» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים באפריל 2010       חזור

שורת המורדים: מחקרים בספרות העברית החדשה
מאת: בועז ערפלי
The Order of Rebels Studies in Berdyczewski, Brenner, Bialik, Agnon, Tchernichovsky, Greenberg, Alterman, Natan zach and Yehuda Amichay - Boaz Arpaly

ההוצאה: כרמל שורת המורדים ראה אור בשנת 2009, בועז ערפלי במבוא לספר: בספר הזה ביקשתי לקבץ חיבורים על יצירתם של מספרים ומשוררים מן הספרות העברית החדשה שלא מצאו מקום, מסיבות טכניות ואחרות בספרים שכתבתי. על שום אופיים של היוצרים והיצירות שנידונו בקובץ בהרחבה יחסית, קראתי לו בשמו - שורת המורדים. הספרות העברית החדשה הייתה כידוע ספרות מורדת. היא מרדה באורח החיים היהודי המסורתי, ערערה על הבסיס הדתי שלו ועל שלטון הספר שהכתיב את התנהלותו. היא חתרה להשבת היהודי אל העולם ואל הטבע, ובקשה להגדיר מחדש הן את היחיד היהודי והן את העם היהודי. המאמרים המרכזיים בספר מוקדשים ליוצרים וליצירות שגם בתוך התמונה הכוללת הזאת בלטו במרדנותם יותר מאחרים.

ליוצרים: מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, יוסף חיים ברנר, שאול טשרניחובסקי; ליצירות: "בעיר ההריגה" לח"נ ביאליק ואימה גדולה וירח משל אורי צבי גרינברג המוקדם. כן נידונו בספר משוררים שהמשיכו לפי דרכם את קודמיהם במרד משלהם: נתן זך ויהודה עמיחי, וצורפו דברי פולמוס הקשורים לפי עניינם במרידות ההן ובאחרות.

בעולם תרבותי-תקשורתי שבו נפוצים ניסיונות מסוגים שונים להחיות למען הישראלים החילוניים את המסורת היהודית הדתית, שהספרות העברית החדשה התמרדה כנגדה, ובצל הניסיונות החוזרים והנשנים "לאלף" את גדולי היוצרים של מאה וחמישים השנים האחרונות ולהשיבם אל חיקה של הסכמה יהודית מדומה, מבקש המחבר לתרום גם בספר זה את תרומתו לחיזוקה ולשימורה של המסורת הספרותית שעל בסיסה הוקמה ונבנתה תרבותנו החדשה מזה מאה וחמישים שנה, לתמוך בסיכול הניסיונות הבלתי-נלאים להשכיח את מהפכנותה ולטשטש את דמותה. זאת, גם בדרך עקיפה באמצעות תיאור היצירות, פירושן וזיהוי היחסים שביניהן, וגם בדרך ישירה באמצעות הפולמוס עם אחדים מאלה המנסים להוליך אותן "לאחור" ולנכס אותן לקונצנזוס שלא היה ולא נברא.

בספר ארבעה שערים: בראשון נידונים מיכה יוסף ברדיצ'בסקי ושאול טשרניחובסקי, בשני - יוסף חיים ברנר - עם אצ"ג, נתן זך, ביאליק ועגנון, ובשלישי - יהודה עמיחי. השער הרביעי מתפלמס עם מרדכי שלו, גלעד ברעלי, יצחק לאור ודן מירון. היצירה המרכזית שנידונה בו היא שמחת עניים של נתן אלתרמן.

המאמר הראשון, בשער הראשון, מציג באמצעות דוגמאות ספציפיות מרכזיות את הזיקה שבין חתירתה של המהפכה היהודית של המאות האחרונות אל עתיד חדש לאומה, ובין יחסה לעבר, ובמיוחד לעבר המקראי, באמצעות עיצובו המהפכני. המאמר מתאר ומנתח את הדרך שבה "כתבו" את התנ"ך מחדש, שניים מן הסופרים הגדולים של התחייה, המספר וההוגה מיכה יוסף ברדיצ'בסקי והמשורר שאול טשרניחובסקי, כל אחד לפי דרכו, כל אחד בשירות מרדו שלו.

המאמר מצביע על תמונה מגוונת של "דרכי כתיבה" אלו, הן במאמרי מי"ב ובסיפוריו לסוגיהם ולתקופותיהם, והן בשירה המקראית והכנענית של טשרניחובסקי. על רקע הקווים המשותפים לשני היוצרים בסוגיה זו, מצביע המאמר גם על ההבדלים ביניהם ומביא את הסיבות הביוגרפיות והמחשבתיות להבדלים האלה. פירוק "החבילה" ברדיצ'בסקי-טשרניחובסקי, ש"ארז" לפני כמאה שנה יוסף קלוזנר היא רק אחת מן המסקנות מהיבטים אלה של המאמר.

תיאור מפורט של השימוש שעושה מי"ב בטכניקה של 'המבע המשולב' משמש במאמר השני כמנוף מרכזי וכנקודת מוצא להבנת היבטים בפואטיקה של המספר ולאינטרפרטאציה של שניים מסיפורי המופת שלו - "מחניים" שנכתב בראשית דרכו, ו"בסתר רעם" - קרוב לסופה. למרות ההבדלים העצומים שבין הסיפורים, מצביע הניתוח על המשותף להם, הן מבחינה פואטית (דרכי הסיפר) והן מבחינה תמאטית (עושר, מורכבות ואחדות בעיצוב החברה היהודית והזהות היהודית); חושף את הדומות שמזהה מי"ב בין היחיד המורד מן הזמן החדש ובין זה שמן העבר - ומראה כיצד שניהם מגלים מתוך מרדם את הקשר הקיומי העז המחבר אותם לאותה מהות שכנגדה הם מורדים.

בשער השני של הספר תופס י"ח ברנר, אולי הגדול והנאמן שבמורדים, מקום מרכזי. במאמר הראשון שבו, מוצג הפילוסוף הגרמני ארתור שופנהאור (1788-1860) כמקור השפעה מרכזי על הסיפורת של ברנר. במאמר נטען שבעיקר מתוך ההתמודדות עם השפעה זו ברא ברנר, בין השאר את האקסיסטנציאליזם המיוחד לו.

בשני המאמרים הבאים מוצגת הפרוזה הארץ-ישראלית של ברנר כמקור השפעה על שניים מגדולי היוצרים שבאו אחריו - אורי צבי גרינברג ונתן זך. המאמר השלישי מראה שההשקפות הבסיסיות על יהדות וציונות, על ארץ ישראל ועתידה וכל הנושאים המרכזיים והמוטיבים המכריעים באימה גדולה וירח - ספרו הארצישראלי הראשון של גרינברג - הם ואריאציות על מקבילותיהם במכאן ומכאן של י"ח ברנר. המאמר עוקב אחרי ניסיונו המשוער של אצ"ג למלא את תפקידו של ברנר במערכת הספרותית, להיות "ברנר שני", ומצביע על הסיבות בשלהן לא היה לניסיון הזה סיכוי להצליח. למן ספרו הבא, אצ"ג יזכיר את ברנר רק פה ושם, אבל לא ישוב ללכת בדרכו. יתר על כן הוא יהפוך פניו ממנו, ימרוד בכל כוחו במרד של קודמו.

המאמר הרביעי יוצא מזיהוי מילות שימוש (כינויים סתמיים, מילות שלילה ומילות קישור) ותבניות תחביריות (הקבלה וניגוד) הרווחות גם בפרוזה של ברנר וגם בשירים של נתן זך. המאמר מצביע על קשרים אמיצים בין הסממנים הלשוניים ובין הפואטיקה של היוצרים, ומראה שהם ממלאים תפקידים חשובים בעיצוב משמעותם של הטקסטים שלהם: בכל מקום שברנר וזך מבקשים לומר את החשוב ביותר להם, הם מנצלים את המילים והתבניות הללו שכשלעצמן אינן מושכות תשומת לב מיוחדת ורובן שכיחות למדי בלשון. מן ההיבט המילולי-תחבירי הזה יוצא המאמר אל השוואה כוללת בין התמאטיקה והפואטיקה של ברנר לזו של זך, לזיהוי יסודות משותפים בהשקפת העולם הקיומית שלהם מזה, ולהקבלה בין המעמד המהפכני של כל אחד מהם במערכת הספרותית של זמנו לזה של האחר - ברנר בסיפורת, זך בשירה מזה.

המאמר החמישי בשער זה, מזהה קשרים בין "בעיר ההרגה" של ביאליק, למכאן ומכאן של י"ח ברנר, ול"קפיצת הדרך" של אצ"ג, הוא מצביע על כך ששלוש יצירות המופת הללו העמידו, כל אחת לפי דרכה, שלילה קיצונית של ההוויה היהודית כדרך לעורר את נמעניהם לשינויה מיסודה. על שלושתן ניתן לפסוק את פסוקו של ברנר: "עיקר שלילי עליו יעברו גאולים" ועל שלושתן ניתן לומר שמוקד המשמעות שלהן איננו מצוי בתוך היצירה, אלא בתגובה אפשרית של נמעניה. ביאליק הציג את המודל, ברנר ניסח את המבנה העקרוני שלו, אצ"ג, ב"תקופתו הברנרית", הלך לפי דרכו בעקבותיהם. סוגר את השער הזה מאמר קצר החושף בבסיסם של "מחניים" (ברדיצ'בסקי), מסביב לנקודה (ברנר) ותמול שלשום (עגנון) סיטואציית יסוד זהה, ומראה - מעבר להבדלים בזמן, במקום, במבני השטח של העלילה ובעיצובן של הדמויות הפועלות - שהיצירות האלו מגלמות גלגולים של בעייתיות זהה בעומקה, בעייתיות שמקטביה גם הגיבורים וגם היוצרים מתקשים להיחלץ.

השער השלישי של הספר דן ב"מהפכה השקטה" של יהודה עמיחי. במאמר הראשון שלו נידונה, על יסוד תיאורים מפורטים של השקפת העולם הגלומה בשירת עמיחי (ראו ערפלי 1985) משמעותה הפוליטית האפשרית, שלמרות ניסוחיה המעודנים והאירוניה שלה שלעתים היא דקה, היא מהפכנית וחודרת עמוק, עד כדי ערעור המוסכמות הדתיות, הלאומיות והחברתיות השולטות באידיאולוגיות המרכזיות של השכבות המנהיגות את מדינת ישראל מאז הקמתה. המאמר השני בשער הזה ממחיש את ההשקפות המהפכניות האלה דרך עיצובה של ירושלים. המאמר מראה כיצד מנוצלת ירושלים בשירי עמיחי לצורך ערעורם של מיתוסים יהודיים וישראליים מרכזיים. המאמר השלישי בשער הזה מציג סיכום משולב של שלושה היבטים מרכזיים בשירת עמיחי - התמאטי, הפואטי והפוליטי - כפי שהתחוורו למחבר במהלך ארבעים שנות קריאה ועיון ביצירתו של משורר מרכזי זה.

אם שלושת השערים הראשונים של הספר דנים בנציגים בולטים של מסורת המרד שעיצבה את התרבות העברית החדשה, הרי השער הרביעי מציג ניסיונות אופייניים להסיג את התרבות הזאת לאחור ולטשטש את המסורת החדשה שפרנסה אותה. המאמר הראשון והמרכזי בשער הזה חושף את המגמה הזאת - "ייהודו" של אלתרמן - בבסיס פרשנותו של מרדכי שלו ליצירתו המופלאה שמחת עניים, ומראה שפירוש זה איננו אלא אחיזת עיניים.

המאמר השני תוקף את הניסיון של הפרופ' לפילוסופיה גלעד ברעלי לשלול מן היהודי החילוני את היכולת ללמוד ולהבין את עולמה של המסורת היהודית הישנה, לפרש אותה לפי השקפת עולמו ולנצל אותה לצרכיו. שני מאמרים נוספים - פרקים בפולמוס עם דן מירון ויצחק לאור המתקשרים לנושאים אלה נדפסים כאן משום שלא עלה בידי הכותב לפרסמם בשלמות במקום אחר. השער, והספר כולו, מסתיים בשתי תגובות קצרות שצירופן תחת כותרת אחת מאיר אולי באור חוזר אחדים מנושאי היסוד של הקובץ.

נוסח קודם של המאמרים שנכללו בספר פורסם בכתבי-עת ובקבצים מדעיים. מקום וזמן הפרסום מצוין בכל מאמר ומאמר בנפרד. ברצוני להודות לעורכים וללקטורים של אותם כתבי-עת וקבצים על תרומתם לקריאוּת המאמרים ולעיצובם.

בעז ערפלי הוא פרופסור (אמריטוס) לספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב. מספריו (בהוצאת הקיבוץ המאוחד): עבותות של חושך (על 'שמחת עיניים' לנתן אלתרמן, תשמ"ג), הפרחים והאגרטל (על שירת יהודה עמיחי, תשמ"ז), רב-רומאן: על 'תמול שלשום' לש"י עגנון ( תשנ"ח; בשיתוף עם המכון למורשת בן גוריון). חדוות ההשוואה: תמורות בשירה העברית המודרנית (2004). מהתחלה: קריאה חדשה ביצירות מרכזיות של י"ח ברנר (2008). כן הופיע בעריכתו: שאול טשרניחובסקי – מחקרים ותעודות (מוסד ביאליק, תשנ"ה).

שורת המורדים: מחקרים בספרות העברית החדשה מאת בועז ערפלי בהוצאת כרמל, 406 עמודים. (ברדיצ'בסקי, טשרניחובסקי, ברנר, נתן זך ויהודה עמיחי עם ביאליק, עגנון, גרינברג ואלתרמן)

שורת המורדים | שירת יהודה עמיחי תמונת עולם, פואטיקה, משמעות פוליטית
ארבעים שנה של מחקר
אם תרשו לי, אפתח במשהו אישי. איך הגעתי לקרוא בעמיחי, לחקור את שירתו, לכתוב עליו. כשפרסמתי ב-73 את מאמרי על "האלגיה על הילד שאבד", עמיחי כבר היה משורר ידוע בציבור. היו פולמוסים, רצנזיות, מאמרי ביקורת חשובים אחדים, אבל לא מחקרים של ממש. הייתי צריך כמעט להתנצל על היחס הרציני שלי למשורר הקל הזה, השווה לכל נפש.

היו דברים רבים שמשכו אותי בשירת עמיחי. היה מרחב, שפע, הטרוגניות, אינקלוסיביות, נדמה היה שכל דבר שבעולם עשוי היה להיכנס ולמצוא בה את מקומו. הייתה בה קלות לא תיאמן, ספונטאניות מדהימה, ומשחק עשיר ורב צדדי. שירתו הייתה מאד אישית, אבל עולמה היה עולם גדול ורחב, העולם של אנשים באשר הם, ואנשים ישראלים במיוחד.

יתר על כן, אפשר היה לחוש מבעד לקלות, את העומק, מבעד לעושר את האחדות, מבעד למשחק החופשי את העקרונות המלכדים, מבעד לאישי ולקונקרטי, השקפת עולם כוללת, מבעד לחופש ולגוון הצורני את המבנה החוזר המאפשר אותו חופש ואותו גיוון, מבעד לזרימה הספונטאנית - את הרדיקאליות של המהפכה, הערכית והפואטית. במחקר (דוקטורט שאושר ב-1977) ניסיתי להפוך את התחושות לתיאורים מפורטים ומנומקים ולצרף אותן למכלול, להתייחס לשירת עמיחי כאל מערכת - מפענוח מבנה המשמעות של השיר הבודד, אל זיהוי החוקיות של העולם המעוצב ואל הפואטיקה (הפוליטיקה באה מאוחר יותר). כעשר שניים עברו עד שהמחקר הפך לספר (1987).

גם המחקר וגם הספר הגיעו לידיו של עמיחי, והוא הגיב עליהם. אסתפק בשלוש מן התגובות. חדשים אחדים לאחר שקיבל את הראשון הוא מאמת אחד מן הטיעונים המרכזיים שבו בראיון לכתב-עת: "בעיני תהליך היצירה הוא תהליך של הקפאה, של שימור דברים, ארכיון, אינוונטאר, קטלוגיזציה של דברים, עריכת מוזיאון של דברים, איסוף המידע של הפרט" (1978). ולאחר שקיבל את הספר (1986), הוא כותב לי, בין השאר: "לבועז ערפלי הרבה שלום, אני מלא התרגשות על ספרך. כמעט "מפחיד" קצת לדעת שמישהו יודע כל כך הרבה עליך. ושוב תודה על עבודתך. בברכה רבה מאד, שלך יהודה עמיחי" (21/1/87). בהזדמנות אחרת כשיצא לי להציג את עמיחי לפני אשתי, אמרתי לה: זה המשורר יהודה עמיחי, נדמה לי שטיילתי בשבילי מוחו. על החוצפה הזאת הגיב עמיחי בהסכמה מלאה באומרו, "נכון, הוא צודק".

המאמר "על המשמעות הפוליטית של שירת עמיחי" שנדפס באנגלית ובגרמנית ופעמיים בעברית, נכתב על יסוד הרצאה שנישאה בנוכחותו של המשורר עם מלאות לו שבעים בכנס ביארנטון ביולי 1994. גם המאמר "ירושלים חתרנית" (2006) נולד מתוך הרצאה, שניתנה לפי בקשת חבורה של חוקרי ארץ-ישראל ושל אנשים דתיים שביקשו לשמוע דברים על משוררה של ירושלים ונבהלו לגלות שירושלים היא בשירת עמיחי צומת מפרק מיתוסים. בספרי האחרון (2004) סיכמתי מחדש, טוב יותר ובהיר יותר - כך אני מקווה - את מחשבותיי על הפואטיקה שלו.

אפנה עתה לנושא ההרצאה של היום. כמו שניתן להבין מן הכותרת, הכוונה איננה לחדש אלא לסכם, ובזמן העומד לרשותי זה יהיה סיכום בראשי פרקים וברמת הפשטה גבוהה. להלן אתאר באופן תמציתי את ראיית העולם שניתן לשחזר מתוך שירי עמיחי, קווים גלובאליים אחדים של הפואטיקה העולה מתוכם ועיקרים של המשמעות הפוליטית שניתן ליחס להם כמכלול. הטענה הכוללת תהיה שקיימת התאמה עקבית בשירת עמיחי בין שלושת התחומים, שקל לתאר קווים מרכזיים בפואטיקה של עמיחי מזה, ואת ההשתמעות הפוליטית של שירתו, מזה, כנגזרות לוגיות של תמונת העולם המפרשת את מכלול שיריו. או שמא, בנוסח אחר, לראות במשמעותיות הפוליטית של שירתו פועל יוצא של שני התחומים הראשונים. פירוט והשלמות לדברים אלה ניתן למצוא בספרים ובמאמרים שלי שהוקדשו במלואם או בחלקם לשירת עמיחי (וראו רשימת פרסומים בסיום המאמר).

א
ב"מפה" השירית של עמיחי מצטיירות התופעות שבעולם, ובעל המפה בכללן, לא מזווית הראיה של נצח כלשהו, לא מזווית ראיה אנושית קולקטיבית - היסטורית, חברתית, לאומית - אלא מזווית הראיה של "חייו המוגבלים של היחיד, מבחינת הכאן ועכשיו של קיומו הקונקרטי, כפי שהוא נתפס לו עצמו באופן בלתי אמצעי". עניין זה, הציר החווייתי, הערכי והתפיסתי של עולמו השירי של עמיחי, אף שהוא פשוט או מובן מאליו כאופן הוויה או הרגשה הנתפסים אינטואיטיבית, קשה להגדרה או לניסוח מושגי מדויק. ביחס אליו נקבע ערכם של כל הדברים והערכים האחרים שבעולם בהירארכיה ברורה למדי והוא משמש נקודת מוצא וערך מרכזי שביחס אליה יתוארו כל התופעות בעולמו.

בעוד תפיסות עולם מקובלות אחרות, המעניקות לקיומו של היחיד משמעות וערך בעשותן אותו מושא או נושא של חוקיות המגלמת ערכים, תכליות, ומושגים שיש להם זיקה ל"עולמות" ול"עולמות סמליים" שמחוץ ל"כאן ועכשיו" - אלוהים, יקום, אומה, היסטוריה, אנושות, קידמה וכיוצא בהן, בשירת עמיחי הקיום עצמו (קיומו של היחיד) הוא הערך העליון ואין אפשרות להיזקק לערכים מן הסוג שנרמז כאן כדי ליישב את הסתירות המתגלות לו בהתנסות הבלתי-אמצעית שלו בעולם הזה. אין הקיום נתון לאימות אלא ביחס לעצמו ובאופן סובייקטיבי.

ואמנם, בשירת עמיחי נבחנות התשובות הכלליות המקובלות לשאלות הקיום על פי קנה המידה של ההתנסות המיידית בכאן ועכשיו. קנה מידה זה מתגלה כנאמנות לעובדות, כפיכחון ספקני המודרך על ידי השכל הישר ועדות החושים, ביחס לתשובות אי-רציונאליות המבוססות על אמונות, מיתוסים ומיסטיקות, מצד אחד, או כ"סנטימנטאליות" - נאמנות לחוויה הסובייקטיבית הפנימית - ביחס לתשובות "ראציונאליות", המבוססות על תפיסות כלליות- "אובייקטיביות" (אידיאולוגיות), מצד שני.

על פי האספקט הראשון, דוחה שירת עמיחי את התשובות הדתיות והמטפיזיות המתבססות על "עולמות" שמעבר להשגת החושים ול"שכל הישר", מסרבת לקבל את הנחמות שהנחת קיומם של עולמות כאלה עשויה להציע. התבוננויותיו והתנסויותיו החוזרות של הגיבור העמיחיי מלמדות אותו, למשל, שב'עולם הזה' אלוהים - כפי שצויר בתורת אביו ובמסורת הכתובה בספרים - איננו קיים. טיבה של המציאות הנתפסת לחושים ולשכל מעיד שתארי אלוהים - חסד, צדק, רחמים, שכר ועונש - אינם אלא הפשטות, שאין יסוד להניח שיש בעולם דין ודיין, השגחה עליונה, סדר ותכלית.

הסימן "אלוהים" משמש בשירת עמיחי כינוי, לרוב מטפורי, לתכנים שניתן ליחס למלה הזאת במסגרות הקשר של העולם הזה. תכנים אלה משתייכים בדרך כלל לאחת משתי קטגוריות: א) הדברים היפים שאינם בעולם הזה. המשאלות והתקוות, תכנים וערכים אנושיים שאינם מתממשים בעולם הזה (באמצעותם מגחיך המשורר גילויים דתיים ממוסדים, באמצעותם הוא שב ומבליט את חוסר השחר שבמושג האלוהים המקובל). ב) "אלוהים" הוא כינוי למה שנכלל ב"סדר העולם" (שאינם מה שהיו צריכים להיות), לנתוני היסוד של הקיום: הזמן, המוות, מחזור החיים מלידה עד זקנה, החלוף; החוקיות (השרירותית) והמקריות הגוזרות את גורלו של היחיד ותוחמים את עולמו מבלי שיהיו להם מבחינתו שלו, צידוק או משמעות (השאלה אם קיים "אלוהים" מעבר לאופקו של העולם הזה, או אם איננו קיים שם - איננה רלבנטית לשירת עמיחי שאיננה עוברת אופק זה לעולם).

על פי האספקט השני שלה - החווייתי-סובייקטיבי - מונעת אותה נקודת מוצא עצמה את המשורר מלקבל את התשובות שמשיבות לשאלות הקיום תפיסות עולם רציונאליות הטוענות לכלליות ולאובייקטיביות. הכוללים המשמשים לכאורה בסיסים לתפיסות כאלו - אומה, חברה, קידמה, היסטוריה - רחוקים מן ההתנסות הבלתי אמצעית של היחיד לא פחות מ'אלוהים' וכמוהו אין הם ניתנים לו אלא במחיר התכחשותו להתנסות הזאת. תיאוריות כלליות אינן מסוגלות ליישב את הסתירות הכרוכות בחוויית הקיום של היחיד בעולם ואין בכוחן להצדיק את הסבל ואת והעוול המתגלים בהתנסויותיו. מה שבתפיסות כלליות מתגלה כ"חוק", "ודאות", "אמת כללית או אובייקטיבית", הוא מבחינתו של האדם העמיחיי - גבולות חירותו וכוחו, שרירות שהוא חייב להישמע לה בלא שיוכל להבינה או ליחס לה משמעות מנקודת ראותו שלו. שהרי מנקודת הראות של החוקיות הזאת, חייו שלו אינם אלא "מקרה" (סטטיסטי) או "טעות".

התשובות ההיסטוריות, הלאומיות והחברתיות לשאלות קיומו של האדם, נתפסות גם כן, על פי אותה נקודת מוצא, כחסרות שחר, מטרידות, אפילו, לעתים כהרות אסון, בהיותן משמשות כאידיאולוגיות לממסדים המשעבדים את היחיד לתכליות שאין ביניהן ובין חייו ואושרו כיחיד קשר של ממש. ממסדים העושים אותו כמין חומר, מנצלים אותו כאמצעי להגשמת דברים שאין לו חלק בהם.

הערכה זו לתשובות המקובלות לשאלות הקיום, בין כתפיסות עולם ובין כמוסדות או מנגנונים חברתיים המבוססים עליהן, איננה מונעת מן האדם העמיחיי מלהכיר בכוחן כעובדות מכריעות בגורלו. לא רק שהוא מכיר בהזדהותם של "האחרים" עם התשובות האלו, אף הוא עצמו, כבעל כורחו, בוחן את עצמו באמצעותן ומגדיר את עצמו ביחס אליהן; "התשובות" האלו הן עצמן נתונים מוצקים של קיומו בעולם, לבנים בקיר שאליו הוא שב ומטיח את ראשו, בלא שיוכל לפרוץ אותו. מכאן, כמו שרמזתי, המתח המתמיד, בין פיכחון (סירוב "לדלג" על מצב העובדות כפי שהשכל ועדות החושים מעידים עליו) ובין "סנטימנטאליות" (סירוב לקבל את דינם של הכללי והאובייקטיבי במידה שאינם עולים בקנה אחד עם חווית הערך הסובייקטיבית של ה'אני' שלו).

נאמנות זו לעובדות הנתפסות בחושים ובשכל הישר יש בה כדי להסביר גם את הימנעותו של עמיחי מלייחס לחוויה הסובייקטיבית תוקף שמעבר לה עצמה (תוקף "אובייקטיבי"). מבחינתו שלו חוויית קיומו כיחיד היא נקודת המוצא הערכית העליונה, אבל דבר זה איננו מונע מבעדו לדעת שמבחינת העולם ("אובייקטיבית") היא חסרת ערך. האדם העמיחיי אינו גיבור רומנטי, חוזה, איש סגולה או נשמה גדולה, אלא 'כל אדם' חסר אונים ומוגבל, פסיבי, היודע רק לאהוב. אין דבר רחוק יותר משירת עמיחי מ"ניפוח" "האני" אל מעבר לממדיו "הטבעיים".

ב
ומהשקפת עולם - לפואטיקה. מבחינות רבות ושונות, ובהקשר היסטורי, ניתן לתאר את הפואטיקה של עמיחי כפואטיקה של סילוק או ויתור. גם בעיצוב העולם השירי וגם בעיצוב הלשון השירית מסתלק עמיחי מהיבטים וממרכיבים שאפיינו שיריות בשירתם של משוררים שקדמו לו ולעתים גם בשירתם של בני זמנו וצעירים ממנו. להלן אתאר אחדים מן הויתורים האלה ואצביע על האפשרות לתאר אותם כנגזרות של ראיית העולם שרמזתי עליה קודם.

מכל ה'עולמות האפשריים' ששירה יכולה לבדות או לעצב, בחר עמיחי לייצג בשירתו, באופן המסקני והעקבי ביותר, את ה'עולם הזה', 'עולם כמות שהוא', ואותו בלבד. יתר על כך - צמצום לפנים מצמצום - מכל חטיבות המציאות או אפשרויות הקיום שעולם זה משופע בהן הניח עמיחי את הקיצוניות והמרתקות שבהן לאחרים ובחר לתחום את עולם שירתו במעגל חייו ותודעתו של האזרח מן השורה. בתואם גמור לבחירות הללו נברא גם הגיבור השירי של עמיחי כדמות האדם שעולם זה מגדיר את גבולות כוחו וחלומו וכדמות משורר המעצב אותו ומשמש כדוברו, גם יחד.

"ציות" הפואטיקה של משורר להשקפת העולם שלו, איננה דבר מובן מאליו. היחסים שבין השקפת העולם של משורר ובין העולם הבדיוני שניתן לשחזר על פי שיריו (למשל) אינם בהכרח יחסי השתקפות אוטומאטיים או מובנים מאליהם. גם משורר הכופר במציאות אלוהים, בריאליות של הנפש ובממשותם של דמיונות, או שהוא אגנוסטיקן ביחס לכל אלה, עשוי לעצב בשירתו "עולמות אחרים" או חטיבות מתוך עולמות כאלה - עולמות של אגדה, אמונה, מיתוס, דמיון וכיוצא באלה - ולנצל מסגרות הקשר או שדות התייחסות, 'סוריאליסטיים' או 'מטפיזיים', 'דמוניים' או 'מאגיים' מסוגים שונים, למרות שאין הוא מאמין בקיומם הריאלי, לתכליות אידיאיות פואטיות שונות. קיומן של מסגרות הקשר כאלה בתוך מבע שאינו מאמין בממשותן, עשוי להיות בתנאים מסוימים, מסמן מובהק של ספרותיות בכלל ושל שיריות בפרט. (בשירה העברית הדברים חלים על רובם של המשוררים העבריים בדורות שבין ביאליק לבין עמיחי וגם על אחדים מן המשוררים בני דורו של עמיחי ואלה שבאו אחריו).

בשירת עמיחי אכן מצייתת הפואטיקה להשקפת העולם. ממכלול ה'עולמות האפשריים' שמומשו בעולמם השירי של המשוררים שקדמו לו, עולמות שנתפסו בדרך כלל לקוראיהם כמאפיינים מהותיים של שיריות ושל שירה באשר היא, הותיר עמיחי בשירתו רק מעט. הוויתור הזה איננו קשור בהיקפו של העולם המיוצג - עולמו השירי של עמיחי הוא רחב היקף ומימדים, לא פחות מעולמותיהם של קודמיו - אלא בדרכי עיצובו. עמיחי מוותר על סוגים של 'עולמות', מסגרות הקשר וחומרי 'מציאות', ששימשו את קודמיו בעיצוב עולמותיהם שלהם, ובזיקה לכך, גם מוותר על סוגים של 'לשונות' אפשריות ושל משמעויות שעשויות לעלות מאלה (וראו שני הספרים שברשימה למטה).

המטפיזי והמיתי, השמימי והדמוני, הפנטסטי והסוריאליסטי, החלומי והאקזוטי וכל מה שיש בו עיוות של ה'טבעי' על פי מובניו המקובלים, מסולקים משירת עמיחי לא רק כ'ממשויות' שיש להם קיום כלשהו בעולם הנמצאים, לפי השקפת עולם כלשהי, אלא מסולקים הם ממנה גם בתור בדיות שיריות שאמור להיות להן קיום בהקשר אמנותי-אסתטי או בהקשר של עולם פנימי כלשהו, גם ביצירתם של משוררים שעל פי השקפת עולמם הם משוררים חילוניים. לא תמצא בשירת עמיחי הקשרים רומנטיים- מטפיזיים, דתיים-יהודיים או פנתאיסטיים-קוסמיים, תמונות סיוטיות או מקאבריות, חזיונות מיתיים או מטה-היסטוריים דמיונות מומחשים בתוך מציאות כפשוטה וכחלק ממנה, ולא סיטואציות או קטעי סיטואציות חלומיות, אקזוטיות או הזויות, אלא לעתים נדירות ביותר.

המדיניות הפואטית והאידיאית על פיה מעוצב העולם השירי של עמיחי היא ברורה: הימנעות מכל חריגה מגבולות "העולם הזה"; אפילו מיצירת הרושם, ולו זמני, שחריגה כזו אפשרית. שירתו לא תנקוט כל תחבולה או דרך מימוש העשויה להפוך את מגבלותיו הקלות והחמורות של העולם ליתרונות או לעוצמות באיזשהו עולם מטפיזי, מיתי, רוחני, היסטורי ואוניברסאלי מפצה, ולא תעניק מימדים בלתי-מציאותיים לאספקטים של הקיום האנושי קצר הימים בעולם הזה. עולמו השירי של עמיחי נצמד בעקשנות להקשרים הקונקרטיים והספציפיים, המצויים במעגל הקיום של יחידים אנושיים ובנסיבות חייהם הריאליות.

הוויתור על הפנטסטי, הסוריאליסטי והגרוטסקי למיניהם, על עיוות מציאות ועל עירוב מציאויות, על שמים ועל שאול וכל כיוצא בהם, הוא ממילא גם וויתור על רבות מן הפונקציות התמאטיות והאסתטיות שאלה מילאו (וממלאות עד היום) בשירה. אין כאן הפלאה או אסתטיזציה של המציאות, או לחליפין - דמוניזציה שלה. מה שיקר או עליון בסולם הערכים של עמיחי - קיומו ואושרו של היחיד וכל מה שמסייע לו - מעומת בשירתו תדיר עם מגבלותיו הבלתי-ניתנות לשינוי של העולם ומוגדר על ידן. לעולם הפנימי הסובייקטיבי של היחיד אין בסיס (ולו דמיוני) להישען עליו. ואילו כל מה שעושה את הקיום ואת האושר הללו לקצרי ימים, בלתי-מוגנים, לעתים בלתי- אפשריים, נתפס כמכלול של עובדות, חוקים ושרירויות שבעולם, נעדרי-כוונה ונעדרי- תכלית כשלעצמם, ואין מקום ולו צר, למיסטיפיקציה שלהם. הויתור על אלו גם כרוך בויתור על דרכים מוגדרות של שימוש בלשון אבל גם עניין זה לא אוכל לפרט כאן.

ג
דרכו של עמיחי בעיצוב לשון השירה שלו מקבילה (וקשורה) לדרכו בעיצוב עולמו השירי, כמתואר לעיל. כשם שעמיחי עיצב את עולמו השירי בסימן של וויתור על עולמות אפשריים שאפיינו שירה ושיריות בדורות קודמים לו, כך עיצב את לשונו השירית בסימן של ויתור על יחידות לשון (מילים וצירופים) ועל פיגורות לשוניות שאף הן אפיינו שירה ושיריות באותם דורות, ועשה כביכול שירה במה שנשאר. כשם שבחר לעצב את עולמו השירי בדמות "עולם כמות שהוא", ורק בדרך זו התיר לעצמו להצביע על חוויית היסוד (הסובייקטיבית) שהיא היפוכו, כך בחר בלשון שתיתפס כלשון שאיננה שירית, לעשות בה שירה. חלק ניכר, אולי מכריע, בסלקציה שלו, ינומק אף הוא בנאמנותו המסקנית של המשורר להשקפת העולם שתיארתי קודם.

אתחיל במילים. בין המילים שהיו בעלות תפקיד פואטי מרכזי במסורת של השירה העברית ועמיחי סילק אותן משירתו, בולטות אלו המשרתות את הפונקציות התמאטיות והפואטיות שנרמזו. אמנה רק דוגמאות אחדות וארמוז לפונקציות שהן ממלאות באותה מסורת: מילים וצירופים מן השדות הסמנטיים הקשורים לאש, לאור, ולמפגשים של אש, אור ומים, המשמשים לצורך הפלאתה הערכית והאסתטית של מציאות ריאלית או רוחנית, לצורך ייצוג מועצם של רגשות אנושיים, (כאב, סבל, אהבה, יסורי נפש ויצירה), מהויות רוחניות-מטפיסיות (נשמת היחיד או נשמת האומה), רציפות המסורת הרוחנית, הופעת כוחות אלוהיים וכיוצא בזה, ארוס, חיים במלוא עוזם ועוד. אש הלב, אש הייסורים, אש הנבואה, זוהר הנפש, ואחיותיהן, דולקות באורח פיגוראטיבי בכל רחבי השירה העברית החדשה, אצל עמיחי 'אש' מבעירה רק קוצים. פז, זהב ואבני חן ושאר חומרים יקרי ערך, המסמנים במושאל ובעקיפין, מראות טבע, רגשות ומידות אנושיות, הזוכים תוך כדי כך בזוהרו של האלוהי, לא תמצא בשירתו. גם לא פלא, סוד, תעלומה, מקסם, צללים ומחשכים - מילים המסמנות את המופלא ומצביעות על אוירה. גם לא "עדן", "פלא", "מקסם רז", "טמיר", "תעלומות", "סוד", "מסתרי הוויה", "פלאי אשפים", "סוד יה", "חזון חזיון לילה", ורבים שכמותם. "פלא" ו"פלי", "סוד", "כישוף", גם לא היפוכיהם מן התחום הסמנטי של הנורא והמחריד ("שלד", "שכול", "גרדום", "קרדום", "חרב-דם", "רוצח", "מגור", "איום", "ביעותים"). מילים של עוצמה ואלימות כמסמנות של המופלא וכן תחומים סמאנטיים וסגנוניים אחרים שפירטתי והדגמתי במקומות אחרים.

בולט במיוחד שימושו של עמיחי באוצר המילים השאוב מן הספרות הדתית היהודית, אוצר מילים המאפיין ללא-ספק 'שיריות' בשירת המשוררים החילוניים המרכזיים שקדמו לעמיחי ובשירתם של אחדים מבני גילו. מילים כאלו (מן המקרא, מן המדרש ומן התפילה), המתייחסות ל'מיתוסים' ול'עולמות אחרים', מצויות כידוע לרוב בשירת עמיחי. אלא שהשימוש שעושה בהן עמיחי שונה באופן מכריע מהשימוש שעשו בהן קודמיו. למשל: עמיחי משבץ מילים כאלו בהקשרים המסלקים מהן את התוכן החזוני או המטפיזי המקובל שלהן ומותיר להן רק אותן משמעויות שניתן ליחס להם ב'עולם הזה'; גם במקרים שבהם ניתן לממש תמונה על פי המילה או הצירוף, התמונה המתקבלת היא תמונת מציאות ריאלית ולא המחשה של תוכן חזוני או מטפיזי. שלא כמו קודמיו גם אין עמיחי מנצל את משמעויות הלוואי הערכיות של המילים הללו כדי להעניק מעמד מקודש לדברים שהוא חפץ ביקרם (כמו שעשו קודמיו כדי להרים לדרגה של קדושה את חיי החלוצים והבונים) אלא נוהג ביטול ואירוניזציה של אותן משמעויות תוך כדי העברתן מהקשר דתי או מטפיזי להקשר יום-יומי חילוני ושינוי משמעותן בהתאם.

כשם שהעדרם או העדרם היחסי של מילים וצירופים מאפיין את לשונה של שירת עמיחי ביחס ללשונות שירה קודמות, כך גם מאפיין את לשונה הפיגורטיבית העדרן או העדרן היחסי של פיגורות שמילאו תפקיד מרכזי בעיצוב המוסכמות השיריות של משוררים קודמים. ואם לא העדרן, הרי לכל הפחות, האופן השונה של ניצולן. הנה אחדות מן הבולטות שבהן.

היפרבולות, אוקסימורונים, אנטיתזות, פרדוקסים "מקומיים", סינסתזיות וכיוצא בהן נעדרים או נדירים ביותר בשירת עמיחי. הפונקציות שלשמן אלה מנוצלים בשירת קודמיו גם הן אינן קיימות או נדירות בשירתו. עמיחי איננו מעניק הילה של תפארת למציאות נמוכה ואיננו הופך תבוסה לניצחון או צניעות לגדולה: עיצוב מועצם של תופעות, עמדות ורגשות, העברת נקודת הכובד של המעוצב מן החיצוני אל הפנימי, מן האובייקטיבי אל הסובייקטיבי, מן הממשי אל הבדוי ומן החומרי אל הרוחני. איננו הופך תבוסה לגאולה, אסון לשמחה. עמיחי גם אינו מנצל פיגורות אלו והדומות להן כדי לשקף מצבים קיצוניים, מתחים קוטביים, התנגשויות ערכים ועמדות ברגעי מבחן קריטיים, חתירה ליישוב ניגודים לוגיים באמצעות איזה גורם שלישי מיישב. אוקסימורונים בשירת עמיחי הם חריגים. במידה שמצויים בשירה זו פרדוקסים, הם מנוסחים בלשון פשוטה ומתגלים בתהליך אינטרפרטאציה של קטעים או שירים שלמים.

האנשות (פרסוניפיקציות) אמנם שכיחות בשירת עמיחי, אבל אופן קיומן בה ודרכי הקליטה והמימוש האפשריות שלה שונים בתכלית מאלו שאפיינו את מעמדה בשירי משוררים שקדמו לה. האנשות בשירי עמיחי הן לרוב מילוליות בלבד (תארים או פעלים "אנושיים" המצטרפים לשמות עצם לא אנושיים), כמעט אינן ניתנות למימוש חזותי, רגשי או תפיסתי; כמוהן כהאנשות המצויות בלשון הדיבור והכתב המקובלות. לעולם אין העצמים או המופשטים המואנשים בדרך זו, יוצאים כאן מכדי פשוטם, ולעולם אין להתייחס ב'רצינות' להאנשתם. הוא הדין בהאנשות שיוצר עמיחי בדרך הדימוי או דרך האנלוגיה. בשירתם של משוררים כביאליק, אצ"ג, שלונסקי ואלתרמן שימשה הפרסוניפיקציה - לעתים קרובות מפותחת וממומשת לפרטיה ולמסקנותיה - כאמצעי מחולל תמורות במהותם של דברים, יוצר קשרים מטפיזיים ומטפסיכיים בין תחומים שונים ואף קוטביים של ההוויה, והיא אפשרה פיתוח של תמונות מדומיינות ורבות רושם. ואילו בשירת עמיחי אין היא אלא מכשיר מילולי מתוחכם או תמים, בשירותה של ההמצאה השירית המצרפת ומדמה כל דבר לכל דבר על דרך השעשוע. בדרך ההכללה יש לומר עוד שמה שנכון ביחס להפעלה השונה של הפרסוניפיקציה בשירת עמיחי ביחס למשוררים האלה, נכון בדרך-כלל גם ביחס להפעלת המטפורה (פירוט והדגמה לכל אלה ותיאור דרכו של עמיחי לעשות שירה בלשון שכל אלו חסרות בה, ראו ערפלי 1986 ולעיל, במאמרים הסמוכים לזה).

ד
ומן הפואטיקה לפוליטיקה. התיאור הקצר שבהמשך מודרך על ידי שתי הנחות: הנחה ראשונה: הסיגניפיקאנטיות (משמעותיות, משקל, השפעה אפשרית) שניתן לייחס לשירת עמיחי (אבל גם לשירה בדרך כלל), היא פונקציה של היחסים בין המשמעויות * מסרים מכל הסוגים, לא רק פוליטיים - שניתן להסיק מן השירה בדרך של אינטרפרטאציה "פנים-טקסטואלית", ובין הקשרים כלליים ש"מחוץ" לשירה. אם יש משמעות פוליטית לשירת עמיחי, הרי משמעותיות זו איננה רק תוצאה ישירה של התמאטיקה והפואטיקה הגלומות בשירה הזאת כשלעצמה, אלא גם, ובמידה מכרעת, פונקציה של האקלים הלאומי-תרבותי-פוליטי שבתוכו ובהשפעתו נקראה (אקלים ששירת עמיחי מלאה השתמעויות שלו).

הנחה שנייה: שירת עמיחי איננה, על פי כל הגדרה סבירה או פורמאלית של המושג, שירה פוליטית, גם מעטים בה שירים שהם במובהק ובמפורש, שירים פוליטיים, כלומר * ולענייננו אין צורך בהגדרה מדויקת או מפורטת מזו * שירים המייצגים עמדות פוליטיות ספציפיות, כאלה המתייחסים התייחסות פוליטית לסיטואציות אקטואליות, שירי מחאה, או שירים המייצגים עמדות אופוזיציוניות ברורות כנגד אידיאולוגיות הגמוניות, נוהגים חברתיים, מדיניים או כלכליים מוסכמים וכל כיוצא באלה, או כאלה התומכים במפורש בכל אלה.

גם אין קושי להצביע על סוגיות מרכזיות בפוליטיקה הפנימית והחיצונית הישראלית ששירת עמיחי לא נגעה בהן נגיעות של ממש, או אפילו לא נגעה בהן בכלל (אפילו התייחסויותיה הישירות לסכסוך היהודי-ערבי למשל, הן ממש ספורות). המשמעות הפוליטית של שירת עמיחי * אטען להלן שהיא רבה ועזה * איננה נגזרת בעיקרה ישירות מ'תכנים' או 'מסרים' ישירים שניתן להפיק מן הטקסטים הנכללים בה, אלא מן ההשתמעויות הכוללות שעלו ממכלול השיריים בסיטואציה ההיסטורית שבתוכה נקראו.

בעיקרה נשענת המשמעות הזאת על כלל הווייתה של שירת עמיחי כמכלול ואי אפשר להציג אותה במנותק מתיאור שיטתי ונרחב שלה כמערכת מחשבתית ופואטית (מן הסוג שניסיתי לרמוז עליו עד כאן). זו בין השאר הסיבה לכך שדווקא אותם המאפיינים שעשויים לשמש בסיס להצגתה של שירת עמיחי כשירה המתחמקת מן הפוליטי, מרוכזת כביכול ברחשים אישיים של משוררה, הם מן הגורמים המרכזיים שעשו אותה לבעלת משמעות פוליטית מובהקת. השפעתה הפוליטית של שירת עמיחי לא הייתה תוצאה של התמודדות תוקפנית ושל עימותים ישירים, אלא של חדירה חשאית, חיונית ורבת פנים, של חלחול עקבי ובלתי-פוסק לתוך הרקמות הנפשיות והחברתיות של קהיליית הקוראים, לפי המודל שעמיחי עצמו הציב כידוע בשיר "לא כברוש".

מכלל הגורמים האחראים למשמעות הפוליטית של שירת עמיחי (ערפלי 1995; וראו שם גם על ההבחנה בין משמעות פוליטית לסיגניפיקנטיות פוליטית!) הבולט ביותר הוא השילוב, או ליתר דיוק, השיבוץ של מרכיבים מרכזיים מן העולם הריאלי והרוחני של בני דורה וזמנה בהקשרים של תמונת עולם ותפיסת עולם שונה וחדשה, מהפכנית בדרכה השקטה, ביחס לאותו עולם, שילוב שאחראיות לו מבחינות שונות דרכי העיצוב הקומפוזיציוני, הרטורי והפואטי הייחודי לשירה זו. שיבוצם של מרכיבים מוכרים מן העולם הריאלי והרוחני של הדור והזמן, לתוך מסגרת ערכית-אידיאולוגית חדשה, יחד עם דרכי העיצוב הייחודיות שלהם, הביאו לשינוי או להיפוך במשמעותם, "שיחררו" אותם מעומס ערכי ורגשי שדבק בהם, ובהכרח, במודע או שלא במודע, עוררו קוראים למחשבה מחודשת, ספקנית ומרדנית בעיקרה, עליהם עצמם ועל כל מה שייצגו. המחשבה הזאת בטאה שינוי פוליטי או עשויה הייתה לעודד שינוי פוליטי. אפרט:

זיקתה של שירת עמיחי אל ה"כאן והעכשיו" של הקיום הישראלי, הן במובנו המצומצם, כפשוטו, והן במובנו הרחב, המטפורי, היא, כאמור, הדוקה ואינטימית, נרחבת ומפורטת. ספק אם יש דומה לה בעניין זה בשירה העברית שלאחר 1948 (זה אחד מן המקורות של הפופולאריות שלה), נוכחים בה, בגיוון ובשפע ההולכים ומתגברים מספר לספר, חומרי יסוד אקטואליים, היסטוריים, תרבותיים, מסורתיים, אידיאולוגיים ומיתולוגיים המשמשים נקודות התייחסות ומרכיבים מרכזיים בהוויה הפוליטית של ישראל, ומסמנים בדרכים מטונימיות ומטפוריות את ההקשרים הנרחבים של הקיום האישי והקולקטיבי בתוכה, שהם גם חלקיה.

הקורא הישראלי של עמיחי פגש בשירתו, שוב ושוב, את המרכיבים ואת ההקשרים הללו, מרכיבים והקשרים שאינם רק היבטים של מציאות נוכחת או של זיכרונות היסטוריים אלא גם מוטיבים ופרקים של טקסטים שבכתב ושבעל פה, חלק חי ממורשתו התרבותית של הקורא הזה, טקסטים שכוננו את תפיסתו את עצמו כאדם וכבן לאומה. בתחום הפוליטי הישיר (אידיאולוגיה, בטחון, ערכים לאומיים) והגיאו-פוליטי (ירושלים), בתחום המושגי הכללי (היסטוריה, ארכיאולוגיה, נצח), בתחום הקיום האישי (גוף ונשמה) ובתחום התרבות (דת, ציונות, יחס למקורות) ועוד ועוד. אבל המפגש של הקורא העברי עם כל אלה התרחש, גם מבחינה קונצפטואלית וגם מבחינה פואטית, בתוך הקשרים שונים בדרך כלל מהקשרי הקליטה שהיה מורגל בהם, לפני הופעתה של השירה הזאת.

בתוך שירת עמיחי הנתפסת כשירת יחיד, המספר באורח אינטימי למדי על חייו האישיים, על משפחתו ועל עברה, על אהובתו או אשתו, על ידידיו ואירועי חייו, ובמיוחד על אהבתו ועל הקושי לקיים אותה בעולם כמות שהוא, שירה שנוח לדמות אותה מבחינות רבות ליומן אישי-אוטוביוגרפי המדווח על חייו של גיבורה-משוררה מיום ליום ומשנה לשנה, משתלבים כמו מאליהם, בכפיפות להקשרים הפרטיים והאישיים ביותר ולפי צרכיה של הסיטואציה האישית הספציפית, המרכיבים החברתיים והלאומיים הכלליים המקיפים וחודרים לתוכה. הקומפוזיציה של השיר העמיחיי המציגה את הקשר בין הקולקטיבי וההיסטורי ובין חיי היחיד, כ"מקרי" מלכתחילה וכ"הכרחי" בדיעבד, ומשבצת את הראשונים בתוך סיטואציות אישיות ובכפוף להקשרים "אוטוביוגרפיים" איננה אלא סימפטום לתפיסת העולם העקרונית שתוארה עד כאן. בתוך המסגרת הקונצפטואלית הזאת, שובצו רבים מן החמרים הנזכרים, ובתוכה השתנה מעמדם הערכי, ולעתים אף משמעותם. בתוכה הם קנו מעמד ומשמעות שערערו בדרכים מגוונות ומורכבות את תכנם המוסכם ואת מעמדם המקובל בהירארכיות מוסכמות ובהקשרים תרבותיים-אידיאולוגיים מקובלים.

סולם הערכים העולה משירת עמיחי מהופך אפוא לזה שהנחה את התרבות הישראלית בשנים שקדמו להקמת המדינה, ומבחינות מסוימות, בגלוי ובסמוי, גם היום. לפי סולם ערכים מהופך זה, הקונקרטי עדיף על המופשט, הספציפי - על הכללי, ובעיקר, מה שהוא קרוב לעולמו של היחיד או עשוי להיות קרוב לו, מה שמסייע לאושרו ולקיומו, עדיף על מה שמרוחק ממנו ועל מה שעשוי לפגוע בהם. 'כאן' עדיף על 'שם' ועל 'כל מקום'; 'עכשיו' חשוב מ'עבר' או מ'עתיד' (היסטוריה מזה, יעדים קולקטיביים ותכנון חברתי-לאומי, מזה); האחד - מן הרבים; אדם יחיד, משפחה, חשובים מן המדינה (מושג, מנגנון מנוכר, ישות לא חיה ובלתי מוחשית); כיסא, מיטה, שולחן - משלוש הדתות, מכנסיות ומקדשים, ומשרידים ארכיאולוגיים (מפוארים ככל שלא יהיו). חיל, חשוב מן ה"גדוד"; אב, ילד - מן ה"לאום", מנהיגיו וגיבוריו; "פרח", "אדם עייף" - מחוק הטבע, מ"אלוהים"; הממשות הנחווית - מן ההבנה; הזכירה או הדיווח עליה, עצם הקיום, מתכליות שמייחסים לו או מ"תכניות" שהוא עשוי או אמור להגשים. ככל שהדברים עשויים יותר להיות בגדר "אני" או "שלי" (ביחס לכל יחיד כיחיד) ולהיכלל בהווייתי (כנ"ל), ככל שהם פחות כלליים, מקיפים או "אובייקטיביים", יותר הם קרובים למרכז הערכי שביחס אליו הם נידונים ונערכים. בתואם גמור לכל אלה המשורר-הגיבור של עמיחי איננו איש מעשה, בעל חזון, או משורר-נביא בעל דמיון יוצא דופן, ובוודאי לא דמות הרואית. כמוהו כאזרח מן השורה, יחיד בין יחידים, פסיבי (העמדה הפסיבית היא עמדת המרד היחידה שהוא מכיר), חסר יזמה. "מוכשר רק לאהוב, נכה לכל מלאכה אחרת", שאינו מתיימר לדעת אפילו את עצמו, אדם הנסחף אחרי גורלו ויותר משהוא שולט על חייו, חייו שולטים בו.

בתוך המערכת הזאת, שהקוראים לא היו צריכים להיות מודעים לפרטיה או למבנה המושגי שלה כדי לקלוט אותה קליטה בלתי-אמצעית, קיבלו אכן תופעות מעצבות של התודעה הקולקטיבית הישראלית ערכיות חדשה. הקורא של עמיחי לומד שאפשר לראות את הסיטואציה הישראלית הלאומית לא רק כפרי גדולת רצונם של יוצריה ומקימיה, אלא גם כ"מלכודת מולדת". כגילום חריף לגורלו של כל-אדם הנקלע לתוך נסיבות שבעל כורחו נגזר עליו לשאת בהן, לשוב וללמוד ששום אידיאל אינו יכול לשמש תחליף לחייו במעגל ה"כאן והעכשיו", ושום פתרון לאומי אינו יכול ליישב את השאלות שמעגל זה מציב. רק בעל-כורחו ובלית-ברירה הוא משלים עם המלכודת ההיסטורית הטראגית, שלתוכה נקלע. ממשלות שאמורות להוליך את עמן להגשמת מטרות לאומיות שאין עליהן עוררין מצטיירות בשירה זו כמנגנונים מנוכרים שהכרעותיהם והחלטותיהם הקובעות גורלותיהם של יחידים מבלי שאלו ידעו או נשאלו על כך נתפסות כשרירותיות ודורסניות.

הדבקות של עמיחי ב"כאן ועכשיו" של חיי היחיד כקנה מידה עליון לבחינת המציאות החברתית והלאומית מוליכה את קוראיה לחשוד בכל המיתוסים הנשענים על העבר ובכל התיאוריות המתיימרות לתכנן את העתיד. היא מוליכה אותו לבחון מחדש, מאותה נקודת מוצא וביחס לאותו ערך, מושגים כלליים, דתיים ומטפיזיים, חיים ומוות, גוף ונשמה, היסטוריה, לאומיות, ירושלים וערכים מוסכמים מכל הסוגים (פירוט נרחב של עניינים אלה ודיון בהם הבאתי במקומות אחרים). שירתו של עמיחי מחייבת את הקורא בן הזמן לשאול מחדש ובאופן חדש שאלות קיומיות, לאומיות, חברתיות ופוליטיות, ביטחוניות וטריטוריאליות. השקפת העולם הגלומה בשירה הזאת איננה מניחה לקורא לקבל מוסכמות קולקטיביות כפשוטן והמדיניות הפואטית העקבית שלו איננה מותירה לקורא להיאחז במיסטיפיקציות או להסתפק בתשובות דמה "רוחניות", מטפוריות ואוקסימורוניות לשאלות הדוחקות שהמציאות שבה ומעלה.

המערכת המבנית-תמאטית הגלומה בשירת עמיחי, וכן דרכי העיצוב הפואטי והרטורי האופייניים לה, מפעילים בשירת עמיחי תהליכים שניתן לתאר אותם מבחינות מכריעות כתהליכים של דקונסטרוקציה. מלים ומושגים שהם בעלי משמעות פוליטית או אידיאולוגית בהקשר הישראלי, היהודי והציוני, מהפכים בשירת עמיחי את מעמדם המקובל. שירת עמיחי עוקרת בשיטתיות כל הילה של מכובדות מן המלים והמושגים הללו, עורכת דמיסטיפיקציה שלהם ושל שכמותם ומעודדת יחס חקרני, אירוני, מפוכח וספקני כלפיהם. חוסר הרצינות המופגן כלפי פרות קדושות יותר וכלפי פרות קדושות פחות, שמקרין המשחק העמיחיי, פארודי לרוב, ואירוני לעתים, במלים, בפראזות ובמושגים, הוא בעל משמעות רצינית ביותר כשמדובר בהנחיית הקורא לתובנות חדשות בתפיסת המציאות שלו בכלל, ובתפיסת המציאות הפוליטית שלו במיוחד, ובהפניית תשומת לבו לערכים קיומיים שהמשחק השירי הזה - ככל שיהיה משעשע - מהם הוא נובע, ואליהם הוא מוליך.

לסיום עלי להוסיף שאין קושי להראות כיצד אותה השקפת עולם המעניקה לשירת עמיחי את המשקל הפוליטי החתרני הפוטנציאלי שלה, אחראית גם לאיפוק ולאיזון המאפיינים, למרות הבהירות הביקורתית, הערכית והרטורית, את הצגת עמדותיה בכל עניין ועניין. ובניסוח אחר: העמדות הפוליטיות המאפיינות את שירת עמיחי משתמעות ממנה בדרכי עקיפין, ורק לעתים רחוקות מאד הן קיצוניות בתכנן או בניסוחן; תדיר היא מודעת למגבלותיהן של עמדות אלו, מזה, ולעוצמתן ואפילו לצידוקן היחסי של העמדות המנוגדות לאלו שהיא מבטאת, מזה; לעתים היא אף מעניקה להן מעין זכות דיבור. בכוונתי לטעון שגם התכונות הללו, אולי בניגוד לצפוי, הן מן התכונות שעשו אותה, בצד גורמים אחרים, לבעלת חשיבות מן הבחינה הפוליטית והגבירו את כוח השפעתה.

דומה שסיבה עיקרית לכך ששירת עמיחי לא עוררה בדרך כלל התנגדות ובוודאי לא התנגדות פוליטית, גם אינה עשויה בדרך כלל לעורר התנגדות כזאת, היא ששירה זו איננה תוקפת ישירות עמדות שאינן לרוחה ואין בה "מחאה לוהטת" כנגד דבר כלשהו; מצד אחר, גם אין היא "מנפחת" או מגזימה בערכם של ערכים ושל עמדות שהן יקרות לדוברה-גיבורה, גם אם הן משמשות תשתית ה"אני לא מאמין שלו" והן בעלות מעמד מרכזי בתפיסת עולמו. עמדתה ה"אנרכיסטית" של שירת עמיחי מתאזנת בידיעת המגבלות האנושיות והלאומיות המחייבות לקיים מנגנונים קולקטיביים מסוגים שונים. יותר משעמיחי מבקש להרוס את הממסדים השלטוניים והביורוקראטיים המנוכרים, הוא מבקש לצמצם ככל האפשר, את הנזק הכרוך בקיומם, קיום הנתפס לו בסופו של דבר כבלתי נמנע, אפילו הכרחי; מבקש הוא בעיקר לתַגבר את האנושי כנגדם. שירתו אמנם מעדיפה תמיד את האדם החי כאן ועכשיו על העבר ההיסטורי, ואת החיים המשפחתיים על הערכים של המסורת ושל הלאום, אבל היא מלאה מושגים היסטוריים, ערכים מסורתיים ו"בעיות לאומיות".

האדם העמיחיי יודע את עצמו כיצור חברתי-תרבותי, לא פחות משהוא יודע את עצמו כיצור ביולוגי קצר ימים, שאין לו קיום אלא במרווח הקצר שבין לידה ומוות. למרות שהוא רואה את עצמו קודם-כל כיחיד חד-פעמי, תכלית לעצמו, בלתי ניתן לניסוח ולמיצוי והוא מסרב להיתפס כאחד מרבים שמונים אותם במספרים ו"מסכמים" אותם על פי "מכנים משותפים" הנראים לו לעתים כזרים לעיקרה של הווייתו, הוא מודע כמובן לקיומן ולעוצמתן של המסגרות הלאומיות והחברתיות המשייכות אותו למשבצות שונות, קובעות את מקומו בתוך הסדר החברתי והלאומי ומעניקות לו זהות. בעל כורחו הוא אף נוטל חלק בעשייה הלאומית וחש בפעולתה של תודעה היסטורית-תרבותית המבוססת על ערכים של עבר ושל מורשת, הקובעים את גורלו, ככל שדברים אלה נתפסים על ידו לעתים כמלאכותיים וכפויים.

משוררה-גיבורה של שירת עמיחי מעורה במולדתו, בעולמה התרבותי ובסמליה המרכזיים. הוא חי את ההווה, אבל גם שבוי בזיכרונות ובנוסטלגיה לעבר. העמדת היחיד, חייו ואושרו במרכז חווית העולם של שירתו, איננה משכיחה ממנו את חולשותיו, קוצר ימיו ומוגבלותו. העמדה החילונית שמכוחה הוא מלגלג על הממסד הדתי ומסרב לאשליות ולנחמות האלוהיות, איננה מונעת ממנו להתייחס בחיבה ובכבוד מסוים, המהול אמנם בפיכחון אירוני, אל הערכים הלשוניים והתרבותיים שמקורם באמונה הדתית או באלה הספוגים בה. כולם, גם אם בהיפוך משמעות וכחומר למשחק, מוצאים את מקומם בעולמו השירי. שירתו, עם כל הריאליזם שבה, מלאה אהבה, אמנם כואבת ועצובה, לארץ ולנופיה הגיאוגרפיים והאנושיים ובתוך האהבה הזאת נוטלת אותה ירושלים שהמשורר אינו חוסך את לעגו וזעמו ממנה, חלק בראש. הסיסמה, "עשו אהבה ולא מלחמה" שהייתה נפוצה בפי נוער בעולם המערבי בשנות השישים, יפה לרבים משירי עמיחי, אולם אין היא הופכת בהם דגל מחאה רדיקאלי, בין השאר בשל מודעותו המפוכחת של עמיחי לייחודה הפוליטי והביטחוני של הסיטואציה הישראלית, לסכנות האורבות לקיומה של ישראל, שהן בסופו של חשבון סכנות לעצם קיומו של כל יחיד ויחיד בה. העדר קיצוניות, רשעות ותוקפנות כלפי יריבים ובעלי דעות מנוגדות אולי חסרים בשירת עמיחי לאנשים דעתנים ובטוחים בעצמם הקוראים את השירה הזאת ואינם נתפסים להומור שבה, לעניות דעתי העדר זה הוא מסודות כוחה והשפעתה.

הדרך המתונה שבה הופעלו האירוניה וההומור של עמיחי, לא הקהתה את עוקצה של הביקורת הגלומה בשירתו, אבל היא הקלה על קליטתה, כמו ציפוי של מתיקות על גלולה מרה. למרות שעמיחי הציג בשירתו חמרים בעלי פוטנציאל פוליטי באורח שהיה חתרני מיסודו, ומפרספקטיבה מנוגדת לתפיסות לאומיות וחברתיות מוסכמות, הם לא עוררו זעם מיותר. הקוראים שקלטו את החתרנות הזאת בתוך מכלול התמאטיקה והפואטיקה של המשורר, הגיבו במאופק. הם לא חשו שהם צריכים להתגונן כנגד פרובוקאציות או להיאבק כנגד הצהרות מהפכניות גלויות, ולא נדרשו להתקפת נגד מן הסוג שהיה אולי מתבקש להם לו חשו שתוקפים אותם או דברים יקרים להם, תקיפה ישירה. רק תוך כדי קריאה, או אולי במחשבות שאחריה, עמדו קוראי שירת עמיחי על כך שבדרכי עקיפין שונות ומגוונות חותר המשורר תחת אמונותיהם המקובלות, או מנסח באופן מינורי ואמין את הדברים שכבר הכירו בהם באיזו שיכבה לא הגויה של תודעתם. כמו תופעות רבות שהזכרתי במהלך הדיון, אפשר לראות גם את האפקט הזה כהיבט של תכונה כללית של שירי עמיחי - הקלות המטעה, לעתים הבלתי נסבלת, של השירים, שבמיטבם חדרו לנפש בקלות רבה, והשפעתם הכבדה לעתים, ניכרת רק לאחר מכן, כהשפעה המשכרת של שמפניה המתגלה רק לאחר שהשותה כבר גמע ממנה כוסות רבות.

© כל הזכויות שמורות למחבר ולכרמל הוצאה לאור

שורת המורדים: מחקרים בספרות העברית החדשה - בועז ערפלי
The Order of Rebels Studies in Berdyczewski, Brenner, Bialik, Agnon, Tchernichovsky, Greenberg, Alterman, Natan zach and Yehuda Amichay - Boaz Arpaly