» טקסט  » ספרות לא בדיונית  » ספרים חדשים ביוני 2011       חזור

דברים שלא כתבתי
מאת: מירה אברך
Things Not Written - Mira Avrech

ההוצאה: ידיעות ספרים בת 25 היתה מירה אברך בשנת 1951, ציירת אופנה בשבועון "לאשה" וחסרת ניסיון עיתונאי, כאשר פנה אליה דב יודקובסקי, עורכו בפועל של "ידיעות אחרונות", והציע, "כתבי לי טור על אישים ומנהיגים במדינה". לשאלתה, "איך עושים זאת", הוא ענה: "פשוט מאוד. כתבי כמו שאת מדברת, רק קצת פחות…" מאותה שיחה נולד הטור החברתי הראשון, החשוב ורב-ההשפעה ביותר בישראל. במשך יותר מ-40 שנה התפרסם הטור ב"ידיעות אחרונות". כולם קראו אותו, וכל מי שרצה להיכלל ברשימת ה"מי ומי" בישראל ידע כי עליו למצוא דרך להתפרסם בו. במהלך השנים הפכה מירה אברך לאושיה חברתית ועיתונאית בזכות עצמה. היא יצרה יחסי ידידות עם בני הזוג דוד ופולה בן-גוריון, עם סוניה ושמעון פרס, שרים וח"כים, זמרים, שחקנים, אמנים ושגרירים.

נשפי הפורים שערכה במשך עשרות שנים נחשבו לאחד האירועים החברתיים הנוצצים והנחשקים ביותר במדינה. היא ריאיינה את ג'ורג' בוש ואת אנואר סאדאת, התיידדה עמוקות עם סמואל בקט, גדול המחזאים של המאה ה-20, פגשה את גדולי הציירים כמו מארק שאגאל וסלו ואדור דאלי, את הפסנתרן ארתור רובינשטיין, והרשימה עוד ארוכה.

"במירה אין רוע", אמר עליה העורך שלה, יודקובסקי, והוא צדק. במשך כל שנות עבודתה ידעה אברך להתגבר על הפיתוי ללגלג, לדקור, לפגוע. הטור שלה היה קריא ומשעשע, מבלי ששם ללעג ולקלס את גיבוריו. בכך היתה ייחודית, גם בקנה-מידה עולמי.

דברים שלא כתבתי הוא מעין אוטוביוגרפיה, סיכום של רגעים גדולים וקטנים, ברובם משעשעים, מלאי געגועים לתל אביב הקטנה, למדינת ישראל בראשית שנותיה, עם הנאיביות ועם האמונה השלמה בצידקת הדרך. ספר שייקרא בנוסטלגיה על ידי המבוגרים שהיו שם, ובסקרנות על ידי צעירים שרוצים לטעום קורטוב מן העולם שחלף ואיננו.

מירה אברך-רייס נולדה ב-1926 בקיל שבגרמניה, ובגיל 7 עלתה עם משפחה ארצה. היא למדה בגמנסיה "הרצליה", התנדבה לחיל האוויר הבריטי במלחמת העולם השנייה, ושירתה בצה"ל כקצינה. לאחר מכן עבדה במשך יותר מ-40 שנה במערכת "ידיעות אחרונות", ובמקביל היתה כתבת השבועונים "פיפל" ו"שטרן" בישראל. ספריה: פולה בן-גוריון, שש שנים (רומן) ועולמם הקטן של גדולי עולם. נשואה לד"ר מקס רייס, לשעבר נשיא הטכניון.

דברים שלא כתבתי מאת מירה אברך בהוצאת ידיעות ספרים, 221 עמודים.

דברים שלא כתבתי| א. צעדים ראשונים: דויד ופולה בן גוריון
חודש לפני פרסום הטור הראשון שלי ב"ידיעות אחרונות", ביליתי חופשה קצרה בפריז, שבה התגורר ארט בוכוואלד, בעל טור נודע בעיתון האמריקני שיצא לאור באירופה, "הראלד טריביון". טורו הוקדש בעיקר לסיפורים על האישים המפורסמים שגרו בפריז או הגיעו לשם לביקורים. החלטתי לפגוש את בוכוואלד. הייתי משוכנעת שישמח לשמוע שהמקבילה הישראלית שלו מבקרת בפריז. לא היה לי כל ספק שייקח אותי לסיבוב לילי במקומות הבילוי שם. צלצלתי למשרדו והצגתי את עצמי כמי שמנסה להיות "ארט בוכוואלד הישראלי". הוא נשמע משועשע, אך בתום השיחה הקצרה אמר, "אשמח לעזור לך. אמתין לך הערב בשעה שמונה במשרדי."

בהתרגשות ספרתי את השעות עד לבוא הערב, שבו אסתובב עם ארט בוכוואלד במקומות הבילוי המפורסמים של פריז, ואחכך כתפיים עם פוליטיקאים, כוכבים ושאר אישים נודעים. הגיעה השעה המיוחלת. בלב פועם התייצבתי בערב במשרדו. בוכוואלד קיבל את פני בחיוך רחב, הגיש לי חוברת צבעונית ואמר: "זהו אוסף מאמרים שכתבתי על חיי הלילה של פריז. זה יעזור לך." עוד אני מדפדפת בחוברת, הוא לבש את מעילו ומבלי להיפרד ממני יצא מן המשרד. שלום לכם, חיי הלילה של פריז, שלום לך, ארט בוכוואלד... כל מה שנשאר לי זו החוברת...

בשובי לתל אביב החלטתי לוותר על כיסוי חיי הלילה, שבמדינה הצעירה והענייה לא היו מפותחים וסוערים, בלשון המעטה. אולם מקצוע העיתונאות משך אותי.

באותם הימים נמנעו העיתונים מלפרסם סיפורים אישיים על מנהיגי האומה ונשותיהם. אפילו אמרות כנף פיקנטיות מפיהם לא ראו אור בעיתונות. במקרה הטוב פורסמו נאומיהם של הפוליטיקאים ומדי פעם גם יכלו למצוא בעיתונים מאמרים חתומים על ידיהם, שלא תמיד הם עצמם כתבו אלא עוזריהם כתבו בשמם. אולם דב יודקובסקי, העורך שופע הדמיון של "ידיעות אחרונות", סבר אחרת. הוא החליט שהגיע הזמן לפרסם טור אישי יותר על אישי ציבור, מעשיהם ואמרותיהם, והציע לי את התפקיד. עד אז הפעילות העיתונאית שלי הצטמצמה לציור דגמי אופנה עבור "לאשה". הצעתו של יודקובסקי קסמה לי כמובן. החלטתי "להתחיל בגדול" ולעשות דבר שלפנַי, משום מה, איש לא עשה: לראיין את ראש ממשלת ישראל, דויד בן גוריון.

כאמור, באותם הימים, דבר לא נכתב על חייהם הפרטיים של העומדים בראש האומה ובוודאי לא על נשותיהם ומשפחותיהם. כמעט מאומה לא היה ידוע לציבור הרחב על חייו הפרטיים של המנהיג הדינמי בעל הבלורית הלבנה - דויד בן גוריון, שהקים את מדינת ישראל. מדי פעם שיחק לי מזלי לראות אותו סועד ארוחת צהריים בחברת כמה ממנהיגי מפא"י, כשהם ישובים על מרפסת מלון "גת רימון" ברחוב הירקון, מלון שמאז שבק חיים. אולם לא העזתי לגשת אליו. באותם הימים זה לא היה מקובל.

לפני הקמת המדינה לא היתה טלוויזיה בישראל. האזרח הממוצע, שקרא עיתון והאזין לשתי מהדורות החדשות ששודרו כל יום ברדיו, ידע מעט מאוד על ראש הממשלה פרט לעובדה שדויד בן גוריון הוא מקים המדינה ועומד בראשה. היו מי שטרחו לחקור וללמוד שהוא נולד ב 1886 בשם דויד גרין, ושהוא הצטרף לתנועה הציונית שביקשה את פלשתינה ליהודים, עלה ארצה אולם בסופו של דבר גורש ממנה על ידי השלטונות הטורקיים. בלית ברירה הוא חצה את האוקיינוס והגיע לברוקלין, הרובע הניו יורקי שבו התרכזו רוב המהגרים היהודים ממזרח אירופה שחיפשו את מזלם באמריקה. שם, בבית קפה קטן ששימש כמרכז ליהודים שהגיעו מאירופה, נתקלו עיניו בצעירה יפה שהתבוננה בחשדנות במגבעת הטורקית האדומה שעל ראשו. הוא ניגש אליה ומיהר להרגיע אותה: "אני לא טורקי! אני יהודי. נולדתי ברוסיה."

היא נרגעה וסיפרה לו ששמה פולה והיא אחות מיילדת בבית החולים המקומי. הוא סיפר לה שהוא וחברו יצחק (בן צבי, שלימים היה עתיד לכהן כנשיאה השני של מדינת ישראל) מחפשים מקום לינה. פולה מיד התנדבה לעזור למצוא להם חדר. כך התחיל סיפור האהבה המופלא בין פאולינה מונבז (שמה המקורי) ודויד גרין, הבחור בעל המגבעת הטורקית, שבמרוצת הימים עִבְרת שמו לדויד בן גוריון, הכריז על הקמת מדינת ישראל והיה לראש ממשלתה הראשון. ביום שבו בן גוריון הכריז על הקמת המדינה, 15 במאי 1948, פולה היתה רעייתו כבר יותר משלושים שנה ואם שלושת ילדיו.

כך, ביום חורף סוער וגשום ב 1951, מצאתי עצמי יושבת באוטובוס חלוד וחורק שעשה דרכו בכביש הישן, שהיה היחיד שהוביל באותם הימים מתל אביב לירושלים; כביש שכונה "שבע האחיות" בגלל שבע הפניות החדות שבו. אחר שעתיים של זחילת האוטובוס לאורך הכביש וחצי שעה נוספת ברגל בגשם השוטף, הגעתי לבית ראש הממשלה. כולי רטובה ורועדת מקור מצאתי עצמי ליד תיבת העץ שבה ישב השוטר ששמר על בית ראש הממשלה. הוא מנע ממני להיכנס לבית ושאל מי אני ומה רצוני. הסברתי לו שבאתי לראיין את ראש הממשלה. השוטר לא קפץ לדום, ומבלי לקום מכיסאו בדק בקפדנות את הרשימה שבידו. הוא בדק וחזר ובדק שנית. לבסוף הוא תקע בי מבט וקבע: "שמך לא מופיע ברשימה."

האמת היא, שהסיבה היחידה לכך שלא הופעתי ברשימה היתה שראש הממשלה עדיין לא היה מודע לכך שאני מגיעה לראיין אותו... אבל את זה לא יכולתי לומר. המשכתי להתווכח עם השומר, והוא המשיך לעמוד ולחסום את הכניסה. כך עמדנו שעה ארוכה בגשם השוטף והתווכחנו. לפתע נפתחה דלת הכניסה לבית ומתוכה פרצה אישה בנעלי בית וחלוק צמר ארוך שצעקה: "שקט! מה את מקימה פה רעש? את תעירי את בן גוריון משנת הצהריים!"

כולי רטובה מהגשם השוטף ורועדת מקור, קראתי: "אבל באתי כל הדרך מתל אביב כדי לראיין את ראש הממשלה!"

"את ראש הממשלה?" היא גערה, עיניה מאיימות ממש. "הוא יותר מראש הממשלה. הוא בן גוריון!"

"אבל..." גמגמתי, משותקת מרוב פחד בעת שעיניה בדקו דרך זגוגיות משקפיה העבות את מעילי הרטוב כשאני עומדת במבול הגשם השוטף. לבסוף היא מלמלה: "כולך רטובה! טוב, תיכנסי, תתייבשי, ואני אכין לך כוס תה, אבל את בן גוריון לא תראי!"

התה היה חם וגם פולה התגלתה כאישה חמה ועממית. היא ישבה לצדי ליד שולחן המטבח ופטפטה בערבוב של עברית, אנגלית ויידיש על כל מה שעלה על דעתה: "את יודעת למה אני מדברת בשגיאות?" היא שאלה פתאום. "לא היה לי זמן ללמוד עברית! היתה לי המון עבודה, כי כשבן גוריון ואני באנו לארץ ישראל שכרנו דירה קטנה אבל היא היתה ריקה. לא היה לנו כסף לקנות רהיטים. אז עשיתי את כל הרהיטים בעצמי, מארגזי תפוזים ובד ערבי. לבן גוריון אפילו לא היה זמן לעזור לי. הוא עבד בהסתדרות ולא הרוויח שם כלום. שום דבר! כשהוא קיבל כמה לירות הוא קנה בכסף ספרים... פעם הוא לקח מיצחק בן צבי הלוואה של לירה, כדי לקנות ספרים. לא היה לנו כסף לאכול, והוא לווה ממנו לירה כדי לקנות ספרים! אבל אני דאגתי לכך שלילדים לא יהיה חסר כלום. אפילו מוזיקה למדו. פעם באו לקחת את הפסנתר ששכרתי כדי שגאולה תלמד לנגן. היה קשה! כשבאתי מאמריקה אפילו לא ידעתי להכין כוס תה ופה, פתאום, הייתי צריכה לעשות הכול בעצמי. בפעם הראשונה שבישלתי ביצה, בישלתי ובישלתי אותה ולא הבנתי למה היא לא נהיית רכה ..."

באותה תערובת של עברית, אנגלית ויידיש היא העלתה זיכרונות מפגישתה הראשונה עם בן גוריון: "הוא ישב בבית קפה בברוקלין, עם חברים, ראה אותי ומיד ניגש אלי, הציג עצמו בשמו - דויד גרין, ושאל ביידיש אם אני מוכנה לבוא איתו לספרייה העירונית ולתרגם לו דברים מאנגלית ליידיש כי הוא לא יודע אנגלית. ישבנו שעות בספרייה, וכשיצאנו משם הוא הזמין אותי לקולנוע. מאז הלכנו הרבה לקולנוע. פעם הוא שילם ופעם שילמתי אני."

לא חלף זמן רב ודויד גרין, שברבות הימים עִבְרת שמו לדויד בן גוריון, ביקש את פולה מונבז להינשא לו. "התחתנו בעירייה. לא סיפרנו לאיש במשפחה," סיפרה לי פולה בנימה נוסטלגית, בעודנו לוגמות כוס תה במטבח. "אפילו את הפרחים לחופה קניתי בעצמי. היינו כל כך מאושרים! אבל אז הוא התגייס לגדוד העברי שפעל במסגרת הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה, והשאיר אותי לבדי בבית כשאני בהיריון. את מתארת לך? וכך ילדתי - לבדי - את בתנו הבכורה, גאולה. בסוף המלחמה הוא שוב עזב אותנו ויצא לפלשתינה. הוא הסביר לי שעליו לעזור להקים את מדינת היהודים. שאלתי אותו - מה פתאום מדינת יהודים? הוא הסביר לי שהיהודים חייבים לחיות במדינה משלהם. מפלשתינה הוא כתב לי שהוא מצא לנו דירה בתל אביב. כתבתי לו ושאלתי איפה זה תל אביב. הוא כתב לי שזו עיר חדשה שקמה לצִדה של יפו. שוב כתבתי לו ושאלתי איפה זה יפו ואם יש שם ביצים וחלב בשביל גאולה, והוא כתב לי שהוא יברר..."

נראה שהבירור העלה תוצאה חיובית, כי פולה המאוהבת, יחד עם בתה הקטנה, עלתה בלב פועם על אונייה שהביאה אותה לארץ הרחוקה - פלשתינה, ארץ שעליה לא ידעה דבר. כך מצאה עצמה מחטטת בדוכני הירקות בשוק של יפו כדי "ליפול על מציאוֹת". כך גם מצאה עצמה בפעם הראשונה בחייה משפשפת את רצפות ביתם, בשעה שבחיר לבה שפשף כתפיים עם מנהיגי ארצות שונות בעולם.

בימים שבהם שהה בישראל, היא עשתה את כל אשר יכלה כדי לתת לו תחושה שהוא חשוב מכל דבר. כאשר הוא נח אחר הצהריים, וילדי השכנים שיחקו ברחוב כהרגלם, היא היתה יוצאת ומנפנפת עליהם במטאטא, כדי לגרש אותם. כאשר נבחר ליו"ר הסוכנות היהודית, ומאוחר יותר - לראש הממשלה, היא גם השתלטה על סדר יומו והבהירה לצוות עובדיו במשרד שהיא, ורק היא, קובעת את מי, באיזה יום ובאיזו שעה יפגוש בן גוריון. כך, מי שהיתה אחות בבית חולים בברוקלין, הפכה עצמה למלאך המגונן על ראש ממשלת ישראל.

כך היא המשיכה לפטפט. הבנתי שאשת ראש ממשלת ישראל היתה אישה גלמודה מאוד ושהיא שמחה להזדמנות לפטפט. לבסוף, כאשר התה כבר היה קר, היא פתחה קופסת שוקולדים, גילתה שתולעים קטנות זוחלות מתוכן והתנצלה: "זה כבר ישן. מישהו הביא לי אותם מזמן ושמרתי אותם במגירה!..." משהו אחר במקום השוקולדים היא לא הציעה לי. אבל היא המשיכה להביע דעות, להעלות זיכרונות ולספר לי את כל אשר רק יכולתי לחלום לשמוע על בעלה - ראש ממשלת ישראל, דויד בן גוריון.

היא סיפרה שכאשר הוא בבית, הוא שקוע כל הזמן בקריאה וכתיבה, סיפרה מה היא מאכילה אותו, איך מדי בוקר היא מוציאה מהארון את הבגדים שעליו ללבוש: "אני מניחה אותם על המיטה ושמה לו את הנעליים ליד המיטה. לארוחת בוקר אני מכינה לו דייסה ובצהריים אני נותנת לו עוף. כשהוא נוסע לחוץ לארץ אני מביאה למטוס 'אל על' קופסאות עם אוכל כדי שיאכל בדרך רק מה שאני הכנתי לו. כל הדיילות מכירות אותי! כשהוא נוסע לניו יורק אני עושה לו רשימה מה עליו לקנות עבורי בבית הכלבו הגדול 'בלומינגדייל'. בפעם האחרונה אמרתי לו להביא משם דברים לילדים: שמיכת פוך לרננה, גרביים לעמוס ושמלה לגאולה. בשבילי אני לא מבקשת דבר!"

בדמיוני ראיתי את הבלורית הלבנה של בן גוריון מתעופפת ברוח, בחוזרו מישיבות מייגעות עם ראשי ממשל ארצות הברית ועם מנהיגי היהדות האמריקנית, מתרוצץ בקומות השונות של בתי הכלבו הענקיים של ניו יורק כשהוא מחפש שמיכת פוך, מחטט ביד אחת במדפי השמלות ובידו השנייה רשימת הקניות הענקית של פולה. מכתביה הרבים של פולה לדויד בן גוריון מגלים שגם לאחר נישואיהם הוא בילה את רוב זמנו בנסיעות מעבר לים כדי להיפגש עם גדולי עולם ולשכנעם להפוך את חלומו למציאות: הקמת מדינה יהודית. באותם הימים הקשר בין דויד ופולה התבטא בעיקר בהחלפת מכתבים... איכשהו הם בכל זאת הביאו לעולם שלושה ילדים: עמוס, גאולה ורננה. באחד המכתבים פולה כותבת לבעלה: "רננה כבר יודעת ללכת. היא מפטפטת המון. מה שהיא לא יודעת לומר במילים היא מנפנפת בידיים. יש לה כבר שמונה שיניים וכל היום היא מסתכלת בתמונה שלך וקוראת 'אבא'. חגגתי לרננה את יום הולדתה והיו הרבה אנשים. רק אתה לא היית... קנה לך חליפה קֵיצית ומגבעת. גם נעליים לבנות..." אותה רננה, אגב, היתה תלמידה מצטיינת, שהגיעה לדרגת פרופסור למיקרוביולוגיה, ונטלה חלק בהקמת אחד המוסדות המדעיים הסודיים והמסתוריים ביותר של ישראל - המכון הביולוגי בנס ציונה, שבו היא שימשה כסגנית המנכ"ל. לצִדה עבד ד"ר מרקוס קלינגברג, שלימים נחשף כמרגל בשירותה של ברית המועצות. רננה היתה הראשונה שחשדה בו ודיווחה על חשדותיה לשירותי הביטחון. אלה בדקו, חקרו - והגיעו למסקנה שהאיש אינו מרגל. את חשדותיה של רננה ייחסו לקנאה מקצועית. רק כעבור שנים רבות נשבר קלינגברג בחקירה, הודה כי ריגל לטובת הסובייטים, ונשפט למאסר ארוך.

רוב מכתביה של פולה היו רשימות קניות. מי שהכירו אותה אומרים שזאת היתה דרכה להזכיר לו שהיא קיימת, ושלמרות עיסוקיו הרבים היא מצפה שיקדיש שעות ארוכות להתרוצצות בבתי הכלבו של ניו יורק כדי למלא אחר בקשותיה. בין מכתביה לבן גוריון מצאתי גם מכתב מחודש יולי 1924, ובו היא כותבת לו: "...שלח לנו שמיכת מיטה של נוצות. גם בגדים תחתונים לגאולה. עבורי שלושה זוגות גרבי משי לבנים ומעיל גשם. קנה גם שתי חליפות צמר יפות עבור עמוס, שמלת צמר עבורי ואחת עבור גאולה. שלח לי גם חמש לירות..."

באותו יום, במטבחה של פולה בבית ראש הממשלה בירושלים, לא העליתי על דעתי שיבוא יום ובו אפרסם ספר על רעיית ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, ספר שיהיה לרב מכר, כי מי לא רצה לדעת פרטים אישיים על חייו של דויד בן גוריון? אולם באותו יום סוער וגשום, כשישבתי עם פולה במטבח בית ראש הממשלה ושמעתי מפיה פרטים רבים על חייהם, רק ידעתי שעלי למהר ולחזור לתל אביב, כדי להציע לדב יודקובסקי את כל מה שפולה גילתה לי בבדידותה; דברים שהקפדתי לרשום מתחת לשולחן המטבח שאליו הסבנו.

מיד עם חוזרי לתל אביב צלצלתי נרגשת לדב. אמרתי לו שאת בן גוריון לא הצלחתי לראיין, אך ניהלתי שיחה ארוכה עם אשתו. מסרתי לו את כל הרשימות שלי, וכבר למחרת פורסם הריאיון, בפורמט חסר תקדים, אגב - ארבעה עמודים. כאמור, באותם הימים עסקו העיתונים בישראל רק בפרסום חדשות ומדי פעם גם ציטטו את נאומיהם של ראש הממשלה ושל כמה ממנהיגי מפא"י והאופוזיציה. על כן דברים מפיה של רעייתו על חייו הפרטיים של ראש הממשלה היו לסנסציה.

למחרת צלצל אלי יודקובסקי והציע לי טור קבוע בעיתון: טור על מנהיגים ואישים במדינה. כך נולד בעיתונות הישראלית הטור הראשון העוסק במנהיגים ושאר אישים מפורסמים, הכתוב וחתום על ידי עיתונאי אחד.

© כל הזכויות שמורות לידיעות ספרים הוצאה לאור

דברים שלא כתבתי - מירה אברך
Things Not Written - Mira Avrech