» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים במאי 2010       חזור

ד"ר פרויד, ביוגרפיה
מאת: פול פריס
Dr. Freud: A life - Paul Ferris

ההוצאה: ספרי עליית הגג פול פֶריס בא מן החוץ, מלא אמפתיה - לא רק לפרויד, אלא גם לכל הדמויות המפורסמות והפחות ידועות שבסביבתו. אבל הוא גם אינו חוסך בתהיות, ויש לו רצון עז לשאול כדי להוליך את הקורא אל פתרונות של תעלומות, ולהתחקות על שורשי המהפכה הפסיכולוגית. ד"ר פרויד היא ביוגרפיה מקיפה, שופעת פרטים ואנקדוטות שנבררו בקפידה. היא מתארת את מקורותיו המשפחתיים של פרויד, את התפתחותו המקצועית, מעמדו האלילי, חיי המשפחה שלו (על התסכולים וענייני המין הלא פתורים), יחסיו עם עמיתיו, ועוד. לצד ניתוח שיטתי של התהוות מחשבתו של פרויד, פֶריס מציג פורטרט עשיר בניואנסים של אישיות רבת פנים: אדם בעל יצרים גועשים, שגדל בתרבות מדכאת יצרים ושאף בכל מאודו להבין את אותם יצרים המניעים אותו. זוהי תמונתו של גאון אחוז אובססיה, מרושע לפעמים, נדיב לפעמים, פה ושם גם שובב.

ופריס משוכנע: כמו חוקרים אחרים פורצי דרך, פרויד רתם לא אחת את העגלה לפני הסוסים כדי להסיק את המסקנות שנראו לו נכונות ברגע נתון. רבים ילמדו להכיר כאן את הסיפור של דוקטור פרויד כפי שלא הכירוהו מעולם, ורבים, אנשי מקצוע, יופתעו, ואולי גם יכעסו.

ד"ר פרויד היא ביוגרפיה שמחברה אינו מעריץ מושבע, אלא מעריץ מפוכח מאוד. הרבה נכתב על פרויד, הרבה כל כך, שיש החושבים שאין עוד מה לחדש. ולא כך. פול פריס מראה שאפשר לחדש, והרבה. עשרות שנים היתה הכתיבה על חייו של פרויד ניסיון נמרץ לגונן עליו כאילו היה קודש הקודשים. אחרים ניסו - ונכשלו? - לחדור או להציץ מבחוץ אל תוך היעד המבוצר הזה.

ביקורות מחו"ל
"מעלתה של הביוגרפיה שכתב פריס בכך שהיא נותנת לנו דיוקן מאוזן – קטעי חיים המשולבים בניתוח חריף. הקורא מקבל את העובדות, והמחבר מאפשר לו לנווט בעצמו את דרכו, להחליט לְמה להסכים ולמה להתנגד בכל מה שנוגע לדעותיו הרדיקליות של פרויד". אלן דֶה בּוּטוֹן

"פול פריס הצליח באופן נפלא... הסקירה שלו מרתקת והיא פורשת יריעה עצומה, ובה כל המרכיבים העיקריים של חיים ויצירה. לא יכולתי לחכות, רציתי להמשיך ולקרוא מהו הדבר הבא שיקרה". Daily Telegraph

"כל מי שבא לראשונה אל התחום הנקרא ’פרויד’ - טוב יעשה אם יתחיל את דרכו בספר הזה הקל לקריאה ושווה לכל נפש". Literary Review

"תמונה שלמה, אחראית, של אחד מענקי המאה הקודמת". Mail on Sunday

פול פריס, בכל ימי מחלק את זמנו ואת עיסוקיו בין לונדון ובין עירו בוויילס, הוא עיתונאי-סופר רב-הישגים. בין השאר זכה בפרסים על הביוגרפיות שכתב המשורר דילן תומאס ועל אשתו קיטלין. הוא אינו פסיכואנליטיקאי, וככל הידוע גם לא עבר פסיכואנליזה.

ד"ר פרויד, ביוגרפיה מאת פול פריס בהוצאת ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, תרגמה מאנגלית: דפנה לוי, עריכת תרגום: מולי מלצר, 586 עמודים.

ד"ר פרויד | הקדמה
לפני קצת יותר ממאה שנה עמד האיש מווינה להגיח ממרתפי הרפואה הפּסיכולוגית ולהפוך לדמות שאיזה משורר, עיתונאי, או סתם משכיל, עשוי לשמוע עליה מדי פעם אם הוא דובר גרמנית. הוא התקרב לגיל העמידה, "יהודי זקן, קצת מרופט", כפי שפעם תיאר את עצמו בלעג. ספרו פשר החלומות (1900) החל אט־אט לעורר התעניינות ציבורית. זמן רב לפני מותו (על מיטתו, בלונדון, ב־1939), כולם כבר ידעו מי הוא, או חשבו שהם יודעים.

אלה שמתעקשים להציג את פרויד כמי ש"איבחן את בעיותיה של האנושות" באופן מופתי אינם משכנעים היום יותר או פחות מן הרֶביזיוֹניסטים של השנים האחרונות, הטוענים שהוא היה שַרְלָטָן רב־תושייה, שהיטה את הראיות כפי שהיה נוח לו. בין אלה לאלה נמצאים אותם אנשים המכירים בתובנותיו של פרויד, שלעיתים בוטאו כלאחר־יד, תובנות שהאמת שבהן מובנת להם מייד, באותו אופן ששורה בשיר או משפט ברומן מבהירים מחשבה שכמעט כל אחד מאיתנו יכול לחשוב בעצמו, אבל אף פעם לא הצליח לנסח אותה.

אהדתי כמשקיף נתונה לאלה הסבורים כי פרויד הפגום מעניין יותר מן הדמות המסורתית, משום שככזה הוא אמין יותר. המלה "שַרְלָטָן" היא בוטה מדי לטעמי; "חסר רחמים" ו"פתלתל" מתקבלות יותר על הדעת, כל עוד הן מילים שנועדו לא לגרוע משיעור קומתו של פרויד, אלא דווקא להצביע על היקף המאמץ שלו להסביר את טבענו — מטרה שלדעתו הצדיקה את האמצעים. פרויד היה דמות יוצאת דופן, אף־על־פי שבעיני רבים תורת הנפש הכללית שלו נראית עתה לוקה בחסר.

טענותיה של הפּסיכוֹאַנָליזה הן פסקניות במידה כזו שמאמינים רבים אינם מסוגלים להעלות בדעתם שאפשר להטיל בהן ספק. התנועה היתה נתונה להתקפות למן ההתחלה — עוצמתן ודאי סייעה להתלכדותה, ובלי ספק עזרה לפרויד להציג את עצמו כדמות משיחית, נרדפת על אמונותיה. לפּסיכיאטרים האירופים (אלה שלא הכירו בפרויד ובפּסיכוֹאַנָליזה) היה אינטרס אישי לתקוף את היזמים השאפתניים הללו, המבקשים — כך הם חששו — לגנוב מהם את מטופליהם (שלא כמו הרופאים האמריקאים לאחר מכן, שנטו יותר להיות יזמים שאפתניים בעצמם).

עם התפשטות ה"פרוידיזם", הוא נעשה מטרה ברורה יותר ויותר למתקפות. שנים לפני מלחמת העולם הראשונה, קַרְל קְרַאוּס, מנתץ האלילים הווינאי שערך את המגזין הלפיד, עקץ את האַנָליזה במכתמים, חלקם נבזיים למדי: "אם האנושות, עם כל פגמיה הדוחים, היא אוֹרגניזם, הפּסיכואנליזה היא הצוֹאָה שלה".

בתגובה על העוֹינוּת החליטו פרויד והתנועה בכללותה שרק המאמינים מסוגלים להבין את השיטה. הסתייגות נחשבה "התנגדות", טעות שניתן לתקן רק בעזרת מנה נוספת מהדבר המותקף עצמו, הפּסיכוֹאַנָליזה: מהלך מבריק שנמצא עדיין בשימוש.

אשר לביוגרפיה, מעצורים חזקים פעלו את פעולתם, ועד שנות ה־70' של המאה הקודמת לא היה לאיש חשק לחקור מחדש היבטים שונים בחיי פרויד, שתוארו בגירסה בת שלושת הכרכים שכתב ארנסט ג'ונס עשרים שנה קודם לכן. אלה שהיו להם הזדמנויות מחקריות לחפש ראיות לסיפור אחר, בדרך כלל חָסַר להם האומץ לדמיין פרוידים אַלְטֶרְנָטיביים. הצנזורה צמחה מתוך אדיקות יתרה ועדיין לא נעלמה כליל (עוד על כך בפרק 32).

יותר הרסנית מן המגבלות שהטיל "ארכיון זיגמונד פרויד" היתה האדישות־לכאורה כלפי התיעוד ההיסטורי. אחד התחומים שמקבל עתה תשומת־לב מאוחרת הוא מידת היושר הכללי של שיטותיו של פרויד.

גם גישתו לאֶפּיזוֹדוֹת ולמקרים ידועים נבדקת מחדש, וביניהם "תורת הפיתוי", אנה אוֹ (שלא היתה מטופלת שלו) ואיש הזאבים. מקרים ידועים פחות — אֶמָה אֶקְשְטַיין האוסטרית, הַרוֹלד פְרינְק האמריקאי — מחייבים בדיקה. כך גם מיניותם של האַנָליטיקאים הראשונים, ובכללם פרויד עצמו. כמו שאמר פרופסור אדוארד טימְס בכנס בלונדון ב־1993, "ההיסטוריה של התנועה עברה דֶה־סֶקְסוּאַליזציה שיטתית", היסטוריה ש"נכתבה מבפנים בידי אלה שהיה להם אינטרס אישי לתמוך ביוקרתו של פרויד". בסך־הכל נוצרה סקרנות חדשה סביב פרויד, אך רובה התעוררה מחוץ לתנועה.

כיוון שאני עצמי לא עברתי אַנָליזה, הכישורים הפּסיכולוגיים שלי לכתיבת ביוגרפיה של פרויד מסתכמים בהתעניינות בריאה (או לא־בריאה) בזרוּיוֹת המֶנְטָליות של אנשים, כולל אלה שלי. בילדותי עלה בדעתי שבכל פעם שאני כותב את האות P של שמי הפרטי בדיוק מתחת ל־D גדולה בשורה שמעליה, ה־D מסמל מוות (Death) ומוטב להימנע מכך. לא היה קושי לפתור את הבעיה — רווח של חצי סנטימטר, וה"מוות" הובס. אבל ההתמדה העיקשת של מחשבות כפייתיות חסרות היגיון ושל טקסים פרטיים בחיינו היא תזכורת לעולם האַחֵר המוזר שנמצא איפה־שהוא שם, או בעצם כאן בפנים, עולם שהאיש מווינה הפך אותו לנחלתו. שנים רבות ראה פרויד סביבו סימנים ואותות למותו שלו, אפילו במספר טלפון ובמספר חדרו במלון. מעת לעת הוא האמין בטֶלֶפַּתְיָה. מאחורי המעמד הרם שבו זכה בסופו של דבר נותרו אי־הוודאויות הרגילות.

העבודה על ספר זה לימדה אותי על טבעו הבלתי־נדלה של הנושא. פרויד הוא מה שאתם רוצים שהוא יהיה.

© כל הזכויות שמורות לספרי עליית הגג הוצאה לאור

ד"ר פרויד, ביוגרפיה - פול פריס
Dr. Freud: A life - Paul Ferris