוחות הגרמנים באוכלוסייה האזרחית עוד במהלך המלחמה. עמדה זו משליכה באופן גורף ומכליל את הטרגי שבמותו הפרטי של החייל שנפל בקרב, על כלל הלוחמים.

הצגה זו של החייל הגרמני משקפת תפיסה גרמנית של מלחמת העולם השנייה החורגת באורח ניכר מתפיסתה כמלחמה שאין לה אח ורע בתרבות המערב, ובזרמים המרכזיים של ההיסטוריוגרפיה העולמית, כולל זו שנכתבה בגרמניה מאז שנות השמונים. שתי הגרמניות הוקמו כלקח מהעבר הנאצי (אמנם כל אחת על פי עמדת הגוש שבו השתלבה במהלך המלחמה הקרה). שתיהן התחייבו לעמדה אידיאולוגית ופוליטית אנטי-נאצית. ואולם, דפוסי הזיכרון וההנצחה של מתי המלחמה שהנהיגו השתיים הביאו לייצוג שונה של מלחמת העולם השנייה; ייצוג שונה בתכלית מזה המקובל בגושים שבהם ביקשו הנהגות שתי המדינות לשלבן. ספר זה מציג ומנתח את הרקע, הגורמים והנסיבות שהביאו לגיבושן ולעיצובן של תפיסות זיכרון והנצחה ייחודיות של המתים במלחמת העולם השנייה בגרמניה הבתר-מלחמתית.

המתים הגרמנים במלחמה מסווגים לפי קטגוריות שונות. חיבור זה דן בעיקר בחיילים הגרמנים שנפלו בקרב במלחמת העולם השנייה ובאזרחים שנהרגו בהפצצות בעלות הברית על ערי גרמניה במהלך המלחמה. לפי נתוני ארגון Volksbund Deutsche Kriegsgrהּberf]rsorge (להלן פולקסבונד), המטפל ב"קברי המלחמה הגרמנים" (קברי אזרחים שנהרגו במלחמה וקברי הנופלים בקרב), מספר הנופלים והנעדרים במהלך מלחמת העולם השנייה בקרב הכוחות המזוינים הגרמנים עומד על 000,300,4 חייל. מספרם של קורבנות ההפצצות מוערך בכ-000,400 נפש. הספר בוחן את טקסי הזיכרון הרשמיים לנופלים בקרב ולנספים בהפצצות על ערי גרמניה, מתאר את האנדרטות שהוקמו לזכרם, ועומד על הדיון הציבורי, התקשורתי והאמנותי עליהם בתרבות הגרמנית.

הדיון בספר מתמקד בתקופת שליטתן הישירה של בעלות הברית בגרמניה הכבושה, ובייחוד בעשור הראשון לקיומן של שתי המדינות הגרמניות, בעיצומה של המלחמה הקרה. זו, לדעתי, התקופה המכוננת של הזיכרון וההנצחה הלאומית של המתים במלחמה ושל קורבנות הנאציזם בגרמניה. הספר עומד גם על הזיקה והקשרים בין דפוסי הזיכרון וההנצחה שנבחרו במדינות הגרמניות, לבין השיח (שראשיתו עוד בימי המשטר הנאצי) בשאלת אשמת גרמניה בפשעי הנאצים, מזה, והשיח על הסבל ותחושת הקורבן של הגרמנים במלחמת העולם השנייה, מזה.

עבודה זו בוחנת גם תהליכים ומגמות מרכזיות שהתחוללו בזיכרון ובהנצחה בגרמניה לאחר תקופה זו, מאז תום המלחמה הקרה ועד ראשית המאה העשרים-ואחת. מדובר בעיקר בהשפעת חלחולו של הנרטיב היהודי על השואה לשיח הציבורי בגרמניה על הזיכרון הגרמני של העבר. תופעה זו, שאותותיה ניכרים כבר בשנות השישים, הגיעה לשיאה בשנות השמונים והתשעים. החיבור עומד גם על השפעת דפוסי הזיכרון וההנצחה למתים במלחמה ובמשטר הנאצי, שהתגבשו בתקופה המכוננת בשתי המדינות הגרמניות, על התרבות הפוליטית בגרמניה מאז איחודה בשנת 1991, ועל תכניו של גל העיסוק הנוכחי בגרמניה המאוחדת בסבל הלאומי ובגרמנים כקורבנות במלחמת העולם השנייה.

היבטים מתודולוגיים
חיבור זה דן בסוגיות בהיסטוריה הפוליטית והתרבותית של גרמניה אחרי .1945 הוא נסמך על מקורות היסטוריים מגוונים, ובהם מסמכי ארכיונים רשמיים של הרשויות הגרמניות, מהדרג המוניציפלי, דרך המדינות הגרמניות ועד הדרג הפדרלי במערב, או הממשל המרכזי במזרח הקומוניסטי — כמקובל בהיסטוריה פוליטית. והוא יונק גם ממגוון מקורות ספרותיים, קולנועיים, אמנותיים ותקשורתיים אחרים, כנהוג בתחום ההיסטוריה של תרבות.

העיסוק ביצירות אלה שונה מהותית מהדיון בהן וניתוחן בחקר הספרות והאמנות ובחקר הקולנוע. ניתוח היבטיהן האמנותיים והאסתטיים וסוגיות הכרוכות בכך — אין כאן. הספר מתמקד בניתוח המשמעויות והסמליוּת שנודעו להן לגבי תפיסת מלחמה והאופן שבו מוסדות ויוצרים גרמנים הבינו אותה בעידן שלאחר המלחמה והנאציזם, וכן בניסיון להתחקות אחר ההשלכות הרלוונטיות של יצירות אלה לגבי הבנת העבר הנדון של הציבור הרחב שנחשף אליהן.

כיוון שסוגיות מתחום הזיכרון תופסות מקום נכבד בספר, ראוי להתייחס בקצרה לחקר סוגיה זו בשיטת המחקר ההיסטורית. לא אחת מוצג הזיכרון כמנוגד לשכחה. ואולם, הן זיכרון העבר של היחיד והן זיכרונות היסטוריים של האומה, על אחת כמה וכמה זיכרונות רשמיים שמאמצות מדינות מתקופות מעוררות קשיים בעברן הלאומי הקרוב, הם ייצוג מובנה ופרשני של העבר, שיש עִמם לא מעט שכחה והשכחה. מעצבי הזיכרון הרשמי של האומה וסוכניו, ובהם פוליטיקאים, היסטוריונים, אמנים ויוצרים, אך גם מוסדות אחרים בחברה, בוחרים, מדעת ושלא מדעת, להדגיש היבטים מסוימים ולהקל ראש בהיבטים אחרים של העבר, ואפילו להשכיחם כליל. כל זאת על פי העדפותיהם והצרכים הפסיכולוגיים, החברתיים והפוליטיים שלהם, המניעים אותם לשימוש פרשני בעבר. הזיכרונות הללו מתנסחים כנרטיב (בעברית, סיפר — מונח שנגזר מסיפור. כך הוא גם מכונה בגרמנית Erzehlung).

הנרטיב רוקם את הפרטים והעובדות הנקשרים באירוע ההיסטורי הנדון לכלל עלילה, המקנה להם משמעות. חברי האליטות השולטות הם לרוב המעצבים את ייצוגי האירועים ההיסטוריים מעברה הקרוב של האומה בזיכרון הרשמי של מדינת הלאום. אופי העיצוב ותכניו — מן הדין שיהלמו את האינטרסים שלהם, ושל מה שהם תופסים כאינטרס הלאומי. ואולם, כדי להבטיח שגם אזרחי המדינה, שחלקם נושאים עדיין זיכרונות מן העת ההיא, יאמצו את הזיכרון הרשמי, אין האליטות יכולות להתעלם מן הזיכרונות הללו. שכן אם "זיכרון מומצא" זה של העבר הקרוב, שעיצבו חבריהן, מנוגד לחלוטין לזיכרונות פרטיים וקיבוציים של מרבית אזרחי המדינה, או לצרכיהם הנפשיים והחברתיים המגלים זיקה לאותו עבר, הם לא יראו בו אלא זיכרון כוזב.

ודאי, ייצוגים אלה אינם "תרשים של העבר כמות שהיה." מדובר בפרשנות שמקנים מעצבי הזיכרון לעבר זה. בהשפעת חקר הספרות מכונות הפרשנויות הרשמיות של העבר, המתיימרות לספק גרסאות לאומיות תקפות לאירועים ההיסטוריים, "נרטיבי-על" (master narratives). אלה זכו לביקורת חריפה בשל יומרתם המעין "אימפריאלית" להציג את אירועי העבר כהווייתם, ועוררו קריאה לשחרור העבר הלאומי מעולן של פרשנויות רשמיות אלה. ואכן, בעשורים האחרונים משתחררים ההיסטוריונים הגרמנים מ"נרטיב-העל" הלאומי, ומגוון נרטיבים, חלקם חתרניים, בא על מקומו. עם זאת, לא אחת ניכר קיומם של דפוסים משותפים בנרטיבים היסטורים גרמנים ביחס לעבר הנאצי ולמלחמה, המבדילים ומייחדים אותם מנרטיבים לא גרמנים, הדנים באותם אירועים עצמם. הדבר איננו מפליא, שכן הזיכרון וההיסטוריוגרפיה, בייחוד במקרים מעין אלה, אינם קטגוריות דיכוטומיות. זאת, במיוחד כאשר מרבית ההיסטוריונים הגרמנים, בוודאי בעשור הראשון לקיומה של הרפובליקה הפדרלית, ראו עצמם כמשרתי העם, וחשו מחויבות לסייע לעמם בשיקומו לאחר התבוסה. לתופעה זו היו מהלכים גם בגרמניה המזרחית, אמנם בהדגשים אחרים, ובשל אופייה הטוטליטרי של מדינה זו, היא נמשכה עד קריסת המשטר הקומוניסטי. גישה זו שונה בתכלית מהתפיסה הרווחת כיום בגרמניה ביחס לתפקיד ההיסטוריון, המעלה על נס את אי תלותו בקולקטיב הלאומי ואת מחויבותו לאמת ותו לא, שאיפה שאפיינה את העוסקים בתחום מאז העת העתיקה.

דור הראשון של ההיסטוריונים הגרמנים שעסק בחקר אמפירי של הנאציזם והמלחמה נטה להנגדת הזיכרון וההיסטוריה. הוא היה מצויד, לטעמו, במתודות ענייניות ומפוכחות, שהיו, לדעתו, הכלי הבלעדי לרדת לחקר האמת ההיסטורית, בניגוד לזיכרון, ובייחוד זה של הקורבן היהודי, שנתפס כמוטה והציג את העבר הנאצי באור מיתי ומתוך שיפוטיות מוסרנית. כיום קיימת בגרמניה מודעות רבה יותר לקשיים ולסייגים העומדים בפני ההיסטוריון החוקר דווקא אירועים מהעבר הקרוב של עמו. לא אחת הוא עצמו היה שותף פעיל לאירועים אלה, והשתתפותו היא שעיצבה את חוויותיו ואת זיכרונותיו האישיים, והשפיעה על ראייתו את נושאי מחקרו. הזיכרון של העבר הלאומי הוא יצירה חברתית, וככזה אין הוא רק כלי בשירותן של האליטות השולטות במדינת הלאום, אף אין הוא יצירה אוטונומית ומבודדת של היחיד. מעבר לשוני ולמגוון הקיימים בין הזיכרונות האישיים של היחיד וזיכרונות של קבוצות מסוימות בחברה הגרמנית, ניתן לאתר דפוסים מסוימים החוזרים בזיכרונות של פרטים וקבוצות. לפיכך מותר לדבר, אמנם בהכללה מסוימת, על קיומם של נרטיבים שולטים בזיכרון ובשיח הציבורי הגרמני שעניינם העבר הנאצי והמלחמה.

הם מופיעים בשלל צורות בתחומים שונים: כנוסח כתוב, עיתונאי, היסטורי, ספרותי או קולנועי, בסגנון אנליטי, דידקטי, דרשני או אמנותי. הם מועברים גם באמצעות סמלים לא מילוליים המוכרים לבני החברה שאותה הם משמשים: באמצעות אנדרטות, כרזות ויצירות אמנות אחרות. הבנת אמצעי הבעה אמנותיים אלה כרוכה בניתוחם האיקונוגרפי והטיפולוגי. גם תוצאות של משאלי דעת קהל מפרנסים מחקר זה. כל מגוון המקורות הללו מציגים ראיות על האופן שבו בחרה ובוחרת החברה הגרמנית, על האליטות שלה, לראות ולהציג את מה שקרוי בפיה "קורבנות המלחמה והדיקטטורה."

חיבור זה אינו מתמקד רק בסוגיות היסטוריוגרפיות מובהקות. הוא דן גם בשימוש הציבורי שעושה התרבות הפוליטית בגרמניה בעבר הנאצי ובמלחמה, באמצעים שונים ולמטרות מגוונות. לפיכך אשתמש במונח הכללי לעיסוק רחב זה, המקובל בדיון הגרמני בנושא הזיכרון וההנצחה, והוא תרבות הזיכרון, משמע העיסוק החברתי הרחב בעבר.

* * *

דפי ספר זה מכנסים עבודת מחקר שנעשתה בגרמניה בשנים 2001—2003 בסיוע מלגה נדיבה מטעם קרן אלכסנדר פון הומבולט, וכן בקיץ 2004, בסיוע מלגה של קרן פרידריך אברט. תודתי נתונה לקרנות אלה על סיוען.

אני אסיר תודה גם לארגון הפולקסבונד ולנציגיו, ובמיוחד למר תומס גלים (Gliem) ממרכז הארגון בקסל, על הסיוע הרב שהושיטו לי, ועל שאפשרו לי לעיין בארכיון הארגון. תודתי גם לראש סניף הארגון בהמבורג, מר רידיגר טיטל (Tittel), שבאמצעותו התוודעתי ל"קברי המלחמה" בבית הקברות אולסדורף שבעירו. אני חייב רבות למכון למחקר חברתי בהמבורג (Hamburger Institut f]r Sozialforschung) ולאנשיו, ובייחוד לידידיי, ד"ר אולריך בילפלד ופרופ´ מיכאל וילדט, על הסיוע שהושיטו לי כששהיתי בעיר ההנזה, וכן לד"ר קתרין הופמן-קורציוס, לד"ר ארי הרטוג, אוצר בית גרהרד מרקס בעיר ברמן, לד"ר כריסטיאן גרוה ולגב´ הדה מטלר מפפורצהיים על עזרתם. עוד יבואו על הברכה גב´ ברברה בוק מארכיון שיר העם הגרמני בפרייבורג, וגב´ אליזבט פנדל וד"ר פליציטאס דרובק ממכון יוהנס קינציג לחקר הפולקלור של הגרמנים במזרח, שבפרייבורג.

תודה מיוחדת אני חב לידידי, פרופ´ רוברט מלר (Moeller), מאוניברסיטת אירויין (Irvine) שבקליפורניה: שיחותינו הווירטואליות ליוו שלבים חשובים בכתיבה והִפרו את רעיונותיי, גם אם נחלקו דעותינו בסוגיות שונות.

תודה גם לוועדת פרס בהט על הפרס שהעניקה לספר ולהוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה שהוציאה אותו לאור. לבסוף, ברצוני להודות מקרב לב למשה שניצר, העורך הלשוני של הספר, שהשקיע מחשבה ועמל מרובים בכתב היד, ואלה הפכו אותו נהיר וידידותי יותר לקורא.

גלעד מרגלית, חיפה 2006

© כל הזכויות שמורות להוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה

אשמה, סבל וזיכרון: גרמניה זוכרת את מתיה במלחמת העולם השנייה - גלעד מרגלית
Guilt, Suffering and Memory: Germany Remembers Its Dead of the Second World War - Gilad Margalit