» טקסט  » שירה  » ספרים חדשים ביולי 2011       חזור

לאה גולדברג - האור בשולי הענן
מאת: גדעון טיקוצקי
Light Along the Edge of a Cloud: Introduction to Lea Goldberg’s Oeuvre - Giddon Ticotsky

ההוצאה: הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים במרכזו של ספר זה (בהוצאה מכנים אותו: מארז ייחודי) הספר האור בשולי הענן מאת גדעון טיקוצקי המציג את יצירתה ואת חייה של לאה גולדברג במבט פנורמי ומעמיק, המחדש גם לבקיאים בכתיבתה. עשרים פרקי הספר נעים על הציר הכרונולוגי והנושאִי כאחד ומקשרים בין שלל הסוגות בהן יצרה. הספר עשיר בדימויים חזותיים שחלקם מתפרסם כאן לראשונה: כתבי יד ומכתבים גנוזים, קטעים מספרי ילדים נשכחים ועוד. לספר מצורף תקליטור עם הסרט התיעודי "לאה גולדברג בחמישה בתים" מאת יאיר קדר המספר את סיפור חייה ויצירתה דרך חמישה בתים, באמצעות שיחות עם מכריה, חומרי ארכיון ותצלומים, שירים ופזמונים, קטעי טיפוגרפיה וּוידיאו-ארט. כל אלה יוצרים חוויה של היכרות קרובה עם סיפור חייה הסוער של האישה שבחרה בעברית, ושהעברית בחרה בה. הסרט הופק בתמיכת שירות הסרטים, הקרן החדשה והרשות השנייה.

מבחר השירים שבסוף הספר מחזיק כעשירית משיריה הליריים של לאה גולדברג וכן שירי ילדים אחדים. זהו מבחר מייצג מכל התקופות, לפי סדרן, ובו שירים נודעים רבים ("ימים לבנים", "ולא היה בינינו אלא זוהר", "פזמון ליקינתון" ואחרים). לאה גולדברג החשיבה עצמה בראש ובראשונה כמשוררת וזהו אפוא לב יצירתה.

גדעון טיקוצקי חקר את יצירתה של לאה גולדברג וערך אחדים מכּתביה, בין השאר את הרומן הגנוז שלה אבדות.

יאיר קדר הוא במאי ויוצר של סרטי תעודה בתחומי החברה והתרבות שהוקרנו בפסטיבלים בינלאומיים ברחבי העולם. בפרויקט "העברים" שיזם הוא מתמקד בביוגרפיות של סופרים ומשוררים עברים.

הספר והתקליטור רואים אור בתמיכת: מרכז הספר והספריות בישראל, המפעל ליוזמות חדשות בספרות העברית בסיוע מִנהל התרבות, המחלקה לספרות, קרן יד הנדיב, העמותה להנצחת לאה גולדברג ויצירותיה, ומכון גנזים על שם אשר ברש. כריכה קשה, 224 עמודים.

מתוך הספר, פרק 6 | בארץ "יחדיו":
במכתב ראשון לאחר עלייתה ארצה, בינואר 1935,
כתבה גולדברג אל חברתה הקרובה שישבה אז בברלין:

רשמים? כל כך קשה לדבר על זה. תל אביב עיר אירופית מאוד. רועשת. נבנית. משהו בינוני בין וסֶטֶן של ברלין ]רובע בעל אופי בורגני בעיר[ והעיר הישנה של קובנה. לאנשים שאין להם חֶברה רצויה כנראה כלל וכלל לא נעים לחיות פה. אבל אני רוצה להישאר בתל אביב, ועושה הכול למען להישאר פה, מפני שמצאתי אנשים שהם באמת קרובים לי.

בייחוד אני אוהבת את שלונסקי. כל האגדות על אי–הסימפטיות שלו - הנן באמת רק אגדות. היחס אלי של הסופרים הוא יוצא מן הכלל. מפנקים אותי כתינוקת בת יומה. אני בכלל מצאתי פה יותר אנשים שקראו את אשר כתבתי, ומכירים אותי, מאשר יכולתי לשער. [...] לי יש רושם, שאני אסתדר לא באופן מזהיר ביותר, אבל בכל זאת אני שבעת רצון.

קבלת הפנים שגולדברג זכתה לה לאחר עלייתה ארצה מצד חבורת “יחדיו“ ושלונסקי בראשה אכן הייתה לבבית. גולדברג כבר הייתה דמות מוכרת ב“רפובליקה הספרותית“ הארץ–ישראלית - ארבעים וחמישה מתוך שבעים שירי טבעות עשן נדפסו בשלוש השנים שקדמו לעלייתה בכתבי עת ארץ–ישראליים, לא אחת לצד רשימות פרי עטה, ולכן דבר עלייתה יחד עם “בעלה“ המשורר שמעון גֶנס (השניים נישאו בנישואים פיקטיביים לצורך העלייה) צוין במדור הקבוע “בין הבאים“ בעיתון דבר מיום 15.1.1935 (לימים תכתוב לו גולדברג בהומור, כשתקדיש לו עותק מספרה שיבולת ירוקת העין: “לשמעון גֶנס, בידידות שאפילו הגט איננו מבטלה, לאה“ - ראו עמ' 56).

זו הייתה תקופה טובה יחסית בחיי החבורה: הופעת כתב העת שלה טורים (במלעיל) פסקה אמנם זמנית בקיץ שחלף, קיץ 1934 , מחמת מצוקה כספית, אבל החבורה הצליחה לכבוש לה מקום בתרבות העברית בארץ. יריבהּ העיקרי, ביאליק, נפטר באותו קיץ ומעמדו של שלונסקי היה כעת איתן מתמיד, בעיקר לאחר פרסום ספר שיריו אבני בהֹּוּ (1934).

היה זה לאחר שתי הסערות הגדולות ששלונסקי עורר - תחילה ב– 1927 , במאבקו העז נגד הפואטיקה של דור התחייה ובעד הכתיבה המודרניסטית. הוא גרם אז לפילוג באגודת הסופרים שהוביל להתפטרותו של ביאליק ממנה, והשתלט על כתב העת של האגודה, כתובים; ולאחר הסערה השנייה, של דצמבר 1932 , כאשר שלונסקי ובני חבורתו פרשו מכתובים והקימו את חבורת “יחדיו“.

גולדברג עמדה אמנם בקשר טוב עם בני החבורה כבר לפני עלייתה ארצה וכך עקבה מרחוק אחרי כל התמורות הללו, אולם לא נדרשה לנקוט עמדה: לטורים, שהייתה במה לוחמנית במובנים רבים, שלחה בדרך כלל רק שירים, שנדפסו לצד הרשימות אשר בהן התפלמסו בני החבורה עם מקטרגיהם. כך נחסך ממנה הצורך להתעמת חזיתית עם ביאליק, שאליו ואל יצירתו חשה קִרבה רבה.

“הייתה זו עדיין תקופה של המשך ‘המרד‘ בביאליק“, נזכרה לימים בשנותיה הראשונות בארץ, “גם אחרי מותו היה הוא לכולנו כעין מבצר עצום, טירה מבוצרת, שהיינו מסתערים עליה בכל כוחותינו הרוחניים. אני בסתר לבי אהבתי את ביאליק מאוד, אהבתי את הדברים האהובים עלי עד היום הזה: את שׂגב לשונו, את האגדות, את שירי– העם, את שירי הילדוּת, ושיריו הליריים האחרונים“.

כעת, משהצטרפה לבני החבורה בארץ, לא עמדה לרשותה הפריבילגיה של העמידה מן הצד והיא נרתמה למאבקה של החבורה, אך בדרכה שלה. בשנתו השנייה של טורים (1938 — 1939) כבר פרסמה רשימות המתייחסות לנושאים שהטרידו את הקהילה הספרותית הארץ–ישראלית הצעירה. היוצרים בני החבורה נאלצו להדוף אז האשמות שונות, ביניהן הטענה שכתיבתם אינה “ציונית“ דיה, משום שאינה מייצגת במישרין את הווי הארץ, ושהקִרבה שהם חשים אל תרבות העולם חזקה מזיקתם אל התרבות העברית.

אלה היו למעשה התקפות על משיכתו העזה של שלונסקי אל הסימבוליזם, זרֶם שדגל בא–מימטיות - כלומר בביטוי אמנותי שאינו מייצג את המציאות באופן ישיר. גולדברג, שהייתה “הסמן הימני“ בחבורת “יחדיו“ במאבק על פתיחת אופקיה של הספרות העברית לתרגומים מספרות העולם, ביקשה לגונן על עמדתה ועל עמדת החבורה בסוגיה זו; באחת מרשימותיה בטורים היא נימקה מדוע צריך בכל זאת “לייבא“ את ערכי הרוח ההומניסטיים של אירופה אל האמנות המקומית, אפילו בשעה שבאירופה עצמה חלו תמורות היסטוריות שכרסמו באותם ערכים. בין השאר כתבה שם: “הסופר העברי בארץ אינו יודע עדיין אם בכלל יש צורך בו. מי אנחנו כאן? הראשונים? האחרונים?“.

משפט זה מזקק למעשה את הדילמה והחרדה של היוצר העברי המודרני, שהתלבט אם לכתיבתו, שהייתה מהלך חדשני בפני עצמו, תהיה בכלל תוחלת. עשויים להישמע בו הדים למשפטו הנודע של ברנר, שנכתב שלושה עשורים קודם לכן ברשימתו “דַפִּים (מפנקסו של סופר עברי)“: “אחרונים נישאר על החומה“, וכן לשאלתו של ביאליק, במסה “שירתנו הצעירה“ שנדפסה בשנת הופעת מאמרו של ברנר, 1906 : “ובכן, האילן העתיק שלנו, הפורח לסירוגין, אחת לשבעה יובלות, נמלך פתאום ונתכסה לזקוניו שוב בפרחים לבנים - מה זאת? הפרחי סתיו אם פרחי אביב?“.

בהקשר של גולדברג וחבורת “יחדיו“ יש במשפט שהופיע ברשימתה, “מי אנחנו כאן? הראשונים? האחרונים?“ התבוננות כפולה - הן פנימה, אל הספרות העברית, והן החוצה, אל הספרות האירופית. “הראשונים“ הם יוצרי החבורה שביקשו להחדיר את הנורמות המודרניסטיות אל “מחזור הדם“ של הספרות העברית החדשה, ו“האחרונים“ - אותם יוצרים עצמם, שאך החזירו את ראשם אל אירופה, וכבר ראו את שקיעת אותם נורמות וערכים. על הרקע הזה יש לקרוא את ביכורי יצירתה הארץ–ישראלית של לאה גולדברג.

חבורת "יחדיו" ויוצרים נוספים בקפה "אררט" בתל אביב (בפינת הרחובות בן יהודה-טרומפלדור), קריקטורה מאת אדם שליין, 1936 . מימין ונגד כיוון השעון: לאה גולדברג, יוסף סערוני, אברהם שלונסקי, ישראל זמורה, אורי קיסרי, מנשה לוין, אלכסנדר פן, הלל אביחנן (ברגמן), נתן גורן (גרינבלט) ויוסף אריכא.

לאה גולדברג ויעקב הורוביץ, מאנשי חבורת "יחדיו", בבית קפה בתל אביב, 1935 . עם בואה ארצה באותה שנה היא התגוררה בביתו במשך תקופה קצרה

© כל הזכויות שמורות לקיבוץ המאוחד וספרית פועלים הוצאות לאור

לאה גולדברג - האור בשולי הענן - גדעון טיקוצקי
Light Along the Edge of a Cloud: Introduction to Lea Goldberg’s Oeuvre - Giddon Ticotsky