» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים ביוני 2010       חזור

הסערה
מאת: רומן גארי
L'orage - Romain Gary

ההוצאה: בבל רופא ואשתו שהתיישבו באי טרופי מקבלים אורח לא צפוי; גבר בודד מחכה בלוס אנג'לס לרוצח שלו; טייסי קרב מחליפים רשמים אחרי מלחמת העולם השנייה; טייסים צרפתיים באפריקה פוגשים משרת אפריקאי ששר בצרפתית; מהנדס צרפתי מצרף אליו את אשתו לנסיעת עבודה מסוכנת בג'ונגלים של הודו-סין; צעיר אמריקאי, שחיין למרחקים ארוכים, מוצא מקלט באי יווני ונקלע להתערבות גורלית. רומן גארי מציב את גיבוריו במצבים קיצוניים וברגעי אמת שבהם עליהם להגיע להכרעות גורליות על בריחה ובריחה קדימה, חירות והתאבדות. באסופה זו מקובצים סיפורים קצרים מעזבונו של רומן גארי, אחד הסופרים הצרפתיים החשובים במאה העשרים. חמישה מהסיפורים - הסערה (1935), אישה קטנה אחת (1935), גיאוגרפיה אנושית (1943), סרג'נט גנמה (1946), עשר שנים אחרי או הסיפור העתיק בעולם (1967) - זכו לפרסום בודד בכתבי עת שונים.

שניים מהסיפורים - עד כלות הנשימה (1970) והיווני (1970) – נכתבו באנגלית כטיוטות לרומנים וראו אור לראשונה במהדורה הצרפתית של אסופה זו.

רומן גארי מי שנודע גם בפסבדונים אמיל אז'אר, (1980 - 1914) טייס קרב, סופר, במאי קולנוע ודיפלומט יהודי-צרפתי ממוצא רוסי. נולד בשם רומן קַאצֶב במוסקבה, גדל בווילנה ומאוחר יותר בוורשה. מעולם לא הכיר את אביו, שהיה שחקן רוסי, וגודל בידי אמו, נינה אובצ'ינסקי (Owczinski), שחקנית יהודייה-רוסייה. בגיל 14 עבר עם אמו להתגורר בניס שבצרפת. למד משפטים בפריז, ואחר כך התגייס לחיל האוויר הצרפתי שם שירת כטייס קרב. עם הכיבוש הנאצי נאלץ כיהודי לגלות לאנגליה, שם שירת כטייס קרב בצבא צרפת החופשית, תחת פיקודו של שארל דה גול, באירופה ובצפון אפריקה. על שירותו קיבל גארי את אות לגיון הכבוד בדרגת אביר.

לאחר מכן היה דיפלומט. בין השאר שירת במשלחת צרפת לאו"ם בניו יורק, בלונדון, וב- 1956 היה קונסול צרפת בלוס אנג'לס. את כתיבתו הספרותית החל עוד בתקופת לימודיו, ואת ספרו הארוך הראשון שזכה לפרסום - "חינוך אירופאי" - כתב בעת המלחמה. לאחר שהיה לסופר מוערך בצרפת, החל לפרסם ספרים תחת שמות בדויים. לדבריו, הרגיש שהמבקרים לא טורחים לקרוא לעומק את יצירתו, בעוד שיצירה תחת שם חדש זוכה לקריאה מדוקדקת יותר. שם העט המפורסם ביותר בו השתמש הוא אמיל אז'אר, תחת שם זה פרסם ארבעה ספרים, ביניהם את כל החיים לפניו, שזכה גם לגרסה קולנועית זוכת אוסקר בבימויו של משה מזרחי ובכיכובה של סימון סיניורה והשחקנית הישראלית מיכל בת-אדם. גארי זכה בפרס גונקור לספרו שורשי השמים, וכאשר זכה בפרס גונקור כאז'אר על "כל החיים לפניו" סירב לקבלו, בעצת עורכת הדין שלו. בסך הכול פרסם 25 ספרים תחת שמו ושישה ספרים תחת שמות בדויים.

בסוף המהדורה העברית של ספרו עפיפונים מופיע כנספח "חייו ומותו של אמיל אז'אר" ובו הסברו של גארי על הסיבות שגרמו לו לבחור בשם הבדוי, וההשלכות המבדרות שהיו לכך מבחינתו. חוברת זו פורסמה לאחר מותו.

אשתו הראשונה הייתה הסופרת הבריטית, העתונאית ועורכת ווג (Vogue) לזלי בלאנץ'. הם נישאו ב- 1944 (בעת גלותו באנגליה) והתגרשו ב-1961.

ב-1962 נשא לאישה את אשתו השנייה, השחקנית האמריקאית ג'ין סיברג. הם התגוררו בלוס אנג'לס, והתגרשו ב-1970. לשניים ילד משותף, אלכסנדר דייגו גארי. לאחר התאבדותה של סיברג ב-1979 סבל גארי מדיכאון. ב-2 בדצמבר 1980 שם קץ לחייו ביריית אקדח בדירתו שבפריז. (מקור: ויקיפדיה)

מבין ספריו שתורגמו לעברית
ריקודו של ג'ינגיס כהן - תרגום אתי בנימיני, כנרת, 1998
עפיפונים - תרגום אביטל ענבר, עם עובד, 1983
הבטחה עם שחר - תרגום ש' מ' עוגן, ספרית פועלים, 1986
ליידי L - תרגום מירון אוריאל, לדורי, 1959
ליידי L - תרגום אביטל ענבר, ספרית מעריב, 1988
חינוך אירופי - תרגום אביטל ענבר, ספרית מעריב, 1986
כלב לבן - תרגום אביטל ענבר, ספרית מעריב, 1988
לאור אישה - תרגום אביטל ענבר, ספרית מעריב, 1985
עצור - כאן פג תוקף כרטיסך - תרגום מרים טבעון, מועדון קוראי מעריב, 1989
המלתחה הגדולה - תרגום מרים טבעון, ספרית מעריב, 1988
שורשי השמים - תרגום מרדכי שניאורסון, הוצאת כתר, 1988
כל החיים לפניו - תרגום אביטל ענבר, עם עובד, 1977
חרדתו של המלך סלומון - תרגום אביטל ענבר, עם עובד, 1980
חרדתו של המלך סלומון - תרגום ניר רצ`קובסקי, ידיעות ספרים, 2010

הסערה, קובץ סיפורים מאת רומן גארי בהוצאת בבל, תרגום מצרפתית: שירלי אלקלעי, עריכת תרגום: עמית רוטברד, עיצוב עטיפה: יובל סער, 142 עמודים.

מתוך הסיפור הפותח: הסערה (1935)
איזה חום! פָּרְטוֹל צנח על כיסא-הנוח הארוך, מותש, זועף, פניו נפוחים וכואבים. מול הוֶרנדה הזדקרו עצי הקוקוס, דוממים באוויר הרוטט והלוהט. וּוָמְבּוֹ, ראשו גלוי בשמש, גרף באטיות מייאשת את השביל המוביל לבונגלו. סירת התורן של טְסוּ לָאנְג, שעגנה במפרץ לא רחוק מן החוף, נעה בקושי ונראתה כאילו נסחפה אל החול. פרטול הסיר את קסדת השעם שלו, התנשם בכבדות, העביר את לשונו על שפתיו.

"וומבו!" צרח.

מיד הצטער על כך: קולו היה צרוד, חורק, וגרונו כאב נורא. וומבו עלה במדרגות הוורנדה והמתין בשקט. פרטול הושיט לו את קסדתו.

"אתה להביא את הקסדה הזאת למטבח," ציווה. "אתה לתת אותה לאישה שלי. אתה להגיד לאישה שלי למלא את הקסדה במים..."

איזה חום! פרטול מחה את הזיעה מפניו בתנועה יגעה. אפילו לא משב רוח קל אחד באוויר. הטבע נראה כמו ציור של טבע דומם.

"אתה להבין?"

הוא אחז בסיפוֹן ולחץ את הידית. הסיפון פלט חרחור ממושך: הוא היה ריק. החום נהיה בלתי-נסבל. עם זאת, הברומטר צנח מזה יומיים, באופן לגמרי לא רגיל: סערה בהחלט היתה עשויה לארוב מסביב לאי ולהתנפל עליו במפתיע. אך זו היתה תקווה קלושה בלבד. מזה יומיים סרק פרטול ללא הרף את השמים, ולא גילה ולו סימן מחשיד קל שבקלים. הוא השתרע על כיסא-הנוח, שילב זרועותיו מאחורי עורפו, עצם את עיניו. כאשר פקח אותן, ראה את אשתו עומדת לפניו. "טסו לאנג שולח אליך שוב את הבוי שלו," אמרה לו, "ומבקש שתבוא בדחיפות. הוא לא מרגיש טוב."

פרטול קילל:

"שילך לתלות את עצמו!" צעק. "הסיני הארור לא חולה יותר מאיתנו, אני אומר לך, הלן. זה האופיום שמסובב לו את הראש. הטסו לאנג הזה שלך משתמש בסם באופן ממש מוגזם!"

פרטול קם במאמץ ורטן. עמוק בתוכו לא היה לא-מרוצה מכך שעליו ללכת אל הסיני שעורר בו אהדה רבה. בכל זאת התרגז, כי היה צמא, כי נחנק.

"לאן לעזאזל נעלמה הקסדה שלי?" רטן.

הוא הבחין בה מיד, על שולחן הנצרים הקטן, ליד הסיפון הריק.

"מילאתי אותה מים, כמו שביקשת ממני." הלן דיברה לאט, באדישות. "וומבו החזיר לך אותה בזמן שישנת. אלא שעכשיו היא כבר בטח די יבשה: אתה ישן כבר שעתיים."

פרטול הידק את הקסדה בפראות על ראשו, עזב את הוורנדה ופסע בשביל.

טסו לאנג התגורר בצד האחר של המפרץ. השמש להטה בלי רחמים. פרטול התנודד ומעד על שורשי הצמחייה. הוא לא טרח לקחת את אקדחו ואת חגורת הכדורים. הוא היה אדיש לכול. סערה... כרגע, לפחות, זה היה הדבר היחיד שבו הצליח להתעניין ברצינות. בקרירות שבאוויר! הוא הרגיש חולה, באפיסת כוחות. עצי הקוקוס היו עדיין חסרי תנועה, כביכול מלאי בוז, השמים כה כחולים, כה בהירים עד ייאוש. אף לא ענן אחד באופק. הים היה שקוע בתרדמה. עצי הבמבוק נראו כמו סתם מקלות שננעצו באדמה. נכון, הברומטר צנח, אבל זה לא העיד עדיין על משהו משמעותי.

פרטול עצר, התנשם בכבדות, הסדיר את נשימתו.

הלן התבוננה בבעלה ההולך: היא ראתה אותו יורד במדרון התלול של הגבעה, ואז נעלם בבת אחת, אי שם במטע הדקלים. הם התיישבו באי לפני ארבע שנים: השמש הטרופית הרגה את הגבר שבו, ואת האהבה שבה. היא היתה עייפה מאוד והשתרעה בכיסא-הנוח שפרטול בדיוק נטש. בחזית הבקתה, וומבו העמיד פנים שהוא מתנכל לעשבים השוטים המכסים את השביל: העשבים לא היו מרובים ועם קצת רצון טוב, הוא היה יכול לנקות את השטח בתוך פחות משעה. אולם וומבו לא עבד והלן בהחלט שמה לב לכך. היא הביטה בהיסח דעת בצמרות החרוכות של עצי הקוקוס, ואחר כך בשמים. הבקתה שהיתה ממוקמת על גבעה חלשה מעט על המטע שהשתרע ממערב. מצד הסככות עלתה המולה בלתי-פוסקת וחדגונית; למרות החום, הילידים שרו ללא הפסק בזמן העבודה, מבוקר ועד ערב. הלן הסבה את ראשה לעבר הים ופתאום זינקה ממקומה: אי שם, הרחק באופק, הופיעה נקודה לבנה, אשר במהרה עטתה צורת משולש. היא קמה ממקומה, רצה לתוך הבקתה ושבה עם משקפת: ללא ספק זה יכול להיות רק מפרש. הלן הביטה בו בסקרנות. איש מעולם לא בא לאי. היא הניחה את המשקפת על שולחן הנצרים והמתינה בקוצר רוח. מקץ שעה, סירת מפרש נכנסה למפרץ ועגנה ליד סירת התורן של טסו לאנג. הלן עזבה את המרפסת וירדה אל המכלאה. "וומבו!" פקדה. "אתה לרוץ אל סירת מפרש. אתה לבקש מהרב-חובל, הוא לבוא לכאן. אתה למהר, למהר מאוד."

היא הבחינה מיד בטיפשות שבהתנהגותה: להוציא את הבקתה של טסו לאנג, הבקתה שלהם היתה היחידה באזור הזה של האי ובלתי-אפשרי שהמבקר, יהיה אשר יהיה, לא התכוון לבוא אליה.

"אתה להישאר כאן!" מיד צעקה בכעס אל הכושי שלא הבין כבר דבר. "אתה להישאר ולעבוד! אתה לא לעשות כלום, אני לדאוג לזה טוב מאוד. אני להגיד את זה לבעלי. אתה לעבוד כמו שצריך, או שאתה בחזרה לג'ונגל! אתה להבין?"

היא חשה שאינה נוהגת בהגינות והאדימה מבושה. אולם וומבו לא הבין. הוא הביט בה באמון, חייך ותלש כלאחר יד כמה עשבים שצמחו לרגליה.

פֶּש נכנס למים, גרר את הסירה והשאיר אותה על החול. הוא הרים את ראשו והבחין בבקתה. על פי המידע שאסף מן הילידים של פיג'י, זה היה מעונו של דוקטור פרטול. הוא עדיין היסס. כעת משהגיע, כעת כשהוא עומד לדעת, אומץ לבו עזב אותו והוא לא העז להתקדם עוד. הוא עמד דומם במים אשר הגיעו לקרסוליו ונתקף פתאום חשק עז לקפוץ לתוך הסירה ולברוח. פש נראה כבן ארבעים. פניו צרובי השמש, עם העפעפיים האדומים והמודלקים, כוסו בזקן עבות ושחור. הוא לא חבש קסדת שעם, דבר מוזר כשמדובר באדם לבן בסביבה הזאת, ומה שמוזר עוד יותר, הוא לא נשא כל נשק. גופו הבנוי כגוף ספורטאי הותיר רושם ברור של פראות ותוקפנות. פש התנשם בקול. עיניו הכחולות שהיו אדומות ונפוחות ננעצו בהבעה משונה בבקתה, שבה הבחין בדמות לבנה. הוא היסס רגע נוסף, החווה תנועת נסיגה... השמש צרבה את ראשו, את צווארו. החום עלה בנחשולים מהקרקע, מהים, ירד מהשמים. חורשת הדקלים טבלה בבוהק עז, צורם. לבסוף נראה היה שפש הגיע לכלל החלטה. הוא צעד באטיות לעבר השביל שראה מולו ושטיפס עד הבקתה. כשחלף על פניו, הסתתר וומבו מאחורי עץ קוקוס ושלח אליו מבט חשדני ומסוקרן. פש התקדם בכבדות, בראש מורכן ובאגרופים קפוצים. הוא דמה לחיית פרא הנערכת לקרב. פניו נטפו זיעה. כשהגיע אל המרפסת, נשא את עיניו ופתאום נרעד: אישה עמדה מולו. אישה לבנה... הראשונה שראה מזה שנים. הלן נעצה בו מבט סקרני. דאגה עזה שחרשה חריצים עמוקים בפניו של האורח, ניסתה לשווא למצוא מסתור במבטו, ושיוותה לו הבעה משונה, מבוהלת וקדחתנית. לפתע עלה על דעתה שאולי מדובר בנידון לעבודות פרך שנמלט. מושבת העונשין היתה מעט דרומה משם, מרחק שני ימי שיט מן האי. פש נראה כמחכה לדבר-מה, הוא היסס ואז פסע צעד אחד קדימה.

© כל הזכויות שמורות לבבל הוצאה לאור

הסערה - רומן גארי
L'orage - Romain Gary