» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים בספטמבר 2011       חזור

האלכימיה של התשוקה
מאת: טרון ג` טג`פל
The Alchemy of Desire - Tarun J. Tejpal

ההוצאה: בבל הודו בסוף המאה העשרים. המספר, עיתונאי צעיר שמנסה לכתוב את "הרומן ההודי הגדול", שקוע בתשוקתו האינסופית לאהובתו פיז, צעירה מוסלמית יפהפייה. מצ'אנדיגר שבה נפגשו, בירתה המודרנית של פאנג'ב מוכת הטרור, עוברים בני הזוג לניו דלהי, ומשם לבית ישן בכפר קטנטן ומבודד על גבעות ההימאליה. הבית, אותו הם מכנים "ראשית הדברים", הופך למרכז עולמם, אך אוסף יומנים ישנים שמתגלה במהלך השיפוצים משבש את השגרה של הכתיבה והסקס. היומנים מטילים את המספר לזמנים אחרים ומרחיקים אותו בהדרגה מאהובתו. הרומן יוצא הדופן הוא מעין מסע מסחרר בקרביה של ההיסטוריה המודרנית של הודו בעקבות פניה הרבים של התשוקה - גברית ונשית, סטרייטית והומוסקסואלית, ממומשת ומדומיינת.

המשפט הפותח את הספר הוא: "סקס, לא אהבה, הוא הדבק החזק ביותר שמחבר בין שני אנשים", ועלילתו מתרחשת בהודו בסוף המאה העשרים.

מחבר האלכימיה של התשוקה, טרון ג' טג'פל (נולד ב-1963), עורך השבועון האנטי-ממסדי "טהלקה" (ששם בראש מעייניו חשיפת שחיתויות ואף גרם לפיטוריו של שר ההגנה ההודי ושרים נוספים), הוא אחד מאנשי התקשורת המשפיעים ביותר בהודו. רומן הביכורים שלו, "האלכימיה של התשוקה", נכתב באנגלית והיה לרב מכר גדול, תורגם ל-12 שפות, ביניהן אנגלית וצרפתית, זכה בפרס "מילפאז'" והיה בין המועמדים הסופיים לפרס "פמינה" בצרפת. טג'פל פרסם עד כה שלושה ספרים, והאלכימיה של התשוקה הוא הראשון שמתורגם לעברית.

האלכימיה של התשוקה מאת טרון ג` טג`פל בהוצאת בבל וידיעות ספרים, מאנגלית: חני גלעד, 495 עמודים.

האלכימיה של התשוקה | צינת בוקר
סקס, לא אהבה, הוא הדבק החזק ביותר שמחבר בין שני אנשים.

חוקי הפיזיקה הבסיסיים גורסים שקשה יותר לנתק שני גופים הצמודים זה לזה במרכזם מאשר גופים המחוברים בחלקם העליון או התחתון.

כשעזבתי אותה עדיין הייתי מאוהב בה עד טירוף, אבל התשוקה כבר גוועה, וחרף כל אותן שנים של קרבה ושיתוף וגילויים ונדודים ־ דבר לא היה בכוחו לעצור בעדי מלברוח.

ואולי לא כך היו הדברים.

אם להעמיד דברים על דיוקם, לא אני עזבתי. פיז עזבה.

אך לאמיתו של דבר היא עשתה ־ כמו תמיד ־ את מה שרציתי שתעשה, את מה שהחלטתי בלבי שתעשה. ואני עשיתי את מה שעשיתי כי גופי כבר התכחש לגופה; וכל מי שחקר ומכיר את צפונות הגוף והנפש יודע היטב כי הגוף, על כל צרכיו הדוחקים, הוא המנוע האמיתי של החיים. הנפש רק מתווה לו את הדרך, או מעודדת אותו בדרשות רמות כשאין דרך בנמצא.

חירופיהם של הפוריטנים ואנשי המוסר אינם אלא קול שוועתם של מי שגופם לא הצליח למצוא את הדרך לאושר. כאשר אני רואה כוהני דת ־ הינדואיסטים, מוסלמים, נוצרים ־ מזדעקים נגד יצריו של הגוף, אני רואה אנשים נואשים וזועמים ומלאי תסכול. מכיוון שנבצר מהם לגלות את נפלאות הגוף, למצוא את השביל אל פסגת האושר, מנוי וגמור עמם לזרוע בלבול בקרב שאר בני התמותה. מי שאינם מצליחים לאתר את צומתי המיניות במוחם מבקשים לחרחר מלחמה בין גופנו לנפשנו.

אני מכיר בכך שיש אנשים שבאמת התברכו בשאר רוח, ממש כשם שיש קרנף בעל קרן אחת, אך הם נדירים מאוד וקלים לזיהוי. אצל שאר בני האדם, הגוף הוא המקדש.

לאמיתו של דבר, האלוהוּת עצמה היא גשמית.

ניתנת להרחה. ניתנת לטעימה. ניתנת לחדירה.

בבוקר שבו התעוררתי ולא חשתי צורך להחליק במורד גופהּ ולשאוף לקרבי את ניחוח המוּשְק שלה, ידעתי שאני בצרות.

***

כמו תמיד, יָשַנּו בחדר הקטן הצופה אל עמק ג׳וֹליקוֹט, במיטות עץ האורן שחבורת הנערים הכחושים של בּידֶשי לַאל טרחה והתייגעה עליהן במשך יום תמים. קרשים מאורן צ׳יר צהבהב דהוי. קווים ישרים. אף לא עיטור אחד. מיטות פשוטות, קשיחות, בלא שמץ גמישות. אחרי שנים של שינה על מיטות מדיקט וחבלים, אהבנו כעת את תחושת היציבות שהשרו המיטות האלה. כששכבנו עליהן הרגשנו קצת פחות כמו טיפוסים עירוניים מרחפים. למעשה זו היתה מיטה אחת, שהנגר כינה “קוּוִין״, מיטה וחצי. היינו מעדיפים קינגסייז, עם יותר מקום להתגלגל, אבל החדר היה קטנטן ומכיוון שתמיד יָשַנּו קרובים, גוף נוגע בגוף, לא היה צורך ביותר מזה.

כמדי בוקר האירו דמדומי השחר מבעד לווילונות הצהובים והגוון האחיד התפרשׂ על פני החדר ברכוּת. רק בהרים, כשכל החלונות פתוחים בשעת האור הראשונה ובטרם עלות השמש, יכולים לשׂרור תנאים כאלה, האור בפנים ובחוץ זהים ושלווה מוחלטת אופפת את הכול, כמו באקווריום שהדגים צפים בו ללא ניע.

העולם כולו נצבע בגוון אחד, והוא נוזלי וקפוא גם יחד.

על האלון המסוקס והדהוי שמול החלון החלו הבולבולים המצויצים לבני הלחיים לקפּץ ולהתרוצץ, עדיין בקולות ציוץ חרישיים. ישבתי שעוּן למחצה על כרית ממורטטת כנגד קיר האבן המחוספס והסתכלתי החוצה מבעד לשורת החלונות הגדולים אל הנוף הגלי של ההר שמולי. מעטה ירקרק חדש החל לצמוח במקום שבו מפולת הרים פערה פצע מכוער שנתיים קודם לכן. בהתבוננות מבעד למשקפת המינולטה הכבדה, שמוּקדה בסיבוב אִטי ומאומץ של האצבעות, אפשר היה להבחין כי זהו הכיעור האופייני למשהו חדש.

שרכים, עשב וצמחים רכים שרבבו את ראשם והחלו לתפוס את מקומם הצנוע בעולם. בלי עומק, בלי שום רבדים. כמו בניינים חדשים ורהיטים חדשים ובגדים חדשים ואהבות חדשות; מצפים שהזמן וההיסטוריה יצרבו בהם את חותמם ויַקנו להם ערך. אך המעטה החדש אִפשר להביט בהרים בלי להירתע. בשנה שעברה, החתך הפעור משך והדף את המבט כמו פצע בגופו של קבצן. שנתיים של גשמים עזים העלו לו ארוכה.

מבלי שאסב את מבטי יכולתי להבחין בחוטי העשן האפורים המיתמרים מקרקעית העמק כמו קווים מסתלסלים בציור נוף הררי שנעשה בידי ילד. וכשהסבתי את ראשי אך במעט ראיתי את פיז ישנה בתנוחה עוברית כדרכה, מפנה אלי את גבה המעוגל.

היא לבשה רק טי–שרט עם מחשוף מעוגל, שסיסמה ירוקה בזכות הצלת העצים מודפסת על גבהּ באותיות הֶלוֶוטיקה חדות. מתחת לכיתוב שורטט בקו משונן עץ שנהפך בהדרגה לגולגולת. מין גרפיקה מתוחכמת. הסיסמה הכריזה: להרוג עץ = להרוג אדם. לפעמים, כשהייתי רכוב עליה באקסטזה אִטית וחולצתה החליקה ונכרכה סביב כתפיה השקועות, החלו המילים להיטשטש לנגד עיני עד שכל שהצלחתי לקרוא היה להרוג, להרוג. די היה בכך כדי לעורר אותי להשתוללות של טירוף שהעצימה עוד יותר את הרגע.

כעת היתה החולצה מעוכה ומשוכה כלפי מעלה מתחת לשדיה, וכשהרמתי את השמיכה הכחולה העבה שלנו ראיתי את חמוקיה הנדיבים. ההתרחבות השופעת המתחילה במותניים הצרים, החלק המלא ביותר שלה, שתמיד היה בכוחו לעורר אותי בן–רגע.

הרמתי את השמיכה כמו אוהל בידי השמאלית והתבוננתי בה זמן ממושך. היא לא התעוררה. היא היתה רגילה למציצנות שלי בכל שעות היום והלילה. כמו כלב שכבר אינו שומע את קול צעדיהם של משרתי הבית המוּכרים, כך חדל עורה לעקצץ תחת מבטי. למעשה, כבר קרה שבאישון לילה עשיתי בגופה מעשים שונים ומשונים והיא לא התעוררה, ובבוקר לא ידעה על כך דבר. היא התחלחלה כאשר סיפרתי לה; עצם היותה שותפה למשהו שכלל לא היתה מודעת לו.

שפעת תלתליה השחורים נחה באי סדר על הסדין הלבן ־ מעולם לא השתמשה בכרית, זה היה קשור איכשהו לזווית הצוואר ולחשש מפני סנטר כפול. היה לה שיער יפהפה. בימים עברו, כשרק טמנתי בו את פנַי היו כל חושי מתערפלים. לפני שנים, בטרם מלאו לה שמונה–עשרה, דקות ספורות אחרי שהתעלסנו בפעם הראשונה, עמדה בחדר הרחצה הזעיר שלי בצ׳אנדיגר מול המראה המטונפת שמעל הכיור ובחנה את עקבותיו של טקס ההתבגרות הבלתי הפיך, ובאתי מאחוריה וטמנתי את פנַי בשערה השופע, והניחוח הלא–מוּכר של שמפו מבושם והעור הלח שתחתיו עוררו אותי מחדש ובתוך שניות היינו מוטלים שוב על המזרן, מוקפים בים הספרים שכיסה את אריחי הרצפה.

בפעם השנייה המהלך הושלם עד תומו.

הפעם הראשונה לא היתה אלא פתיח.

זמן רב לאחר מכן, כשכבר העזנו לדבר על דברים כאלה, היא העניקה לזה שם: הקפצה כפולה. זה קרה כשצפיתי במשחק כדורסל בטלוויזיה והסברתי לה את החוקים. בחדווה רבה תלשה את הביטוי מתוך דברי הפרשנות שלי ולא הרפתה ממנו. אתה זוכר, היא שאלה, את ההקפצה הכפולה הנפלאה שלך בפעם הראשונה?

מאותו יום ואילך השתמשה בו כדי להתגרות בי. לפעמים, כשכבר הייתי מחוסל והיא עדיין היתה מלאת מרץ ורצתה להשתעשע, היתה חופנת את ערוותה בכפות ידיה ושואלת, לא מתחשק לך איזו הקפצה כפולה?

וכמובן, תמיד התחשק לי, ותמיד נעניתי.

אבל כעת הסתכלתי עליה ולא הרגשתי כלום. ברוב הבקרים של חיינו המשותפים הייתי מתעורר ומתחכך ברַכּוּת שלה עד זקפה. זכר ריחותיה הציף אותי במשך כל שעות היום, ובאותם רגעים ראשונים של יקיצה התחלתי מיד לתור אחריהם. הייתי משוטט מעלה ומטה על פני גופה, מרחרח, מרחרח, מגשש את דרכי אל המקור הסודי, הדם מתדפק בעורקַי בקצב גובר והולך עד להצפה; ואחר כך שלווה והתנשמות אטית, ותחילתו של יום חדש.

היום לא הרגשתי דבר. דבר מלבד תחושה עמומה של חיבה בשעה שהתבוננתי בשתי הגומות שעיטרו את גבה התחתון, שנח כעת חלק ומתוח בשל תנוחתה המעוגלת. שני שקעים קטנים משני צדי עמוד השדרה, שַׁער שמזמין אל הנקיק העמוק של נשיותה.

מעולם לא יכולתי להביט בפיז בלא תשוקה. בהתחלה, במשך תקופה ארוכה מאוד, זו היתה אהבה חסרת צורה, מתייסרת בערגה. אהבה הנמנעת מלהביט.

אך מאז אותו אחר צהריים של ההקפצה הכפולה על רצפת חדרי בסקטור 9, זו היתה השתוקקות בלתי נלאית, צורך שהלך והתחזק. תשוקה שאינה רואה.

כמוה, גם אני הייתי עירום מתחת לטי–שרט. הלוּנגי הותר בלילה מקישוריו. בדקתי את עצמי קלות באצבעותי, אך לשווא. הלילה שוב גבה ממני את המחיר. הייתי שבע וסחוט, מרוקן מאנרגיה ומתשוקה. כל חיי היתה התחושה הזאת ידועה לי רק מן הרגעים שאחרי התעלסות מופלאה וממושכת מאוד. אחרי שכל חיוניותי מוצתה ודבר לא נשאר.

לפיז היה ביטוי מיוחד לתיאור אותם מצבים פראיים שבהם אתה מעפיל אל הפסגות התלולות בזו אחר זו ואז נופל מעולף מן העבר השני: סיפוק קטלני. אובדן החושים של העונג העילאי.

***

אמש זה קרה שוב, מאליו, כבתוך בועה. ולא היה לי מושג מתי הכה בי העילפון.

פיז התהפכה בשנתה וכרכה את זרועה סביב מותנַי. חשתי צורך עז להדוף אותה. אף על פי כן הנחתי את ידי על שערהּ ופרעתי אותו באטיות, הרמתי את קווצוֹת התלתלים השחורים ושמטתי אותן. כמו עורה החלק, גם שׂערה היה חי. הוא התנועע בכף היד, כאילו מחזיר לך ליטוף.

שום דבר בפיז לא היה עמום. הכול בה זהר. כשפגשתי אותה לראשונה עלה בדעתי שהחיוך שלה יכול להאיר את העולם.

ידי שפרעה את שׂערה העבירה לה מסר שגוי. מגע מסוג זה תמיד גירה אותה. היא שלחה את ידה מטה וגיששה. לא היה מה למצוא. היא ניסתה להפיח בי חיים. דבר שתמיד צלח בידה. אך במשך הלילה אוכּלתי עד תום ולא נותר עוד במה להפיח חיים.

אני אוהבת אותך, היא מלמלה מתוך שינה.

זה היה הדבר הראשון שאמרנו מדי בוקר.

גם אני אוהב אותך, אמרתי.

ידה נהייתה דוחקת. אך לא מצאה דבר. קראתי את הבלבול באצבעותיה בשעה שגלגלו, לשו, הפשילו, משכו. תנועות מוּכרות שהזמינו תגובה מוּכרת.

אבל הוא לא אוהב אותי, אמרה.

הוא כן, אמרתי וליטפתי את שערה.

ידי השנייה נחה על המחברת שליד הכרית שלי. כריכת העור החומה היתה חלקה וחמימה. היה עלי להתגבר על הדחף לפתוח אותה ולצלול פנימה.

כעבור דקות ארוכות נשקתי על לחיהּ והוצאתי את רגלי העירומות בתנופה מהמיטה. חילצתי את הלוּנגי מתחת לשמיכה וקשרתי אותו סביב מותני.

תחזור לכאן, היא מלמלה. בוא אני אראה לו את המקום האמיתי שלו בעולם.

אני צריך להשתין, אמרתי, ויצאתי מן החדר ופסעתי על רצפת העץ החורקת בדרכי אל הטראסה העליונה. עמדתי בקצה ערוגת הפרחים הריקה והשתנתי על השורשים של הגרווילאה החסונה החביבה עלי ־ שכבר עכשיו היתה גבוהה ממני ־ והסתכלתי למטה אל העמק המתעורר.

***

אוטובוסים ומשאיות החרידו כעת את ההרים עם כל החלפת הילוך. חריקה רועמת, או קול יבבה צווחני, בישרו כי עוד פיתול נכנע למשאית טָאטָא כבדה ומזדקנת. הרחק למטה בעמק, בשוק של ג׳וֹליקוֹט, אפשר היה להבחין בסימנים ראשונים, קלושים, של תכונה בחנויות ־ אנשים החלו לזוז ומדורות העלו עשן. התנועה בכביש המתעקל בחדות ־ בהסתעפות המזלג נפגשו הכביש המוביל לנֵייניטאל וזה שהגיע אלינו בדרכו לאַלמוֹרה ־ התנועה בכביש עדיין התנהלה בעצלתיים. מפעם לפעם טיפס בו מָרוּטי מזדמן מג׳וליקוט, השתהה לרגע בהגיעו לפישוק המזלג הרחב, ואז פנה בעיקול והתרחק בכיוון נֵייניטאל או שהתקדם במתינות לעברנו.

הערפל עדיין לא החל להתפוגג. בעונה זו של השנה היה מתעורר באטיות רבה. שעתיים יידרשו לו כדי להתחיל להתרומם מתחתית העמק. בתחילה ייראה ככדורי צמר גפן לבנים ודחוסים, טהורים להפליא, אך עד מהרה יתפח למלוא גודלו וימלא את העמק כולו. בשעה תשע יערוך ביקור בבּירבּאטי ואז יתחיל לעלות לעבר הבית שלנו. בתשע וחצי כבר ינתק אותנו מן העולם ויסתיר מאיתנו אפילו את שער הבית. באותה שעה נאכל טוסט בדבש בחדר העבודה הלא–גמור, ונתלבט בין משחק שבץ–נא לקריאת ספר.

פתאום הרגשתי את הצינה. יצאתי בלי צעיף. ורגלי התרטבו בטל הכבד. השמים החלו להתבהר, ובעולם נראו הגוונים הראשונים של היום. כשהסתובבתי לאחור ראיתי שהעמק השני, עמק בְּהוּמיאַדהאר, שמורדותיו מרופדים ביערות עבותים של אורן ואלון, שׁרוי באזור אפור יותר, דומם יותר.

זו היתה אחת ממעלותיו של הבית. הוא ישב על שלוחת הר שהפרידה בין שני עמקים שונים בתכלית. שני עולמות שונים. האחד ירוק ופראי ושקט וקר ואפלולי; האחר מיושב וחדגוני וחום–ירקרק וחמים ובהיר.

יכולנו להתאים את העמק למצב הרוח, אבל לרוב ישבנו בצד של עמק ג׳וליקוט, מול הנוף החמים יותר, הבהיר יותר, החדגוני יותר. כשישבנו כאן על הטראסה, ההר השתפל היישר מתחתינו ופרשׂ לרגלינו את כל מרחבי העמק: הכבישים המתפתלים, הגגות האדומים של הבתים הקטנים הישָנים, מבני הבטון הצצים מכל עבר, החנויות המרוחקות לצדי הדרכים, בנייני הממשלה הצבועים בקפידה, המכוניות המזדחלות, מטעי האגסים והאפרסקים, המדרונות המכוסים עצי אורן ואלון ואשוח כסוף, אורחים לנו לחברה, אך ממרחק, מספקים לנו תנועה, אך ממרחק.

בצד השני, הכביש לאלמורה ־ שעבר ממש מתחת לגדר האבן שהקיפה את הבית ־ חצץ בינינו לבין עמק בְּהוּמיאַדְהַאר ופגם לא רק בנוף אלא גם באינטימיות. המראה שנשקף מכאן היה תָחום ואפל, רוחש סודות. יערות עבותים של אלונים ואורנים השתרעו ברציפות עד לקרקעית סמויה מעין; מעט הבתים והטראסות שניצבו שם היו חבויים במדרון שמתחת לכביש וכמעט לא נראו מן הבית. מטבורו של העמק הזה נהגו חיות הבר לטפס בפסיעה חרישית, בייחוד הפנתרים.

הנוף הזה גרר אותך מטה במין מלנכוליה שאין לעמוד בפניה, כמו שיר של מוחמד ראפי. ייתכן שהיה בכך קסם רב אלמלא היה הפסקול פגום ושרוט כל כך ־ שכן בכל פעם שהתחלת להימשך אל האפלולית המפתה של העמק היתה מגיעה משאית גונחת וחורקת, חותכת את הנוף לשניים ומנפצת את האווירה. בימים מסוימים, כשהגשם אך זה נפסק וקרעי ערפל ריחפו כפתיתי מוך ושמש ערביים שלחה קרניים אלכסוניות, היה עמק בהומיאדהאר יפה מן העמק האחר. אבל זה קרה לעתים נדירות.

כשהתחיל להיות לי קר ירדתי אל רמפת האבן המובילה מן הטראסה למטבח. טלטלתי את דלת העץ המעוקמת עד שהתפס הפנימי השתחרר ממקומו, נכנסתי, הדלקתי את הגז והנחתי על הכיריים סיר מלא מים להרתחה. בַּגירה פסע בעקבותי בלא רחש, מעלה ומטה. רָאקְשַס, שלא ציפה שנתעורר מוקדם כל כך, לא יצא עדיין מן הביתן שבחצר. שמחתי. לא היה לי מצב רוח לשמוע אותו מתבדח או שר את הבְּהָאגַ׳ן, המזמורים הדתיים שלו.

כשנכנסתי התעכבתי בחדר האוכל כדי לאפשר לעיני להסתגל לאפלולית ־ חלונות הבית היו אטומים בקרשים ־ והשתהיתי שוב בחדר המגורים המרופט, שהיה חשוך עוד יותר. בזהירות גיששתי את דרכי אל המדרגות על פני חצץ הרצפה הלא–גמורה. המדרגות השלישית, הרביעית והחמישית חרקו תחתי. דילגתי על המדרגה השישית השבורה, חציתי בצעדים חרישיים את המבואה העליונה ואת המרפסת המקורה ופתחתי בעדינות את הדלת לחדרנו הקטן.

תיבת העץ הישנה ־ משכנו החמים של הכאוס ־ ניצבה ליד הקיר המרוחק, כהה ואיתנה כסלע. העץ המשובח, עץ ארז הימלאי, היה מהודק ברצועות חיזוק מפּליז, ומנעול נוצץ, פעור פה, היה תלוי בחזיתהּ.

פיז עדיין יָשְנה, השמיכה הגדולה מהודקת לגופה, אפה ומצחה גלויים וכל השאר מכוסֶה בסבך של בד ושערות. הרצפה כאן היתה מבטון ־ ללא גימור, ללא ליטוש ־ כדי שנוכל לעשות ככל העולה על רוחנו, ביום ובלילה, בלי לחשוש שהרצפה תחרוק או שהקולות יישמעו למטה.

חציתי את החדר בלי להקים רעש, התרתי את הווילונות מקישוריהם, הסטתי אותם והחלקתי בידי את הקפלים.

היא התעוררה בדיוק כשלבשתי ז׳קט, הושיטה יד ואמרה, לאן אתה הולך? בוא לפה בבקשה. ניגשתי אליה ונשקתי לכף ידה המושטת.

אני כבר חוזר, התה על האש.

אבל לא חזרתי למעלה. מזגתי לי ספל גדול של תה מתוק וחזק, לקחתי חבילה של ביסקוויטים מתוקים ויצאתי בדלת האחורית אל שביל האבן העולה אל הטראסה. הייתי מוכרח להשליט סדר במחשבותי. מה שקרה לי היה לא מציאותי. אם לא אבהיר לעצמי את הדברים במהירות חיי ייקרעו לגזרים. עוד לילה אחד כמו זה ואני אבוד.

לפתע חשתי צורך להגדיל עוד את המרחק ביני לבין פיז. טיפסתי למעלה אל הטראסה הבאה, הנקודה הגבוהה ביותר בשטח שלנו, המקום שבו הוצב מכַל המים לפני שמונים שנה ושממנו ניתן היה לראות את שוליה העליונים של נֵייניטאל, את מרחבי הבנייה הלא–מתוכננת ומעליהם המגדלים הבולטים והגגות האדומים של בית הספר סנט ג׳וזף. אחרי שרכשנו את הבית הצבנו כאן ספסל מאבן קוֹטַה אדומה. הוא היה רחב ושני אנשים יכלו להשתרע עליו ולצפות בשמים הפתוחים. הספסל היה לח מהטל הלילי ולכן ישבתי עליו על עקבַי, זרועותי חובקות את ברכַי.

במשך חמש–עשרה שנים לא הרגשתי מרוחק כל כך מפיז. גם בעיצומן של המריבות הקשות ביותר, גם כשכמעט נפרדנו, התשוקה והצורך עמדו בעינם. הלהט המטריף את הדעת מעולם לא עזב אותנו, וכשהיינו יחד נמלא האוויר זיקים וגִצי אש. אפילו כששקענו בשתיקה מלאת עוינות, גופינו המשיכו לדבר זה עם זה, והמגע הקל ביותר היה מצית אש גדולה שהביאה מזור לכל הפצעים. פעם, בבית דודתה, אחרי יומיים של ריחוק ושתיקה ־ הסיבות היו תמיד מעורפלות וחסרות חשיבות ־ נתקלנו זה בזו ליד הכיור בחדר האמבטיה כשרחצנו ידיים לפני ארוחת הצהריים. ריח עורה, מבט חטוף במראה, ומיד התחלנו להתנשק. כהרף עין הצמדתי אותה לדלת, ביד אחת גיששתי אחר הבריח ובשנייה אחר רוכסן הג׳ינס שלה, והיא ליחכה את שפתי באותו רעב קדחתני שאפיין אותה. כמו תמיד, השתלבנו כמו חלקי פאזל, רטיבות ומוצקוּת, בשר ושיער, אהבה ותאווה. כשהתיישבנו לארוחת הצהריים חזר הלהט, חד ומושחז כמו הסכין ביד דודתה הפורסת את המנגו. מיהרנו הביתה ללא מילים. בפעם הזאת הפאזל פשט צורה ולבש צורה, שב והשתלב והשתבּץ שוב ושוב. ועל כל פסגה תלולה טיפסנו עד שנשמטנו מן העבר השני. סיפוק קטלני.

***

אבל כעת קרה משהו שהדהים ובלבל אותי.
בלב חרד נסעתי לכאן ־ נסיעה שבשנתיים האחרונות היתה אהובה עלי יותר מכול. יציאתנו מדלהי לוּותה בפחד ובערגה. שני הביקורים האחרונים היו מוזרים, מוזרים כל כך שלא הצלחתי להסביר אפילו לעצמי מה קורה, לא כל שכן למישהו אחר. מאז הנסיעה האחרונה נקרעתי בין הדחף לחזור לכאן תכף ומיד ובין הרצון לא לחזור לעולם. ולכן בסופו של דבר השארתי את ההחלטה בידיה של פיז.

במשך הנסיעה הייתי טרוד במחשבות, וכאשר עצרנו בדרך לארוחת בוקר בדְהָאבַּה שֶׁר–אֶ–פּאנג׳בּ שבבּילַספּוּר, פיז שאלה, משהו מטריד אותך? מִחזרתי התחכמות ישנה: אני חושב שהוא הולך למות.

אני אדבר איתו, היא אמרה.

רק בהינדי, אמרתי, את צריכה לדבר איתו הינדי. אנחנו בחלק ההינדי של הודו.

אבל הוא לא מבין הינדי, היא אמרה, הוא יותר מדי מלא בוויסקי.

צחקנו.

אבל לא היה בכך עידוד מבחינתי. אתמול, לקראת הלילה, הלכה והתעצמה בי אותה תחושה מעורבת של חרדה ותשוקה. פיז טיפלה בשתילים שלה ולא הבחינה בדבר, גם לא כשנכנסנו למיטה, לאחר שכל אחד מאיתנו חיסל שתי כוסות ויסקי בלי קרח.

היינו עייפים. בדרך היה פקק תנועה ארוך ומעצבן במוֹרַאדַבַּד, ונוסף על כך נתקענו בשתי ההצטלבויות עם מסילת הרכבת. פיז הצטנפה והתרפקה עלי, ראשה על זרועי השמאלית ופניה בשקע סנטרי.

שלא כרגיל, ידַי לא נשלחו אל גופה, והיא שאלה, אתה רוצה שאדבר איתו? לא אכפת לי לדבר איתו בהינדי! אל תשכח שאני יכולה לדבר איתו בהינדי!

לא אמרתי כלום, רק השמעתי רטינה לא מחייבת, והיא נרדמה מיד. שכבתי ער והתבוננתי באורות האחרונים ההולכים וכבים על פני ההרים. עד מהרה נשארו רק קשת האור של מצפה הכוכבים וריבועי השמים שהציצו מבעד לחלונות, גדושים בכוכבים רוטטים. מדי פעם בפעם נשמעו נקישות הטוק טוק טוק של התחמס המקומי משיחי הלנטנה שצמחו בצפיפות בשקע הטראסה לרגלי הבית. פעם הסתובבתי שעות סביב השיחים בניסיון לאתר אותו, אך נראה שהוא התחפר היטב בעומק השיחים.

לאחר זמן מה חילצתי את זרועי מתחת לראשהּ, וכמו תמיד היא הסתובבה לצד השני והצטנפה ככדור. התיישבתי ונשענתי על הקיר, פתחתי את המחברת עם כריכת העור החומה ומיד שקעתי בתוכה. בתוך זמן קצר הרגשתי שאני מאמץ מאוד את העיניים מול האותיות המתגלגלות ־ גלגלי המילים האצים לדרכם ־ לאורה הצהוב הקלוש של העששית. אבל התעקשתי להמשיך. הייתי משוכנע שאם אצליח לא להירדם אהיה מסוגל להדוף את זה, להשתלט על זה. חזיון התעתועים יתנפץ ויימוג, וכל זה יהיה מאחורי. דומה שנרדמתי יָשוב למחצה, כי כאשר זה קרה לבסוף, עדיין הייתי בתנוחה הזאת. זה נמשך עמוק אל תוך הלילה, ועד שזה נגמר, שעות לאחר מכן, צנחתי מפסגות רבות כל כך, שלא ידעתי איך אשוב ואתאחה.

***

רגלי החלו לכאוב והיה עלי לרדת מן הספסל כדי למתוח אותן. השלכתי את שרידי התה אל המדרון ־ הם נעלמו בלי להשאיר עקבות ־ והתבוננתי בנוף שכבש את לבי מן המבט הראשון. הבית הזה נועד לשמש לנו מפלט, להעניק גושפנקה סופית לאהבתנו, לחיינו. אבל ההתרחשויות האחרונות לא בישרו טובות. לראשונה בחיי עם פיז התעוררתי ללא תשוקה. שווה נפש לגופה השרוע לצדי.

משהו נורא עמד לקרות. הרגשתי זאת בעצמותי. באוויר.

אוויר הבוקר היה צונן ורענן, אך לא הצלחתי להשיב את הצלילות לראשי גם כשניערתי אותו בחוזקה.

הטוחנת האחורית שלי החלה לכאוב. לפחות חלק מהדברים נותרו ללא שינוי. עצמתי את עינַי וחיכיתי שדקירות הכאב יתמתנו ויהיו לפעימות סדירות.

לא היה לי מושג עד כמה עמוק יהיה הקרע בחיי עם פיז ־ החיים היחידים שאי פעם החשבתי.

השמש לא היתה עדיין אלא הילה סמוקה על הפסגות המרוחקות, מעבר למצפה הכוכבים.

© כל הזכויות שמורות לבבל הוצאה לאור

האלכימיה של התשוקה - טרון ג` טג`פל
The Alchemy of Desire - Tarun J. Tejpal