» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים במאי 2011       חזור

נוילנד
מאת: אשכול נבו
Neuland - Eshkol Nevo

ההוצאה: זמורה ביתן מני פלג, אלמן טרי בן שישים, סוגר להפתעת ילדיו את העסק ויוצא לטיול תרמילאים בדרום אמריקה. כעבור כמה חודשים בדרכים הוא נעלם בנסיבות לא ברורות, ובנו דורי נאלץ לצאת למסע חיפושים בעקבותיו. בקצה אחר של הגלובוס - ענבר, מפיקת רדיו צעירה, שוהה בביקור קצר אצל אמהּ בברלין. רגע לפני שהיא עולה על הטיסה בחזרה לישראל ניצת בה רעיון: לא לחזור ארצה אל העבודה שלה ואל בן הזוג שלה, ולעלות על טיסה אחרת לגמרי. מכאן ומכאן - באוויר, בים וביבשה, ובעיקר בקרוון אחד קסום - עושים גיבורי נוילנד את דרכם אל נקודת הרתיחה של הרומן, אל מקום מסקרן ומלהיב בהיסטוריה החלופית של ישראל, שממנו יחזרו שונים.

אשכול נבו שב ומפליא בבריאת דמויות המדברות אל לב הקורא כמו חברים ותיקים. הפעם הוא צולל אל תהומות הרגש של שתי משפחות ומאיר שם את מעמקיהן ואת היחסים המורכבים של ישראלים ויהודים עם אופציית הנדודים. נוילנד הוא רומן סוחף ונועז שכל גיבוריו נמצאים בתנועה, ולכולם המסע מזמן אפשרות נדירה להציץ, ולוּ לרגע, אל חיים אחרים: החיים שהיו יכולים להיות שלהם.

נוילנד נבטה בראשו של אשכול נבו לפני 11 שנה, וגם כשעבד על צימר בגבעתיים, ארבעה בתים וגעגוע ו-משאלה אחת ימינה , הוסיף נבו לפתח את נוילנד, ספר אותו הוא מגדיר "הספר שתמיד רצה לכתוב".

נוילנד מתרחש ברובו בנופיה הדרמטיים של דרום אמריקה. כדי לכתוב עליהם ארז אשכול נבו תרמיל ומחברת ויצא לתחקיר של שבועיים ביבשת. בדרום אמריקה נפגש עם מכשפים אינדיאניים, טיפס על פסגות מושלגות ודלילות חמצן, וביקר בעיירות יהודיות נשכחות שחלקן אפילו לא מופיע על המפה.

אשכול נבו (1971) יליד ירושלים. שנות ילדותו חילק בין ישראל ודטרויט (מישיגן, ארצות הברית). שימש כקצין מודיעין בצה"ל. בוגר החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת באר שבע. לומד לקראת תואר מוסמך במסלול לכתיבה ספרותית. סופר וקופירייטר במשרדי הפרסום הגדולים, מרצה לחשיבה פרסומית באקדמיה לאמנויות בצלאל ובמכללת ACC. מנחה סדנאות כתיבה.

ספריו הקודמים: צימר בגבעתיים (זמורה-ביתן, 2001), נפרדנו טראח : המדריך לנפרד המתחיל (זמורה-ביתן, 2002), ארבעה בתים וגעגוע (זמורה-ביתן, 2004), משאלה אחת ימינה (זמורה ביתן, 2007).

אשכול נבו בלקסיקון הספרות העברית החדשה

נוילנד מאת אשכול נבו בהוצאת זמורה-ביתן,
עורכת: הילה בלום, עטיפה: גדי צדר, 549 עמודים.

נוילנד, אשכול | דורי. חודש לפני כן
מזל שזה בלילה, הוא חושב על סף החדר של נטע. אם הטיסה היתה ביום היה נאלץ לתלוש אותו מהמותניים שלו בכוח. וכבר כמה פעמים קרה שנשאר בבית כי לא עמד בבכי שלו. ובפעמים אחרות, כשיצא, הילד עלה על כיסא הפלסטיק הגבוה ופתח במו ידיו את החלון שפונה לרחוב, וקרא, שכל העולם ישמע, אל תלך, אבא, אל תלך, כאילו אבא שלו עוזב את הבית לתמיד ולא רק הולך לשחק כדורסל.

לאורך כל ימי ההכנות לנסיעה קיווה דורי בכל לבו שלא יצטרך לנסוע. שברגע האחרון תתעשת אחותו צאלה, ויתעשת הגרוש שלה אבירם, ויחד ימצאו שניהם דרך לשים בצד לכמה שבועות את הכעסים והעלבונות שהצטברו ביניהם במהלך הפרידה המכוערת שלהם, וכך תוכל אחותו לנסוע בעצמה, שהרי היא תמיד היתה הילדה של אבא, והוא הילד של אמא, בחלוקה השקטה הזאת שיש במשפחות, והיא גם זו ששמרה על קשר רציף עם אבא שלהם מאז שנסע.

אבל זה לא קרה. והמזוודה שלו כבר מחכה ליד הדלת. ונהג המונית התקשר להגיד שהוא מקדים קצת כי יש פקקים בכניסה לשדה התעופה.

הוא נכנס לחדר. על הרצפה נעליו הקטנות של נטע, פיסת לגו תועה בצבע אדום ו"בוב האיש על הירח" שקרא לו לפני השינה. אחרי שסיים הם כיבו את הספר והוא נשכב לידו, גופו הארוך ליד גופו הקצר. אתה זוכר שאני נוסע מחר, הוא אמר. תהיה ביומולדת שלי? נטע שאל. אני אשתדל, הוא ענה. תבטיח לי שתהיה! נטע דרש. אני מבטיח להשתדל להיות, הוא נזהר, אם כי בינו לבינו האמין שצאלה מגזימה בדאגותיה, והמסע שלו לא יארך זמן רב. אוף, א־בא! נטע אמר, ודורי נמתח מבפנים לקראת ההתפרצות הצפויה, לקראת הרגליים הבוטשות בשמיכה, האגרופים הקטנים המכים בכרית, העיניים המציצות בין חרכי האצבעות -

אבל נטע היה כנראה יותר עייף מכועס, תודה לאל, ועצם את עיניו, ודורי ליטף לו את הקרקפת דרך השיער הדקיק, בתנועות ספירליות, אטיות. עד ששמע את הנשימות שלו מתחלפות לנשימות של שינה.

עכשיו התבונן בו שוב. כמה יפה הילד הזה. וכמה משקרת תנוחת השינה שלו. על הגב. זרועותיו פרושות לרוחב. בנדיבות. ממש אפשר לחשוב שהוא ילד שמח.

הוא מתכופף אליו, מנשק אותו על המצח - נשיקה מרפרפת, שלא להעיר. ועוד אחת על הלחי. ועוד אחת על הלחי השנייה.

לא בא לו לנסוע. לא בא לו. הוא רוצה לטמון את אפו עוד ועוד בתוך הריח שלו, ריח שמפו ללא דמעות ופיג'מה שישנו בה כבר כמה ימים אבל עדיין מריחים עליה את מרכך הכביסה וחלב חם עם כפית סוכר חום שהוא שותה לפני השינה וקמצוץ מהבושם של רוני שדבק בו כשנשקה לו לילה טוב.

הנהג מתקשר שוב. הוא כבר בחניה של הבניין. ובינתיים בירר מה הסיבה לפקקים בכניסה לשדה. מסתבר שיש התראה על פיגוע ומעכבים כל מכונית לבדיקה יסודית. אז באמת כדאי שיזדרזו. עוד דקה, דורי מבטיח.

הוא יוצא מהחדר של נטע אל האור ומוציא מהכיס את הרשימה שהכינה לו רוני בכתב היד הנאה שלה. על כל הפריטים ברשימה כבר מתח קו, לסמן לעצמו שהם ארוזים במזוודה או בתיק העלייה למטוס, ובכל זאת יש לו תחושה שמשהו חסר. הוא בודק שוב את החשודים המידיים: דרכון, כרטיס טיסה, פנקס חיסונים, משקפי שמש, ספר היסטוריה, סט תמונות של אבא שלו. אחר כך הוא ניגש לחדר השינה ומוצא שם את רוני מחופרת בתוך השמיכה שלה. רק תלתל אחד מציץ החוצה. כשישנו יחד בפעמים הראשונות, בדירה בנחלאות, פחד שתיחנק מחוסר אוויר והיה מסיר מעל פניה את השמיכה אחרי שהיתה נרדמת. עם הזמן התרגל.

הוא עוקב אחרי קווצת השיער באצבעו עד שהוא מגיע אל הראש, ואז רוני פונה לעברו ופורשת את זרועותיה ומושכת אותו אליה לחיבוק שמפתיע אותו. לאורך כל השבוע האחרון התנהגה כאילו היא משתוקקת שייסע כבר. בערבים הסתגרה בחדר העבודה בטענה ש"המיילים האלה רק מייצרים עוד ועוד עבודה!" ופעם אחת, כשניסה לגעת בה בחסות החשכה שאחרי כיבוי מנורות הקריאה, גופה נדרך ונרתע. תשמור על עצמך שם, היא אומרת לו עכשיו. עיניה עדיין עצומות, והוא תוהה אם היא באמת עושה את כל התנועות שלה מתוך נמנום או שהיא מעמידה פנים, מתחמקת מלפגוש את עיניו, כפי שעשתה לאורך כל השבוע האחרון. ואולי לאורך כל השנה האחרונה.

תשמרי על נטע, הוא אומר ומכסה אותה שוב בשמיכה וחושב, אני באמת נוסע. זה באמת קורה. אחר כך הוא מסיר מאצבעו את טבעת הנישואים ומניח אותה על השידה, כי במקום שאליו הוא טס לא הולכים עם זהב חשוף, וחוזר לסלון ומכבה את כל החשמלים, חוץ מזה של האמבטיה, שנטע זועק אם לא משאירים, ושואף בפעם האחרונה אל קרבו אוויר של בית, וחושב שוב, מה שכחתי מה שכחתי מה שכחתי, לעזאזל, ונועל את הדלת פעמיים ומשאיר את המפתח בארון החשמל, ליד הג'וק המת, ששוכב שם על הגב כבר חודשים ואף אחד לא מפנה אותו.

אוויר של לילה בא אל נחיריו, אבל מתחלף עד מהרה בריח עשן הסיגריה של נהג המונית, שמציע להכניס בשבילו את המזוודה לתא המטען. הנהג נראה לו בגיל של אבא שלו, אז הוא מכניס אותה בעצמו, ואחר כך מתיישב במושב האחורי ומניח את תיק העלייה למטוס לצדו.

אז מה, טסים? הנהג שואל.
כן, דורי מפטיר. קצר. יבש. ענייני ככל האפשר.
ביזנס או פלז'ר? הנהג ממשיך לחקור.
לא זה ולא זה, דורי מודה.

רק כשהוא רואה את הלוגו של החברה הסלולרית הוא נזכר - הנייד שלו. שִיט. זה מה ששכח. מזל שיש להם כאן סניף, הוא חושב. אבל כשהוא מתקרב, השלט שעל דלת החנות מעדכן: "בקרוב תיפתח כאן עמדת שירות". בקרוב זה לא טוב. איך יוכל ליצור קשר עם צאלה? איך יודיע לרוני שהגיע בשלום? הוא מסתכל בשעון. עוד חמישים דקות להמראה. אין לו סיכוי להספיק לחזור הביתה. מה גם שעבר את נקודת האל־חזור של ביקורת הדרכונים.

נערה חולפת על פניו עם טלפון מוצמד לאוזנה. לפתע הוא נתקף דחף קרימינלי, מהסוג שתוקף אותו לאחרונה לעתים קרובות מדי: להתנגש בנערה הזאת, כאילו במקרה, ולחטוף ממנה את המכשיר. הוא נושם ארוך ונותן לדחף לחלוף וניגש לבית הקפה של הטרמינל. בעודו ממתין בתור ניגשים אליו שני בחורים ובחורה ושואלים אם הוא מוכן לצלם אותם. מה יש לכם לצלם, הוא חושב, עוד לא עשיתם כלום, אבל מסכים, ומחכה שהם יסיימו לבחור את הפוזה - ידיים פרושות לצדדים, משל היו אווירון - וממקד את הצלב של הפוקוס על תחילת המחשוף של הבחורה, ולוחץ על הקליק, ומחזיר את המצלמה ושואל אותם לאן הם נוסעים. קיטו, אומר אחד הבחורים, עם קונקשן בברצלונה, והוא מתבונן בהם מחדש ותוהה על ההרכב הזה, שני בחורים ובחורה, הרי ברור שזה ייגמר בבכי, ואומר להם, גם אני. והם שואלים לכמה זמן הוא נוסע לדרום אמריקה, והוא אומר שהוא לא יודע, אין לו כרטיס חזור בינתיים, והבחורה מחייכת אליו, חושפת שן אחת שבורה, קטומה, ואומרת לבחור שעומד רחוק ממנה, אתה רואה, תובי, אמרתי לך, ככה צריך לנסוע, והוא אומר, אבל בגללך קנינו כרטיס חזרה, יא גנובה, והבחור השני, שעומד קרוב אליה, מסביר, נויה מתחילה תואר שני ביחסים בינלאומיים.

דורי מהנהן כמאשר, ועדיין לא מצליח לפענח את היחסים בשלישייה הזאת, וחושב לרגע על עולם שבו כולם היו חיים בשלישיות, כמה בעיות זה היה פותר, וכמה בעיות חדשות זה היה יוצר, וחושב שבעצם גם הוא חי בשלישייה, עם נטע ורוני. אם תצטרך משהו, נויה נוגעת בזרועו וקוטעת את מחשבותיו, רק תגיד. אנחנו מרושתים על כל הדברים. מלונות, טרקים, מחירים.

תודה, נתראה בטיסה, הוא אומר בטון הרבה יותר צונן ממה שהתכוון, והם נרתעים, כאילו הדף אותם בידיו, ומתרחקים לענייניהם. בזמן האחרון, הוא מצטער, זה קורה לו לא מעט: הטון שלו לא הולם את הנסיבות, וגם לא את מה שהוא מרגיש. כאילו כבר שכח איך מתנהגים בקרב אנשים שאינם תלמידיו. כאילו אבדה לו היכולת הפשוטה לנהל שיחה בגובה הלב, לגשש אחר המכנה המשותף, להתקרב.

משולחנו הוא ממשיך לעקוב אחרי השלישייה, שנכנסת ויוצאת מחנויות הדיוטי פרי בלי לקנות דבר. עליצות גדולה נמזגת לתוך התנועות שלהם, לתוך ההליכה שלהם, לעצירות שלהם, לדרך שבה נויה מעבירה מדי כמה שניות את השיער השחור והיפה שלה מצד לצד. הם מקניטים אחד את השני בלי הפסקה, משיקים כוסות גבוהות של יין אדום שקנו ומצטלמים עוד פעם אחת, ליד המזרקה.

מעל המזרקה ניצב לוח הטיסות. ליד הטיסה שלו כתוב: בזמן.

גם החברים של דורי - לשעבר, כל החברים שלו הפכו לשעבר מאז נהיו הורים - נדדו אחרי הצבא. למדו ספרדית לפני. הלכו להרצאות ב"למטייל". עבדו בכל מיני עבודות דחק כדי לממן את הכרטיס. הוא לא נסע. הצורך הכי בוער שלו כשהשתחרר לא היה לצאת לחופשה, אלא למצוא משהו שהוא טוב בו, משהו שישקם קצת את הביטחון שלו, את הזהות שלו, שהיטשטשה בשלוש השנים שבהן תיצפת על כפרים לבנוניים ברצועת הביטחון. בקמפוס בהר הצופים פגש את רוני, שקבעה, בנחרצות האופיינית לה, ש"כל הטיולים האלה הם בריחה אחת גדולה, ניסיון לדחות את החיים האמיתיים," מה שסתם את הגולל על האפשרות שיהיה תרמילאי, כי מרגע שפגש את רוני וקלע את נפשו בנפשה, לא היה יכול להיות בלעדיה בלי להרגיש בתוך זמן קצר שבולען של געגוע נפער מתחתיו. החברים שלו, מצדם, שבו מהטיולים הארוכים שלהם עם מתנות סרות טעם ועם מאגרים בלתי מתכלים של בדיחות פנימיות. שנים אחר כך היו נזכרים לפעמים באיזה דראג קווין ברזילאי שפגשו בקרנבל, או באיזה סקי־חול כושל שעשו בפרו, וגועים בצחוק. גם הוא געה איתם. הוא שמע את הסיפורים כל כך הרבה פעמים, שהרגיש כאילו היה שם בעצמו. והנה, באיחור קל של חמש־עשרה שנה, הוא באמת יהיה שם. אדוות קלות של חדוות מסע חולפות בו, ומיד, כדי לטשטש את רישומן ולהזכיר לעצמו את הסיבה האמיתית לכך שהוא בשדה התעופה, הוא מניח את הקפה, שולף מהתיק שלוש תמונות של אבא שלו ופורש אותן על השולחן.

התמונה הראשונה היא תמונת "פוטו רצח" רגילה, שצאלה אחותו מצאה זרוקה במגירת המסמכים שלו. המבט מבוהל. התאורה לא מחמיאה. הקלוז־אפ אכזרי. ובכל זאת, גם ב"פוטו רצח" אבא שלו יוצא יפה. עיניים רכות. אף פסקני. מצח חכם. נשים תמיד חייכו אל אבא שלו מאוד. בתור ילד דורי לא הבין למה, אבל כשבגר קצת והבנות בחטיבה היו מלחששות ומתקהלות סביבם ביום הורים, התחיל לקלוט שאבא שלו נראה טוב. וקיווה שמשהו מזה יעבור אליו. איכשהו. אם לא מיד, לפחות בעתיד.

התמונה השנייה נגזרה מתוך תצלום שאותר באלבום החתונה של צאלה. בתצלום המקורי רואים את צאלה, עם שזירות שיער מופרזות של כלה, לידה אבירם, מי שהיה בעלה, ומשני הצדדים שלהם אבא ואמא זורחים כמו שני ירחים, יד אחת שלהם חובקת את מי שקרוב אליהם והיד השנייה אוחזת בכוס משקה: אמא בפונץ' כתום ואבא בסודה הנצחית שלו.

מתוך התמונה המקורית נגזר ראשו של אבא שלו. וקצה קצהו של צוואר. השיער שלו, שאז עוד היו בו איים לא לבנים, מתערבל לכרבולת ענקית שיוצאת מהפריים. פיקת הגרגרת בצוואר בולטת כמו אצל כל הגברים במשפחה (בלעתָ כפית, דורי, או שאתה סתם שמח לראות אותי? שאלה אותו פעם רוני, כשהתקרב לקראתה בקפיטריה של רחל).

התמונה השלישית ישנה מכדי שבאמת תהיה לעזר, ובכל זאת לקח אותה. זו התמונה היחידה - מכל האלבומים - שרק הוא ואבא שלו מופיעים בה. צאלה כבר היתה בצבא, כנראה. אמא שלו צילמה, כרגיל. והם, שניהם, עומדים על מחליקי הסקי שלהם בחרמון, חבושים בכובעי צמר. של אבא שלו שחור, שלו לבן. קומתם כמעט זהה. אולי הוא אפילו קצת יותר גבוה מאבא שלו, אם כי הוא בטח לא מרגיש ככה, כי הוא רק בן חמש־עשרה, והגובה שלו חדש לו.

קר. אפשר לראות שקר לפי המעילים שלהם, שרכוסים ממש עד הקצה. אפילו מגע התמונה הזאת, נדמה לדורי, קר משל האחרות. ובכל זאת, למרות שקר כל כך, הם לא מתחבקים בתמונה, רק עומדים זה לצד זה. הם אף פעם לא התחבקו ממש. לא עד הסוף. אפילו כשדורי היה חוזר מלבנון, אפילו בהלוויה של אמא, החיבוקים שלהם היו תמיד נמנעים כאלה - אביו טופח קלות על גבו ביד אחת, וביד השנייה כבר הודף אותו מעליו. כשאפגוש אותו הפעם, דורי מבטיח לעצמו עכשיו, אפול על צווארו, אהדק אותו אלי, ולא תהיה לו ברירה אלא להחזיר לי חיבוק. יש עוד עשרות תמונות של אבא שלו, במזוודה, שמורות היטב. אלפרדו, איש הקשר בקיטו, הסתייג ואמר שהוא לא מאמין בתמונות, רק באינפורמציה, אבל אפשר להביא כמה, ג'אסט אין קייס. אז בשבת האחרונה צאלה והוא הורידו את האלבומים מהמדפים, ועברו עליהם ושלפו מהניילונים הנצמדים את הזיכרון עם התמונה. הנה הטיול לנחל יהודייה, כשאמא נקעה את הרגל ואבא נשא אותה על כפיים עד למכונית. הנה הביקור בלונה פארק, שבו הוא גילה לראשונה שאבא שלו לא כול־יכול, יש לו מחלת ים שמונעת ממנו לעלות לרכבת ההרים. הנה הבית במבשרת, שאבא בנה במשך עשר שנים והם לא גרו בו בסוף כי אמא לא רצתה. תסתכל, הצביעה צאלה על אביו שעמד עם קסדה של בנאים ליד הפיגומים. כאן הוא בגילך. אתה קולט כמה הוא דומה לך? מה פתאום, צֵל, הוא הכחיש, הוא לא דומה לאף אחד מאיתנו. אולי קצת לאבירם. רשע, השליכה לעברו מבט, למרות שידעה שהוא צודק. הדמיון החיצוני בין אבירם לאביה היה כל כך בולט, שבפעם הראשונה שאבירם הגיע אליהם לארוחת ערב דורי התאפק לא לצחוק. צאלה החזירה את אלבום בר המצווה לערימה. מצטער, הוא מיהר להתנצל. לא התכוונתי לזרות לך מלח על האבירם. והיא אמרה, זה לא בגללו... אני פשוט... דואגת לאבא.

אני מזכיר לך שזה אבא שלנו, צֵל, דורי אמר. הוא שרד את הקרב הכי קשה ביום כיפור. מה זה דרום אמריקה בשבילו?

בדיוק בגלל זה אני מודאגת, צאלה התעקשה. כל העניין הזה פשוט לא מתאים לו. הוא שולח עכשיו את ידו לכיס האחורי כדי לשלוף משם את הטלפון ולכתוב הודעה קצרה ואופטימית לאחותו - הכיס האחורי ריק. לא נורא, הוא מבטיח לעצמו. בקונקשן בברצלונה אמצא עמדת אינטרנט ואכתוב לה. בואי נעשה עסק, הוא מנסח בראשו את המייל. אני אמצא את אבא ואת תמצאי אהבה חדשה. למה? כי מגיע לך. נכון, תמיד גנבת לי את הצעצועים כשהיינו קטנים, ויש לך מה להגיד על כל דבר, אבל את נורא אמיצה בעיני, שככה קמת והלכת מאבירם, ואת אמא מופלאה לילדים שלך. כן, מופלאה. אז מגיע לך רק טוב. ובקשר לאבא, אל תדאגי. כלומר, תדאגי. אי אפשר שלא. אבל אני מבטיח לך להפוך כל אבן, כאילו שהייתי את.

"נוסעי טיסה שתיים חמש שש לברצלונה מתבקשים לגשת לשער העלייה למטוס" - הכרוז קוטע את מחשבותיו, והוא מכניס את התמונות בחזרה לתיק. ורוכס את האבזם. וקם. והולך.

האוזניות האלה שמחלקים במטוסים - הוא שוב מנסה לסדר אותן על האוזניים, שיכאיבו פחות, ונזכר ש"לפני השקיעה" הוצג בקולנוע סמדר לפני כמה חודשים והוא שאל את רוני, רוצה ללכת? והיא אמרה שהיא לא בטוחה שיש לה כוח לכל הפטפטת הרומנטית הזאת. את זוכרת איפה...? הוא ניסה להפיח להבה בגחליה. בטח שאני זוכרת איפה ראינו את "לפני הזריחה", היא ענתה בלאות של אחרי יום קרב בעבודה, בקולנוע הזה, נו, ליד הטיילת בתל אביב, אחרי שזרקת אותי. לא זרקתי אותך, הוא מילא את תפקידו בדיאלוג המוכר, רק רציתי פסק זמן של כמה ימים.

יומיים, ליתר דיוק. קצת פחות מארבעים ושמונה שעות בלעדיה הספיקו לו כדי להישבר, למרות שאף אחת מהסיבות שבגללן ביקש את הפסק זמן הזה, אף אחת מנבואות הלב הרעות, לא נפתרה. הוא עדיין היה מוטרד מתולדות האהבה שלה - מגיל שש־עשרה לא היתה לבד, בעצם, וגם כשפגשה אותו בפעם הראשונה, בסדנת התיפוף של שלמה בר, היה לה חבר, והם אפילו גרו יחד, מה שלא הפריע לה לחתוך ממנו בדם קר, בפתק על המקרר, ברגע שהחליטה שהיא רוצה את דורי. הפחידה אותו הצינה הזאת שהיתה בה לפעמים. המהירות שבה מאסה בנושאי שיחה. או באנשים. היעילות שבה התקדמה לעבר המטרות שלה, שגם הן לא היו כולן לרוחו. לא היתה ביניהם הרמוניה, במובן השקט של המילה. כבר אז. הם התווכחו לא מעט. הרבה יותר מההורים שלו, למשל. וברוב הוויכוחים היא ניצחה. וכשהיו הולכים יחד ברחוב היא היתה פותחת עליו פער עם הצעדים הקטנים והמהירים שלה, והוא היה צריך לבקש ממנה שתאט. יום אחד היא פשוט לא תסכים, היתה חולפת בו מחשבה, יום אחד היא תמשיך ללכת ואני אשאר מאחור. ולפעמים, תוך כדי שהיו שוכבים, היה נתקף תחושה שזאת הפעם האחרונה. שאחרי שתגמור היא תקום ותלך ממנו. אז כדי למנוע את זה הוא קם והלך בעצמו. אמר לה שהוא צריך "לחשוב", אבל עד מהרה טבעו מחשבותיו בביצה מבעבעת של כמיהה, ושל פחד שהלך ותפח לאימה, שהוא עלול לאבד אותה, את האישה הראשונה שנתן לה לגעת בגלעין הבדידות המר, האישה הראשונה שהיה יכול לספר לה שבחלומות שלו מופיעים דרך קבע קיסינג'ר ודה גול בלי לפחד שתצחק לו, האישה הראשונה שהשכל החריף שלה והדרך שבה חשבה חירמנו אותו, האישה הראשונה שאמרה לו, הגוף שלך כמו פסל יווני, ואמרה: אני יכולה להיות חזקה מול העולם רק אם אני יודעת שיש מקום שבו מותר לי להיות חלשה, האישה הראשונה שהוא נתן לעצמו לסמוך עליה לגמרי, להישען עליה, להתמכר אליה -

אז אחרי יומיים של קריז הוא התקשר ואמר: בואי נלך לסרט. והיא שאלה, זה אומר שסיימת לחשוב? והוא אמר, נראה לי שכן, והיא חיכתה לו בטיילת, לבושה בחצאית הירוקה שהיא ידעה שהוא לא יכול לעמוד בפניה, והם התמזמזו והתחככו על החול, עם בגדים, כמו זוג תיכוניסטים (באיזו קלות היא היתה גומרת אז), ואחר כך הלכו לראות את "לפני הזריחה" יחד, ושילבו אצבעות בחושך, כמי שכורתים ברית עולם, ומגע האצבעות שלה, עדיין קצת חששני, העביר בו צמרמורת שהעפילה עד קצה הקודקוד שלו, והוא חשב, במילא אף פעם אי אפשר לדעת מה יהיה, ובכל החלטה יש ניצוץ של הימור, וקרב לאוזנה ואמר, אני כל כך אוהב אותך, רוני, אין לך מושג. והיא שלחה יד אל בין רגליו וקירבה את פיה לאוזנו ושרה בקול צרוד, בלחן עממי, אתה קרוע עלי, אתה לא יכול בלעדי, אתה קרוע עלי, אתה לא יכול בלעדי -

ומאז ועד הבוקר - עשר שנים תמימות - באמת לא נפרד ממנה מיוזמתו ליותר מיממה. גם על אִיתן הוק וג'ולי דלפי חלפו עשר שנים בין שני הסרטים, ואותות הזמן ניכרים בהם. לאִיתן הוק - ג'סי קוראים לו בסרט - יש קמטים מסביב לעיניים כשהוא צוחק. וג'ולי דלפי נראית עצובה יותר וחיוורת יותר. או שכבר אז היתה חיוורת? הם יוצאים מחנות הספרים, הם נכנסים לבית קפה, הם יוצאים מבית הקפה, הם הולכים ברחובות פריז, ולאט־לאט, פצע אחרי פצע, נחשפות בפני דורי עשר השנים שמפרידות בין שני הסרטים, בין הלילה הראשון שלהם, זרוּעַ ההבטחות, לפני הזריחה, לבין מה שניתן אולי להציל מאותן הבטחות, לפני השקיעה - התמונה קופאת לפתע, וקולו של הקברניט מודיע שהמטוס נקלע לכיס אוויר וכל הנוסעים מתבקשים לחזור למקומותיהם. הדיילות משדלות את העומדים במעבר לשבת ולחגור חגורות בטיחות, כאילו חגורות בטיחות יעזרו למישהו אם המטוס יסתחרר לתוך האוקיינוס.

אולי זה מה שקרה לאבא? בוקעת בדורי השערה. אולי איזה מטוס קל שלקח כדי לא להיטלטל באוטובוסים התרסק, והוא צנח עם הדוקטור גב שלו למטה, למטה, ספלאש, אל מותו. תמונה חדה עולה בו: אבא שלו שרוע על קרקעית הים, עיניו פעורות כמו פה של דג, לידו הדוקטור גב האפור הנצחי שלו, והוא, דורי, צולל בראש משלחת בלוני חמצן, מפלס את דרכו בין דגיגים ואלמוגים עד שהוא מגיע אליו ומחבק אותו באמת, בפעם הראשונה. והאחרונה. דוקטור גב צף במים או טובע? צצה בו שאלה שולית ושולה אותו ממצולות הדמיון. הרעידות של המטוס שוככות, והאישה שלידו סוגרת את ספרון התהילים. אלפרדו אמר שהוא עשה בדיקה ראשונית בכל בתי החולים ובכל החברות שמפעילות מטוסים קלים, והשם של אבא שלו לא מופיע בשום מקום. אבל יש גם אפשרות שהוא טס במטוס פרטי של חאפרים שאין לו תיעוד ונפל, נכון? דורי הקשה. יוּ אַר רַייט, מיסטר דורררי, אלפרדו משך את הרֵיש, אבל אני כבר עשרים שנה במקצוע הזה. למדתי להקשיב לתחושות הבטן שלי. ותחושות הבטן שלי אומרות שאבא שלך חי. המייל האחרון שצאלה קיבלה מאבא שלהם היה לפני חודשיים, מאקוודור. הוא כתב שם שהוא הולך לנתק קשר לשבועיים־שלושה ושלא תדאג לו. לפני כן היו ביניהם כמה שיחות טלפון שצאלה תיארה כ"מוזרות". באחת מהן הוא נזף בה שכל דרך החיים שלה לא נכונה. שהיא לא באמת רוצה להיות מאושרת. כשהתחילה להתווכח איתו, קטע אותה ואמר לה שיש דברים שהיא לא תבין עד שהיא לא תצא למסע אמיתי. ובשיחה אחרת מסר לה ולדורי דרישת שלום מאמא. הוא פגש אותה כאן.

זה היה יכול להיות בסדר, אילולא אמא שלהם מתה שנה קודם לכן. ואילולא הדובר היה אבא שלהם. מני פלג. גיבור המלחמה. השקול. המאוזן. אחד היועצים האסטרטגיים המצליחים בארץ למצבי משבר עסקיים. בחברת הביטוח סירבו להתרגש. לא מדובר באיזה ילדון, אמר האחראי. חכו עוד שבועיים־שלושה לפני שאתם נכנסים להיסטריה. הוא לא עשה פוליסת חילוץ, אז אם אתם מפעילים אותנו, העלויות יהיו על חשבונכם. וחוץ מזה - הבהירו להם - קחו בחשבון שברגע שאתם מתניעים את התהליך, אי אפשר לשמור דבר כזה בסוד. זאת מדינה קטנה. אבא שלכם הוא איש מוכר בתחום שלו. ואתם צריכים לחשוב טוב־טוב אם הוא היה רוצה חשיפה מהסוג הזה. יכול להיות שבתוך יומיים תמצאו אותו עושה בטן־גב באיזה חוף בפרו, אבל את הנזק התקשורתי כבר לא תוכלו לתקן. אני מרגישה שהוא בסכנה, צאלה אמרה לדורי

. אני מרגישה את זה בגוף שלי. הוא אמר שהוא לא יהיה איתנו בקשר שבועיים־שלושה, לא חודשיים. ואבא תמיד מדייק בדברים האלה. סע אליו, אמרה לו רוני בלי להרים את עיניה מהלפטופ שלה, זה הפתרון היחיד. צאלה באמת לא יכולה לנסוע, בגלל הילדים. ובמילא אתה אף פעם לא יודע מה לעשות עם עצמך בימים הראשונים של החופש. חוץ מזה, הרי לא תוכלו לסלוח לעצמכם אם בסוף יסתבר שהוא באמת היה בצרה. איזה צרה? הוא כמעט צעק. גם את נהיית לי היסטרית כמו צאלה? גם את התחלת "להרגיש דברים בגוף שלך"?

האמת - רוני כופפה מעט את מסך הלפטופ כדי שתוכל להישיר אליו את מבטה - אני חושבת שהכול בסדר איתו ושהוא פשוט נהנה מהטיול שלו. אבל מה כבר יקרה אם תאתר אותו שם אחרי יומיים ותטיילו קצת יחד? אולי... זו תהיה הזדמנות בשבילכם... להתקרב? הרי רק בשבוע שעבר אמרת לפסיכולוגית שהקשר ביניכם מפוספס.

זה לא מה שאמרתי. אמרתי שמעציב אותי שהשלמתי עם זה שהקשר בינינו כזה.

נו, אז אולי אתה לא צריך להשלים עם זה.

לא יודע. ומה עם נטע? הוא נחרד. הרי נשבע, כשעירסל אותו בזרועותיו בחדר הלידה, להיות בשבילו אבא איתן. לא אבא אַכזָב.

נטע יהיה בסדר, רוני ענתה. יש לו אמא, אתה יודע. מה שכן - היא החזירה את מבטה למחשב - אתה חייב איש קשר מקומי. מישהו שזאת המומחיות שלו. אתה לא יכול פשוט לנחות בשדה התעופה באקוודור, אָאוּט אוֹף דה בְּלוּ. אפילו ספרדית אתה לא יודע. בוא, תסתכל, מצאתי לך כמה אופציות.

אופציות?... מה?... מתי הספקת? איפה?

בגוגל, דורי, נו. שב לידי רגע.

לא מחפש. מוצא. זאת היתה הכותרת באתר של אלפרדו, שהיה ללא ספק המרשים מכל האתרים שרוני הציגה בפניו. מתחת לכותרת היתה תמונה: גבר נמוך, מבוגר, מעט מקריח, מעט מכריס, בחליפה גדולה ממידותיו. הוא לא נראה נועז במיוחד, לא צ'ה גווארה, לא סימון בוליבאר, אבל במבט שלו היה משהו פרוץ, כמעט פראי. הראש שלו נטה מעט קדימה, כשור העומד לנעוץ את קרניו בבד האדום, ובחולצה שלו הכפתורים העליונים היו פתוחים לרווחה. לצד התצלום הראשי היה אפשר לצפות בעוד תצלומים שבהם תועד מתחבק עם מחולצים שלו. שם כבר היה לבוש אחרת, טבעי יותר: משקפי שמש גדולים, שהזכירו את המשקפיים של הטרוריסט הנודע קרלוס, מכנסי כיסים, חולצה קטועת שרוולים חושפת כתפיים עזות. וגם חיוך הפציע בפניו בתצלומים האלה: פגיע להפתיע.

בין מכתבי התודה וקטעי העיתונות שגדשו את האתר היה גם קטע מכתבה שעשו עליו פעם ב"רואים עולם". "עשרים אחוז מהלקוחות שלי הם ישראלים," אמר שם, בעוד ידו מלטפת את שערות חזהו מבעד למפתח החולצה. "לפעמים יש לי הרגשה שאתם שם באיסראל ממש רוצים ללכת לאיבוד."

בן שמחפש את אבא שלו עוד לא היה לי, הוא סיפר לדורי באחת משיחות הטלפון שהתקיימו ביניהם לפני הנסיעה. היו לי אמא שמחפשת בת. אח שמחפש אחות. בעל שמחפש אישה. אישה שמחפשת בעל. אבל כמוך עוד לא היה לי.

מה אכפת לי מי היה לך ומי לא? דורי חשב. אבל נזהר במילותיו, כי הבין מהאתר שאלפרדו מוצף בקשות מכל העולם ומסכים לקחת לטיפולו רק את אלה שהוא מוצא בהן עניין אישי.

המטוס מפסיק לגמרי לרעוד עכשיו והציור המואר של החגורות כבה. המסך שמולו מחדש את פעילותו, אבל במקום ההמשך של "לפני השקיעה" משודר פרק של "נשואים פלוס". הוא קורא לדיילת ומעיר את תשומת לבה לכך שהסרט הופסק באמצע. היא אומרת שהיא תבדוק ותחזור אליו, אבל לא חוזרת, גם לא כעבור עשר דקות. חבל שרוני לא פה, הוא חושב. היא היתה יודעת לבקש מהדיילת להחזיר את הסרט בצורה שלא היתה מותירה לה ברירה. הוא קם ממקומו כדי לגבש קואליציה רחבה למחאה שלו ומגלה שרוב נוסעי המטוס ישנים. גם השלישייה של נויה נמה. היא יושבת במושב שליד החלון ורטייה שחורה מכסה על עיניה. ברכיה מקופלות אל גופה וכפות רגליה הקטנות צמודות למושב שלפניה. יש לה גרביים לא תואמים. אחד אדום והשני צהוב. בוקר אחד, הוא נזכר פתאום, התלונן בפני אבא שלו שנגמרו לו כל זוגות הגרביים בארון, ואבא שלו אמר: אז תלבש גרביים לא תואמים, בן. אף אחד לא ישים לב. והוא התפלא - לא מתאים לאבא שלו להציע אקט חתרני כזה, ותהה אם ייתכן שבכל השנים שבהן אביו יצא לעבודתו כשלרגליו נעליים בוהקות היו לו מתחת גרביים לא תואמים.

ובוקר אחר - גם זה פרח מזיכרונו - ראיינו ברדיו מישהו בשם יעקב חסדאי, אלוף משנה במילואים, ואמא שלו אמרה, תאר לעצמך שחסדאי היה מקבל חמישה מנדטים בבחירות, היום היית חבר כנסת. ואבא שלו אמר, חמישה? אפילו אחד הוא לא הכניס. ודורי התפלא, מה, אבא, היית פעם ברשימה לכנסת? לא ידעתי. ואבא שלו חייך ואמר בקול אחר, לא מוכר, יש עוד כמה דברים שאתה לא יודע, דוריניו.

כשהוא פוקח עיניים הוא לא יודע איפה הוא. לוקח לו רק כמה שניות להיזכר, אבל התחושה מוזרה, הרי אי אפשר לשאול את הדיילת: סליחה, לאן הטיסה הזאת בבקשה? קיטו, מתעוררת בו לבסוף התשובה מאליה, טיסת המשך לקיטו, ואיתה מתעוררים גם כאבים חזקים בגב התחתון. הוא מנסה לקום ולצאת: לעבור מעל הנוסע הישן לצדו, בלי להעיר, כשהוא מניח את כפות רגליו על מסעד המושב. תחילה שלו, אחר כך של שכנו. התמרון צולח, אבל רק מחמיר את מצב הגב שלו. כוס אמק, הוא מכסאֶמק ללא קול. במעבר הצר הוא מנסה לשחרר את השרירים על ידי תנועות אגן סיבוביות. בזווית העין הוא קולט שנויה מסתכלת עליו, וזה גורם לתנועות שלו להפוך מודעוֹת יותר, עצורות יותר. עד שהדיילת מבקשת ממנו בנימוס נחרץ לשבת כדי לא לחסום את עגלת האוכל המתקרבת. איזו ארוחה זו? הוא תוהה ומביט בעגלה. בוקר? ערב? מה זה משנה בעצם. הוא מטפס חזרה למקומו כשהגב שלו תפוס עוד יותר - הכאב כבר התפשט לשכמות ולברכיים - וחושב שעם כל הגיחוך שבדבר, לא היה מזיק עכשיו אם אחד מה"דוקטור גבים" של אבא שלו היה איתו.

לאבא שלו היו ארבע משענות אורתופדיות שונות של דוקטור גב. אחת במשרד, אחת במכונית שלו, אחת בחדר העבודה בבית ואחת - שיהיה. כשצאלה והוא באו להיפרד ממנו לפני הנסיעה הוא בדיוק דחס לתוך תרמיל המטיילים שלו את משענת ה"שיהיה", זאת שצבעה אפור. זה לא... תופס יותר מדי מקום? צאלה תהתה. והוא אמר שכן, אבל יומיים בלי הדוקטור גב שלו והוא שוב ירגיש את הכאבים.

אני מתכוון לעשות שם טראקים, לא לשכב כל היום בערסל, הוא ציין בגאווה. הוא ביטא את המילה טראקים מצחיק, עם קמץ מתחת לריש, אבל לא היה להם לב לתקן אותו.

הפעם הראשונה שבה סיפר להם על הכוונה שלו לנסוע היתה אחרי שחזרו מהאזכרה לציון השלושים. הבית כבר לא המה אורחים כמו ב"שישה", שהיתה הגרסה המקוצרת, חסרת הסבלנות שלו, ל"שבעה", ובסלון ישבו רק הגרעין הקשה של אוהבי אמא ושתו קפה. או תה. בלי צלוחיות יפות מתחת. עם סוג אחד של עוגיות.

אני רוצה לסגור את המשרד ולנסוע לדרום אמריקה, הוא אמר. והם פטרו את ההכרזה הזאת כעוד אחת מההתנהגויות החריגות שלו מאז שהיא נפטרה: ההתפרקות המוחלטת, המצמררת שלו, בהלוויה, התקף הזעם שלו אחרי שגילה שצאלה החליפה את הסדינים במיטת ההורים, ובכך גזלה ממנו את הריח של אמא, קיצור השבעה ביום, כי "אמא שלכם היתה טובה בזה, זה בא לה טבעי," ובלעדיה זה מעצבן אותו לארח, "המאמץ הזה להיות סימפתי כל הזמן."

כמה שבועות אחרי ההכרזה על הנסיעה, חדר העבודה שלו כבר התמלא מפות, ספרים ללימוד ספרדית, דפים של המלצות מטיילים שהדפיס מהאינטרנט ומחברות שבהן סיכם את ההרצאות ששמע בחנות "למטייל" בדיזנגוף סנטר.

אתה בטח משגע שם את המרצים, צאלה צחקה עליו (רק לה היתה שמורה הפריווילגיה לצחוק עליו. דורי אף פעם לא עשה את זה. לא שהוא ירא, זה פשוט לא נראה לו הולם את היחסים ביניהם). הם בטח מתחרטים על הרגע שהם הסכימו להרצות!

להפך, אבא שלו חייך אבל ענה ברצינות גמורה, אני חושב שהם שמחים על השאלות שלי. הרי אם במעבר בין פרו לבוליביה המטבע מתחלף, כדאי לדעת איפה בעיירת הגבול אפשר להשיג את שער החליפין הטוב ביותר, לא?

פרו... בוליביה... מילמלה צאלה. מה לך ול... תגיד, אבא, מה רע ב"שביל ישראל"? למה אתה צריך לנסוע כל כך רחוק?

שביל ישראל זה נחמד, אבל את רוב המקטעים שלו כבר הלכתי. בדרך כלל עם אמא שלכם. וחוץ מזה, הוא פשוט קצר מדי בשביל הצרכים שלי.

מה קצר? מה צרכים? אני לא מבינה: כמה זמן אתה מתכנן להיות בדרום אמריקה?

אני לא יודע, ילדתי, אני באמת לא יודע. זאת הסיבה שקניתי כרטיס רק לכיוון אחד.

אתה יודע שמסוכן שם, אבא? קראתי שמורידים שם לאנשים אצבעות בשביל הטבעת נישואים. אני אסיר את הטבעת לפני שאסע.

אבל גונבים שם כליות באמצע הרחוב, אבא! מרדימים אנשים ואז פשוט מוציאים להם את הכליה ומוכרים אותה!

בחייך, צאלונת, לא יותר מסוכן שם מאשר פה.

אבל למה דווקא דרום אמריקה, אבא? אני לא מבינה.

את יודעת איך קראו ליבשת הזאת כשגילו אותה? "העולם החדש". זה מה שאני צריך עכשיו. מקום חדש, שלא מזכיר לי שום דבר.

הוא לא ייסע, ניבאה צאלה אחרי שהם נפרדו ממנו בדלת - היא בידיים כרוכות על צווארו, דורי בטפיחת שכם קלה - והתרחקו מספיק כדי שלא ישמע. כעבור חודשיים היתה בטוחה: הוא לא יעבור את הבדיקות הרפואיות, אתה תראה. בגיל שלו, חברת הביטוח לא תסכים לעשות לו ביטוח בריאות, ואתה מכיר את אבא, הוא לא ייסע בלי ביטוח. כעבור חמישה חודשים הכריעה: הוא לא יהיה מסוגל לעזוב את הלקוחות שלו. הוא יותר מדי מחויב אליהם.

דורי לא אמר דבר. צודקת או לא, הוא ידע שצאלה זקוקה להאמין בכך שאביה תמיד יישאר לידה.

אז אתה אשכרה נוסע, הא? אמרה לו כעבור חצי שנה וליטפה את הבד האפור של הדוקטור גב. הנכדים התרוצצו בין החדרים לסלון, שיחקו תופסת, מחבואים, כרתו בריתות של שניים נגד אחד - האחד תמיד היה נטע, ודורי ניסה ככל יכולתו לא להתערב. לא לנסות להציל אותו.

הפסיכולוגית אמרה שנטע חייב ללמוד לבד איך להתנהל מול ילדים בני גילו, ושדורי רק יזיק לו אם ינסה לגונן עליו יותר מדי.

אתם רואים את הנעליים האלה? אבא שלו הרים שני טנקים עם סוליות. תאמינו או לא, הן הפריט הכי יקר בתיק.

לא המצלמה? דורי תהה.

לקחתי מצלמה פשוטה, כי אומרים שהיקרות מושכות גנבים. אני גם לא ממש אוהב לצלם, בעצם. זאת אמא שלכם שתמיד היה לה חשוב שנתעד הכול.

אמא שלהם השקיפה על הנעשה מתמונתה הממוסגרת שניצבה על שידת הטלוויזיה, ולדורי היתה תחושה שעיניה מונחות עליו באופן אישי, ובכך ממשיכות לקיים את הברית הסמויה ביניהם בתוך רביעיית המשפחה. רק אחרי שנפטרה הם שמו לב שבגלל שהיא היתה הצלמת המשפחתית היא עצמה כמעט לא מופיעה בתמונות, ולמרבה המבוכה נאלצו לפנות לחברותיה כדי לאתר תמונות שלה שמהן יהיה אפשר להרכיב אלבומים.

ו... תגיד, מה עם הלקוחות שלך, איך הם קיבלו את הנסיעה? שאלה צאלה, ובקולה תקווה: אולי מהם תבוא הישועה.

תתפלאי כמה מהם אמרו לי שהם היו רוצים להצטרף אלי, אבא שלו אמר.

גם אני הייתי רוצה? התעוררה בדורי שאלה שקטה. ומבט אחד בנטע הנכלם מול בני דודיו קלי המבע הספיק לו כדי לדעת שלא.

אני אתגעגע אליך נורא, אתה יודע, אבא, צאלה נפלה לפתע על צווארו. והחלה לבכות. הילדים הניחו לנטע וחשו לראות את הפלא: אמא, את בוכה? שאל הבכור. היא מחתה את דמעותיה בשרוול חולצתה, קירבה אליה את שניהם, הניחה כל אחד על ברך, מתחה בכוח חיוך על פניה ועברה לדבר עם אביה בהוריתיש: אִיטְס גַ'אסְט... אִיטְס אֵ וֵרי דִיפִיקַלט תקופה פוֹר מִי. פִירסט אמא. אוֹלסוֹ - סִינגס אֶט הוֹם אַר על הפנים. ועכשיו - יוּ אַר גוֹיִנג אֵוֵוי.

די, די עם הסחטנות הזאת שלה, דורי חשב והרחיק מעט את הכיסא שלו משניהם. והקטע - התמרמר בינו לבינו - שזה תמיד מצליח לה בסוף. זאת הדרך עם אבא שלו. תהיה חלש - תקבל אהבה. הוא עוד מסוגל עכשיו לבטל את הנסיעה בשבילה.

להפתעתו, אבא שלו רק הניח את ידו על כתפה של צאלה ואמר בעברית, אני מצטער, צאלונת, שהנסיעה שלי באה בעיתוי לא טוב בשבילך, אבל אני חייב לנסוע. אין לי ברירה אחרת. איך אמר בגין אחרי לבנון? "איני יכול עוד."

מוזר, דורי חשב עכשיו. מוזר שהוא השתמש בביטוי הזה של בגין. הרי תמיד כינה את האיש מרחוב צמח "דמגוג", וכשהתפטר מראשות הממשלה אחרי לבנון הוא לא בדיוק הזיל דמעה. הם נפרדו ממנו בדלת הבית, ששמה של אִמם עדיין הופיע על השלט שנקבע בה. המפתח יהיה אצל חניתה ואלישע, אם תזדקקו לו, אבא שלו אמר כלאחר יד, ולא ידע שעוד פחות מחודש צאלה תארוז את הילדים וקצת בגדים ותיסע לכאן באמצע הלילה, ותלחץ על הפעמון של חניתה ואלישע עם המרפק, כי לא יהיו לה ידיים פנויות, תלחץ ותלחץ חמש פעמים קצרות, ועוד אחת ארוכה, כמו צופר של רכב שנתקע בגלל תאונה, עד שאלישע יפתח לה סוף־סוף, בטרנינג של בית"ר ירושלים, ויביט בה, ובילדים ההמומים שעל זרועותיה, ובלי מילה יקטוף את המפתח מהמסמר ויושיט לה. בואו, נכדים שלי, תנו חיבוק אחרון לסבא, אבא שלו אמר כשכלו כל המילים, והילדים של צאלה מיהרו לתפוס את שני המקומות על חזהו. נטע המתין בצד, כנוע, לתורו, ודורי התאפק לא לדחוק בו להיות יותר אסרטיבי. ילדים, עכשיו תור נטע, אבא שלו אמר. ונטע קרב אליו בהיסוס מסוים. מקל גשם? זה כל מה שאתה מבקש? אבא שלו וידא. ונטע הינהן.

הוא יתגעגע אליך מאוד, דורי אמר לו אחרי שנטע סר ממנו והוא עצמו ניצב מולו, חשוף. תשתדל להתקשר כמה שיותר ולשלוח תמונות באי־מייל. מאה אחוז, אבא שלו אמר וטפח על שכמו, ארבע פעמים במקום האחת הרגילה.

בשום צורה הוא לא היה יכול לדמיין באותו רגע, בדלת, שכעבור כמה חודשים הוא ייסע בעקבותיו וימצא את עצמו בין שמים למים, בטיסת המשך לאקוודור, מול ארוחה בטעם של ניילון נצמד, עם כאבים עזים בגב התחתון, כאילו הוא זה שנפצע ביום כיפור, או כאילו כאבי הגב האלה לא היו כלל תוצאה של פציעה, אלא מורשת גנטית מפוקפקת שהמתינה לשעת הכושר שלה כדי להתפרץ.

© כל הזכויות שמורות לזמורה-ביתן הוצאה לאור

נוילנד - אשכול נבו
Neuland - Eshkol Nevo