» טקסט  » שירה  » ספרים חדשים בדצמבר 2007       חזור

אלכסנדר בלוק - מבחר משירתו
מאת: מירי ליטווק

ההוצאה: גוונים אלכסנדר בלוק (1880- 1921) הוא אחת הדמויות הבולטות והנערצות בספרות של סוף המאה ה- 19 ותחילה המאה ה-20 ברוסיה. בלוק זכה להערכה רחבה של עמיתיו הספרותיים והשפעתו על המשוררים הצעירים לא ידעה גבול. אנה אחמטובה, מארינה צווטאייבה, בוריס פסטרנק הקדישו לו מיצירותיהם הליריות. הוא הושווה תכופות לאלכסנדר פושקין וכל "תור הכסף" מכונה לעתים "עידן אלכסנדר בלוֹק". אלכסנדר בלוֹק נולד בפטרבורג במשפחה אריסטוקרטית. אביו היה פרופסור באוניברסיטת ורשה. אחרי הגירושים של הוריו בלוֹק גדל במשפחת בֶּקֶטוֹב, משפחת משכילים של אמו, שם קיבל את בסיס השכלתו הספרותית. אמו הייתה אשת ספרות ומתרגמת. כך גם אחיותיה.

ליטווק בחרה תרגמה ומגישה לנו מבחר נרחב ומעמיק משירת אלכסנדר בלוק בתוספת מבוא על חייו ויצירתו והערות חיוניות המלוות את השירים.

מירי ליטווק, ילידת רוסיה, בוגרת החוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל-אביב ושל אוניברסיטת סורבון שבפריז. זכתה בפרס היצירה הספרותית על-שם לוי אשכול לשנת תשס"ו. ספריה: רוסיות ישנות עירומות : סיפורים (ספרית פועלים, תשנ"ט 1999), שמש מאחורי הגב (הקיבוץ המאוחד : ספרי סימן קריאה, 2001), געגועים לחושך (הקיבוץ המאוחד : ספרי סימן קריאה, 2005).

על מירי ליטווק בלקסיקון הספרות העברית החדשה

שירה רוסית מתורגמת מאת מירי ליטווק באתר טקסט:
אנה אחמטובה, בוריס פסטרנק, מארינה (מרינה) צווטאייבה.

בלוֹק הצעיר למד לימודי היסטוריה וחקר השפות. בשנת 1898 פגש את ליוּבּוֹב מֶנְדֶלֶייבָה, בתו של המדען הידוע דמיטרי מֶנדֶלֶייב, אשתו לעתיד.

אמו של בלוֹק שלחה את שיריו המוקדמים לבת דודתה במוסקווה שדרכה הם הגיעו לסופר והמשורר אַנְדְרֵיי בֶּילי שקיבל אותם בהתלהבות. זאת הייתה ההכרה הראשונה במשורר הצעיר. זמן קצר אחר כך, משנת 1902, הפך בלוֹק לאורח קבוע בסלון הספרותי של המשוררת זינאידָה גִיפּיוּס ושל בעלה, המשורר והחוקר דמיטרי מֶרֶזְ'קוֹבְסְקי, והשתתף במערכת כתב העת "נוֹבִיי פּוּט" (הדרך החדשה) שהשנים ערכו. פרי יצירתו של בּלוֹק בין השנים 1900 -1904 קוּבץ בספרו הראשון "שירים לגברת הנפלאה", שיצא לאור בשנת 1905. הוא ספוג באווירה מיסטית שבה כל תופעות העולם נתפסות כסימנים ואותות של המתרחש בעולמות אחרים. ב"שירים לגברת הנפלאה" הכירה הביקורת את המשך דרכו של הפילוסוף וולדימיר סוֹלוֹבְייוֹב, ובדמות הגברת הנפלאה את הביטוי לרעיון "הנשיות הנצחית" ו"נפש העולם".

בשירי "הגברת הנפלאה" מעצב בלוֹק את העולם כשקוע בתרדמה ובחלום. רבים הם משפטים בלא דובר, נטולי נושא, ואם נֶאֱמר מי הדובר, הרי דמותו לא ברורה. אין זה מקרה: התופעות בעולמו של בלוֹק בתקופה זו מתרחשות באופן פסיבי, בלא קביעת אדם. על שירה זו של בלוֹק אמר מקסימיליאן ווֹלוֹשׁין שמדובר ב"ליריקה של התודעה בתרדמתה".

בשירי "הגברת הנפלאה" הכל כמו אחוז כאוס, בריאת העולם טרם הושלמה, אין כאן פנים אנושיות, רק כתמים בהירים וכהים. באפלה ובטשטוש חבויה כל רב גוניות הבריאה. אפלוליות, קדרות, חושך, דמדומים - אלה המילים האהובות ביותר על בלוֹק בספר. אפשר היה לכנות את "שירים לגברת הנפלאה" "ספר על אור וחושך" כאשר "הנפלאה" היא האור היחיד.

מחזורי השירים הבאים "פאינה" ו"מסכת השלג" נכללו בספרו השני של בלוק (1904-1908) אשר חיזק את תהילתו של המשורר עד למימדים עצומים. מעתה מופיעות בשיריו הסופה והסערה כמוטיב של נדודים, חירות וחופש. "הגברת הנפלאה" מתחלפת בדמויות נשים דֶמוֹניות. אישה הזויה ושמימית נדחקת לטובת אישה ארצית שמייצגת את מימוש התשוקה, את ההוללות המסתורית והטראגית, אישה גשמית ולא הרואית.

יש כאן שיכרות, יאוש, בתי מרזח ועלובי החיים. בספר הזה מופיעים בני אנוש כחלק מן הזוהמה של החיים, כאספסוף. הם מקבלים מגוון של כינויים: "מצחיקנים מדופלמים", "המארחת הטיפשה ובעלה התם". במאמרו האחרון "ייעודו של משורר" כך כותב בּלוֹק על האספסוף: "הם בני אדם. אין זה מחמיא במיוחד. בני אדם הם עסקנים, מנבלי פה שמעמקי הרגש נאטמו אצלם בדאגות העולם הגשמי והתפל בלא כל תקווה". רק אלה שעומקם הרוחני לא נאטם בדאגות העולם הגשמי זכו אצלו בשם בני אדם:

אם הספר הראשון הוא כולו על העתיד, הרי הספר השלישי (1907-1916) הוא על העבר. בשיריו של בלוֹק בשנים 1909-1914 שלטת התחושה שהכל כבר כבר מאחוֹר. מוטיבים של לילה, שחור, אופל הולכים ומתגברים: "לילה. לילה כה רגיל...", "מן הגג נוטפת אפֵלָה לָחָה..."; "לילה, רחוב ובית מרקחת, ופנס...". גוברת נימה קודרת של מועקה. הספר רווי בתחושה אפוקליפטית של סוף קרֵב, סוף בלתי נמנע שעומד בפתח. השירים "מחולות המוות", "קול מן המקהלה" מבטאים את הפסימיות השחורה ביותר. זאת הייתה גם תקופת חייו הקודרת ביותר של המשורר:

לא נשאר דבר מן התשוקות הגדולות, רק אפר שלאחר הבערה ("לפני יום הדין"). ישנו גם צחוק שמבטא את אובדן האמונה, אובדן אפשרות לאהוב ("חזרתָ כי קר ומופנם אנוכי...").

נושא אחר שבולט בספר השלישי הוא רוסיה ההולכת אל האבדון. רוסיה בשביל בּלוֹק היא קודם כל מרחב, מרחקים ודרך. כשהוא מדבר על רוסיה הוא חש נווד במרחביה. רוסיה האהובה שלו היא פראית, טטארית, בלי מעצורים ועכבות:

רוסיה של שכרות, ייאוש, אך בתוספת עצב נוגה ורך:

בלוֹק לא מייפה את רוסיה ולא מרחם עליה,
ואין טעם לחפש אצלו פטריוטיות והתפעלות הרואית:

החל משנת 1905 רוח סוערת וקודרת נושבת בלי הפסק לאורך שיריו של בלוֹק. החורבן והיאוש כמעט תמיד קשורים לסופה, לרוח הנושבת בעוצמה, המגלמת את האסון הקרב. בשיריו המוקדמים הרוח הייתה תשוקה. לאהוב פירושו היה להרגיש את הרוח נושבת בסער. בסוף דרכו הרוח היא רוסיה הסוערת והפראית, רבת המרחבים והנדודים. תקופה זו יצירתו מאופיינת בשאיפה לפשוטות ולבהירות הביטוי השירי.

הפואמה "שנים-עשר" נחשבת לאחת היצירות השנויות במחלקות בשירה הרוסית. היא מתארת מצעד של שנים-עשר חיילי המהפכה, כמו שנים-עשר השליחים ההולכים אחרי ישו, לאורך רחובות פטרוגרד (סנקט פטרבורג), כאשר הסופה משתוללת סביבם. ה"שנים-עשר" מהווה המשך לכל יצירתו של בלוק. אנו פוגשים שוב זונה וגבר פרוע, באי בתי המרזח שהופיעו בספרו השני. האהבה הפרועה של פֶּטְקָה לקַטְקָה, שבסופו של דבר נרצחת על ידי אהובה השיכור כנקמה על שבגדה בו (או רק בחשד שבגדה בו), ואחרי זאת בא היאוש המר. כמו אצל דוסטוייבסקי.

ה"שנים-עשר" היא גם המשך הרמוני למחזור השירים על רוסיה. הפואמה כולה נושמת שיר רוסי עממי רומנטי או היתולי, אשר מובא לעתים באופן פארודי. היא אף מכילה ציטוטים של ממש מן הרומנסה הרוסית העתיקה. הסופה שמופיעה במחזור השירים על רוסיה משתוללת לאורך כל הפואמה.

בּלוֹק קיבל את המהפכה במין שמחה דתית, כאילו הייתה חגיגה המובילה לקראת שינוי פניה הרוחניים של רוסיה. חבריו מעולם הספרות שרובם לא קיבלו את המהפכה כמוהו, הפנו לו עורף. הוא נותר לבדו, בשמחה, כיוון שחש עצמו בהרמוניה עם הכאוס. המהפכה גילמה בשביל בּלוֹק את הנפש הרוסית המרדנית.

אותה נשמה עליה כתב, למשל, דוסטוייבסקי. אך בשביל בּלוֹק כמו גם בשביל דוסטוייבסקי השאלה הגדולה הייתה האם המהפכה היא עם אלוהים או נגדו. החבורה של שנים שער החיילים הם כנופיה פרועה, אך האל אתם: בראש התהלוכה עומד ישו הנוצרי. מצעד החיילים מדומה לזרם של המון כפריים פשוטי העם שהולכים עם דגל אדום כפי שהלכו קודם לכן עם איקונין בראש התהלוכה.

יצירתו "סקיתים" נכתבה בתוך יומיים מיד אחרי ה"שנים-עשר". יצירה זו ממשיכה את המסורת הרוסית של פּוּשקין, לרמנטוֹב ונֶקרַסוֹב בפנייה לגורלה ולייעודה של רוסיה בעולם. כאן בּלוֹק תופס את רוסיה בתור תריס ומחסום הגבול בין שני חלקי עולם עוינים -אסיה ואירופה. רוסיה כאן היא ארץ מסתורית ולא מובנת, המסוגלת לאהבה סוערת ולשנאה עזה. היא רבת פנים ומלאת ניגודים:

בּלוֹק מאמין בכוחה של רוסיה הן להרוס והן לשאת בתפקיד האצילי של מפייס. הוא פונה לאירופה ולעולם בקריאה לשים קץ לאסונות המלחמות:

בלוק מת במרס 1921, אך גסיסתו החלה זמן רב קודם לכן: בשנת 1918, מייד אחרי שכתב את ה"סקיתים" ואת "שנים-עשר" הוא החריש והשתתק. הכל הפך עבורו דומם, בלא קול, כמו בקבר. הוא סיפר לקוֹרניי צ'וּקוֹבְסקי, סופר וחוקר ספרות, שאחרי שכתב את "שנים-עשר" הוא שמע במשך כמה ימים מעין הד, רעש בלתי פוסק, אך אחרי כן הכל השתתק לחלוטין.

השירה של בלוק הפכה לקסם, למאגיה שכישפה את בני דורו. הוא דמה למהפנט. שליטת הליריקה שלו בקוראיו לא נעוצה בתכנים ובמסרים, אלא בעיקר במקצבים ובצלילים. מילותיו יכולות להיות בלתי מובנות ועקלקלות, אך הן נישאות במקצבים כה מדבקים ומשכרים שקוראיו כמו התמכרו ונכנעו להם בלי אומר. המימד הצלילי של שירתו, ההפוגות, האליטרציות, האסוננסים, השפיע בעוצמה על שמיעתו של הקורא כאילו היו מוזיקה טהורה. כל שיר מלא הדים ובני הדים, חריזה, חריזה פנימית וחריזה של תנועות.

קשה להסביר את הקסם הצלילי של שירתו. הטכניקה שלו מוטבעת באופן אורגני במשמעויות הטקסט ואינה נפרדת ממנו. הסמנטיקה של בּלוֹק נשלטת בשליטת החשיבה הצלילית שלו. בלוק עצמו אמר שהוא "נרדף בעולם על ידי מגלב הימבוס" (פראפרזה על דברי פּוּשקין שאמר על עצמו שהוא "במגלב מאיץ ביאמבוס".)

הדומיננטיות של התנועות (ולא של העיצורים) מעניקה ליצירתו של בּלוֹק צביון של שיר מזוּמר. (הוא הושפע מן המשורר אָפָנַסיי פֵט (1820-1892) שכתב לא מעט טקסטים לרומנסות רוסיות מושרות). בּלוֹק לקח מן הרומנסה את הזרימה הקולחת, את הנימה המתנגנת והשתמש לעתים בחרוזיה, בהפוגותיה ואף בשורות שלמות ממנה. אך הוא הצליח לתת לכל אלה גוון אצילי ואנין כך שהיא החלה להישמע כהמנון טרגי.

מירי ליטוַוק

הערות:
סקיתים - שבטים ממוצא הודו-אירופי שישבו בערבות אוקראינה הדרומית לחופי הים השחור בין המאה ה-8 לפנה"ס למאה הראשונה לפנה"ס, והיו הכוח השולט באזור. באירופה השפעתם הייתה בשיאה והגיעה עד אזור אַלְטאי הגובל עם סין בתקופה המקבילה לתקופת יוון הקלאסית.

וולדימיר סוֹלוֹבייוֹב (1853-1900) פילוסוף, משורר, חוקר. בעל השפעה רבה על פילוסופיה ועל שירה רוסית של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.

מסינה וליסבון - הכוונה לרעידות האדמה במֶסינָה, סיציליה בשנת 1908, ובליסבון, פורטוגל במאה 14 ובמאה 18.

פֶּסְטוּם - עיר יוונית עתיקה (כיום דרום איטליה) שנחרבה במאה ה-9 על ידי הערבים; פֶּרְגַמוֹן - עיר יוונית עתיקה מן המאה ה-2 לפנה"ס על שפת הים האגאי (כיום תורכיה).

בלוק כתב את הפואמה בתוך יומיים, 29 ו-30 בינואר 1918,
מייד אחרי שסיים את "שנים-עשר".

© כל הזכויות שמורות למתרגמת ולהוצאה לאור, הספר רואה אור בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות ובסיוע קרן תל-אביב ע"ש יהושע רבינוביץ', עורך עמוס לויתן, עטיפה: עופר גולדפרב, 80 עמודים.

אלכסנדר בלוק - מבחר משירתו - מירי ליטווק