» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים בספטמבר 2008       חזור

פוליטיקה תקשורתית בת זמננו
מאת: אורית גלילי -צוקר
Contemporary Communication Politics - Part 1
Online Citizenship in an Era of a New Media - Orit Galili-Zucker

ההוצאה: רמות הוצאה לאור ספר זה – ראשון מסוגו – מתאר את השינויים המואצים המתחוללים במקצוע העיתונאות, בעבודת העיתונאים, במעמד העיתונות, בתפקיד שיש לה בזירה המדינתית והגלובלית ובמוצר המוגמר המוגש לצרכני התקשורת. למוצר זה חשיבות מפליגה, אך במקום ליידע את ציבור הבוחרים על הסוגיות הפוליטיות כפי שהיה מקובל בעבר, כיום אמצעי התקשורת מלעיטים אותנו בבידור פוליטי. המסגור הבידורי של הסוגיות הפוליטיות והפרשנות הצינית הנלווית אליהן משניאים את הפוליטיקה ומנכרים חלקים גדולים של הציבור ממנה. הספר מנסה לבחון את מעגל הקסמים שבו לא ברור כלל מה קדם למה: המציאות האובייקטיבית או זו המדומיינת המייצרת את ה"היפר מציאות" התקשורתית.

הספר דן בתהליך ה"התברגנות" של התקשורת המחפשת אחר קונצנזוס חברתי, בטשטוש התחומים ההולך ומקצין שבין מידע ובידור ובשליטה של אנשי יחסי הציבור וה"ספין דוקטורס" במוצר העיתונאי. מצד אחד הספר מצייד את הקורא בידע, ומן הצד האחר מספק לו תובנות על נושאים אלה.

הזירה הפוליטית המתוארת בספר אינה אותה הזירה אשר הכרנו במדע המדינה הקלאסי: מעמד המדינה נחלש, כך גם מעמד המפלגות, הצטמצמה יכולת המנהיגים לפעול, סוגיית האזרחות מציבה שאלות פילוסופיות ומעשיות, כשאחת מהן נוגעת למימוש אופייה של זכות היסוד במשטרים דמוקרטיים לבחור בנציגים הפוליטיים. נוסף על ציבור הסטודנטים, הספר יעניין את ציבור הקוראים שהמפגש בין זירות הפוליטיקה והתקשורת מעורר את סקרנותם ושהיו רוצים לפענח באופן מקצועי יותר את כללי המשחק הנהוגים בהן.

זהו ספרה השני של ד"ר אורית גלילי-צוקר, חוקרת בתחום התקשורת הפוליטית והמנהיגות הפוליטית במשטרים דמוקרטיים. ד"ר אורית גלילי-צוקר מלמדת במגמת התקשורת של המחלקה למדע המדינה באוניברסיטת בר- אילן ובמקביל הנחתה סמינריון על מנהיגות לאומית במכללה לביטחון לאומי של צה"ל. המחברת משמשת יו"ר ועדת המקצוע של מדע המדינה במשרד החינוך ובמשך שנתיים (2006-2004) שימשה כמנהלת אקדמית של התכנית לתואר שני לבכירים במנהיגות פוליטית מטעם בית הספר לממשל והחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב. לפני שפנתה לאקדמיה ב- 1999 , הייתה גלילי-צוקר עיתונאית ועורכת בכירה בעיתון "הארץ".

פוליטיקה תקשורתית בת זמננו (חלק א) אזרחות מקוונת בעידן של מדיה ON-LINE מאת: ד"ר אורית גלילי -צוקר בהוצאת רמות, 268 עמודים.

הקדמה

"למדיה יש אחריות לעשות את העולם מובן יותר, לא פחות ולא
יותר... זהו פרויקט שאינו קל ואינו נוח. אך אנו עוסקים בו מתוך
תקווה שאם נטמין גרגר חול בצדפה, הגירוי שייווצר בעקבות
המחשבה ייצור מפעם לפעם פנינה" (רוג'ר סילברסטון, 2006)

ספר זה, המופיע לראשונה בעברית, עוסק לטעמי באחד התחומים המרתקים ביותר במדע המדינה והוא ניתוח תופעת הסימביוזה המוחלטת בין שתי זירות אשר עוברות בעשורים האחרונים שינויים דרמטיים - הזירה הפוליטית והזירה התקשורתית. אם בעבר היה נהוג, גם במחקר האקדמי וגם בשיח הציבורי, להתייחס אל הזירות האלה כאל שני מרחבים נפרדים - הרי שכיום לא נוכל להבין את המערכת הפוליטית מבלי שנלמד את ההשפעות המפליגות שיש לייצוגים של מערכת זו באמצעי תקשורת ההמונים; כמו שאי אפשר להבין את המוצר העיתונאי כיום מבלי לבחון את השינוי המפליג שעבר על המיוצגים - קרי, על השחקנים הפוליטיים.

ייצוגי הזירה הפוליטית באמצעי התקשורת מושפעים כמובן מהשינויים המואצים המתחוללים במקצוע העיתונאות, בעבודת העיתונאים, במעמד העיתונות, בתפקיד שיש לה בזירה המדינתית והגלובלית, וכאמור במוצר המוגמר המוגש לצרכני התקשורת. למוצר זה חשיבות מפליגה: הוא אמור לשרת אותנו כאזרחים מיודעים המסוגלים לקבל החלטות מושכלות במשטרים דמוקרטיים. העובדה שיותר מאי פעם התקשורת מוגדרת לא רק ככלב השמירה של הדמוקרטיה, אלא גם כעסק כלכלי, משפיעה על ייצוגם התקשורתי של הפוליטיקה ושל הפוליטיקאים כחלק משיח הבידור הקל והתרבות הפופולרית. במקום ליידע את ציבור הבוחרים על הסוגיות הפוליטיות כפי שהיה נהוג באמצעי התקשורת בעבר, הם מלעיטים אותנו כיום בבידור פוליטי.

הזירה הפוליטית אינה אותה הזירה אשר הכרנו במדע המדינה הקלאסי: מעמד המדינה נחלש, כך גם מעמד המפלגות, הצטמצמה יכולת המנהיגים לפעול, סוגיית האזרחות מציבה שאלות פילוסופיות ומעשיות, כשאחת מהן נוגעת למימוש אופייה של זכות היסוד במשטרים דמוקרטיים לבחור בנציגים הפוליטיים. במגמה שתופסת תאוצה בעשורים האחרונים נסוגה השתתפות הבוחרים מפעילות בערוצי הפוליטיקה הממוסדים והם מעדיפים דרכי השתתפות באפיקים חלופיים.

מה חלקה של תקשורת ההמונים בתהליך זה, ובמיוחד מה תפקידה של מדיה חדשה כמו האינטרנט, בעיצובה של מציאות פוליטית תקשורתית חדשה? כתיבתו של הספר הזה החלה להתגבש במחשבותיי בתקופה שבה כמעט הושלמה "ההשתלטות" של ייצוגי המציאות במדיה על המציאות עצמה. בתהליך שמתעצם מזה כמה עשורים, המדיה מכפיפה אליה את המציאות האמיתית ויוצרת בעבורנו הדמיה של המציאות. "הדמיה במינוח של תיאוריות ביקורת התרבות היא תהליך שבו מחליפים הייצוגים של הדברים את הדברים המיוצגים. ההקצנה של התהליך הזה מובילה לכך שההדמיות, שאין להן אחיזה במציאות, מאפילות על המציאות עצמה ותהליך זה מטשטש את הגבולות בין האמיתי לבין המזויף, בין המציאות לבין הבדיון".

ייצוגי המציאות הפוליטית אינם אלה "האובייקטיביים", אלא אלה המוגדרים כ"מציאות" על ידי אמצעי תקשורת ההמונים. תפיסותיהם של שני תיאורטיקנים, שהספר אינו עוסק בהם ישירות, רולאן בארת' וז'אן בודריאר, השפיעו על החוויה העולה מדפי הספר ובאמצעותם ניסיתי לפענח את הקודים של התקשורת הפוסט-מודרנית המתפתחת בחברה של טכנולוגיה ומדיה. הקשר למציאות בחברה זו אינו מובן מאליו והוא הולך ונמחק בהתמדה. הסיבה: הייצוגים בחברה הפוסט-מודרנית נעשים חשובים יותר מהמציאות שהם מייצגים.

רעיונותיו של רולאן בארת' אמנם שאולים מן העולם הספרותי, אך חשבתי כי אוכל לגייס אותם גם לניתוח השיח העיתונאי: האם לדברים המופיעים באמצעי התקשורת יש משמעות אובייקטיבית, או שמא משמעותם מתווכת (mediated) דרך תהליכי המיון, המסגור והפרשנות של אמצעי התקשורת? הספר מנסה להשיב על כך תוך שימוש בניתוח הסמלים של בארת'. נקודת המוצא היא שהסמלים המתגבשים לכלל המוצר העיתונאי, אמורים להעסיק כל אחד מאיתנו אשר מתבונן בלא הצלחה במציאות האובייקטיבית לעומת זו, החדשה, המתווכת לנו דרך אמצעי התקשורת.

גישתו של ז'אן בודריאר המגולמת במושג "היפר מציאות" משמשת גם היא כהנחת מוצא לספר, אשר מנסה לדון בהשלכותיה של מציאות זו על חיינו ועל התהליכים הפוליטיים המעצבים אותם. בודריאר, שהלך לעולמו בשנה שעברה, סיפק במחשבותיו את התחושה המטרידה שאנחנו הולכים לאיבוד ב"זרם" של הדמיות שיוצרת התקשורת, ושבעקבות כך איננו יודעים כלל מהי המציאות. זהו מעגל קסמים של "פרפטואום מובילה" שבו לא ברור כלל מה קדם למה: המציאות האובייקטיבית או זו המדומיינת אשר הניסיון להגיע באמצעותה למציאות האמיתית מייצר את ה"היפר מציאות".

על אף שהספר רווי במקורות תיאורטיים, בחרתי לפתוח הקדמה זו עם רעיונותיהם המופשטים יותר של בארת' ובודריאר כדי להגדיר את גבולות השיח שבהם נכתב הספר. אינני רוצה, עם זאת, שהקורא קצר הרוח יניח ספר זה בצד תוך שיפטור את עצמו באמירה כי הנה, שוב, הוא מחזיק ביד מתקפה ביקורתית על אמצעי תקשורת ההמונים ברוח האופנות הרווחות של שלהי המאה העשרים. הספר הזה נכתב קודם כול בגישה פוזיטיביסטית, קרי הוא כולל בתוכו את מרבית הידע האובייקטיבי שנצבר עד היום בתחום התקשורת הפוליטית, אך יותר מכך, הספר נכתב בתחושת אהבה למקצוע שהיה חלק ממני כעורכת וכעיתונאית ב"הארץ" במשך 14 שנים לפני שפניתי לאקדמיה.

אינני "מאוהבת" בשיח הביקורתי, אך יותר מכך אינני "אוהבת" את מה שאפשר לזהות בעיתונות של היום כתהליך "התברגנות" של התקשורת, כחיפוש אחר קונצנזוס חברתי, כטשטוש התחומים ההולך ומקצין שבין מידע ובידור (אינפוטיינמנט, infotainment) והשליטה של אנשי יחסי הציבור וה"ספין דוקטורס" במוצר העיתונאי. בכל אלה דן הספר, כאשר מצד אחד הוא מצייד את הקורא בידע, ומן הצד השני מספק לו תובנות על נושאים אלה.

הספר סוקר ארבעה עשורים של תקשורת פוליטית במערב שמהם אפשר להשליך לא מעט על תהליכים מקבילים שהתרחשו בישראל. באחד מן המאמרים העוסקים בנושא, שהתפרסם לפני שלוש שנים ב"ניו יורק טיימס", נטען כי תדמיתה של התקשורת נתונה בסחף מתמיד מאז ימי הזוהר של הסרט "כל אנשי הנשיא". אף יותר מהספר שעל פיו נעשה - האדיר סרט זה מ-1976 את דמותם של בוב וודוורד וקארל ברנסטין, שחשיפותיהם הובילו להתפטרותו של ריצ'רד ניקסון מן הנשיאות, ובהשאלה - את תדמיתה של העיתונות כולה. הכתבים והעיתונאים ההרואיים שהוצגו אחר כך, בסרטים כמו "דמעות של שתיקה" מ-1984, נראים אולי שובי לב אך אנכרוניסטיים.

"לא קשה לגלות מה עומד מאחורי סחף זה בתדמיתו של העיתונאי. כאשר נחשפה פרשת ווטרגייט, לטלוויזיה הצהובה לא הייתה עדיין עוצמה משמעותית, וחדשות הכבלים המשודרות 24 שעות ביממה עדיין לא נכחו בחיינו סביב השעון. מאז התרבו שידורי החדשות, הסטנדרטים שלהם מגוונים כיום בדיוק כמו הגורמים המשדרים אותם, והכבוד שהציבור רוחש לתקשורת מצטמצם בהתמדה. את הנזק גורמים אתרי אינטרנט רכילותיים שבהם כל דבר הוא חדשות, עיתונאים שבדו סיפורים מלבם, כמו ג'ייסון בלייר מה"ניו יורק טיימס", והתנצלויות כמו זו שרשת סי-בי-אס נאלצה לשדר על דיווחו הלא מדויק של דן ראת'ר בעניין שירותו הצבאי של הנשיא בוש".

לפי העיתונאי ראסל בייקר, השנים האחרונות מאופיינות בהרחבת הניתוק בין הציבור לבין העיתונות. הציבור, הוא אומר, הלך ושינה את דעתו על עבודת העיתונאי. פעם הוצג העיתונאי באור זוהר בסרטים, כגיבור תרבות, בגילומם של קלארק גייבל ושל רוזלינד ראסל. העיתונאים היו מלח הארץ, פורצי דרך, חצופים, אך מהסוג של מי שהם בעלי עקרונות נעלים. כך היו ג'יימס סטיוארט, המפרי בוגרט, קרי גרנט, רוברט רדפורד ודסטין הופמן, כל אותם שגילמו תפקיד בחדרי החדשות הקולנועיים. עיתונאי היה סוג מסוים של גיבור עממי הראוי ליכולת המשחק של כוכבי הוליווד.

בספר "קרנבל אמריקאי", משרטט מחברו, ניל הנרי, את דמות ה"עיתונאי" המודרני עם "הלבוש המרושל שלו", ומציע הסבר לשאלה מדוע הציבור נסוג מהחיבה שלו כלפי דמות זו. לאדם ממוצע היום, כותב הנרי, "העיתונאי הוא פטפטן טלוויזיוני המקבל תשלום ושכר גבוה כדי להשמיע קולות באופן קבוע בתכנית חדשות: מי שמנחה את התכנית הוא עיתונאי שגם מקבל כסף גדול, לא כדי לחפש או לדווח על החדשות, אלא כדי לשעשע את קהל הצופים עם כישורים הדורשים בעיקר דיבור שוטף ואישיות וכחנית".

סקרי גאלופ הנערכים בארצות הברית בשנים האחרונות מראים שאמון הציבור האמריקאי בעיתונות ירד לשפל; התברר בהם כי הטלוויזיה והעיתונות המודפסת מקבלות דירוג נמוך זהה. רק 28% מהנשאלים, לפי סקר שציטט ה"ניו יורק טיימס" לפני כשנתיים, אמרו כי יש להם אמון רב בכלי תקשורת אלה. ככל שאמון זה פוחת, כך סביר יותר שסרטים יציגו דימויים לא מחמיאים של עיתונאים; וככל שהכתבים מצטיירים באור שלילי על מסך הקולנוע, כך משתרשת תדמיתם הציבורית השלילית.

את הספר התחלתי לכתוב לאחר בחירות 2006 בישראל. לתפיסתי, אפשר לפרש את תוצאותיהן כ"כאוס" של "המציאות" הפוליטית, כפי שחוקרי מדע המדינה הגדירו אותה עד נקודת זמן זו. לבחירות 2006 היו תוצאות שהעיתונות כלל לא חזתה: מפלגת "קדימה" קיבלה הרבה פחות מנדטים מכפי שחזו הסקרים שהתפרסמו באמצעי התקשורת; שוב קמה בבחירות האלה מפלגה - הפעם הייתה זו מפלגת הגמלאים - שניקזה אליה קולות מחאה מבלי שהיה לכך ביטוי בסקרי דעת הקהל; ואולי פחות בהפתעה, אך עדיין כזו שלא מצאה ביטוי בסקרים, התחזק "הימין החדש" בדמות מפלגתו של אביגדור ליברמן, כפי שקורה בדמוקרטיות נוספות במערב אירופה ובמזרחה.

אם כך, האם הידע שנצבר עד היום אינו הופך ללא רלוונטי להסברת התהפוכות של המציאות הפוסט-מודרנית שבתוכה אנו פועלים ושעליה אנו מתבוננים? הרציונל לכתיבת הספר נשאב בין השאר מן הידע שמציעה דיסציפלינת התקשורת הפוליטית ואשר באמתחתה קיימים הסברים לתהליכים שהתרחשו בבחירות האחרונות בישראל, כמו גם לתהליכים אלקטורליים שמתרחשים במקומות אחרים. דן כספי, מבכירי חוקרי התקשורת הפוליטית בישראל, סבור למשל כי החשיפה התקשורתית המתרחבת טומנת בחובה תוצאה בלתי צפויה שהסוציולוגים מתארים כדיס-פונקציה. הכוונה היא לתהליך של דה מיסטיפיקציה - הסרת הלוט והמסתורין מעל התהליכים הפוליטיים שפעם היו הרבה פחות גלויים לעין.

ככל שאמצעי התקשורת מרבים לסקר, כך הם מתמקדים בחשיפת ההיבטים השליליים של הפוליטיקה, וככל שהסיקור עובר מאספקת נתונים ועובדות אל התרשמות אישית פרשנית סובייקטיבית, שמטרתה לייצר רייטינג, התהליכים הפוליטיים מקבלים פירושים אשר מעוותים את המציאות האובייקטיבית. בהשאלה לדיון המתנהל בספר, אלו הם ייצוגי המציאות שעל פי בודריאר ובארת' מייצרים מציאות פיקטיבית.

ההשלכות של מציאות זו אינן חד משמעיות. הן מנוגדות ועל כן הן מייצגות את העידן הפוסט-מודרני שבו אין מקום לאמת אחת בלבד: מצד אחד הספר מראה כי בניגוד לעבר מתקיימת היום מציאות תקשורתית דמוקרטית יותר, שבמסגרתה מסרבת העיתונות לשתף פעולה עם פוליטיקאים המנסים להסתיר פרשיות שחיתות והתנהגות לא מוסרית; מצד שני מייצרים הפוליטיקאים - בתעשייה פרופסיונלית כלכלית ואינטרסנטית רבת עוצמה של שיווק ושל מיתוג פוליטי - שפועלת לצד הפוליטיקאים הנבחרים ובאורח מטריד משתווה לה בעוצמתה, עוד ועוד שיטות כדי לסחרר ולהסיח את דעת הקהל מכישלונות, מפגמים וממעידות. גם המסגור הבידורי של הסוגיות הפוליטיות מסייע לפוליטיקאים שכישוריהם העיקריים באים לידי ביטוי בשדה התקשורתי. פעילות זו, שמסוקרת בהרחבה באמצעי התקשורת עם פרשנות צינית הנלווית אליה, משניאה את הפוליטיקה ומנכרת חלקים גדולים של הציבור ממנה.

הספר בוחן את התהליכים האלה בפרספקטיבה: אם אמרנו בעבר שהתקשורת היא שהעצימה את תהליכי הפרסונליזציה והמיתוג של הפוליטיקאים, הרי שהשינויים הטכנולוגיים והתוכניים הביאו בשלוש השנים האחרונות לרביזיה של מושגי התקשורת הפוליטית שבהם אנו משתמשים מאז שנות השבעים. האינטרנט הכניס לתחום התקשורת הפוליטית את הדיון המעודכן במושגים כמו "פרסונליזציה מחדש" ו"מיתוג מחדש" של פוליטיקאים ויצר חוויה פוליטית חדשה שלא כולה מובנת לנו עדיין.

השנים 2008-2006, שבהן כתבתי את הספר, היו רוויות בדוגמאות מן הפרקטיקה של התקשורת הפוליטית שאפשר לעגן אותן במושגים התיאורטיים שטבע מחקר התקשורת הפוליטית בשנים האחרונות. ביניהם: הנראות החדשה, אובדן ההילה (של המנהיגות), פוליטיקת התדמיות, פוליטיקת האריזה, פוליטיקת האינטימיות, הכריזמה הפוסט-ובריאנית, הספין דוקטורס ופוליטיקת המיתוג והמיתוג מחדש. בהקשר המקומי ההמשגה התיאורטית הזאת מאפשרת לספק הסבר על עידן פוסט-וינוגרד אשר השתרר בחברה הישראלית שלאחר הכישלון של מלחמת לבנון השנייה.

מושגים אלה מאפשרים למשל להכניס את מקרה הבוחן של הישרדות ראש הממשלה, אהוד אולמרט, למודל אנאליטי מסודר. זוהי הישרדות של פוליטיקאי שנעזרת בתהליך של "מיתוג מחדש" המתנהל באמצעי התקשורת: מן המסקנה על הנהגה לא ראויה שסיבכה את ישראל במלחמה לא מוצלחת, נרתם הכישלון הזה, שקיבל תוקף מוסרי במסקנות של ועדת חקירה לטובת "תהליך שלום" שהתרחשותו, כך נראה, התקיימה ברובה בתוך שיח וירטואלי של ספינים מבית היוצר של ה"ספין דוקטורס". אלה מלווים כיום כל פוליטיקאי אשר מבין כי המשחק הפוליטי בעידן "הנראות החדשה" (New Visibility) מתנהל בעיקר בזירת התקשורת. התבססותה של "היפר מציאות" זו מעלה שאלה בנוגע לאופיים העתידי של משטרים דמוקרטיים.

לפני עשור הוצג הסרט "לכשכש בכלב" שנועד להראות כיצד התהליכים הפוליטיים הם תוצר של "ספינים", שכל מטרתם היא יצירת מציאות תקשורתית בדיונית. הסרט - שביים ברי לוינסון והמבוסס על הספר "גיבור אמריקאי" מאת לארי ביינהרט - מספר על יועץ פוליטי (רוברט דה נירו) שרוקח מלחמה שמתרחשת רק בכלי התקשורת כדי להגן על נשיא ארצות הברית מפני פרשייה מינית שמתפרסמת סמוך לבחירות. מלחמה וירטואלית זו נועדה להסיט את תשומת הלב הציבורית מן החשדות המופנים באמצעי התקשורת כלפי הנשיא ואשר קשורים בהטרדה מינית של קטינה. היועץ הפוליטי שוכר מפיק הוליוודי (דסטין הופמן) שתפקידו לייצר בעזרת מלחמה וירטואלית תודעה של מציאות מדומה שמתיימרת להיות המציאות הממשית.

שנת 2008-2007 הביאה לפתחנו גם את תופעת נשיא צרפת, ניקולא סרקוזי, ואת המהפך שהעיתונות הצרפתית עברה ביחס למושג ה"אינפוטיינמנט" הקשור בסיקור המערכת הפוליטית. מושג זה היה מוכר לנו יותר מן התרבות התקשורתית-פוליטית האמריקאית. אם שנות התשעים של המאה שעברה היו מזוהות עם אופרת הסבון של ביל, הילרי ומוניקה, הרי שסרקוזי, ססיליה וקרלה, שברו את שיאי המציצנות שאליהם הורגלנו בזירת התקשורת והפוליטיקה. אופרת הסבון עברה מן הבית הלבן אל ארמון האליזה וכפי שכתב ואלד תדהר (הארץ, 18.1.2008) "צרפתים רבים תוהים כעת כיצד קרה שסיקור פועלו של נשיא המדינה עבר ממדורי הפוליטיקה למדורי הרכילות".

ולא רחוק מצרפת ומישראל מתרחשת גם באיטליה מציאות תקשורתית פוליטית דומה. על אף שעזב את משרת ראש הממשלה, דמותו של סילביו ברלוסקוני לא עזבה את הבמה לרגע אחד. בשנה וחצי האחרונות הופיע ברלוסקוני יותר פעמים בכלי התקשורת - באלה שבבעלותו וגם באלה שלא - מאשר מי שכיהן עד לאחרונה כראש ממשלה, רומנו פרודי. ברלוסקוני, בעל אימפריה עסקית אדירה בתחום התקשורת והבידור, מוכיח מאז 1994 כיצד הקשר בין תקשורת לבין פוליטיקה הוא אחד הנכסים החשובים למנהיגים פוליטיים במאה העשרים ואחת.

גם הכריזמטיות הממגנטת של ברק אובמה, המשתקפת דרך מסכי הטלוויזיה, היא הוכחה מוחצת לעוצמתה של הכריזמה המתווכת דרך אמצעי התקשורת. שלא כמו המקרה של ג'ון קנדי - שקסמו הטלוויזיוני כפי שהוכח בעימות המפורסם מול ניקסון ב-1961 הצטרף אל מוצאו האריסטוקרטי ואל פרסומה הרב של משפחתו באמריקה - אובמה וביל קלינטון הם דוגמה לפוליטיקאים אנונימים, אשר יכולתם המופלאה לתקשר באמצעות הטלוויזיה ולרקום דרכה מערכת יחסים עם האנשים, היא זו אשר הזניקה אותם לפסגת הפוליטיקה.

גם הצלחתו של ברלוסקוני לייצר "קאמבק פוליטי" נשענת על בסיס דומה והיא מוסברת על ידי הפרשנים ביכולת שלו להבין את האיטלקים ולתקשר איתם נכון, תוך שימוש במדיה. על פי ה"קוריירה דלה סרה", ברלוסקוני הוא "סוכן מכירות מוצלח מאוד של עצמו וגם אסור לשכוח שהוא הביא לכדי אמנות של ממש את השימוש בטלוויזיה. הוא הבין את הכוח שלה כבר בשנות השבעים, בזמן שפקידים ואנשי מדינה עוד כתבו מסמכים של מאות עמודים שאיש לא קרא. אפשר לומר בביטחון שהוא שינה את איטליה באמצעות הטלוויזיה יותר מאשר הרבה אנשים אחרים באמצעות אידיאולוגיה".

ספר זה מיועד אם כך לסטודנטים למדעי החברה בתחומים של תקשורת, מדע המדינה וסוציולוגיה. הספר כולל בתוכו את כל המושגים שלהם נזקקים סטודנטים הלומדים תחומים אלה, כאשר לצד ניתוח מסודר של התיאוריות המלוות את תחום התקשורת הפוליטית, הספר מספק גם דוגמאות הלכה למעשה. הוא חובק את הידע שנצבר בתחום התקשורת הפוליטית בדמוקרטיות מערביות ובישראל מאז המחצית השנייה של המאה העשרים.

נוסף על ציבור הסטודנטים, הספר יעניין את ציבור הקוראים שהמפגש בין זירות הפוליטיקה והתקשורת מעורר את סקרנותם ושהיו רוצים לפענח באופן מקצועי יותר את כללי המשחק הנהוגים בו. הוא מציג את מושגי היסוד הנדרשים להבנת תחום התקשורת הפוליטית, כמו דעת קהל, סקרים, מרחב ציבורי, פרסום ושיווק פוליטי, קמפיינים פוליטיים, רטוריקה ומנהיגות, מסגור, ידוענות וניו מדיה, אינטרנט והשתתפות פוליטית. מעליו מרחפת שאלה מכריעה: האם השינוי המואץ שעובר תחום התקשורת הפוליטית ישנה את הפוליטיקה כפי שהכרנו אותה? פרקי הספר מספקים למתעניינים חומר למחשבה.

אורית גלילי, 2008

© כל הזכויות שמורות: רמות הוצאה לאור

פוליטיקה תקשורתית בת זמננו - אורית גלילי -צוקר
Contemporary Communication Politics - Part 1
Online Citizenship in an Era of a New Media - Orit Galili-Zucker