» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים באוקטובר 2010       חזור

חיי אהבה
מאת: צרויה שלו
Love Life - Zeruya Shalev

ההוצאה: כתר וידיעות ספרים - עם הספר חיי אהבה הוא סיפורו של מפגש מטלטל בין גבר לאישה, ובין אישה לעצמה. יערה פוגשת בבית הוריה גבר מסתורי, חבר נעורים של אביה. הפגישה מעוררת בה מיד סקרנות ומשיכה אל הגבר המפתיע שעתיד לשנות את מהלך חייה, לערער את יחסיה עם בעלה ולחשוף בפניה אמיתות מכאיבות על עצמה ועל עברם של הוריה. מכאן ואילך נפרשת והולכת פרשת אהבה מיוחדת במינה, בגלים של השפלה ושל עונג, על רקע מאבק עיקש בין הציפיות הרומנטיות לבין הקושי להגיע למגע אמיתי. ברשימה שערך העיתון הגרמני "דר שפיגל" נבחר הרומן לאחד מארבעים הספרים הגדולים ביותר בעשורים האחרונים. הרומן זכה בפרס נוצת הזהב (1997), תורגם לעשרות שפות והיה לרב-מכר עולמי, ואף עובד לסרט קולנוע בהפקה בינלאומית (2007).

צרויה שלו, ילידת קבוצת כנרת, היא סופרת ועורכת. נמנית עם היוצרות הבולטות בספרות העברית בעשורים האחרונים. בעלת תואר שני בלימודי מקרא מהאוניברסיטה העברית בירושלים. ספריה שתורגמו לשפות רבות היו לרבי מכר בינלאומיים וזכו לפרסים ספרותיים בארץ ובעולם, בהם פרס ראש הממשלה [1996], פרס קורין הגרמני [2002], ופרס אמפי הצרפתי [2003]. בין ספריה: מטרה נוחה לצלפים (הקיבוץ המאוחד, 1988), רקדתי עמדתי (כתר, 1993), בעל ואישה (קשת, 2000), ילד של אמא (קשת, 2001), תרה (קשת, 2005). ספרה חיי אהבה ראה אור לראשונה בהוצאת כתר בשנת 1997.

ספר זה רואה אור מחדש ב"סדרת עם הספר - פרוזה ישראלית" של ידיעות ספרים ובתמיכת בנק הפועלים המגישה את מיטב הספרים מן השורה הראשונה שראו אור בארץ, עמודי התווך של הספרות העברית המודרנית, מדור הפלמ"ח ועד שנות האלפיים. הסופרים והספרים בסדרה מייצגים קשת רחבה של תקופות, הלכי רוח ונקודות מבט, ומבטאים את עושרה ואת רבגוניותה של הספרות הנכתבת בישראל בפרט ושל החברה הישראלית בכלל. אלה הם הספרים שעיצבו ועודם מעצבים את ההוויה הישראלית, את השפה ורבדיה, את הזיכרון המשותף ואת התרבות העברית של ימינו. סדרת עם הספר - פרוזה ישראלית רואה אור לרגל 70 שנה לידיעות אחרונות.

צרויה שלו בלקסיקון הספרות העברית החדשה

חיי אהבה מאת צרויה שלו בהוצאת כתר וידיעות ספרים סדרת עם הספר, איור עטיפה: אנה ברסקי, כריכה קשה, 279 עמודים.

חיי אהבה, צרויה שלו | פרק ראשון
הוא לא אבא שלי ולא אמא שלי, אז למה הוא פותח לי את דלת ביתם, ממלא בגופו את הפתח הצר, צובט את ידית הדלת, ואני מתחילה לסגת, כנראה טעיתי בקומה, אבל השלט המעוטר מעיד בעקשנות שזה ביתם, לפחות היה ביתם, ובקול רפה אני שואלת, מה קרה להורים שלי, והוא פותח לרווחה את פיו הגדול, האפור, שום דבר לא קרה להם, יערה, השם שלי מפרפר לו בפה כמו דג ברשת, ואני מתפרצת פנימה, זרועי מתחככת בזרועו הקרירה, החלקה, חולפת על פני הסלון הריק, פותחת את הדלת הסגורה של חדר השינה שלהם.

כאילו נתפסו על חם, הם מקפיצים אלי את פניהם, ואני רואה שהיא שוכבת במיטה, הראש שלה עטוף במגבת מטבח פרחונית, וידה מחזיקה את מצחה כאילו הוא נופל, ואבא שלי יושב על קצה המיטה, כוס מים מיטלטלת בידו, נעה בקצב אחיד מצד לצד, ועל הרצפה, בין רגליו, נקוותה כבר שלולית קטנה, עצבנית. מה קרה, אני שואלת, והיא אומרת, אני לא מרגישה טוב, ואבא שלי אומר, רק לפני שתי דקות היא הרגישה מצוין, והיא רוטנת, את רואה, הוא עוד פעם לא מאמין לי. מה אמר הרופא, אני שואלת, ואבא שלי אומר, איזה רופא, היא בריאה כמו שור, הלוואי ואני הייתי בריא כמוה, ואני מתעקשת, אבל הזמנתם רופא, לא? הוא פתח לי את הדלת, לא?

מה פתאום רופא, אבא שלי צוחק, זה החבר שלי אריה אבן, את לא זוכרת את אריה? ואמא שלי אומרת, למה שתזכור אותו, היא עוד לא נולדה כשהוא עזב את הארץ, ואבא שלי מתרומם, אני אגש אליו, לא נעים להשאיר אותו לבד. נראה שהוא דווקא מסתדר לא רע, אני אומרת, כמו בעל הבית הוא מתנהג, ואמא שלי מתחילה להשתעל, העיניים שלה מאדימות, והוא דוחף לעברה בקוצר רוח את כוס המים שכבר התרוקנה כמעט והיא מחרחרת, תישאר אתי, שלמה, אני לא מרגישה טוב, אבל הוא כבר בפתח, יערה תישאר אתך, הוא אומר, דורך על השלולית השקופה, בשביל מה יש ילדים.

נרגזת היא שותה את שארית המים, ומנערת את המגבת הרטובה מעל ראשה, השיער הדליל מזדקר באניצים קיפודיים, מעוררי צער, וכשהיא מנסה להשכיב אותו על פדחתה אני חושבת על הצמה שהיתה לה, הצמה המרהיבה, שהלכה אתה לכל מקום, מלאת חיים כמו גור חתולים, ואני אומרת לה, למה קטעת אותה, זה היה כמו לקטוע רגל, היית קוטעת לעצמך רגל ככה בקלות? והיא אומרת, היא לא התאימה לי כבר, אחרי שהכול השתנה, ומזדקפת במיטה, מסתכלת בשעון בעצבנות, כמה זמן הוא מתכוון לשבת כאן, נמאס לי לבלות במיטה באמצע היום.

את באמת לא חולה, אני מופתעת, והיא מגחכת, בטח שלא, אני פשוט לא סובלת את הטיפוס הזה, ומיד אני אומרת, גם אני לא, כי מגע זרועו בזרועי צובט כמו עקיצה, ואני אפילו בודקת אם הזרוע התנפחה או האדימה, ואז אני שואלת למה.

זה סיפור ארוך, היא אומרת, אבא שלך מעריץ אותו, הם למדו יחד, לפני שלושים שנה, הוא היה החבר הכי טוב שלו, אבל אני תמיד חשבתי שאריה סתם משחק בו, מנצל אותו אפילו, לא נראה לי שהוא מסוגל בכלל להרגיש משהו. הנה, שנים לא שמענו ממנו ופתאום הוא מופיע כאן כי הוא צריך שאבא יסדר משהו לאשתו. אבל אמרת שהוא לא חי בארץ, מצאתי את עצמי מגינה עליו, אבל היא המשיכה בזעם, נכון, הם חיו בצרפת, ורק עכשיו באו ארצה, אבל כשרוצים אפשר לשמור על קשר גם משם, והפרצוף שלה התכווץ לגודל גרעין העלבון המרוכז, משולש מכוסה קמטים, כתמי זקנה, ועם זאת ילדותי, עם העיניים המצומצמות בחשד, מאובקות כמו חלונות שלא ניקו אותם שנים, שומרות על האף היפה, הישר, שהורישה גם לי, ומתחתיו נמתחות במרירות שפתיים חיוורות שהתרוקנו לאט לאט, כאילו נמצצו מבפנים.

מה הוא עשה בצרפת, שאלתי, והיא רטנה, מה שהוא עושה בכל מקום, שום דבר בעצם. אבא משוכנע שהוא היה שם באיזה שליחות ביטחונית, משהו חשאי בכיר, אבל לדעתי הוא פשוט חי על חשבון האישה העשירה שלו, סתם בן אשפתות שהתחתן עם כסף ועכשיו הוא חזר הנה להשוויץ בגינונים האירופיים שסיגל לעצמו, וראיתי שהעיניים שלה נעוצות במראה שעל הקיר מולה, מסתכלות איך יוצאות לה המילים מהפה, מלוכלכות, מורעלות, ושוב חשבתי, מי יודע מה היא מסוגלת להגיד עלי, ונעשה לי מחניק לידה ואמרתי, אני צריכה ללכת, והיא פלטה, עוד לא, מנסה להחזיק אותי אצלה כמו שניסתה להחזיק אותו, תחכי אתי עד שהוא ילך, ושאלתי, למה, והיא משכה בכתפיה בתנועה ילדותית, אני לא יודעת. ריח חריף של סיגריות צרפתיות עלה מן הסלון, ואבא שלי, שאף פעם לא הרשה שיעשנו לידו, נראה מחותל ומסולסל בעשן הכבד, מכווץ על הספה, ועל כורסתו הקבועה הרכה מתרווח האורח שלו, נינוח ושבע רצון, מתבונן בכניסתי אל החדר. אתה זוכר את יערה, אבא שלי משדל, מתחנן כמעט, והאורח אומר, אני זוכר אותה תינוקת, לא הייתי מזהה אותה, ומתרומם אלי בגמישות מפתיעה ומושיט לי את ידו היפה, עם האצבעות הכהות הארוכות, בחיוך מלגלג, תמיד את מצפה לגרוע מכול? ומסביר לאבא שלי, כשהיא ראתה אותי בדלת היא הסתכלה עלי כאילו רצחתי את שניכם והיא הבאה בתור, ואני אמרתי, נכון, והיד שלי צנחה מידו כבדה ומופתעת כמו יד של מישהו שבדיוק התעלף, כי פתאום הוא שמט אותה, לפני שהתכוננתי, והתיישב בחזרה בכורסה, העיניים האפורות הקודרות שלו מחטטות בפני, ואני מנסה להסתיר את הפנים בשיער, מתיישבת מולו ואומרת לאבא שלי, אני ממהרת, יוני מחכה לי בבית. מה שלום אמא שלך, האורח שואל, והקול שלו עמוק ומתגרה, ואני אומרת, לא כל כך טוב, ובורח לי חיוך עקום, כמו תמיד כשאני משקרת, ואבא שלי מסתכל עליו בעיניים נוצצות, את יודעת שלמדנו יחד כשהיינו צעירים, הוא אומר, יותר צעירים ממך, אפילו גרנו יחד איזה תקופה, אבל העיניים של האורח לא מתנוצצות אליו בחזרה, כאילו אותו הזיכרונות הרבה פחות מלהיבים, ואבא שלי לא מוותר, חכי רגע, הוא מזנק מהספה, אני חייב להראות לך תמונה שלנו, כמו תמיד מעורר בו העבר התרגשות עצומה, מעליבה כמעט.

מהחדר השני עולים הדי החיפושים שלו, מגירות נפתחות, ספרים ניטחים ברצפה, מחפים על השקט אצלנו, שקט מעיק, לא נעים, והאורח מדליק עוד סיגריה, לא מנסה אפילו לשוחח, מסתכל עלי במבט היהיר שלו, מתגרה ועם זאת אדיש, נוכחותו ממלאה את החדר, ואני מנסה להחזיר לו מבט זוהר אבל העיניים שלי נשארות נמוכות, לא מעיזות לטפס על הכפתורים הפתוחים של החולצה הקצרה שלו, חושפים חזה שחום וחלק, והן משוטטות למרגלותיו, על נעליו המבריקות, נלעגות כמעט, מחודדות, וביניהן שקית גדולה, שחורה, ובאותיות מוזהבות כתוב עליה, הגדה השמאלית, הלבשה פריזאית, ואני בולעת גיחוך, הגנדרנות שעולה משם מבלבלת אותי, איך היא מתיישבת עם הפנים הגסים התכליתיים שלו, והגיחוך נתקע לי בגרון ואני משתעלת נבוכה, מחפשת משהו להגיד, ובסוף אומרת, הוא בטח לא ימצא, הוא אף פעם לא מוצא כלום.

הוא לא ימצא כי התמונה אצלי, מאשר האורח בלחש, ובדיוק נשמעת חבטה ואחריה קללה, ואבא שלי נכנס לחדר בצליעה, עם המגירה שנפלה לו על הרגל, איפה היא יכולה להיות, התמונה ההיא, והאורח מסתכל עליו בלגלוג, עזוב, שלמה, מה זה חשוב, ואני מתעצבנת, למה הוא לא מגלה לו שהתמונה אצלו, ולמה אני לא מגלה, ואיך הוא ידע שאני לא אגלה, כמו זוג נוכלים אנחנו עוקבים אחרי החיפושים הנמרצים, עד שאני לא יכולה יותר ואני קמה, יוני מחכה לי בבית, אני אומרת שוב, כאילו זו סיסמה, הסיסמה שתחלץ אותי. חבל, אבא שלי מצטער, רציתי להראות לך איך היינו, והאורח אומר, היא לא צריכה את זה, גם אתה לא צריך את זה, ואני אומרת, נכון, למרות שיש לי דווקא חשק לראות את הפנים הכהים הבוטים שלו בראשיתם, ואבא שלי מלווה אותי לדלת בצליעה ולוחש, נו, היא לא באמת חולה, נכון? היא עושה את עצמה, נכון? ואני אומרת, מה פתאום, היא ממש חולה, אתה חייב להזמין רופא.

המדרגות בכניסה לבניין היו מכוסות עלים חלקלקים שכבר התחילו להרקיב, ואני דרכתי בזהירות על התסיסה החרישית שלהם, מחזיקה חזק במעקה הצונן, רק אתמול הוא להט בידיים שלי, והיום החמסין נשבר והשמים טפטפו קצת, טפטוף סתווי לא מחייב, וירדתי לכביש הראשי בשעה שהנהגים מתחילים להדליק את האורות, וכל המכוניות נראות אותו דבר, וכל האנשים נעשים דומים, והתערבבתי ביניהם, הרי את כולנו משחיר הערב הזה, את אמא שלי שכלואה בחדר השינה, ואת אבא שלי שמתעטף בצעיפי העשן של חבר נעוריו, ואת יוני שמחכה לי בבית, ממצמץ בעייפות מול המחשב, ואת שירה שגרה לא רחוק מכאן, ממש בסמטה הזאת, בעצם אני כבר מול הבניין שלה, ואני מתפתה לבדוק אם היא בבית. נדמה לי שיש לי המון מה לספר לה למרות שרק היום בצהריים דיברנו, באוניברסיטה, ואני מצלצלת בפעמון אבל אין תשובה, ובכל זאת אני מתעקשת, אולי היא במקלחת או בשירותים, ואני מנסה מסביב, דרך החצר האחורית של הבניין, נוקשת על התריסים המוגפים, עד שאני שומעת יללה ודרך חלון המטבח יוצא אלי תוליה, החתול של שירה, נמאס לו להיות לבד בבית כל היום, ואני מלטפת אותו עד שהוא מגרגר, מזקיף את זנבו האפור, והליטוף מרגיע אותי קצת, וגם אותו, והוא נשכב ליד הרגליים שלי ונדמה לי שהוא נרדם, אבל לא, הנה זנבו הזקוף מלווה אותי כשאני יוצאת מהחצר, מתקדמת בסמטה המשחירה, הפנס היחיד שעומד שם מהבהב לרגע וכבה.

תוליה, לך ממני, אני אומרת לו, תכף שירה תחזור, אבל הוא מתעקש ללוות אותי, כמו מארח מנומס מדי שמכביד על אורחו, ואני חושבת איך אבא שלי מלווה עכשיו את האורח שלו, דבק בו כמו בזיכרון מתוק, ונדמה לי שהם חוצים את הכביש מולי, אבא שלי בצעדים קצרים מהירים, איבריו העדינים נבלעים בחושך, ולצדו האורח, בצעדים פראיים, פני הברונזה שלו נחושים ותקיפים, שערו הכסוף זוהר בלילה כמו מחזיר אור, ואני רצה אליהם ובגבי יללות החתול, ואני בועטת לעברו, עוף מפה, תוליה, תחזור כבר הביתה, וחוצה את הכביש אחריהם, ופתאום חותכת אותי חריקת בלמים, חבטה קלושה ודלת מכונית נפתחת, ומישהו צועק, של מי החתול? של מי החתול? וקול אחר אומר, זה כבר לא משנה, מה זה משנה.

אני רצה משם, לא מעיזה להסתכל אחורה, רואה לפני את אבא שלי והאורח פוסעים צמודים ומחובקים, ראשו של אבי מתחכך בכתף הרחבה, אבל לא, זה לא הם, כשאני עוקפת אותם בריצה אני רואה שזה זוג, גבר ואישה לא צעירים, אבל האהבה שלהם כנראה צעירה, ואני מידרדרת במורד הסואן אל השיכון שלנו, הזיעה ניגרת ממני כמו דמו של החתול, שעוקב אחרי במורד, בקילוח תקיף, ואני יודעת שהוא יזרום ויזרום ורק ליד הדלת שלנו ייעצר.

מה קרה, חפרפּוֹר, הוא שואל, פניו חמימים, כרסו הרכה עטופה בסינור, ואני רואה את השולחן הערוך לארוחת ערב, הסכין והמזלג ממתינים בנימוס על המפית האדומה, ובמקום לשמוח אני מתעצבנת, אל תקרא לי ככה, כמה פעמים אמרתי לך שנמאס לי שאתה קורא לי ככה, והעיניים שלו נפערות בעלבון והוא אומר, אבל זה את התחלת עם השמות האלה, ואני אומרת, אז מה, אני גם הפסקתי עם זה ואתה לא, רק אתמול קראת לי ככה ליד אנשים, וכולם חשבו שאנחנו מפגרים. מה אכפת לי מה כולם חושבים, הוא ממלמל, אכפת לי מה אנחנו חושבים, ואני אומרת, מתי תקלוט שאין אנחנו, יש אני ויש אתה, וכל אחד זכאי למחשבות שלו, והוא מתעקש, אבל פעם אהבת שאני קורא לך ככה, ואני רוטנת, בסדר, אז השתניתי, למה אתה לא יכול להשתנות גם, והוא אומר, אני אשתנה בקצב שלי, את לא יכולה להכתיב לי, וחוטף בהתרסה את הצלחת שלו ומתיישב מול הטלוויזיה, ואני הסתכלתי על השולחן ששינה את הווייתו בן רגע, נעשה פתאום שולחן לאיש אחד, וחשבתי כמה עצוב לחיות לבד, איך שירה מסוגלת, ואז נזכרתי בחתול שלה, בתוליה השמנמן המפונק, רך ופרוותי כמו כרית, ואמרתי, אני לא רעבה, והלכתי לחדר שינה ונשכבתי על המיטה וחשבתי מה נעשה עכשיו בלי השמות הקטנים המתוקים שלנו, יותר הוא לא יקרא לי חפרפּוֹר ואני לא אקרא לו עכבורש, אז איך נוכל לדבר בכלל.

שמעתי את הטלפון מצלצל ואת קולו הרך משדל את השפופרת, ואז הוא נכנס לחדר ואמר, זה שירה בטלפון, ואמרתי, תגיד לה שאני ישנה, והוא אמר, אבל היא צריכה אותך, והושיט לי את השפופרת המייבבת. תוליה נעלם, היא בכתה, והשכנים אמרו שנדרס כאן חתול קודם ואני מפחדת שזה הוא, ואני לחשתי, תירגעי, זה בטח חתול אחר, תוליה אף פעם לא מתרחק מהבית, והיא בכתה, יש לי הרגשה שזה הוא, תמיד הוא מחכה לי בערב, ואני אמרתי, אבל תוליה בקושי יוצא מהבית, והיא אמרה, השארתי את החלון של המטבח פתוח, כי בבוקר עוד היה חמסין, לא חשבתי שהוא יצא, איזה סיבה היתה לו לצאת, מה היה לו רע בבית.

הוא בטח מתחת המיטה או משהו, אמרתי לה, את יודעת איך זה חתולים, הם מסתתרים ומתגלים לפי איך שנוח להם, תלכי לישון עכשיו ומחר הוא יעיר אותך בבוקר, והיא לחשה, הלוואי, ושוב התחילה לבכות, הוא היה התינוק שלי, אני אבודה בלעדיו, את חייבת לבוא לעזור לי לחפש אותו, ואני אמרתי, אבל שירה, רק עכשיו הגעתי ואין לי כוח לזוז, בואי ניתן לזה עוד יום, אבל היא התעקשה, אני חייבת למצוא אותו עכשיו, ובסוף אמרתי בסדר.

ליד הדלת הוא שאל, מה עם האוכל שהכנתי, העיניים שלו מאוכזבות מעל הפה הלועס. חתיכת עגבנייה חמקה עם המילים ונתלתה רוטטת על סנטרו, ואני אמרתי, אני צריכה לעזור לשירה לחפש את החתול שלה, והוא אמר, תמיד את מתלוננת שאני לא מכין אוכל ותמיד כשאני מכין את לא אוכלת. מה אני יכולה לעשות, התעצבנתי, אם היית אומר לה שאני ישנה לא הייתי צריכה ללכת עכשיו, תאמין לי שהייתי מעדיפה להישאר בבית, והוא המשיך ללעוס בהתמדה, כאילו את מה שאמרתי הוא לועס, הופך את המילים בפיו, בוהה אל הטלוויזיה, ואני הסתכלתי עליו לפרידה ויצאתי, תמיד כשהייתי הולכת ממנו היה נדמה לי שיותר אני לא אראה אותו, שזאת הפעם האחרונה, ודווקא כל מאות הפעמים שהתבדיתי לא ביטלו את הוודאות הזאת אלא רק הדגישו אותה, רק הגבירו את הפחד שהפעם זה יקרה.

שירה ישבה במטבח, ראשה על השולחן המלוכלך, השערות שלה מתערבבות בפירורים. כל כך פחדתי מזה, היא בכתה, ובסוף זה אפילו יותר נורא ממה שחשבתי, ואני אמרתי, חכי לפני שאת מתחילה להתאבל, בואי נחפש אותו קודם, והתחלתי לזחול בבית, מחפשת אותו מתחת למיטות, בתוך הארונות, וכמו מפגרת צעקתי, תוליה תוליה, כאילו כמה שאתאמץ יותר למצוא אותו ככה אחפה על האשמה שלי, הרי הייתי צריכה להחזיר אותו הביתה, או לפחות להרחיק אותו מהכביש, וככה זחלתי בעקשנות, תלתלים של אבק מכסים אותי כאילו התחפשתי לכבשה, מקללת את הרגע שהחלטתי לבוא אליה, למה לא הלכתי ישר הביתה, מה היה לי דחוף כל כך לספר לה, עד שכאבו לי הברכיים ואמרתי, די, בואי נחפש בחוץ.

כשיצאנו היא נצמדה אלי, הגוף הזעיר שלה נוקשה, ולחשה, תודה שאת באה אתי, אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך, המילים שלה מצמידות אלי את האשמה בנעצים חדים, והלכנו ברחובות הקטנים שליד הכביש הראשי וצעקנו, תוליה תוליה, וכל פעם שקפץ חתול מתוך פח זבל היא תפסה לי את היד במתח ואז הרפתה באכזבה, ובסוף לא היתה ברירה והתקרבנו לאט לאט אל הכביש הראשי, והיא אמרה. תבדקי את, אני לא יכולה, ואני חיפשתי בין האורות המהירים, הקרים, זוגות זוגות של עיניים מרושעות, ולא ראיתי כלום, כל כך בזריזות פונה משם הגוף הגדול, המפונק, המלא אמון, עם השפמפם הארוך שהסתיר תמיד חיוך דמיוני ועם זאת מוחשי לגמרי.

זה מראה לי כמה אני בודדה, היא אמרה כשישבנו על ספסל ליד הבניין, יש לך מזל שאת לא לבד, ואני הרגשתי אי נוחות, כמו תמיד כשזה עלה, כי היא הכירה את יוני לפני, ותמיד היה נדמה לי שהיא מאוהבת בו, והנה לקחתי לה גם אותו וגם את החתול. עכשיו כבר לא יכולתי להגיד לה בצחוק, קחי את יוני תני את החתול, כמו שהייתי אומרת לפעמים כשתוליה היה מתרפק עלי, מזכיר לי את כל החתולים שאהבתי בחיים שלי, תמיד הסתדרתי יותר טוב עם חתולים מאשר עם גברים, אבל יוני לא הסכים להחזיק חתול כי לדעתו זה אף פעם לא נגמר טוב, והנה הוא צדק, אבל מה בעצם כן נגמר טוב. מרוב מועקה היה לי קשה לנשום, ואז יצאה עם הזבל השכנה מלמעלה, ושירה שאלה אותה, אולי ראית את תוליה, והשכנה אמרה, נדמה לי שראיתי אותו לפני שעה שעתיים, הולך אחרי בחורה גבוהה עם תלתלים ארוכים, והידיים שלה שמנסות להמחיש את גובה הבחורה ואת אורך התלתלים קופאות מולי, ואני נחרדת, למה לא החלפתי בגדים, או אספתי את השיער, ושירה מסתכלת עלי והשכנה מסתכלת עלי, ואני אומרת, לא, לא אני, לא הייתי כאן היום, הייתי אצל ההורים שלי, בחיי, התעכבתי שם כי ישב אצלם מישהו עם פנים מפחידים, והשכנה אומרת, מישהי שדומה לך בכל אופן הסתובבה כאן והחתול הלך אחריה לכיוון הכביש. שמעתי שנדרס כאן חתול קודם, שירה מלמלה, והשכנה אמרה, זה כבר אני לא יודעת, ונכנסה לבניין, משאירה אותי לבד אתה, ואני אמרתי, שירה, בחיי, הייתי אומרת לך, והיא חתכה אותי בקול קר, לא משנה לי מה היה, אני רק רוצה את החתול שלי. הוא יחזור, התחננתי, תראי שעד הבוקר הוא יחזור, והיא אמרה, אני עייפה, יערה, אני רוצה לישון, ושוב הקול שלה נשבר, איך אני אשן בלעדיו, אני רגילה לישון אתו, הגרגורים שלו מרגיעים אותי, ואמרתי, אז אני אשן אתך, ואגרגר כמו חתול, והיא אמרה, די, תפסיקי, את צריכה לחזור ליוני, תמיד הקפידה להתחשב בו, מפגינה את האהבה שלה בדרכים עקיפות, ואני אמרתי, יוני יסתדר, אני אשאר אתך, אבל היא אמרה, לא, לא, ושמעתי בקולה את הספק הכבד, המעיק, אני צריכה להתמודד עם זה לבד, ולחשתי בקול קטן, עוד יש סיכוי שהוא יחזור, והיא אמרה, את יודעת שלא.

בדרך חזרה חשבתי, אני תמיד אכחיש, ואף אחד מלבדי לא יודע, ואם אכחיש מספיק זמן האמת תתקפל, תיסוג מפני השקר, ואני בעצמי כבר לא אדע מה קרה שם, וחשבתי על החרדה שתקפה אותי במדרגות החלקלקות, איך לפעמים היא מקדימה את סיבתה, וניסיתי להיזכר מה היה מאיים כל כך בפנים ההם, ולא זכרתי את הפנים רק את הפחד, וכמו תמיד ברגעים כאלה חשבתי בהקלה על יוני היקר, המתוק, הנה עכשיו נתחיל את הערב מחדש, ואני אוכל את כל מה שהוא הכין, אני לא אשאיר כלום בצלחת, אבל מבחוץ ראיתי שהבית חשוך, אפילו הטלוויזיה כבר היתה כבויה, ורק הטלפון ער, מצלצל בעקשנות, ואני הרמתי, חוששת שזו שוב שירה, אבל זאת היתה אמא שלי.

הוא עוד כאן, היא לחשה בקול נרגז, אני אומרת לך שאבא עושה לי את זה בכוונה, אני בטוחה, הוא רוצה לראות מי יישבר ראשון, אני מתה מרעב ואני כלואה כאן בגללו, ואמרתי, אז תצאי לרגע למטבח, מה הבעיה, והיא אמרה, אבל אני לא רוצה לראות אותו. אז פשוט תלכי בעיניים עצומות ולא תראי אותו, הצעתי, והיא צעקה, אבל ככה הוא יראה אותי, את לא מבינה? אני לא רוצה שהוא יראה אותי, ואני אמרתי, אל תדאגי, אמא, הוא לא יישאר אצלכם לעולם, ונכנסתי לחדר השינה החשוך. יוני שכב שם נושם בשקט בעיניים עצומות ואני שמתי לו יד על המצח ולחשתי, לילה טוב, עכבורש.

© כל הזכויות שמורות לכתר הוצאה לאור

חיי אהבה - צרויה שלו
Love Life - Zeruya Shalev