» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים באפריל 2010       חזור

אורגת השטיחים מאיספהן
מאת: שמואל פרץ

ההוצאה: ליברוס דניאל וייס, הסובל מטראומת מלחמת לבנון השנייה, מגיע לאיראן עם דרכון מזויף. בחיפוש אחר סיפורו של שטיח נדיר ורב ערך והאמנית המסתורית שארגה אותו, הוא למעשה יוצא למסע פנימי אל נפש פגועה ושסועה. בסיפור מותח ומלא תהפוכות עובר דניאל במסעו דרך שלוש מדינות, ישראל, קנדה ואיראן בחיפושיו אחר תשובה ומרפא. דניאל וייס, צעיר ישראלי שנפצע במלחמת לבנון השנייה וסובל מטראומה עמוקה, מתעורר לפתע לחיים בעקבות הערכת שמאי מזדמן, הטוען כי השטיחון הקטן שבחדרו, זה שהיה שרוע שנים לרגליו, הוא מעשה אמנות נדיר ורב ערך. "זה לא שטיח," אומר לו השמאי "זה ואן גוך, זה ליאונרדו דה וינצ'י, זאת יצירת פאר, והסיפור מאחוריה לא פחות מעניין מאשר היצירה עצמה!" .

עדיין מנותק מעט בשל הלם קרב שלא לגמרי אובחן ומתקשה בתקשורת, מגלה דניאל לפתע אובססיביות של ממש לנושא השטיח ויוצא למסע חיפוש נואש אחר האמנית המסתורית שארגה אותו. לכאורה, כדי ללמוד ממנה על סיפור המעשה ועל אריגת שטיחים, אך בפועל כדי לרפא עצמו ממחלותיו ומסבלו.

המסע של דניאל וייס יגרום כאב ראש נוראי לשלוש מדינות: קנדה, ישראל ואיראן. במקביל לגילוייו המפתיעים על גיבורי היצירה האמנותית שלו , נערכים ללא ידיעתו, מאבקים של השירותים החשאיים על חייו. אם תתגלה זהותו האמיתית ישתנו כללי המשחק וחייו של דניאל יהיו תלויים על חוט השערה.

שמואל פרץ, מתגורר ברחובות, בוגר בית הספר הריאלי בחיפה, הפנימייה הצבאית והאוניברסיטה העברית בירושלים, עשה את הקריירה המקצועית שלו בתעשייה האווירית, שם היה לסמנכ"ל לכספים של החברה בטרם פרש. זהו ספרו הרביעי של המחבר. ספריו הקודמים: פלוגה על הגבול (מערכות), אגדת נדיה ונדב (ידיעות אחרונות), מבחן בוזגלו - שם עט דן גורן (ידיעות אחרונות)

אורגת השטיחים מאיספהן מאת שמואל פרץ בהוצאת ליברוס (הוצאת הספרים של "ספרות עכשיו" )

אורגת השטיחים מאיספהן | פרק ראשון
נדרשו לישראל וייס שני ניסיונות פריצה כושלים אל ביתו כדי להחליט לבצר אותו. הבית עמד בשכונת קוטג'ים דו משפחתיים חדשה במערב ראשון לציון. המעבר לשם מתל אביב, עם אשתו ובנו, שהצטייר תחת לחץ האירועים כצעד הכרחי, התגלה בדיעבד כמיותר והעמיד יותר קשיים מאשר פתר בעיות.

לא ניחמה אותו העובדה שביצע עסקה כלכלית משתלמת, שכן תפס את הקבלן בזמן של חולשה פיננסית ולחץ אותו אל הקיר. ישראלי אחר אולי היה מוצא בזה מקור של גאווה, בסיס להתרברבות, לא הוא. הישראליות שלו הייתה פחות ראוותנית, מהסוג שלא נוטה לראות באובדן ה'פראייריות' מהלך מחכים בהכרח, אלא צעד שלילי המעיד על ירידה בערכי המוסר וההגינות.

אבל הוא היה 'יקה', חריג במובנים רבים מהנוף האנושי סביבו. המגורים בלב תל אביב היו חשובים בעיניו יותר מכל רווח כלכלי. לאחר המעבר לראשון לציון הוא היה מוכן לשאת, ברצון, בכל אי הנוחות שגרמו לו הריחוק ממקום העבודה ומהחברים, אם רק היה פותר את הבעיה המרכזית של חייו. הבעיה הזו, לא רק שלא נפתרה, אלא אף החמירה.

כשהחליט להגן על ביתו עשה זאת ישראל ביסודיות האופיינית לו. הוא הזמין מערכת אזעקה משוכללת, קבע מצלמות על הקירות החיצוניים של הבית, תלה תאורה חיצונית רגישה לתנועת אדם, והתקין סורגים בכל הפתחים של הקומה התחתונה, דבר שכיער את מראה הבית ללא תקנה. הוא עשה כל זאת, לא כל כך כדי למנוע מגנבים לחדור פנימה, אלא בעיקר כדי לשלול מבנו, דניאל, סיבה נוספת להמשיך לשהות בתוך הבית. זה כמובן לא עזר, ואולי אפילו השיג את ההיפך מזה. שישה חודשים עברו מאז ודניאל התחפר עוד יותר עמוק בכיסא המחשב שלו, ולא הראה כל נכונות להגיח אל העולם החיצון.

שני ניסיונות הפריצה סוכלו על ידי דניאל ששהה, כרגיל, בקומה העליונה של הבית בזמן האירוע. במקרה הראשון הסתפק דניאל בהשמעת זעקה רמה, שהקפיצה את שני הגנבים אל מחוץ לבית בטרם הספיקו לבצע את זממם. במקרה השני גילה חוש תיאטרלי בלתי צפוי, שאף נטע שביב של תקווה בלב הפסיכיאטר המטפל בו. הוא הזעיק בחשאי את המשטרה, שהתבקשה להגיע ללא צופרים. כעבור כמה דקות, בעוד הפורצים ממיינים את שללם ושוקלים מה לקחת ומה להשאיר, ערך את הופעתו על ישורת גרם המדרגות שהוביל אל הקומה התחתונה, היישר לחדר המשפחה.

זה היה מחזה שהותיר את שני בישי המזל נדהמים ופעורי פה, ואולי היה גורם לבת צחוק ראשונה זה שנתיים להופיע על פניו של אביו, אילו רק היה נוכח במקום. אל מולם הופיע פתאום גבר צעיר, מזוקן, לבוש תחתונים, גופייה וכובע בייסבול. רגלו השמאלית הייתה מוט של טיטניום מבהיק, ידו הימנית אחזה באלת עץ תקנית של הליגה האמריקנית ועל פניו זעם ותוגה כה עמוקים שדי בהם להחריד כל אדם נורמאלי. שילוב הדמויות הזה של פיראט, ספורטאי ושד מן השאול היה מעבר ליכולתם של שני הגנבים והם מיהרו לחמוק מן הבית, ישר לזרועות השוטרים.

ישראל וייס לא שמע על האירועים האלה מבנו, אלא מהמשטרה. הוא לא שוחח עם בנו זה שנתיים, וזו הייתה הגזירה הקשה ביותר שנכפתה עליו מאז פציעתו של דניאל. קודם, היו מסתגרים שעות ומשוחחים על כל נושא שבעולם, ועכשיו דממה מלאה. קודם, ארוחת הערב הייתה נמשכת מעבר לשעות החדשות בטלוויזיה, הרחק לתוך תוכניות הפריים טיים, ועכשיו אירוע מדכא בן דקות, מלווה במונולוג מאולץ של אשתו, ענת, שהתעקשה לעדכן את בנה בחדשות מישראל ומהעולם בזמן הקצר שהואיל לשבת עמם. הכנת התקצירים האלה גזלו הרבה מזמנה הפנוי, על חשבון דברים אחרים, כולל הטיפול בבית ותשומת הלב לצרכיו של בעלה. ישראל היה מוכן לכל קורבן אילו גילה בנו שמץ של עניין בהרצאתה של אמו, אבל דניאל ישב שם, העמיס מזון לתוך פיו והתעלם מכל העולם סביבו. ישראל לא היה בטוח שבנו הקשיב, ואם הקשיב - האם הבין? האם קלט? הוא מעולם לא הגיב אפילו לאנקדוטות המשעשעות ביותר שענת טרחה לאסוף למענו.

גם בסופי השבוע לא נמשכו הארוחות המשותפות יותר מדקות בודדות. קשה היה לצפות מתי יסיים דניאל למלא את בטנו, יזדקף במקומו ויפנה ללא אומר לעבר המדרגות. לעתים נדירות פלט הברות בודדות, לא לעניין, יותר כדי לשמוע את קולו, כך נדמה, מאשר כדי להחמיא למזון או ליצור קשר אנושי. ידיו של ישראל היו כבולות. הוא לעולם לא ידרוש מענת לחדול מהרצאותיה, הגם שראה בהן ברכה לבטלה. תפיסתה את אופי המשבר שבו היו נתונים הייתה שונה לגמרי משלו. ומאחר שלא היה מסוגל להפגין אותו להט רגשי מהסוג שענת הפגינה וברמת ביטחון של מי שהצדק עמו, בחר להשלים עם המצב.

אלה היו זמנים של עינויי נפש עבור ישראל, ודווקא בתקופה שדרשה את מלוא כוחו ואונו בגלל התקדמותו המואצת בבנק לאומי. לאחר שנים אחדות של קיפאון הוזנק ישראל, בן החמישים ושמונה, אל צמרת הבנק, בצעד שאמנם הפתיע רבים אך לא אותו. נוכחותו המקצועית והאישית כרסמו עמוק כמים שקטים, במשך שנים, עד שפרצו כגייזר והתיזו רסיסים של קנאה וצרות עין. עד לפני שנתיים ראה עצמו כהורה בר מזל, על שנחסך ממנו קורבן התמיד והוא נותר בצד הנכון של אחד מקווי ההפרדה הגסים החוצים את החברה הישראלית, בין יגון לשמחה ובין אֵבל ליום טוב. בא האירוע בלבנון והפך עליו את עולמו. רגש ההקלה האדיר שחש על כך שדניאל נותר בחיים, אמנם נכה בגופו ובנפשו, התמוסס לאט לאט והתחלף במועקה כבדה של אין מוצא. מצבו הנפשי של דניאל נותר ללא שינוי מאז שחרורו מבית החולים, ולא נראה כל שיפור באופק. אדישותו של דניאל לעולם הממשי והתנכרותו למציאות החיים סביבו היו כל כך עמוקות, עד ששידרו אי אכפתיות גמורה בין לחיות או למות. הוא חי במציאות אחרת, רחוקה, נפתלת, זרה ובלתי ניתנת להשגה מבחינתו של ישראל, שכוחותיו הנפשיים עמדו עד כה, ובגבורה, במתח המתמיד הן במשרד והן בבית, אך כל יום שחלף בישר את בוא הסערה. יום יבוא והוא יצטרך לטלטל את בנו, פיזית ונפשית, כדי לאלץ אותו לקחת חלק פעיל בתהליך שיקומו הנפשי, להפגין אותו כוח רצון ואותה נחישות כפי שעשה בזמן שיקומו הגופני. חששו מהצעד הזה, שמשמעותו התנגשות איתנים עם אשתו ופגיעה באחדות המשפחה, גזל הרבה שעות שינה ממנו.

מטבעו ניחן ישראל במזג נוח ובאורך רוח, שתי תכונות שהיו לאבני יסוד בבניית הקריירה המקצועית שלו. יכולתו להקשיב לזולתו מבלי לכפות את אישיותו לתוך השיחה הקנתה לו יתרון גדול ואפשרה לו להתמקד בשפת הגוף של איש שיחו, להתעמק בדבריו ובאופן הצגתם ולגבש עמדה לגבי האישיות שעומדת מולו. בשיחות העבר עם בנו נטה יותר להקשיב ופחות לדבר. זה הלם את תכונותיהם מפני שדניאל היה פטפטן לא קטן, שרגישותו גדולה ותגובותיו מיידיות. הוא אהב לעודד את בנו לדבר, לומר את אשר על לבו ללא הפרעה, והתערב רק כדי להשיב על שאלות או לתקן עובדות שסולפו. השוני באופיים הוא שנתן עומק ליחסיהם, מפני שדניאל מצא באביו משענת מוצקה למשברי ילדותו ובגרותו.

הפער בין דמותו בעבר לזו הנוכחית הייתה מעבר לכושר קליטתו של ישראל. במיוחד התקשה להבין דברים פשוטים ביותר, לא מורכבים, כגון מדוע בנו היה מוכן לדבר עם המשטרה, ולעתים עם הפסיכיאטר המטפל בו, אך נאלם בנוכחות הוריו? מדוע אינו מוכן לצאת מהבית, אפילו לחצר, לטעום את טעם השמש והאוויר הצח? הפסיכיאטרים הסבירו לו, כמובן, שאין אלה דברים פשוטים. להיפך, הם משקפים את תמצית המשבר שבו הוא נתון. ביום שיתחיל לדבר עם הוריו ויסכים לצאת מהבית, יעשה צעד ענקי לקראת הבראתו. כל ההסברים לא הועילו וישראל סירב להשלים עם העובדה שבנו ספוּן בחדרו כל הימים, וכל מי שנדרש אליו היה צריך לעלות לרגל לחדר המרווח שבקומה העליונה. לא שהיו הרבה מועמדים, פרט לאמו. ירידתו להשתתף בארוחת הערב הייתה המחווה היחידי שעשה להוריו. הפסיכיאטרים ציינו שזו דרכו לשמור על קשר; ישראל טען כנגדם שזו דרכו לדרוך על עצביו.

גם על החדר המרווח בקומה העליונה היה לישראל מה לומר. במקור הוא תוכנן לשמש כחדר שינה לישראל ולענת, אשתו. כל תכליתו של המעבר מתל אביב היה לתת לדניאל שטח מחיה בקומת הקרקע כדי שלא יצטרך לטפס במדרגות, או להשתמש במעליות. כדי שיהיה לו קל לצאת אל החצר, לשאוף אוויר, להשקיף על המציאות פנים אל פנים ואולי לקחת בה חלק פעיל. אך הוא השתלט עליו בכוח ולא אבה לזוז, תוך שהוא דוחק את הוריו אל המגורים בקומה התחתונה שנועדו לו מלכתחילה. כישלון המעבר לראשון לציון היה אחד מגורמי התסכול החריפים ביותר של ישראל, מפני שהוא הצביע על כך שאפילו טובי הפסיכיאטרים אינם מסוגלים לחזות את תגובותיו של דניאל. קודם להחלפת מקום המגורים נועץ ישראל עם שלושה מהם וקיבל את ברכתם. זה רק יעשה טוב לבן שלך, אמרו כל השלושה, שינויים מהסוג הזה יכולים לתמרץ את הבחור להגיב בשינויים משלו. לא היה ולא נברא, הכול לשווא.

דניאל בן העשרים ושמונה נפצע במהלך מלחמת לבנון השנייה. ג'יפ הסיור שלו נפגע ממטען צד והוא הועף מתוכו למרחק של כשלושה מטרים, ללא רגל שמאל, לתוך סבך שיחים שבלם את נפילתו, כפסע ממרבץ סלעים שהיה מרוצץ את גולגולתו. מזלו של דניאל עמד לו גם לגבי עומק הפגיעה, מפני שהקטיעה הייתה מתחת לברך. שיקומו הגופני של דניאל, הודות גם להשתתפותו הפעילה, היה מהיר יחסית ותוך חודשים ספורים עמד על רגליו ולמד להלך, כמעט ללא צליעה, בעזרת הפרותזה המשוכללת שהתקינו לו.

בזאת מיצה דניאל את מלאי מזלו הטוב ונותר חשוף, ללא הגנה, כנגד הרוחות הרעות שהמתינו לשעת כושר. ואלה באו בהמוניהן והכו באיש הצעיר ללא רחמים ומכל כיוון אפשרי. ככל שהואצה החלמתו הגופנית, הלך והחמיר מצבו הנפשי. הוא שקע עמוק לתוך עצמו ואיבד כל עניין בזולתו, לרבות בהוריו ובאחותו הצעירה על שני ילדיה. תחילה נעלמו החברים אחד לאחד, באי רצון בולט, אבל מתוך הכרה שנוכחותם טורדת את נפשו של ידידם. אחרונה נעלמה מאיה, חברתו זה שנתיים. קודם דיברו בבית על נישואים, ועכשיו הוא לא הותיר לה אפילו שביב של תקווה. כשהגיעה לביקור נהג להפנות אליה את גבו ולהתעמק במסך המחשב. מאיה לא ויתרה על נקלה, אך נכנעה להפצרותיה של ענת להניחו לנפשו. היא שמרה על קשר טלפוני תדיר עם ענת בשיחות שנתקצרו והלכו, פשוט כי לא היה מה לדווח. בדידותו של דניאל הייתה עכשיו מוחלטת.

השיחה האחרונה של ענת עם מאיה הייתה קשה מפני שחרגה, באופן קיצוני, מכללי הנימוס ששררו ביניהן. מאיה החליטה כנראה לסכן את הכול, כולל את מערכת יחסיה העדינים עם מי שהייתה אמורה להיות חמותה, דבר שהעיד על מצבה הנפשי. היא ביקשה בתוקף לעבור להתגורר אצלם, באחד מחדרי האורחים, כדי להיות קרובה לדניאל ולסייע בטיפול בו. היא מוכנה לשלם שכר דירה, אם צריך. לא שהיא לא סומכת על ענת, ההיפך הגמור מזה, אבל היא בטוחה שהיא יכולה לעזור. ענת, שידעה היטב עד כמה שנואים על דניאל מבקרים מכל הסוגים, השיבה בשלילה, אך הבקשה כה נגעה בנפשה שהיא פרצה בבכי וסחפה עִמה את מאיה. שתיהן בכו והגירו דמעות על שפופרת הפלסטיק הקשיח. "אני לא כל אחד!" התעקשה מאיה, "הוא אוהב אותי, אני יודעת את זה." "הוא אהב אותך מאוד," השיבה ענת, "אבל כיום המצב שונה, בואי ניתן לזמן לעשות את שלו." "אני לא מתכוונת לוותר עליו," התעקשה מאיה, "אין מצב כזה. אני אמתין לו עד שיהיה מוכן לקבל אותי, בכל זמן ובכל מצב. אני רוצה שתדעי את זה." שתיהן הסכימו לשמור על קשר הדוק.

במשך מחצית השנה הראשונה לאחר שחרורו של דניאל מבית החולים, התרוצצו ענת וישראל בכל רחבי הארץ ונועצו בכל מומחה אפשרי. הם חיפשו לשווא אחרי פסיכיאטר פורץ דרך שיֵדע לקצר את משך סבלו של בנם ולהחזיר אותו לדרך המלך. לאחר שהניתוחים וההערכות על מצבו של דניאל החלו לחזור על עצמם, לאחר שכל העצות נשמעו מוכרות מדי, נואשו מן הניסיון והפקידו את גורלו בידי פסיכיאטר בעל שם וניסיון.

הפסיכיאטרים שטיפלו בדניאל אמרו שהוא סובל מדחק פוסט טראומתי עמוק, מלווה בפגיעה קשה בזיכרון ובתופעות לוואי שליליות נוספות, שקשה להעריך את השפעתן על נפשו. אי אפשר לחזות כמה זמן יימשך מצב זה והאם הוא יצא ממנו לגמרי בשלום. מקורו באירוע פציעתו שיצר אצלו פחד שורשי, רגשי זוועה ותחושת אין אונים כה גדולה שיש בה כדי לשתק את רצון החיים. זה שילוב קטלני, אמרו לו, ואובדן הזיכרון הזמני רק מחמיר את המצב ומסבך את תהליך ההחלמה. הם התעמקו בתולדות חייו כדי לבדוק אם בעברו נוצר רקע שהיה בו כדי לעודד תופעה זו, או תופעות אחרות, ולא מצאו. ילדותו ובגרותו של דניאל היו נורמאליים לגמרי. הוא צמח להיות צעיר ערני, חייכן, סקרן וטוב לב. הוא למד מינהל עסקים באוניברסיטת תל אביב, ובעצת בן דודו מטורונטו התמחה בשיווק. לאחר סיום לימודיו נקלט באגף השיווק של אחת מחברות הטלפונים הניידים, ועשה שם חיִל. בתוך שנתיים קוּדם למעמד של מנהל מחלקה חשובה. בעת פריצת מלחמת לבנון השנייה היה בדרגת סרן, והוא הוצב כסגן מפקד סיירת של חטיבה לוחמת.

הנפש, אמרו הרופאים לישראל בשעה נדירה של גילוי לב, נותרה בגדר תעלומה כיום בדיוק כפי שהייתה לפני עשרת אלפים שנה. ההבדל היחיד הוא שכיום אנו ערים יותר לקוצר ידינו, ויש ברשותנו יותר אמצעים כדי להקל על החולה. קל לנו יותר לאבחן מאשר לרפא. יש לנו מספיק ידע סטטיסטי כדי לגזור מסקנות כלליות, אך אנו חלשים מכדי להבין ולהסביר את הסיבוכים של תופעות פרטניות. כל מקרה לגופו, אך המקרה של דניאל הוא ללא ספק חריג מסוגו. אנחנו בספק אם מדע הדנ"א יביא לפריצת דרך באבחון ובריפוי, לא בעתיד הקרוב, בכל אופן. אנו מודעים יותר לגורם הזמן, לחשיבות הסביבה הקרובה ולרתימתם של הכוחות הפנימיים של החולה לתהליך הריפוי, אבל כל זה בעירבון מוגבל. ישראל התרשם מהם לטובה, גם בגלל הכּנוּת והפתיחות שגילו וגם מפני שהיה משוכנע שהם עשו כל לאל ידם כדי לרפא את בנו. הם רשמו לו הרבה תרופות והמליצו לשמור על אווירה נעימה בבית. הם הסכימו איתו ששנתיים הן באמת פרק זמן ארוך מהצפוי להתאוששות מסימני המחלה, במיוחד כאשר לא חל כל שינוי, אבל אין ביכולתם להושיע. העיקר לא לאבד תקווה.

וישראל עקב אחרי כל זה ולא ידע את נפשו.

ענת היטיבה ממנו להשלים עם מצבו של בנה ולהבין את נפש בעלה. בניגוד לו האמינה, בשכנוע פנימי עמוק, שדניאל יבריא וישוב לאיתנוֹ. מחלתו, קשה ככל שתהיה, אינה חמורה וניתנת לריפוי. היא אימצה, מכוח של אינטואיציה נשית מגוּבּה בעיון רב בספרות המקצועית ובשיחות עם הפסיכיאטרים שטיפלו בבנה, את שני העקרונות שינחו אותה בשנתיים האלה: ההבראה ממצבים פוסט טראומתיים קשים היא ממושכת, ואין טעם לקבוע לה לוח זמנים או לנסות להאיצה על ידי הפעלת לחץ או הפגנת כוח. הכלל השני לא פחות חשוב מן הראשון: לעולם לא נדע, כנראה, מדוע אנשים הנתונים במצב של דחק עמוק, עם סיבוכים חמורים נוספים, מתנהגים כפי שהם מתנהגים. חבל לבזבז את הזמן בלנתח כל אירוע כאילו היה סוף העולם. אין טעם לכעוס על כך שבנם אינו משוחח איתם או מסרב לעזוב את חדרו. מסקנתה הייתה, למן הרגע הראשון, להצטייד במלאי אין סופי של סבלנות ולהניח לזמן ולטיפולים הפסיכיאטריים למלא את תפקידם. אורך רוח והתמדה יעשו את שלהם.

גם ביחס לבעלה אימצה ענת כללי התנהגות אחדים. היא חזתה שההתנגשות בין האב לבן ממשמשת ובאה, ונקטה כל צעד אפשרי כדי למנוע אותה. ברוב חוכמה וראיית הנולד הייתה גוררת אותו, בעל כורחו, לחדר השינה ומתגרה בו במילים קשות עד שניצת ופרק עליה את זעמו בקולי קולות. לאחר מזאת היה נרגע לשבוע שבועיים וחוזר חלילה. כל זה כדי שיניח לבנה להתאושש בעִתו. והיא הכריחה אותו להשתתף בהצגת הערב על ידי הטמעת שגיאות גסות בהרצאתה. ישראל, דייקן ושונא רשלנות שכמותו, נאלץ לתקן אותה, הגם שידע והבין היטב את תכלית מעשיה. היא הטילה עליו עבודות בית שלא עשה קודם, גיהוץ, רחיצת כלים, גינון, העיקר שיהיה טרוד בשעות הפנאי ולא יתפנה להתעסק עם בנו. היא עודדה אותו לצאת לחו"ל מטעם הבנק ולקבל כל הזמנה לארוחת ערב. ישראל הבין כל זאת ועשה הכול ברוח טובה. אבל במעמקי לבו, הוא, שנהג לחתוך באכזריות כל פרויקט פיננסי גדול שהמשא ומתן עליו נמשך יותר משנתיים, התקשה להשלים עם המצב.

ביום הפריצה השנייה, בשובו משיחתו עם אחד החוקרים של המשטרה, חיכתה לו ענת בפתח הבית והובילה אותו היישר אל חדר השינה. היא ראתה על פניו את הזעם, המבוכה והבלבול. הוא היה על סף התפרצות והיא חששה שמא יעשה דרכו היישר אל הקומה העליונה.

"למה הוא לא מדבר איתנו? עם המשטרה כן ואיתנו לא, מה אנחנו - מצורעים?" זעק לעברה.

"אני לא יודעת, איש לא יודע, אתה לא צריך להיעלב מזה."

"הוא יודע טוב מאוד שזה מעליב אותנו!"

"לא, הוא אינו יודע. וגם אם ידע, יש לו, כנראה, סיבות טובות לזה."

"איזה סיבות, מה עשינו לו?"

"אפילו לפסיכיאטרים אין על זה תשובה."

"אבל לי יש תשובה! הוא מחכה שנַראה עניין, שנצעק עליו, שנטלטל אותו, שלא נוותר לו, שנכריח אותו לעשות משהו."

"זה בניגוד לכל הייעוץ שאתה מקבל, אתה מוכן לסכן הכול בגלל קפריזה מטורפת שלך?"

"את יותר מטורפת ממנו, את יודעת?! למה את חושבת שאת יודעת יותר טוב? מאין לך ההארה העליונה הזו, יש לך קו ישיר למישהו למעלה?"

"כנראה."

"ולמה הוא לא מוכן לצאת מהבית, לבוא לים, לטיול לגליל, לנגב, מה יש לו לשבת בבית ולהירקב? הים נמצא שני צעדים מאיתנו!"

"אנחנו לא יודעים. אולי הוא חושש לאבד את הרגל השנייה?"

"זה לא מצחיק."

"אז תפסיק לשאול שאלות מטופשות ותן לזמן לעשות את שלו! יום יבוא והוא יפשיר, והכול ישוב לקדמותו."

"ענת, האופטימיות שלך לא מדביקה אותי. נמאס לי לשבת באפס מעשה. נמאס לי מההתנהגות שלך ושלו. נמאס לי מההתחסדות ומהסבלנות שלך. אני חושב שאני צריך לנהל איתו שיחה, להסביר לו כמה מושגי יסוד על היחסים בין הורים לבניהם, לדחוף אותו להתחיל לעזור לעצמו. מגיע רגע בחיים שצריך לקבל החלטות קשות. אחרי שנה וחצי של אפס מעשה צריך לשנות את השיטה. תודי בזה, השיטה שלך לא עובדת, את משוגעת בדיוק כמוהו. גם את איבדת את הקשר למציאות.

אני חושב שהגיע הזמן להפעיל את השיטה שלי!"

"אל תעשה את זה, ישראל, אל תקלקל את הכול."

"מה עוד נותר לקלקל?"

"הייתה לי שיחה ארוכה היום עם ד"ר הראל."

"עוד פסיכיאטר..."

"פסיכיאטר מעולה. קודם כול הוא סבור שהתנהגותו היום, עם המשטרה ועם הפורצים, היא צעד חיובי מאוד. הוא יצר קשר עם שני גורמים ביום אחד, זה לא קורה כל יום."

"אז היום הוא ייצור קשר עם גורם נוסף, איתי. נכה בברזל בעודו חם!"

"ישראל..."

"לא, גמרתי עם האזהרות, אני הולך לחטוף איתו שיחה כמו שלא הייתה לו לפחות שנתיים!"

"אתה יודע מה הבן שלך חולם כל לילה, כמעט כל לילה, ולפעמים יותר מפעם אחת באותו לילה?"

"הוא סיפר לך?"

"לא, הוא סיפר לד"ר הראל, לפני הרבה זמן. ביקשתי ממנו לא לספר לך, רציתי לחסוך ממך את הצער. לא רציתי שתדע איך הבן שלך מעביר את לילותיו."

"מה הבן שלי חולם כמעט כל לילה?"

"הוא חולם שהוא מרחף באוויר, בגובה רב ומרגיש מאושר. הוא נושא עיניו לשמים ורואה חפץ קטן יורד לעברו במהירות גדולה. החפץ נוחת על בטנו והוא נוכח לדעת שזו הרגל שלו. הוא אוחז ברגל בשתי ידיו ומנסה להלביש אותה במקומה הטבעי, אך ככל שהוא משתדל הוא לא מצליח, משהו לא מסתדר. בינתיים הוא נכנס ללחץ גדול מפני שהוא מתקרב לאדמה. הוא יודע שאם לא יצליח לקבע את הרגל במקומה הוא ינחת על רגלו השנייה ויקטע גם אותה. הוא זקוק לשתי הרגליים כדי לנחות בשלום. במאמץ אחרון הוא מקרב את הרגל אל עיניו כדי לבחון מה לא בסדר, ואז הוא נוכח לדעת שהיא רקובה לגמרי ומסריחה מאוד.

תולעים שורצות בה ומשמיעות קולות של לעג ושמחה לאיד. ברגשות תיעוב וגועל הוא זורק אותה מעליו, אפילו שהיא המפתח לחייו, ומתכונן לגרוע מכול. ואז הוא מתעורר, כולו מזיע ורועד וריח הריקבון לא מש ממנו. את יתרת הלילה הוא מבלה ליד המחשב. לפעמים זה באחת בלילה או בשתיים שלוש לפנות בוקר. הוא חושש ללכת לישון ומבלה שעות ליד החלון, כאילו מחפש בתוך החשיכה תשובה למה שקרה לו. אני רוצה לראות איך היית מתנהג אם זה היה החלום שלך כמעט כל לילה!"

ישראל לא הגיב אך הבעת פניו הסגירה את כאבו.

"תן לו זמן, ישראל, הוא יבריא. תן בי קצת אמון. חבל להרוס את המשפחה היפה שלנו ברגע! יש דברים שלא מסתדרים מהיום למחר, גם אם המחר הוא בעוד שנה."

"ומה אם את טועה, ענת, מה אם הכיוון שלך אינו נכון?"

"אני מסתמכת על מיטב הייעוץ הרפואי, לא יכול להיות שכולם טועים ורק אתה צודק."

"זה קרה לי הרבה פעמים בבנק..."

"לא כאן. הבן שלי יחלים בעִתו, ללא לחצים מהסוג שעלולים רק להזיק לו."

"בסדר, נחכה עוד קצת."

ההתנצחות הסתיימה בשלב זה. היו מעט פציעות, אבל שום דבר שאי אפשר לרפא בעזרת משחה ותחבושת. הוא פרק את זעמו והיא הייתה נכונה לספוג הרבה יותר מזה. עדינותו ובגרותו לא אפשרו לו לחרוג מעבר לקו אדום מסוים. שניהם הבינו שהם נמצאים בתוך משבר ועומדים למבחן, ושניהם רצו לעבור זאת בשלום מבלי לאבד מהנכסים היקרים שהיו להם. היו להם מספיק דוגמאות של משפחות שעמדו בלחצים חזקים עשרת מונים משלהם וצלחו אותם בכבוד. ענת הייתה ערה לזה שהיא לוקחת סיכון גדול בכך שהיא מובילה את הקו, וישראל העריץ אותה בסתר על אומץ לבה ועל נכונותה לשלם כל מחיר כדי להגן על בנה. הוא ייתן לה זמן.

האביב חלף והקיץ בא ודבר לא השתנה.

אורגת השטיחים מאיספהן - שמואל פרץ