» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים בנובמבר 2010       חזור

מה שנשאר
מאת: אלי עמיר
What`s Left - Eli Amir

ההוצאה: עם עובד אדם חי את חייו ומקיים שנה אחר שנה שגרת עבודה ונישואים, עד שמזכיר לו לבו כי כל זה תלוי על בלימה. דניאל דרורי, איש עסקים מצליח, מאושפז בבית חולים לאחר התקף לב, ומשם הוא מתחיל לסקור לאחור את הדרך שעבר משכונת המצוקה שגדל בה. היכן היטיב לעשות והיכן שגה, ואילו שגיאות אולי עוד אפשר לתקן לפני שיהיה מאוחר מדי. מעל לכולן מזדקרת אהבה ישנה מן השנים שעוד היה איש צעיר, אהבה שטלטלה את כל ישותו, ושלושים שנות נישואיו, עם כל ההישגים שהשיג בהן, מתגמדות לעומתה. כשישתחרר מבית החולים לא יוכל להמשיך לחיות את חייו כקודם. זר בביתו ששינה את פניו ובעירו שהתחלפו תושביה, יצא לחפש את אהובתו הישנה בהחלטה נחושה לא להניח לה שוב להישמט מידיו.

האם יצליח בכך? ומה חוללו בו ובה כל השנים שעברו עליהם? ברומן עז רגש, סוער ומפוכח כאחד, מוליך אלי עמיר את קוראיו צעד-צעד עם גיבורו השובה לב בגעגועיו, בחולשותיו, באהבתו הגדולה שאינו מוותר עליה.

קוראיו הוותיקים של עמיר ימצאו כאן גם כמה מן הנושאים שהעסיקו אותו בעבר מוארים באור חדש, עכשווי; אחרים יגלו סופר שבצד פיכחונותיו עוד מפעם בו להט של צעירים. אלי עמיר, מבכירי הסופרים כאן, מחברם של רומנים שהיו לאבן דרך בספרות העברית, מצליח להתחדש ולהפתיע בספר שקשה להניחו מן היד.

אלי עמיר נולד בבגדאד ב-1937 ועלה לארץ בשנת 1950. נקלט במעברה ואחר כך בחברת נוער של עליית הנוער בקיבוץ משמר העמק. בוגר האוניברסיטה העברית בשפה ובספרות הערבית ובהיסטוריה של המזרח התיכון. את דרכו בשירות הציבורי החל כחניך במשרד ראש הממשלה, ומאז שימש בתפקידים בענייני עלייה, קליטה וחינוך. בין שאר תפקידיו היה יועץ לענייני ערבים במזרח ירושלים במשרד ראש הממשלה, מנכ"ל הפדרציה הספרדית ומתאם החזרת יורדים בארה"ב ומשנה למנכ"ל במשרד קליטת עלייה. משנת 1984 הוא מנכ"ל המחלקה לעליית הנוער בסוכנות היהודית, ומ-1997 מנכ"ל מוסדות עליית הנוער בסוכנות. משנת הלימודים תשמ"ז הוא נותן שיעורים באוניברסיטת בן גוריון. על פועלו בשירות החברה הישראלית זכה אלי עמיר בפרס יגאל אלון על מעשה מופת חלוצי, לשנת 1997.

ספריו "תרנגול כפרות" ו"מפריח היונים", שראו אור בהוצאת "עם עובד", זכו להצלחה גדולה. "תרנגול כפרות" הומחז והוצג בתיאטרון לילדים ולנוער, והוסרט והוצג בטלוויזיה הישראלית, וב-1998 יעלה כמחזמר בתיאטרון "הבימה". הרומן תורגם לרוסית ולאנגלית. על פועלו הספרותי זכה אלי עמיר בפרס היובל של עליית הנוער לספרות; ב-1984 בפרס לספרות יהודית, מקסיקו ב- 1985 בפרס דוד סאלא מטעם האגודה למחקר של יהודי עיראק, וב-1994 ובפרס שנת היובל של הוצאת "עם עובד" לספרות יפה. ספרים נוספים ב"עם עובד": "אהבת שאול" (1998), "יסמין" (2005). אלי עמיר הוא יו"ר קרן אברהם לדו-קיום ושוויון בין ערבים ליהודים.

אלי עמיר בלקסיקון הספרות העברית החדשה

מה שנשאר מאת אלי עמיר בהוצאת עם עובד, ספריה לעם.

מה שנשאר | פרק ראשון
קרני האור הראשונות שעלו מהמזרח הדליקו?מדורה אפרסקית רכה, וזו האירה את הבניינים הסמוכים באור זהבהב וענוג, שנשא אותי אל זריחה אחרת, בגבם של גורדי השחקים במנהטן. נסעתי אז עם ניצה, שהצטרפה אלי לישיבות העסקיות, רשמה רשימות כיועצת ואשת סוד, וידה לא משה מידי. היו לנו גם זמנים כאלה. שלשום, אחרי חצות, נפרדה ממני רגעים אחדים אחרי שהעלו אותי מחדר המיון למחלקה.

"תישן, אני לא רוצה להפריע לך," אמרה, אף שלא הפריעה לי כלל, להפך. בבוקר עברה כאן ממיטה למיטה, חייכה בנימוס וקשרה היכרות עם החולים. "תתחבר לטלוויזיה, לטלפון, תעסיק את עצמך," יעצה לי, הניחה על הארונית שלי מותחן של בתיה גור ומיהרה להסתלק.

לאן היא הולכת? מאז "האירוע" - כך קוראים לזה כאן - אני חש צינה ומצטנף במיטה. אני תלוי בה ונמנע מלבקש בקשות. בחדר המיון דיברו אתי על מחלתי ואני רוצה שהיא תהיה לידי, אבל קשה לי לומר לה כמה אני זקוק לה. אין לי איש מלבדה, והיא כל כך עסוקה בעבודתה. אני שמח כשהיא באה ולא מראֶה לה את חרדותי, לא רוצה לנצל את "האירוע" כדי להתקרב אליה. ברגע שהיא הולכת משתנה מצב רוחי ואני אפילו מכוסס ציפורניים, דבר שמעולם לא עשיתי, ובכל דרך שהיא אני מנסה להסיח את דעתי מן הפחד הנורא שהטיל עלי ההתקף.

אתמול בלילה, דקות אחדות אחרי אחת, ירד עדיקא, המכונה בונה־ירושלים, מהמיטה שלו והלך סהרורי בכיוון המיטה של שכנו.
"אדון עדיקא, זאת לא המיטה שלך," אמרתי.

"מאיפה אתה יודע?"
"כי קודם שכבת במיטה ההיא."
"ומה זה אומר?"
"שההיא שלך," עניתי.
"אהה, אז איפה המיטה שלי?"
"האמצעית," אמרתי.
"אחת, שתיים שלוש... ולמה אני לא מכיר אותה?" הוא בהה בי והתקרב למיטה שלי.
"גם המיטה הזאת לא שלך."
הוא בהה סביבו והמשיך לחפש.

"ומה שווה אדם שלא יודע איזו מיטה היא שלו?" הוא המשיך לעמוד לידי תוהה ומבולבל. אחר כך סב על עקביו והלך בצעד כבד אל מיטתו, וכשהגיע אליה נעמד משתאה בחושך.

"כן, זאת המיטה שלך," אמרתי.
"אם זאת המיטה שלי, למה אני לא רוצה לעלות עליה?"

הושטתי את ידי אל לחצן המצוקה להזעיק את האחות, ועדיקא, כאילו ניחש את כוונתי, התיישב על מיטתו, גרר את גופו מעלה ונשכב על צדו וכיסה את ראשו במגבת, וכעבור דקות אחדות כבר החל לנחור.

מה אני עושה פה, לעזאזל? שנים עבדתי בלי הפסקה, לא ידעתי שובע ורוויה, ובבת אחת התהפך הכול: נקטע המירוץ, נפסקו הפגישות התכופות, נפסקו הנסיעות לחו"ל. לא עוד תחרות על עסקאות מבטיחות, לא עוד משאים ומתנים, לא עוד מאבקי אגו - הכול מת. סביבי רק קירות לבנים ריקים, מיטות חולי, פיג'מות שידעו כביסות רבות, מדים לבנים של אחיות, ריחות של תרופות וחומרי ניקיון, וזמן למכביר להרהר בבגידת הגוף. אני פוחד עכשיו מכל מֵיחוש בחזה, מפני קוצר נשימה, אני חלש ועייף מאוד. חיי ובריאותי, שעד לא מזמן היו מובנים מאליהם, אינם מובטחים עוד. עולמי התהפך, ומי יודע אם אחזור להיות כמו שהייתי.

ממיטת חוליי נראים החיים אחרת. מכאן, מן האולם הזה במחלקת לב, אני מתגעגע אל שגרת היום־יום: לקום בבוקר, ללכת לשירותים, להתלבש, לשתות קפה, לצאת לעבודה, דברים רגילים. הייתי רוצה ללכת עכשיו ברחוב סתם ככה, לעבור על פני אישה יפה, לקלוט באקראי חיוך של ילדה שובבה, להשהות את המבט על זרי פרחים בחנות, על מזרקה בכיכר. מכאן נראה השָם פלאי ונכסף. אני פוחד לישון פן יתפרע הלב שוב ולא אקום עוד משנתי, ודי במחשבה הזאת להציף אותי זיעה ולערפל את עינַי. על המיטה אני משתדל להקשיב למתרחש בגופי, לאתר את שורש הרע.

כשתגיע שעתי לא אשאיר אחרי בן שיישא את שם משפחתי, לא בת שתקרא את אחד מבניה על שמי. אין לנו ילדים, לניצה ולי. כל השנים הטילה בי ניצה את דופי עקרותנו, טענה שזרעי פגום ושהיא פורייה, אף שהבדיקות הראו אחרת. הצעתי לה לאמץ ילד ונכשלתי גם בזה.

אפילו הבדידות שתיגזר כך על שנינו לא הרתיעה אותה. מוטב כך - אמרה - ובלבד שלא נשתעבד כל חיינו לילד שאינו שלנו. "ילד מביא אור לחיים," אמרתי.

"גם הרבה צרות," היא ענתה, וכל תחינותי לא הועילו.

רופא צעיר קצוץ שיער נכנס לחדר והתיישב מולי. הוא שאל אותי על "האירוע", ואני סיפרתי איך התחיל הכול בטיסה מתוניס ארצה. האזין ללבי במסכֵּת, האזין גם לריאותי, בדק את עורק הצוואר; אחז בידי ומדד לי את הדופק, העיף מבט בתיק הרפואי שלי, ופניו היו חפות מכל הבעה.

"אני אצטרך צנתור?" שאלתי בהיסוס.
"ד"ר מורן יחליט."

שאלתי אם הצנתור מסוכן ואם הוא הכרחי, ותשובותיו לא הרגיעו אותי. סיפרתי לו על נסיעותי העסקיות התכופות, על המתח הכרוך בכל עסקה, על הסיכונים ועל התקוות, על הדחף להצליח, על המאבקים. גם על הזלילות בארוחות העסקיות סיפרתי לו, ועל העבודה־סביב־השעון, ועל הבריאות שנהניתי ממנה כל ימי, עד לשבוע האחרון. "כל זה כבר היסטוריה," ענה בחיוך ושאל במה אני עוסק.
"אני שותף בכיר בחברת אחזקות."
לא נראה שהתרשם מכך, אבל אותי כבר העסיקו דברים אחרים.
"אמור לי בטובך, אפשר לצאת מזה?"

בנחת, כמונה פריטים ברשימת מכולת, פירט לפני את כל מה שעלי לעשות כדי לצאת מזה: להפסיק לעשן, לרדת במשקל, לעשות דיאטה, להפסיק לשתות אלכוהול, לצמצם את שעות העבודה, לנוח בצהריים, להתמסר לתחביב, לצאת לנופש, להקטין לחצים; בקיצור, לשנות את כל אורח חיי. איך אקטין לחצים? וכי אדם מזמין לעצמו לחץ? הלחץ בא מעצמו. ואיך לא ארגיש בו עם ניצה בבית הגדול, השומם - זה שקראתי לו פעם "בית החלומות" - או עם גלָאוּבַּך המטורזן בחברה. מה, אפרק את השותפות אתו? הוא ודאי מחכה לכך, ולי אין שום כוונה לתת לו את העונג הזה. עשרים שנה עברו עד שנעשיתי שותף בכיר, ולמה לוותר עכשיו? מה אעשה עם עצמי בלי העבודה הזאת, ומי אמר שבעסק חדש יקטנו הלחצים?

הרופא הצעיר הזה לא יודע וגם לא יֵדע מתי באמת נולדה מחלת הלב שלי. לא בטיסה מתוניס היא התחילה ואף לא בטיסה אל תוניס, אלא שנים רבות קודם לכן, עוד כשהייתי סטודנט. אני יודע היטב מתי התחילה: כשפגשתי את אביגיל ולא ידעתי את נפשי מרוב אושר. אחר כך באו החרדות והייסורים והגעגועים והצער, ובמשך שנים הם קדחו וקדחו בי והלב הותש.

בטיסה מתוניס התפרץ הכול. טסנו במטוס מנהלים קטן, שגלאובך, יו"ר הדירקטוריון ובעל המניות הראשי, התעקש לשכור לשימושנו. הטיסה נמשכה נצח, וככל שהתארכה כן הורעה הרגשתי: צרבת בבטן ובגרון, כאבו גם החזה והגב. כשנחתנו סוף־סוף ב"בן־גוריון" הייתי תשוש ומסמורטט, בקושי קמתי ממקומי. לא רציתי להגיע הביתה חולה וחלש, לא רציתי להזדקק לניצה. צינה עומדת בינינו כל השנים האחרונות. אני זקוק ליד חמה ולוטפת, וידה יבשה?וקרה.

במונית לירושלים ניסיתי לנמנם, אבל אחת הפניות הזכירה לי את טלטלות הטיסה ומעַי התהפכו. אילו באה ניצה לקבל את פני, הייתי מספר לה על העיר תוניס ועל שווקיה, על עתיקות קרתגו, על בית הכנסת העתיק בג'רבה, אבל היא לא באה. מזמן חדלה לבוא. פתחתי את שער העץ של הבית והיא עמדה מולי.

"דרורי!" קראה ברי"ש המתגלגלת שלה ופערה עיניים גדולות.

כשהכרנו מצא חן בעיני שהיא קוראת לי דרורי ברי"ש מתגלגלת ולא ברי"ש הגרונית האופיינית לנו הצברים. אחרי שהתחתַנּו ביקשתי שתקרא לי בשמי הפרטי, דניאל, אך היא המשיכה בשלה. לוּ קראה לי בשם חיבה, הוא היה נעשה חלק ממני, אבל ניצה בחרה לקרוא לי בשם משפחתי, שאיננו אהוב עלי כי איננו שמנו המקורי. אבא עליו השלום, צבר יליד מזכרת משה, אהב את שם משפחתו בּיבַּס, אך לא עמד בלחציה של אמא, שבאה משכונת גאולה הסמוכה למאה שערים ולא הרגישה בנוח בשם הזה.

"דרורי, אתה חיוור, אתה בסדר?"
כעסתי על שהיא מלבה את פחדי.
"מה קרה, הסתכסכת עם גלאובך?"
"זה מה שמדאיג אותך, שהסתכסכתי עם גלאובך?" מעט הדברים שרציתי לספר לה התאדו בן־רגע. נכנסתי לבית וניגשתי לבר והוצאתי בקבוק קוניאק והעמדתי אותו לצד המיטה.
"אתה מסריח מוויסקי," היא אמרה.
"אולי תניחי לי."

פניה הביעו חוסר אונים והיא פנתה לחדרה בלי לומר לילה־טוב.

מֵחושי החזה שהציקו לי במטוס וגם במונית מנמל התעופה התעצמו בבית למכבש דורסני. נשימתי קרטעה, הרגשתי מחנק. הייתי זקוק לאוויר, למשב רוח, והזיעה קלחה ממני. פחד מצמרר אחז בי והגביר את המיחושים, והכאב הכה בי גלים־גלים. כל תנועה דקרה בחזה והכאיבה לי. עצמתי עיניים, לא זעתי ולא נעתי. ניסיתי לקפוא במקומי, לא להטריד את הלב, והרגשתי שאני צונח אין אונים לתהום. למזלי שמעה ניצה את אנקותי וכהרף עין באה לחדרי. הדליקה את האור, העיפה בי מבט ומיד חשה?לטלפון.

הייתי מותש, איברי כבדו מנשוא. ידעתי שעלי להיות ערני, שאסור לי לוותר ולהתנתק, התאמצתי להאזין ולקלוט. איפה האמבולנס, למה אני לא שומע את הסירנה. שני בחורים חובשי כיפות נכנסו לחדרי, חיברו אותי מיד למכל חמצן, בדקו את לחץ הדם ואת הדופק, השכיבו אותי בזהירות על אלונקה והוציאו אותי מהבית. אורותיו האדומים של האמבולנס הבהבו לכל עבר ונטעו בי תקווה.

באמבולנס ישבה ניצה לצדי וליטפה לי את היד. שרירי לחיי רקדו. עצמתי את עיני והנחתי לעייפות לקחת אותי. האם אֶנצל? ניסיתי להרגיע את עצמי: אני חי, אני בדרך לבית חולים, יטפלו בי, אבל האימה לא סרה ממני. למה האמבולנס לא נוסע מהר? סע, סע, זעקתי בלי קול. כל טלטלה הכאיבה לי, לא הרגשתי את החמצן שהוזרם אלי, ובהלתי גברה. מחלון הנהג חדרה רוח ירושלמית קרירה, ולמגעה נראו החיים יפים מכפי שנראו אי־פעם.

מחוגי שעון הקיר שבחדר המיון הראו את השעה: אחת עשרים ושמונה דקות. התקרה הלבנה ואור הניאון העבירו צינה בכל גופי. סימנתי לניצה שתביא לי שמיכה, ועיני נעצמו מאליהן. כשהתעוררתי עמד לידי רופא מוצק, צעיר ממני בכמה שנים. נוכחותו עודדה אותי, נטעה בי ביטחון. הוא שאל מה אני מרגיש, וסיפרתי. הוא האזין ללבי ונתן הנחיות לאחות גבוהת צוואר. הורה לה לתת לי כדור למציצה מתחת ללשון ולעשות לי בדיקת א־ק־ג. סיים את הנחיותיו ומיד נעלם.

לא מזמן סיפר לי גלאובך כי בחתונת בתו, שנעדרתי ממנה בשל נסיעה אחרת, הוא שתה לחיי הזוג הטרי יותר מדי כוסיות ויסקי ופתאום הרגיש לחץ בחזה. אבי החתן נתן לו כדור למציצה מתחת ללשון, והוא המשיך להרגיש רע. אחרי הכדור הבא התעלף, ובחדר המיון הריח הרופא את ריח האלכוהול שנדף מפיו.

"אנחנו לא מחזיקים כאן שיכורים, אתה לא תעשה את הלילה אצלנו, מר גלאובך," אמר לו והזהיר אותו לבל ימצוץ כדור כזה אחרי שתייה. אדם בר מזל, גלאובך. לא לחינם נכנסתי לשותפות עמו, ומאז עשינו שנינו חיל.

רוח נעימה הסתננה מהחלון הפתוח למחצה של חדר המיון ואותתה שיש חיים בחוץ, ואני ראיתי את עצמי רץ ורץ מזרחה אל תוך הזריחה הזהובה, כפי שעשינו פעם ניצה ואני בשדות המושב שלה בצפון אחרי ליל אהבה. כן, היו לנו גם לילות כאלה. חוּברתי למוניטור נוסף, וניצה, קצרת רוח כדרכה, חזרה ושאלה את האחות מתי יחזור הרופא. "את לא רואה במה הוא עסוק?" הראתה האחות בידה על החולה שבפינה.

"החייאה," הסביר מישהו בקול רם, ואכן הובהלה לשם עגלה ועליה מכשיר שלא הכרתי וסביבו תכונה רבה של אחיות ורופאים, ושעה ארוכה עמלו כולם מאחורי הפרגוד. כשיצאה משם אחת האחיות היו פניה נפולות, ולא עבר זמן רב וגם אחד הרופאים יצא משם. האחר עוד המשיך מעבר לפרגוד במאמצי ההחייאה, אבל הדקות עברו וצליל המוניטור לא השתנה. לבסוף יצא גם הרופא האחר שמוּט ידיים ופניו אפורות. רגע נעמד במקומו ונשם נשימות עמוקות והאחיות הניחו לו. הבטתי בפניו, ובבת אחת גאה בי גל כפור והרעיד אותי על מיטתי. מלאך המוות מתהלך כאן במרחק צעדים אחדים, לוקח ולא שואל, לא מבקש רשות, לא מזהיר ולא מסביר, לא מתנצל, בא וחוטף את שללו מידי הרופאים מבין כתליו של בית חולים רב תהילה, ואין עוצר בעדו. ניסיתי לעודד את עצמי במחשבה שגם מלאך המוות זקוק מדי פעם להפסקה.

שתיים אחר חצות. אני מאזין לנחירותיו של בונה־ירושלים והופך והופך בלילה הנורא שבו התמרד הלב. בבת אחת חוזרים אלי הפחד, המחנק, הבדידות, הקול הפנימי האומר לא להיכנע. למה זה קורה לי? ומה פתאום לב? מאיפה זה בא בכלל, ומה הספקתי בחיי, ומה היה לי לומר, ומי יזכור אותי? ביני לבין עצמי לגלגתי על עצמי בחושך: הרי שלא כניצה, מעולם לא שאלתי את עצמי את השאלות הללו, האמנתי תמיד שיש לי זמן, שעוד נכונו לי עלילות, ושכל מה שהיה עד עכשיו רק מבוא היה. כאן, באולם הזה של בית החולים, התקנאתי בכל אדם בריא - במנקה, בסניטרים, בנהג האמבולנס, בכל מי שלבם לא בגד בהם. הייתי רוצה להיות בר מזל כמוהם או כמו גלאובך, שמבוגר ממני בכמה וכמה שנים ומתגאה שעד לחתונת בתו לא נזקק מעולם לרופא.

ניצה באה הבוקר בשעה מוקדמת, גררה כיסא וישבה לידי.
"על מה אתה חושב?" שאלה וקולה היה רך ונעים כלפנים.
אמרתי לה על מה.
"על החיים?" תהתה על תשובתי וגיחכה.
"בקשי מרחל שתבטל את הפגישות שלי השבוע, ושלא תספרי לגלאובך מה קרה."
שאלה מה כן מותר לספר, ועניתי:
"שאני סובל מתשישות ושאושפזתי לבדיקות."
"ואם ירצה לבקר?"
"תמצאי איזה תירוץ. רק זה חסר לי, שהממזר יֵדע שאני חולה לב."
"וזו בושה?"
"ועקרוּת זו בושה?"

היא השתתקה. הבטתי בפניה עוד רגע וביקשתי שתביא לי כמה מחברות גדולות או שתשלח אותן על ידי שליח.

מיד חזרה לעשתונותיה. "בשביל מה מחברות?"

הראיתי על המותחן שעל הארונית כאילו בכוונתי לנסות את כוחי בכתיבה כזאת, והיא לא הוּלכה שולל. רק אביגיל ראתה בי אדם שיכול להשתעשע בדברים האלה - פנטזיונר של הלב, כינתה אותי - ואילו בעיני ניצה יש רק דבר אחד שבכוחי לעשות.

"אתה רק כסף בראש שלך," אמרה גם עכשיו ונגעה בידי, מזכירה לי שוב משפט שאמרתי כשהכרנו. "אתה רוצה כוס תה?"

לפנות ערב הביאה לי שתי מחברות והניחה אותן על הארונית. "נראה אותך!"

כל חיי היו מירוץ מטורף, מעולם לא היה לי זמן לחשבון נפש. אולי פחדתי להיעצר ולהרהר, פן אגלה דברים שמוטב שלא יתגלו. עכשיו, בבית החולים, רציתי לעשות סדר בכל פיסות חיי, כקטנות כגדולות, הבנתי שהזמן דוחק. כשמלאו לי ארבעים שמחתי בגילי ובבשלות שבו, ונדמה היה לי שכל חיי עוד לפני. כשמלאו לי חמישים התעצבתי שהנה חמק לו עשור נוסף ולא שיניתי דבר באורח חיי. עכשיו, לקראת שנתי השישים, ממלאים אותי פחדים מפני בגידת?הגוף.

פרקי חיי מתהפכים בתוך עיני כקטעי סרט שמפרידים ביניהם רגעי עלטה. אני מהרהר בניצה ונזכר באחת מפגישותינו הראשונות, פגישה שלכל אורכה נערך בינינו דו־קרב נשיקות מטלטל, מצמיא. כן, היו לנו גם קרבות כאלה. בבוקר המחרת, בשעת הגילוח, זרח אור בעיני וידעתי כי ממנה הוא בא. ציפיתי שהשעות תחלופנה והערב ירד ואראה אותה שוב. סטודנטית יפה ועולצת היא היתה אז, מלאת חיוניות, ויקרו ללבי גם המצפון הפועם שלה והערכים שהביאה מן המושב שגדלה בו. היא הופיעה בחיי בדיוק בזמן, ועד מהרה התנחמתי בה על הפרֵדה המכאיבה מאביגיל. תקוות רבות תליתי אז בניצה ובעתיד המשותף שהחלטנו לבנות יחד.

לפני כשנתיים, כשחזרתי הביתה בשעת ערב מאוחרת, גיליתי שעברה לשכב בחדר הפינתי. משם חייכה אלי את החיוך ששמור אצלה בדרך כלל לניחום אבלים. היא לא אמרה מילה, ואני חשתי צביטת עלבון וחשקתי את שפתי. מה אפשר לומר כשאשתך עוקרת את עצמה מן המיטה הזוגית, כאילו נודף ממך ריח של פושט נבלות. נכנסתי למקלחת והסתכלתי על עצמי בראי הגדול ונתקפתי סחרחורת. יציבתי התערערה וחששתי שאחליק ואשבור איזו עצם. בלילה ההוא וגם בבאים אחריו תהיתי מה רע בי, במה אני דוחה אותה. אמנם גידלתי כרס ואינני עוסק עוד בספורט ואינני מטפח את הופעתי כמו בצעירותי, אבל אין אלה סיבות שבגללן נוטשים את המיטה הזוגית. כאן בבית החולים אני יכול להבין את עדיקא זה, בונה־ירושלים, שתועה בחשכה ומחפש לילה־לילה את מיטתו האבודה.

מה התכוונה לומר לי באותו לילה במעשה שעשתה, שכבר איננו זוג? שהגופים שלנו לא ירמזו עוד זה לזה על חשקיהם, לא יִגעו זה בזה, לא יתחככו, לא יתאחדו זה עם זה? אולי התכוונה להפגין כך את חוסר עניינה בי, ואולי רצתה לבדוק אם אלחם למענה. ואולי התכוונה לומר רק שהיא איננה מובנת עוד מאליה, ושאם ארצה בה עלי להתאמץ בכל פעם מחדש - וייתכן שגם אז לא תרצה בי.

היא לא תחזור למיטה הזוגית, את הדבר הזה הפגינה ברור. לא אריח עוד את ריח גופה לאחר המקלחת, את הבושם שלה לפני השינה, לא אחוש את החמימות העולה ממנה בהשכמה. לא אראה עוד את גופה העירום כשהיא פושטת מעליה את החלוק, לא נחליף זה עם זה במיטה מילים מקרבות, לא נלחש זה לזה לילה־טוב, ובלילות קרים היא לא תתכרבל בי ואני לא אחוש עוד את הבל נשימתה החם על עורפי. אולי גם לא תניח לצדי לפני השינה כוס תה חם, ומעתה תכין רק לעצמה.

עם כל הכאב, ראיתי בנטישתה גם יתרונות: מעתה אוכל לעשן במיטה סיגריה אחרונה או אפילו סיגר, מנורת הלילה שלה לא תפריע לי להירדם כשהיא פותרת לאורה תשבצים, לא אשמע את פיהוקיה, לא אתעורר בבהלה מגניחותיה, לא אראה בבקרים את שערה הפרוע ואת פניה הקמוטות. ואף על פי כן התקשיתי להשלים עם החלטתה. הצעתי שנאכל ארוחת בוקר ב"אמריקן קולוני", וקיוויתי שבפטיוֹ השקט, בין ערוגות הפרחים, ייפתח שוב לבה אלי ואבין למה החליטה מה שהחליטה.

"הם שונאי ישראל. מרגישים את זה באוויר, איך אפשר ליהנות שם מהאוכל." ובכלל - אמרה - למי יש זמן לבזבז על ארוחות בוקר בבתי מלון.

עשרים ושמונה שנים אנחנו יחד. האהבה הגדולה שהיתה לי לפני שהכרתי אותה הסתיימה בשיברון לב. אחריה ישבתי שבעה והתנזרתי מכל קִרבה, וזמן רב עבר עד שקמתי לאוורר קצת את לבי, להסתכל סביבי, לרחרח ולגשש. מצולק קמתי, ואף על פי כן חיפשתי אהבה. אשליות לא היו לי עוד, ובכל זאת לא יכולתי להיגמל מהשיקוי הממכר הזה, ובסתר לבי לא ויתרתי עליו. אחרי לפיתתה של אביגיל קיוויתי לאהבה נינוחה ומתונה, כזאת שאינה מעבירה אדם על דעתו. ובאחד הימים היא הופיעה והרגשתי שהנה מתקיים בי מה שסבתי אמרה לאבי בצעירותו: "צריך להתחתן עם אישה מתאימה, ואחר כך כבר תבוא האהבה. העיקר להקים משפחה וללדת ילדים."

אינני מדייק. הרי הוקסמתי מניצה ונשביתי בקסמה. היה בה משהו שונה מכל מה שהכרתי לפני כן, ומן ההתחלה היא תבעה גישה רצינית. "אין לי זמן לפלירטים," אמרה, וגם אני הרגשתי כך אז. חיפשתי אישה טובת מזג שעומדת בשתי רגליה על הקרקע, ולמעשה חיפשתי לעצמי שידוך מתאים כדרך אבותי ואבות אבותי. המילה "שידוך" אמנם מדיפה ריח עבש ומעלה על הדעת שדכנית ערמומית שסוגרת עסקאות עם ההורים מאחורי גבם של החתן והכלה, אבל דבר מכל זה לא קרה בינינו. היתה בינינו אהבה, היתה גם תשוקה. היו לנו שיחות נפש ארוכות שהכול נאמר בהן, ובלִבּה היתה שִמחה שובבה של ילדת מושב. לא אשכח זאת. לא מעטים חיזרו אז אחריה, קִסמה וחִנה ושכלה הטוב משכו אליה גברים, והיא, בלי התלבטויות רבות, התנתקה מהם. כך נהגה במי שקדם לי, דוקטורנט מוכשר וקצת תימהוני, שכבר דימה לשמוע את מַרש החתונה. "הוא מרחף, לא יביא פרנסה," אמרה עליו.

עבר עוד זמן עד שהתאהבתי בה, והאהבה הזאת התקיימה כמעט עשור שלם. עוד שנים עברו עד שהבנתי כי אהבתנו אינה עזה דיה לחיים שלמים, ועדיין לא בגרתי אז די הצורך להבין כי אין בעולם אהבות כאלה, וכי מיומה הראשון מתחילה כל אהבה להתכלות. מי חכם וידע לאן יישא אותו הרגש המתעתע הזה, ומתי ישנה את טעמו ויסתלק. שנה אחר שנה חזרתי ושאלתי את עצמי אם אני עדיין אוהב אותה, וכל פעם נמצאה לי איזו סיבה שדי בה לשמור על מראית עין של אהבה.

פרישתה לחדר שינה נפרד ריסקה את מראית העין הזאת. כבר זמן רב חשתי בהתרופפות: מיעטנו לאכול יחד, מיעטנו לדבר זה עם זה, וכשכבר דיברנו היו השיחות תכליתיות - מה להביא מהסופרמרקט, מה צריך לתקן בבית. לא עוד שיחות ארוכות אל תוך הלילה, לא עוד טיולי חצות על אדמה תחוחה בשדות המושב, לא עוד מסעות בעקבות פריחת השקדיות, אפילו לסרט או להצגה לא הלכנו עוד יחד. לפני שנה הצעתי ללכת ליועץ נישואין. "ומה יחדש לנו היועץ?" היא ענתה.

נטישת המיטה הזוגית ערערה אותי. התחלתי לריב אתה על כל שטות: למה היא מדליקה את כל האורות כשהיא נכנסת, למה היא לא שוטפת את הירקות והפירות לפני שהיא מאחסנת אותם במקרר, למה היא לא מבשלת. בכל ריב סערתי ורתחתי, ואילו היא שמרה על קור רוחה ולא הגיבה, וכך קוממה אותי עוד יותר. כמעט הייתי מוכן לעזוב את הבית, אבל נזכרתי בפרֵדה המרה מאביגיל והעדפתי להישאר.

לילה־לילה נאלצתי לראות את חדר השינה שלה סגור, ועבר בי גל קור. בית החלומות שלנו - כך המשכתי לקרוא לו בלבי מעידן אחר - היה לבית מלון ששני דייריו ספונים בו כל אחד בחדרו, והם מברכים זה את זה במסדרון במנוד ראש. התלבטתי אם לבקש ממנה שתחזור לחדרנו, אבל לא רציתי להשפיל את עצמי: היא שעזבה, ועליה לעשות את הדרך בחזרה. כל לילה ולילה התרחב הסדק עוד, ומי חכם וידע אם יתאחה. ואולי יש לה גבר אחר? גם המחשבה הזאת עלתה בי, ולא התמודדתי אתה. מפחיד מדי היה לעסוק בכך. במקום זה שאלתי את עצמי למה נפגעתי כל כך מעזיבתה את חדר השינה, הרי כך נוהגים זוגות רבים בני גילנו כשהמשיכה הגופנית נחלשת. נחירות, קימה תכופה בגלל הפרוסטטה ועוד הרגלים מעצבנים מרחיקים את המיטות זו מזו, ודי אז בתקווה הקטנה לשינה טובה יותר. פעם אחת, כשחזרתי מאחת מנסיעותי הראשונות לחוץ־לארץ עם גלאובך, פתחה לי את הדלת וחיבקה אותי חיבוק עז, ובעיניים בורקות משמחה אמרה: "כל לילה לבשתי את הפיג'מה שלך וישנתי בצד שלך…" בלילה ההוא, כל אותו לילה רחוק, הרגשתי שזכיתי במתנת חיי. גם כאן, בבית החולים, כשעולה בזיכרוני פגישתנו הראשונה, ריחה כניחוחו של יין טוב. זה קרה בחתונתה של חבצלת עם המרצֶה שלה. אחרי שנואשה מאחרים וגם ממני, התישה אותו בחיזוריה ומשכה אותו אל מיטתה, והוא התאהב בה עד שורשי שערותיו, ומי לא ריכל על שניהם במסדרונות האוניברסיטה. כשהתגרש מאשתו וביקש את ידה, נבהלה וסירבה לו ושברה את לבו, ורק כשהכניס אותה להיריון נפלה החלטה. בחתונה הצנועה בבית הכנסת בגבעת רם ניצלה רגע של הפוגה ומשכה אותי הצדה. אמרה שיש לה בשבילי "מישהי חמודה", וכבר התכוונה לחזור אל קהל המוזמנים אבל נעצרה במקומה. "רק אל תתרשם יותר מדי מכל הנאומים שלה על צדק סוציאלי. תשמע באוזן אחת ותוציא מהשנייה," אמרה וחזרה למרצה שלה, שקיבל את פניהם של המוזמנים. נשענתי על עמוד בירכתי הרחבה ושקעתי בהרהורים על חבצלת זו, שחיזרה גם אחרי ולא נעניתי לה. עמדתי רחוק מן ההמולה, עד שהיא התקרבה אלי שלובת זרוע עם בחורה תמירה ויפה, ששערה החלק גולש על צווארה ומבט עיניה ישיר. זאת היתה ניצה. לחיצת ידה היתה איתנה וממושכת, כאילו בלחיצה האחת רצתה לעמוד על טיבי. "רק אל תעשה לה את מה שעשית לכולן," התרתה בי חבצלת באצבע ודידתה על נעלי העקב בחזרה אל אורחיה.
"אז אני צריכה להיזהר?" שאלה ניצה ברי"ש מתגלגלת.
"לא יודע," עניתי.
"מה כן אתה יודע?"
משכתי בכתפי.
היא חייכה בסלחנות והעיפה מבט בשעון היד שלה, כתוהה אם כדאי לה לבזבז עלי זמן. "אדון־לא־יודע, יש איזה דבר שאתה כן יודע? הובי, תחומי עניין?"
שוב לא ידעתי מה לענות, אבל צחוקה היה חם ונלבב.

"יש לי," קפצתי כעבור רגע כמו תלמיד שמרים יד בכיתה, אף שעדיין לא ידעתי אז שזה יהיה המסלול שאלך בו. "לעשות כסף," אמרתי, "הרבה כסף." אין להתפלא שאמרתי זאת, כי מי שגדל במחסור כמוני מיטיב להבין מה חשיבותו של כסף.

ניצוץ ממזרי ניצת בעיניה.
"וכמה עשית?"
"עוד לא התחלתי."

שוב בחנה אותי בעיניים מחויכות, ובטבעיות גמורה הציעה לי לבוא אתה ל"בית הלל" לדיון על שוני תרבותי בחברה מתפתחת.

הלכתי לדלפק המשקאות, וכשחזרתי ובידי שתי כוסות יין אדום בחנה כל תנועה שלי במבט נוקב ובחיוך סלחני. שתינו לחיי חבצלת והמרצה שלה, שגילו כגיל אביה. בין לגימה ללגימה התברר שהן מכירות עוד מהצבא, מלשכת האלוף. שאלתי מנַין היא בארץ, ובמקום לענות התקרבה אלי ושאלה אם אינני מריח את ניחוח החציר ואת ריח התחמיץ. אחר כך שילבה את ידה בידי כמעשה זוג ותיק ונדחקה בין המברכים עד שנעמדה מול חבצלת והפרופסור שלה וחייכה אליהם.

"מזל טוב," אמרה והתנשקה עם חבצלת ולא הניחה את ידי מידה.

"דרורי, שוב עשית את זה?" נזפה בי חבצלת וביקשה שנתאפק קצת ואיימה שתהרוג אותנו אם לא נישאר לחופה. זרמנו עם המוזמנים, עלינו במדרגות לבית הכנסת ושמענו את הדרשה של הרב וגם את המעשייה המפולפלת שסיפר לזוג הטרי. בין גלי הצחוק שעברו בקהל אחזה ניצה בידי ומשכה אותי החוצה.

"מונית או אופנוע?" שאלתי, ולראשונה הביטה בי בהערכה.

בלי להסס אספה את שולי שמלתה ועלתה על האופנוע וכרכה את ידיה סביב מותני, וריחפנו כך עד "בית הלל". כשהגענו אל אולם ההרצאות התפוגגה בבת אחת עליצותה. קולה נעשה רציני, מבטה ענייני ותנועותיה מדודות. במשפטים מנוסחים היטב הסבירה לי על מה תיסוב ההרצאה, ובתוך כך בירכה במנוד ראש מכרים. העליתי גם אני על פני ארשת רצינית, והתנערתי כמוה מכל עליצות החתונה. התיישבנו בקרבת הבמה והיא הוציאה מהתיק שלה פנקס ועט, ורגע אחרי שסגרה את התיק קדרו פניה.

"יש לי רכבת בגרב! לעזאזל עם גרבי הניילון האלה!"

הנהנתי בראשי כבקי ובחנתי בעיני את שוקהּ. תהיתי אם אחרי ההרצאה נפנה כל אחד לדרכו, והיא, כאילו האזינה להרהורי לבי, חייכה אלי חיוך מקָרֵב. קיוויתי לטוב, אבל בן־רגע נשכח ממנה קיומי לצדה והיא שקעה כולה בדברי המרצה, ובזמן שניתן לשאלות קמה וערערה בתוקף על כמה מדבריו, ולא הניחה לו לנסות לסבר את האוזן בתשובות עמומות. לראשונה הבחנתי בגבנון הקטן באפה, שהוסיף לפניה כוח, וגם הוא נשא חן בעיני.

"אני פוחד פחד מוות לדבר בציבור, ואת נולדת לכך," החמאתי לה כשיצאנו.

"המורים במושב הרגילו אותנו לעשות את זה," היא ענתה, ולרגע ראיתי את עצמי יושב לצדה בכיתה, מחליף עמה פתקים בשעת השיעור מול עיני המורה. נסענו על האופנוע אל ביתה, ולפני שנפרדנו היא העבירה את אצבעותיה בשערה שנפרע ברוח וחייכה אלי. "להתראות," אמרה והפנתה את גבה והחלה לעלות במדרגות הבית הפינתי.

© כל הזכויות שמורות לעם עובד הוצאה לאור

מה שנשאר - אלי עמיר
What`s Left - Eli Amir