» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים ביולי 2011       חזור

מוקס נוקס
מאת: שמעון אדף
Mox Nox - Shimon Adaf

ההוצאה: כנרת זמורה ביתן יגאל שוורץ: המספר של מוקס נוקס מגולל את קורותיו של נער אחד בקיץ אחד, כשהיה בן שש־עשרה ועבד במפעל קיבוצי, ואת יחסיו עם שני נערים שם ועם מזכירת המפעל, אישה בודדה, שהוא חושד שהיא המאהבת של אביו, גבר דתי ומלא זעם. במקביל, בהווה שממנו הוא מספר, הוא נסחף לפרשיית אהבים עם אישה מבוגרת ממנו, שמעמידה בסכנה את גבולות האינטימיות ואת תחושת הוודאות שלו בעולם. עלילתו של מוקס נוקס מעוגנת בעכשיו, וגם באז, אבל לא מזמן - הכול כאן, די קרוב אלינו: בתל אביב־יפו ובעיירה בדרום הארץ. נתוני הזמן והמקום המוכרים הללו וגם מטעני הנפץ החברתיים והתרבותיים האקטואליים, שאדף מטמין בסיפור שלו ואחר כך מפרק אותם:

חילוניות ודתיות, פריפריה ומרכז, אותנטיות ופוריטניות מול זיוף והתפקרות ועוד, במיומנות מצמררת (ליתר דיוק, רק את רובם - כמה מהם נותרים, בכוונה, במצב של על־סף־התפוצצות) מעודדים אותנו לחוויית קריאה ריאליסטית, כלומר, לחוות את העולם הבדיוני בכלים הרגשיים והרוחניים המשמשים אותנו בחיי היומיום שלנו.

אבל, כמו תמיד אצל שמעון אדף, בתוך הקפלים והסדקים של החיים השגרתיים מסתתרות רוחות רפאים שהגיבור חייב להתמודד איתן כדי לשרוד הן כאדם "מן היישוב" בן להורים, אח, מאהב וכו, והן כיוצר שמנסה לשרות עם אלוהים ועם אנשים.

אדף יוצר כאן דמות של אמן צעיר שמתעמת עם משקעי הכאב של ילדותו ועם מסורות לא מפוענחות, שהונחלו לו כאורח חיים שלם ואטום.

הוא מחליט להתנתק לחלוטין מעברו, שמיוצג על ידי דמותו העריצה של אביו, ולאמץ מסורות חלופיות, רחוקות ככל האפשר (למשל, העיסוק האינטנסיבי שלו, הכפייתי משהו, בלימוד שורשי מילים לטיניות).

מוקס נוקס הוא הרומן החמישי של שמעון אדף, והשני בטרילוגיית ורד יהודה, שחלקה הראשון הוא כפור (אפריל, 2010), וחלקה השלישי הוא ערים של מטה (נובמבר, 2012), כמו שאר חלקי הטרילוגיה גם הוא יכול להיקרא כיצירה עצמאית, אבל, במסגרת הטרילוגיה, הוא מבהיר את היחסים בין החלקים וחושף היבטים שאינם גלויים בכל חלק בפני עצמו.

מוקס נוקס הוא רומן חשוף, רגיש, ההולך "על הקצה", מחוספס ופיוטי, מנוכר ומתמכר־ממכר של סופר ישראלי חידתי ומאתגר ביותר.

על ספרו "מוקס נוקס" זכה שמעון אדף בפרס ספיר לשנת 2012. ברשימה הסופית של המועמדים לפרס לשנת 2012 נכללו גם היצירות הבאות: הילד האחרון של המאה מאת סמי ברדוגו, סוסית מאת לאה איני, מט ילדים מאת בלה שייר, ובזעיר אנפין מאת ירמי פינקוס.

שמעון אדף: יליד שדרות (1972), חבר להקת הרוק "האצולה" ובוגר התוכנית הבין תחומית לתלמידים מצטיינים של אוניברסיטת תל-אביב. פרסם עד כה שישה ספרים: שלושה ספרי שירה, "המונולוג של איקרוס" (גוונים, 1997; פרס משרד החינוך לספר ביכורים), "מה שחשבתי צל הוא הגוף האמיתי" (כתר, 2002) ו"אביבה לא" (דביר,2009); ושלושה רומנים, "קילומטר ויומיים לפני השקיעה" (כתר, 2004), "הלב הקבור" (אחוזת בית, 2006), ו"פנים צרובי חמה" (ספריה לעם, 2008). כמו כן הוציא את האי.פי. "עוד מעט ירד הקיץ" (משהו על הדרך, 2005) שאת כל השירים בו כתב, הלחין, עיבד וביצע. באפריל 2010 ראה אור ספרו: כפור.

שמעון אדף בלקסיקון הספרות העברית החדשה.

מוקס נוקס בהוצאת כנרת זמורה ביתן, עורך: יגאל שוורץ,
הביאה לדפוס: נירית קורמן, 255 עמודים. מאת שמעון אדף

מוקס נוקס | עמודים ראשונים
עד גיל עשר שברתי ארבע פעמים את עצם הבְּריח השמאלית. הפעם הראשונה אינה זכורה לי. אמי מספרת שהתגלגלתי מן המיטה שבה הושכבתי, אחת הכריות שגוננה עלי נשמטה גם היא, הייתי בן תשעה חודשים.

ניצחתי בחידונים מרובים, בתחרויות מקומיות, פניו של אבי ריחפו מעל הספרים בערבים, איזה בוהק פרוע של פנסי רחוב נמהל בשרֵפת האור של החדר, התמונה בשאול תחתיות של המוח עדיין כהה. התרגלתי לענות.

נסעתי לעתיד, דחפתי את התודעה שלי קדימה עד שהגעתי. לכל בר־בי־רב ידוע שהזמן עשוי חלקיקים זעירים שריק מפריד ביניהם. ראיתי חֲנָמַל, ראיתי סופות להט, ערים עשנות, הרים שנהפכו לבקעות. ראיתי נחלי זפת, ראיתי מערות כורכר, פרצים של יופי נוכרי.

בפעם השנייה ניסיתי לתפוס כדור שנבעט אלי חזק מדי, זרועי השמאלית נרתעה אל הבשר, עצם הבריח קרסה. הסתובבתי וגפי נתונה בשמינית, מתלה בד מקושח שקיבע את העצם, מכאיב, מגרד. לאחותי היו סברות משלה.

באביב מצאתי בגל האשפה מדריך לתִכנוּת, שפת מחשב קדמונית, נחשלת. קראתי עד תום, הזיתי לולאות ושגרות, תרשימי זרימה על נייר, משחקים ותוכניות לביצוע מטלות שאין בהן צורך.

אף שאבי הבטיח נסוג, הטיח שאין לו אמצעים לרכוש לי מחשב. התחננתי לאמי. טבלתי באור, הוגה, מסביבי התגבר הדר העולם. גם המייתו. אחותי גררה אותי דרך חורשת איקליפטוסים, בכיתה הובטח לי פרס על חידה שפתרתי, ביום המיועד נפלתי למשכב, כששבתי נשכח העניין.

חריפות עמדה באוויר, אולי שעות קודם נשטפה החורשה גשם. משך שנים רבות עינה עִפרִית אכזרי את אבי במצודת החול שלו, עד שחילצה אותו אמי בכשפיה וכלאה את השֵׁד בגלעין תמר. שני חברים ביסודי התחככו זה כנגד זה, מאוננים בצוותא, מבעד לבגדים, כל כך יבש החֵך, אבל מה עם העונג.

ברחתי מבית הכנסת מפני זעם אבי, ראיתי גורל נרשם בעננים. בקיץ בלתי נגמר אחד, בקיץ חטוף, בקייטנה בברֵכה העירונית, הושלכתי בתנופה מן הנדנדה. ריככתי את ההיחבטות באדמה בידי, עצם הבריח נָמוֹטה.

הזעתי סביב המתלה, כשהורידו אותו נחשפה רצועה לבנונית בתוך העור הזהוב. חום הגוף האמיר כל העת, באו נגיפים, שפעות, נפיחויות משונות, לֵחות, דמדומים. שאלו אותי, ענק וגמד הולכים ביער, מרחוק הם רואים אור כבה ונכבה, מי מבחין בו ראשון.

הקדשתי חודש מחיי לסוגיית הקונג פו, אמרתי לייסד שיטת לוחמה המבוססת על חיקוי חיה חדשה. התגעגעתי לשלווה הטמונה בעצים, לחש העלים התעצם עד שלא שמעתי דבר מלבדו. עמדתי בלב נחיל נמלים, מניתי אותן עד שחשתי אותן רוחשות במעלה רגלַי, אילו נשאתי את מבטי באותו רגע, היה נגלה לי שחק מצוחצח.

אבא שְׁךָ ערוּמקוּ, שאלתי ילד בכיתה. לא, ענה. חחח, אבשך ערום כולו. טראח, סטירה. קראתי עד שלא היה טעם לקרוא עוד. החורף הגיע, החורף עזב, מטר צונח ישר. גנבתי ספרים נוספים בשפות מתות, גרמי השמַים נחו בכל כובדם על שִׁכמותַי, בתוך האפֵלה בערו נוסחאות תחביריות, אמרות שפר, הֶקסָמֶטרים, האנַפֶּסט והדַקטיל, האַמפיבְּרָך שלא לשכמותנו הוא נועד.

הו זמנים, הו הליכות, נאם מישהו, בדקתי במילון את פירוש המילה עֹפֶל. ניתרתי ממכונת הכביסה שמוקמה במרפסת הסגורה, עצם הבריח בקול נפץ יבש, משום מה טרטור תוף המכונה, אפשר שהחל מחזור הסחיטה.

אבי היה אל שלבש צורות מרובות, בני גילי לעגו לי בחצר המשחקים, ביקשתי הוכחות מאמי, לבסוף הניח לי אבי לנהוג במרכבת השמש שלו. אחרי ששברתי את זרוע שמאל במסדרון בית הספר, גילה הרופא שבחן את תולדותי, רישום של מחלות וכשלים של מערכת החיסון, את הסיבה לתלאותי.

עצם הבריח לא התאחתה מעולם כראוי, נידונה לניחושים תמידיים של שינויי מזג האוויר. כאב עמום נדלק בה, הקַשתִיוּת שלה קשתית יותר, מאיימת להבקיע את העור, יש שהיא מושכת שימת לב, אף כי איני נוהג להתהלך בציבור בלא חולצה. טמנתי בחול למשמורת מטבע שאיבד את שוויו ביום המחרת.

בכיתה י"א אמר תלמיד בכיתה, זה ממש יד לוחצת יד. יד רוחצת יד, תיקנה המורה. אבל זה לא מסתדר, הוא מחה, מה פירוש רוחצת, לוחצת יותר הגיוני. רוחצת, רוחצת, חזרה המורה. אמרתי, מדובר בתרגום מילולי של אמרת כנף רומית, מָנוּס מָנָם לָוָוט. המורה הסתכלה בי. תודעתי הבוגרת היא שחצתה את הנהר שאין נכנסים אליו ולוּ פעם אחת, דיברה מגרוני בן השש עשרה.

הזרת כונתה בפיהם אָאוּרִיקוּלָרִיוּס, מלשון אָאוּרִיס, אוזן, משום שהשתמשו בה כדי לחטט, לחשתי, והאצבע אִינפָמִיס, מרושעת, לא אנחנו המצאנו את שפת הגוף. כשהייתי בן שש עשרה, השיג לי אבי את העבודה הראשונה בחיי. לילות שלמים הוצאתי בבהייה בחושך, משהו התקרב ובא, לא ידעתי מה.

© כל הזכויות שמורות לכנרת זמורה ביתן הוצאות לאור

מוקס נוקס - שמעון אדף
Mox Nox - Shimon Adaf