Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2007  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | שנת 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים בנובמבר 2007       חזור

אימהות ללא אם
מאת: הופ אדלמן
Motherless Mothers: How Mother Loss Shapes the Parents We Become - Hope Edelman

ההוצאה:

מודן

כשהופ אדלמן סיימה את כתיבת "בנות ללא אם" היא חשבה שבזה אמרה את כל מה שהיה לה להגיד על השפעותיו ארוכות הטווח של מות האֵם. הספר, שראה אור בשנת 1994, נגע בליבן של נשים רבות ברחבי ארצות-הברית והיה לרב-מכר ברשימת הניו-יורק טיימס.

אדלמן, שהיתה בת שבע-עשרה כשמתה אמה, סיפרה את הסיפור הקולקטיבי של אובדן אֵם בכנות, באהדה ובתבונה, עד שבמהרה הפכה למומחית נודעת בתחום הזה.

כשילדה את בתה הבכורה והיתה לאם, התברר לה שהיא חוזרת לאובדנה בדרכים שלא צפתה לפני כן. אדלמן, כיום אם לשתי בנות צעירות, יצאה לגלות איך עשוי מותה של אם או נטישתה להשפיע על האופן שבו מגדלות נשים את ילדיהן.

אימהות ללא אם
שתפו אותי

ממחקרה המקיף, שכלל גם סקר של יותר מאלף נשים, בא לעולם "אימהוֹת ללא אם", השלב הבא, המאלף והמרגש, במסעה של האֵם ללא אֵם.

אדלמן בוחנת את הבחירות ההוריות של אימהות ללא אֵם, את ניצחונותיהן הלא צפויים ואת פחדיהן, החל בהחלטה הראשונית להרות, דרך ההיריון, חדר הלידה וגידול הילדים, ומסבירה כיצד חוויית האובדן משפיעה באופן ישיר על הדרכים שבהן מגדלות נשים אלה את ילדיהן.

הספר המקיף, המועשר בקולותיהן של אימהוֹת ללא אם ומלא תובנה מעשית ועצות מבעלי מקצוע מיומנים, מציע לאימהוֹת ללא אם את התמיכה וההנחיה שהן רוצות וצריכות.

הופ אדלמן היא מחברת "בנות ללא אם", שיצא בעברית בסדרת "פסיכה" של מודן.

אימהות ללא אם מאת הופ אדלמן בהוצאת מודן, בסדרת פסיכה -
ספריה פסיכולוגית, מאנגלית נורית לוינסון, 360 עמודים.

הקדמה
שתי ילדות קטנות גרות עכשיו בביתי. לבת השמונה יש אופי של פֵיה; לבת הארבע יש פנים של מלאך. כשאני חוזרת הביתה לאחר יום עבודה, הגדולה מזנקת עלי בכניסה - "אימאאא!" - ומטפסת עלי כמו קוף. בת הארבע רצה אלי בזרועות מורמות, פועה "אימא־אימא־אימא", והילת שערה הזהוב הכהה נוצצת באור השמש השוקעת של קליפורניה.

אני מתכופפת אל הקטנה, מנסה לשמור על איזון עם הגדולה הכרוכה סביב רגלי הימנית. "מה שלום הארנבת שלי?" אני אומרת לעדן, מחככת את פני בצווארה החלק. אני מהדקת את גופה הרזה של תלמידת כיתה ג' חזק אל ירכי בחיקוי המוצלח ביותר לחיבוק שאני מצליחה לבצע. "מה שלום הדובון שלי?" אני שואלת.

זה מחזה נטול עכבות של הערצה, תצוגה כמעט מביכה של שפע. שתי ילדות קטנות שאחר הצהריים שלהן מתמלא שמחה והקלה כשאני נכנסת הביתה. האם מישהו חש אי פעם כל כך נחוץ, כל כך אהוב?

אמי חשה כך פעם. זה, לפחות, מה שאני מדמיינת שחשה. או לפחות מקווה. שלושה ילדים קיבלו אותה בברכה בשובה הביתה מישיבה של ועד ההורים או מסופשבוע ארוך שבילתה עם אבי, אם כי איני זוכרת זמן מסוים שכולנו זינקנו עליה כשם שבנותי מזנקות עלי. לא היינו רגילים להפגנות של מגע גופני או רגשות, וגם לא לביטויי אהבה מילוליים. פעם אחת ויחידה אמרתי לאמי שאני אוהבת אותה, בקיץ של שנת 1981, כשהייתי בת שבע־עשרה. היא שכבה במיטת בית־חולים, ואני נאחזתי במוטות הברזל של המיטה כשאמרתי את המילים האלה.

"גם אני אוהבת אותך," היא אמרה, אבל קולה נשמע מרוחק, כעושה את דרכו למקום אחר.

היא מתה כעבור יומיים, מסרטן שהחל בשד והתפשט לכבד. זה קרה לפני יותר מעשרים שנה, אבל התמונות מימיה האחרונים מעולם לא איבדו את בהירותן. רק הזיכרונות שלי ממנה כאם החלו להיטשטש. איני זוכרת אף אחד משיעורי הפסנתר שנתנה לי, או אם ראיתי בכלל את פניה בקהל ההורים בהצגות בית־הספר. האם השעות שלנו יחד נסוגו רחוק מדי לעבר, עד כי איני יכולה להיזכר באותן תמונות? או שאת מקומן מילאו זיכרונות אחרים שאני בונה עכשיו, עם בנותי, יום אחר יום?

במשך שנים רבות, כשנתבקשתי לספר על עצמי, הדחף הראשון שלי היה לפתוח במשפט "אמי מתה כשהייתי בת שבע־עשרה." הרגשתי שזה התיאור האותנטי ביותר שאני מסוגלת לתאר את עצמי. עכשיו, כשאני מתבקשת לספר על עצמי, אני מתחילה אוטומטית ב"יש לי שתי בנות, בנות ארבע ושמונה." מעטים האירועים בחיי אישה שמשתלטים על זהותה, אבל אובדן האם והאימהוּת הם בהחלט אירועים כאלה.

אינני רק אם, כמובן - אני גם רעיה, סופרת, מורה, בעלת בית וגננית חובבת מדי שנה מאפריל עד יוני, אבל מאחר שבחרתי, בכוונה, להציב את בנותי במרכז עולמי, תפקידי כאִמן מאפיל כמעט על כל דבר אחר שאני עושה. בעבר הגדרתי את עצמי באמצעות היעדֵר; כיום אני מגדירה את עצמי באמצעות נוכחות של שני בני אדם נמוכים מאוד, הדורשים את רוב זמני. ובכל זאת, זהותי כאִמן מושפעת לא רק מן הקשר שיש בינינו. היא קיימת בתבנית מורכבת של אהבה ואובדן בין־דוריים, נצבעת על ידי זיכרונותי מחיי אמי וממותה, ומסתבכת מטכניקות הישרדות שנעזרתי בהן אחרי מותה כדי להסתדר בעצמי. עצמאותי הבלתי־נלאית, הפחד שלי למות צעירה, אהבתי לכל דבר צפוי ובטוח - כל המחשבות וההתנהגויות שניסיתי להתנער מהן על ספות טיפוליות במשך שנים, רק התחזקו אחרי שנולדה בתי הבכורה. וחלקן החלו להפריע.

סביר להניח שיכולתי לצפות זאת, כמי שבילתה את שלוש השנים הקודמות בדיבור ובכתיבה על משמעותם של אירועים חשובים ומשני חיים כנישואים ואימהוּת בחייה של בת ללא אם. ועדיין לא הייתי מוכנה לראות כמה דמו התסכול והכעס שחשתי בשנת 1997 כשמאיה צעקה ללא הרף בעשרת השבועות הראשונים לחייה לייאוש הנורא ששלט בי אחרי מות אמי בשנת 1981. לא צָפיתי גם את הבדידות הקיומית שחשתי בתקופה שלאחר הלידה, למרות העזרה שקיבלתי מבת דודתי ומחמותי. ברגע שהייתי לאם, אמי שלי היתה פתאום בשום מקום ובכל מקום בעת ובעונה אחת. גם האלמנטים הבסיסיים ביותר של הטיפול בתינוק הביאו אותה לחדרי. איך הסתדרה עם חיתולי בד? תהיתי כשנאבקתי עם החיתולים החד־פעמיים. כשפסעתי הלוך ושוב עם מאיה על הידיים בשלוש לפנות בוקר, הייתי חושבת כך היא כנראה החזיקה אותי באמצע הלילה.

כשכתבתי את ספרי "בנות ללא אם" בשנות התשעים המוקדמות, כללתי בו פרק על אימהוֹת ללא אם, אבל כתיבתו היתה מבחינתי מטלה אינטלקטואלית ולאו דווקא התמודדות עם אמת רגשית. כאישה רווקה, ללא ילדים, לא ידעתי עדיין - וכי איך יכולתי לדעת? - כיצד חוויית ההתייתמות מאם בגיל צעיר תעצב אותי כאם בכל דרך אפשרית. היא השפיעה על כל דבר שעשיתי, החל בבן הזוג שבחרתי (מישהו שהייתי בטוחה שידאג לילדים היטב במקרה שמשהו רע יקרה לי); ביומני התינוקות שאני מנהלת למען בנותי (ורושמת כל פרט קטן, כדי שיוכלו לקבל את המידע הזה במקרה שמשהו רע יקרה לי); בהחלטתי לקחת איתי את מאיה לצרפת כשהיתה בת שלוש (כדי שיהיה לה זיכרון מוקדם של טיול עם אמה, במקרה שמשהו רע יקרה לי); וכלה בדרך שבה אני מסרקת את בנותי מדי בוקר (בסגנון שבעלי לא יתקשה לשחזר, במקרה שמשהו רע יקרה לי בקרוב).

חוויית היתמות הפכה אותי, לדעתי, לאם הרבה יותר מודעת מכפי שהייתי נעשית בלעדיה, אם שמשתדלת מאוד לצפות מראש את צוֹרכי בנותיה ומנסה ללא הרף להגן עליהן מפני אכזבה או ייאוש. מאחר שאני מכירה את הגעגועים לאם, אני מנסה לפצות את בנותי בכך שאני תמיד נמצאת שם. נכון, השאיפה למעמד של סופר־אימא יכולה להתיש אם עובדת, ויום העבודה בהחלט נפגע כשאני מתעקשת להביא את בתי לגן בעצמי ולהחזיר אותה הביתה בעצמי, בעוד בעלי או בייביסיטר היו שמחים לעשות זאת במקומי, אבל אני יודעת כמה יקר הזמן שלנו יחד, בעיקר משום שאני יודעת באיזו פתאומיות הוא יכול להיעלם לבלי שוב. בגיל ארבעים ואחת אני צעירה רק בשנה אחת מאמי במותה, והחישוב המתמטי הזה קיים ברקע של רוב ההחלטות שאני מחליטה כאם.

לא הפחד המוחשי ממוות בגיל צעיר הוא שמנחה אותי, כמו המודעות התמידית ברקע שדבר כזה יכול לקרות. כמו רוב האימהוֹת ללא אם שפגשתי במהלך התחקיר לספר הזה, איני אובססיבית בקשר לבריאותי או למותי, ואפילו השתחררתי מן הצורך לבדוק את שדי מדי חודש. למי יש זמן לכל זה? אבל אני בהחלט משקיעה כמות ניכרת של אנרגיה בשמירה על בריאותי. אישה אחת שאני מכירה, אם לשלושה שאביה נספה בתאונת דרכים כשהיתה בת שמונה, מתארת את ההורות שלה כהורות שמדגישה "חסכנות בתנועה". היות שהיא יודעת מגיל צעיר שמשבר עלול להופיע ללא אזהרה, היא נמנעת מכל סיכון מיותר. אני יודעת בדיוק למה היא מתכוונת. כשאני על הכביש, אני תמיד נוהגת בגבולות המהירות המותרת. אני נמנעת מטיסות במטוסים קטנים. אני יודעת שדברים רעים יכולים לקרות לאימהוֹת. החלק החשוב ביותר של תפקידי כהורה, לדעתי, הוא להישאר בחיים.

סיפורי אינו יחיד במינו. כבר שמעתי אותו מנשים רבות.

אם מתה מסרטן השד כשבתה בת שבע־עשרה. האב, למרות כוונותיו הטובות, שקוע בעולמו. הבת, שכבר לפני כן היתה שאפתנית כרונית, מתמכרת ללימודים. כעבור שנה היא בורחת לקולג'. אחרי הלימודים באות שנים של עצמאות איתנה, המביאות איתן שורה של קשרים רומנטיים, שכל אחד מהם מסתיים במהירות כשאחד מבני הזוג נעשה קשור מדי, נבהל ובורח. אחריהן לימודים לתואר שני, וכמה חוויות טיפוליות שנועדו להיאבק בכל אותן שנים של אֵבל שלא עוּבַּד. מַעבר לעיר הגדולה. עוד קשרים זוגיים. קריירה מצליחה. ואז בא גבר, שונה מן האחרים, שאינו חושש להתחייב לאהבת נצח. היריון לא צפוי, חתונה, לידה ופתאום, כמו הניסים שמזמן חדלה להאמין בהם - משפחה חדשה נולדת.

לעתים קרובות חשבתי שאילו בתי הבכורה לא היתה מגיעה במפתיע, אולי לא הייתי יולדת בכלל. אף שרציתי מאוד ליצור את הקשר אם־ילד שאבד לי, האחריות האדירה שבהורות עוררה בי מתח רב. איך אמצא בכלל את הסבלנות והמסירות שאזדקק להן, לנוכח העובדה שאיש מלבדי לא טיפל בי ולא גידל אותי שנים רבות כל כך? איך אוכל להאמין שמה שקרה לאמי בגיל צעיר כל כך לא יקרה גם לי?

"אימהוֹת ללא אם צריכות הרבה אומץ כדי ללדת," אומרת אירן רוּבָּאוּם־קלר, מטפלת זוגית ומשפחתית מלוס אנג'לס, שהתייתמה מאמה בגיל שבע, ועכשיו יש לה ילד בן שמונה. "מפני שזו דרך לומר 'אנחנו עומדות לחיות.' אילו באמת חשבנו שנמות בגיל צעיר, האם היינו יולדות ילדים? לא. למה שנעשה להם דבר כזה? לכן, לידת ילד היא ביטוי לאמונה. זאת אמירה: 'אני עומדת לחיות, ולכן אני עומדת לגדל ילדים ולחיות איתם חיים ארוכים.' ראיתי בנות רבות ללא אם שחוששות מדי אפילו להינשא, או לנהל יחסי קרבה עם גבר, כיוון שהן חושבות שהן עומדות למות או לאבד אדם אחר שהן אוהבות."

אובדן - ממשי ודמיוני - הוא חלק מן הנוף של אם ללא אם, בצורה שרוב הידידים, החברים לעבודה והבעלים אינם מסוגלים להבין. חום גבוה אצל תינוק, הערת אגב ביקורתית שפלטה החמות, או מאבק לעצמאות של בת מתבגרת, מעוררים אצל בת ללא אם תגובה שלא היתה מתעוררת אצל נשים אחרות בגילה. כשמאיה היתה בת שלושה חודשים, הצטרפתי לקבוצה של "אמי ואני", ומדי יום שלישי ישבנו עשרים אימהוֹת טריות במעגל ודיברנו על הנקה לעומת האכלה מבקבוק, על התפתחות מוטורית ועל רשימות המתנה לגנים. גם אם כל זה היה בהחלט מועיל, לי היתה רשימה נוספת של נושאים דחופים לדון בהם: האם אפשר לעבור מַמוגרפיה כשמיניקים, או שצריך לחכות? את מי עלייך לרשום בצוואתך כאפוטרופוס של ילדך? איך בכלל כותבים צוואה? תיארתי לעצמי את התגובה שהייתי מקבלת אילו פלטתי באופן ספונטני: "מיום שמאיה נולדה, כמעט התגברתי על הפחד שאחד מאיתנו ימות." עצם המחשבה על הדממה הפתאומית, על החיוכים המנומסים, ועל ההחלפה המהירה של הנושא, הספיקה לי והשתיקה אותי. חוגי "אמי ואני" עוזרים במובנים רבים, אבל הם אינם מקום טוב לשוחח בו על מוות בגיל צעיר.

איני טוענת שמחשבות מסוג זה אינן עולות בדעתן של כל האימהוֹת הטריות. הן עולות. הן רק לא מופיעות באותה תכיפות, באותה עוצמה, או בליווי אותו מטען רגשי. כפי שמסבירה ד"ר ג'ינה מירו, מרצה לפסיכולוגיה ב"ג'ונסון סטייט קולג'" בג'ונסון, ורמונט, שאיבדה את אמה בגיל שלוש: "כל האימהוֹת הפעילות - כלומר, כל האימהוֹת המעורבות בתהליך האימהוּת - דואגות, אבל אימהוֹת ללא אם דואגות מסיבות אחרות. לרוב חברותי האימהוֹת יש עדיין אימהוֹת, ואנחנו משוחחות הרבה על מה שאנחנו עושות עם ילדינו ועל הבעיות השונות שיש לנו איתם, אבל הסיבות לדאגות שלי עוברות דרך פריזמת ההתייתמות מאם, בשעה שאצלן זו לא הבעיה."

הרצון "להיות אם טובה" נמצא במקום גבוה ברשימת המטרות של אימהוֹת ללא אם - להיות האימהוֹת שלא היו להן, אימהוֹת שאימותיהן לא זכו להיות. כשמירו השוותה שלושים אימהוֹת ללא אם לעשרים ושש אימהוֹת שאימותיהן עדיין חיות, התברר לה שהאימהוֹת ללא אם היו מוטרדות מתפקידן האימהי יותר משאר הנשים, וגם ממוקדות יותר מהן בשאלה באיזו מידה הן מצליחות כאימהוֹת.

"הן חששו יותר מן האחרות שמא הן אינן ממלאות את תפקידן כראוי - אבל אין פירוש הדבר שהן לא עשו זאת," אומרת מירו. "הן גם דיווחו שהן משתדלות מאוד. הן רצו לעשות את זה נכון, כיוון שחששו כל כך שלא יעמדו במשימה. לכן, נראָה כאילו היתה להן התנהגות כפייתית, וכיוון שילדיהן נראו נורמלים בהשוואה לילדים האחרים, היתה ראָיה כלשהי לכך שאולי האימהוֹת האלה אכן ניסו לפצות. במילים אחרות, הן דרשו הרבה מעצמן, אבל מילאו היטב את התפקיד על אף חששותיהן."

הדחף הזה לפצות פיצוי־יתר הוא תכונה שכיחה בקרב אימהוֹת ללא אם. מן הרגע הראשון מרגישות רבות מהן שהן פחות מסוגלות, פחות מצוידות, או פחות מוכנות להורות לעומת אימהוֹת אחרות. אם זמן רב כל כך לא קיבלתי יחס אימהי, הן חושבות, איך אדע לתת יחס כזה? איך אדע מה להחליט וממה להימנע? בלי אם חיה שאפשר לסמוך על הנחייתה או על עצתה, הן מרגישות שהן יוצאות לדרך מנקודת מוצא נחותה שאימהוֹת אחרות אינן צריכות להתגבר עליה.

תפישה זו, לפחות בחלקה, מעוגנת בעובדות. רוב הנשים שאימותיהן עדיין חיות אכן זוכות לתמיכתן, בפרט בשבועות הראשונים אחרי הלידה. כשחקרתי שבעים ושלוש אימהוֹת שלא חוו אובדן של אם בגיל צעיר, אמרו שני־שלישים מן המשתתפות שהן קיבלו תמיכה רגשית מאימותיהן אחרי שנולד הילד הראשון, ויותר ממחציתן קיבלו ממנה עזרה מעשית, כגון שמירה על התינוק או עזרה בטיפולו. רק 15 אחוזים נאלצו להסתדר בלי עזרה מאדם שאינו בעל או בן־זוג.

לעומת זה, בסקר דומה שערכתי בקרב אימהוֹת ללא אם, 52 אחוזים - יותר ממחציתן - אמרו שהן ובעליהן או בני־זוגן לא קיבלו עזרה מבחוץ אחרי לידת הילד הראשון. הנשים ללא אם דיווחו גם, פי שמונה מנשים אחרות, שלעתים קרובות הן מודאגות כיוון שאינן יודעות איך להיות אימהוֹת.

"לעתים קרובות נשים אלה אינן סובלות ממחסור מוחלט במטפלים, אבל במחשבתן קיימת הדעה, שאם זו לא האם, אין להן דמות מופת לאימהוּת," מסבירה סינתיה פיל, דוקטור לעבודה סוציאלית, העובדת באזור בוסטון, שניהלה יותר מחמש־עשרה קבוצות תמיכה לבנות ללא אם בשמונה השנים האחרונות. "הן מרגישות שהן צריכות להתחבר לאימהוֹת שלהן כדי להרגיש שיש להן כישורי אימהוּת."

מה פירוש הדבר להתחבר אל האם, בפרט עשרים שנה אחרי מותה? לפעמים אני חושבת שאני מתגעגעת לְאם באופן כללי, ולאו דווקא לאימא שלי, לאישה החכמה הארכיטיפית, שתגיע אל ביתי ברגע הנכון, כשבידה האחת ספוג ובאחרת שפופרת של משחת תינוקות. "לכי לשכב," היא תאמר. "אני כבר אטפל בכול. וכשתתעוררי, אני אראה לך איך לעשות את כל זה."

אחרי שנולדה בתי הבכורה, הייתי יושבת בכיסא הנדנדה ומיניקה אותה בשעות המוקדמות של הבוקר, רואה את השמש זורחת לאט מעל לוס אנג'לס. הייתי כל כך עייפה. כל כך עייפה. כל כך חסרת ביטחון בקשר לתפקיד החדש הזה, וכל כך עצובה שאין לי אם שתעזור לי להבין אותו. זאת היתה חוויה חדשה, להתאבל על אמי כעל סבתא נעדרת, אבל זה מה שעשיתי בחודשים הראשונים ההם, כשראיתי את חברותי פונות לאימותיהן כדי לקבל את עזרתן בטיפול בילדים, את תמיכתן המוסרית, או את עצתן, אם לא בעצם נוכחותן, לפחות בטלפון. התגעגעתי לאם שתאהב את בתי, שתהיה נערצת על ידי בתי, שתיקח אותה - תציע לקחת אותה, גם בלי שתתבקש - מפעם לפעם, רק מפני שתראה שאני זקוקה להפוגה.

חלומות באספמיה? זה מה שאומרות לי חברותי, אלה שיש להן יחסים בעייתיים עם אימותיהן. אף על פי שאימותיהן חיות, הן אינן מקבלות תמיכה מסוג זה. ובכל זאת, מותר לחלום, לא? הדמיון היה שותפי השקט והתמידי בשמונה השנים האחרונות. כמו רוב האימהוֹת ללא אם, אני משתמשת בו יום־יום, מקווה שמסֵכַת הביטחון העצמי שאני עוטה בפומבי מסתירה את העובדה הפשוטה שרוב הזמן איני יודעת מה אני עושה, ואיני יודעת את מי לשאול. במקום זה, אני קונה ספרים, קוראת כתבי־עת בנושא הורות. אני מתפללת שתהיה לי סבלנות, שאקבל הנחיה ושיהיו לי רעיונות טובים. בלית ברירה אני נהיית יצירתית. כפי שמסבירה לואיז, בת החמישים וחמש, שהיתה בת שש כשאמה מתה: "בשבילנו, ההורות היא תהליך של המצאה."

הלוואי שיכולתי לקחת לעצמי קרדיט על המונח "אימהוֹת ללא אם", אבל גבר שבילה זמן מה בחברת קופים ראוי לכבוד הזה. בשנות השבעים החליט הפרופסור לפסיכולוגיה הארי הארלו עם שותפיו למעבדת הפרימאטים באוניברסיטת ויסקונסין לבדוק מה קורה לתינוקות של קופים שהופרדו מאימותיהם זמן קצר אחרי הלידה וגודלו בידי "אימהוֹת" חלוּפיות, שעוצבו מחוטי ברזל או מבד. כשגדלו הקופות וילדו, אותן "אימהוֹת ללא אם" כפי שקרא להן הארלו, הזניחו את צאצאיהן והתעללו בהם. הן לא גילו שום יכולת להיניק, לנדנד או לנחם את הקטנים. חלקן אפילו נשכו את התינוקות באלימות ובאכזריות. היות שלא היה להן שום קשר רגשי מיום שנולדו, הקופות האלה לא הצליחו להתחבר אל התינוקות הבכורים שנולדו להן.

מסקנתה הפשוטה ביותר של התיאוריה הזו היא שילדים שלא זכו לשום חיבה או טיפוח, עלולים לגדול ולהיות בוגרים בעלי קשרים פגומים או בלי קשרים בכלל כלפי ילדיהם הבכורים. אבל מה בקשר לאלה שכן זכו לאימהוּת טובה ואיבדו אותה? או אלה שקיבלו יחס אימהי בלתי עקבי או בלתי צפוי מן ההתחלה - יחס בלתי הולם, ובכל זאת יותר מכלום? איזו השפעה עלולה להיות לזה על האופן שבו יגדלו הן ילדים משלהן, או על הילדים שיגדלו?

אין כמעט ספק שאובדן של הורה בגיל צעיר משפיע על פעילות הגומלין של הבנות עם צאצאיהן. כפי שהסבירה ד"ר מקסין האריס, פסיכולוגית קלינית בוושינגטון, ומחברת הספר The Loss That Is Forever ("אובדן שנשאר לנצח"): "המאבקים של גידול הדור הבא הם מאבקיו של הגזע האנושי. הם נעשים מורכבים עוד יותר במקרה שהאם או האב התייתמו מהורה בילדותם. אותו אדם מביא להורות לא רק את הציפיות, החלומות והפחדים הרגילים, אלא גם שורה של פנטזיות שנולדו מחוויות של ילד יתום."

עם זאת, רק חוקרים מעטים הקדישו זמן לחקר הקבוצה הזאת. אֶרנה פורמן, הפסיכואנליטיקנית לילדים מקליבלנד, שניהלה מחקר מקיף על ילדים יתומים בשנות השישים והשבעים, היתה אחת הראשונות. היא הגיעה למסקנה שהורים אשר איבדו הורה בילדותם, התקשו לעתים קרובות לגדל ילדים משלהם, אבל הצליחו היטב בשאר תחומי החיים. מקצת ההורים, כתבה בספרה החשוב משנת 1974, A Child's Parent Dies ("כשהורה מת"), איבדו את האהדה לילדיהם כשהילדים הגיעו לגיל שבו ההורה איבד אם או אב. אחרים סבלו מבעיות קלות באותה שנה, אבל הצליחו אחר כך לחזור להורות. פורמן ראתה גם בוגרים שהיה להם סגנון מסוים של הורות לפני אותה שנה קריטית, ואחריה אימצו סגנון אחר. היא שיערה שזאת היתה תוצאה של גידולם בצורה אחת עד גיל מסוים בחייהם, ואחר כך בצורה אחרת, על ידי אדם אחר.

בערך באותו זמן מצאה ד"ר ריטה רוג'רס, פסיכיאטרית מלוס אנג'לס, כמה קווי דמיון מדהימים בקרב שבעים ואחד הורים שהתייתמו בגיל צעיר מאם או מאב. רבים התקשו להשלים עם התנהגות ילדיהם ההולמת את גיל הילדים, בגלל היעדר ניסיונם בילדות רצופה ללא הפרעות. גם אם לרובם היו כוונות טובות בתור הורים, רצונם להיות מטופלים על ידי הורים פגם במקרים רבים בהתנהגותם. כמה שנים אחר כך גילו ד"ר סול אלטשול וד"ר הלן בייזר, שניים ממייסדי "מרכז באר־האריס לחקר האבלות והאובדן בילדות" שנמצא בשיקגו, שבעיות ההורות היו דרמטיות מאוד אצל אלה שאיבדו הורה מאותו מין בגיל צעיר. אנשים אלה לא חונכו על ידי אותו הורה בשלבים מאוחרים של ילדותם, הסבירו אלטשול ובייזר, והם נטו להזדהות יותר מדי גם עם ההורה המת וגם עם ילדיהם, בפרט אלה מאותו מין.

פורמן, רוג'רס אלטשול ובייזר עבדו בעיקר עם אוכלוסיות של מרפאות, ופירוש הדבר שרוב האימהוֹת ללא אם שפגשו נשארו בבתי חולים לחולי נפש או קיבלו טיפול כלשהו לעצמן או לילדיהן. זאת היתה הבעיה במחקרים מוקדמים רבים שבדקו את היתומים. הרבה פחות מחקרים נוהלו בקרב מה שנראה האוכלוסייה ה"נורמטיבית" - כלומר, האם השכנה, שנראית ופועלת ככל אם רגילה, אבל יש לה היסטוריה של יתמות בגיל מוקדם - אף שאת רוב האימהוֹת ללא אם אפשר לתאר כך.

דונלד זול, דוקטור לעבודה סוציאלית ופסיכותרפיסט בקונקורד, מסצ'וסטס, הוא אחד החוקרים המעטים שבדק את הקבוצה הספציפית הזאת. בשנות התשעים המוקדמות רצה זול, שהיה אז בדרכו לדוקטורט, לראות איך התייתמות מאם בגיל צעיר משפיעה על התנהגותה ההורית העתידית של הבת. הוא ראיין לעומק שתים־עשרה אימהוֹת ממעמד הפועלים, שהתייתמו מאימותיהן בגיל חמש עד אחת־עשרה, והיה להן לפחות ילד אחד מגיל שנה עד עשר. זול יצא מנקודת הנחה שלנשים שהתייתמו מאימותיהן בילדותן תהיה דעה גרועה על עצמן כאימהוֹת, שהן יתייחסו אל ילדיהן כאילו יש להם בעיות רגשיות והתנהגותיות, ויראו את חסרונה של דמות האם כהשפעה הגדולה ביותר על ניסיונן כאימהוֹת.

ההנחה השלישית הזאת היתה ההנחה היחידה שהתגלתה כנכונה. אף אחת מן האימהוֹת ללא אם שזול פגש לא חשבה שהיא אם גרועה ולא חשבה שילדיה בעייתיים, אבל באותם ראיונות, ובראיונות אחרים שניהל אחר כך, חשף זול תכונות אימהיות ברורות של הנשים שהשתתפו בהם. תכונות אלה כללו סגנון הורות מגונן יתר על המידה; נחישות מוגברת להיות אם טובה; דגש על הקדשת זמן לילדים; ואמונה שהחיים הם דבר שברירי.

אותם נושאים הופיעו - שוב ושוב - בשבעים ושמונה ראיונות אישיים שערכתי לקראת כתיבת הספר הזה. בבתים פרטיים, בחדרי ישיבות של בתי מלון, בבתי קפה עירוניים, שמעתי נשים מרקעים שונים וממקצועות שונים, מדברות על פחדיהן העזים להשאיר את ילדיהן יתומים, על מאמציהן לשמור על אושרם ובטיחותם של ילדיהן, ועד כמה הטיפול האימהי שאבד להן השפיע על הטיפול שניסו עכשיו להרעיף על ילדיהן. עד מהרה התברר לי כי רבות מאותן אימהוֹת ללא אם, אף על פי שהרגישו כי איבדו את מדריכתן הטבעית להורות, סמכו על חוויות האובדן או הנטישה שלהן כדי ליצור מהן מערכת עקרונות מנחים שיכלו לסמוך עליה כאימהוֹת.

שמונה נושאים שבו והופיעו ברבים מן הראיונות הללו, ובצורה כל כך דומה, למרות ההבדלים האתניים, החברתיים והכלכליים, שהתחלתי לקרוא להם "שמונת הנושאים של אימהוֹת ללא אם". ואלה הם:

1. רצון חזק להפעיל מחדש את הקשר אם־ילד, תוך הכרה מודעת שהפעם הגישה אל הקשר תהיה מן הכיוון הנגדי.

2. דאגה הקשורה לאי־הידיעה איך "להיות אם", בפרט בנוגע לגידול ילד מעבר לגיל שבו התייתמה האם.

3. התעסקות מוגזמת באפשרות שהאם, הילד, או בן־הזוג, עלולים למות בטרם עת.

4. סגנון הורות, שבמקרים רבים תויג כ"הגנת־יתר", שכרוך בניסיון להגן על הילד מנזק גופני או רגשי, הגבלת התנהגות הילד כדי לשמור על בטיחותו ודאגה מוגזמת לאושרו ולביטחונו של הילד.

5. מחויבות להיות אם טובה, באמצעות זמינות רגשית וגופנית לילד, ובמקרים רבים מחויבות להיות האם שמעולם לא היתה לאותה אם. 6. קושי לסבול רגשות כמו עצב, כעס, אֵבל או בדידות שמופיעים אצל הילד, שלעתים קרובות מפעילים את הזיכרון המוקדם של רגשות אלה בילדותה של האם או בהתבגרותה.

7. רגישות כלפי אירועים תואמי גיל, כמו הגעה לגיל האם בשעה שמתה, או הגעת בכור הילדים או הבת לגיל שבו התייתמה האם.

8. האמונה שלידת ילד וגידולו הם חוויה מרפאה שאין כמוה בנוגע לתהליך המתמשך של ההתאבלות.

נושאים אלה במהותם מבהירים מה פירוש להיות אם ללא אם, וכתבתי על כולם בספר הזה, אבל מאחר ש"אימהוֹת ללא אם" נועד להיות ספר על הורות, ולא על יתמות, הפרק הראשון הוא המקום היחיד שבו נידון האבל על מות האם. שאר הפרקים עוקבים בצורה כרונולוגית אחרי חוויית ההורות, החל בהיריון ובאימהוּת החדשה, דרך ארבע השנים הראשונות של הינקות והילדות, גידול ילדי גן ובית־ספר, וגידול מתבגרים ובוגרים צעירים.

לאורך הדרך ניסיתי לטפל בשאלות הרגשיות והמעשיות הספציפיות שנשאלות בדרך כלל על ידי קוראות, כמו: באילו גירויים אני עשויה להיתקל בכל שלב משלבי ההתפתחות של ילדי, איך אוכל להתמודד איתם בצורה הטובה ביותר? מה נחשב לניסיון מוגזם להגן על ילדי? ומתי אני עושה פחות מדי להבטחת עצמאותם, שעשויה להבטיח את הישרדותם בלעדי? אילו בעיות עשויות להתעורר עם חמותי? הצורך שלי לשלוט - איזה תפקיד הוא ממלא בחיי משפחתי? איך עשויה ההורות שלי להיות מושפעת מן העובדה שאמי עדיין בחיים, אבל היתה מוגבלת רגשית או מנטלית בילדותי? איך עשויים ילדי להיות מושפעים מיחסי לחיים ולמוות? ומה שחשוב אולי יותר מכול, איך אוכל להבטיח שההורות שלי אינה קשורה אלי ולמה שאני מרגישה שהחמצתי, אלא לילדי ולצוֹרכיהם הייחודיים?

כדי לזהות את השאלות האלה תחילה ואחר כך לענות עליהן, ראיינתי במשך שלוש שנים נשים שאיבדו את אימותיהן עקב מוות, נטישה או מוגבלות, לפני שנולדו לאותן נשים ילדים משלהן. מצאתי אותן דרך רשימות התפוצה של ארגוני "אימהוֹת ללא אם" בשיקגו, בדטרויט, בסן פרנסיסקו, בּלוס אנג'לס ובמחוז אורנג' בקליפורניה, דרך ידיעות שעברו מפה לאוזן, ודרך אתר אינטרנט שעוצב לאימהוֹת ללא אם. דיברתי עם נשים לבנות, נשים אפרו־אמריקניות, נשים היספאניות ונשים אסיאניות; נשים שגודלו על ידי אבות אלמנים ואימהוֹת חורגות, על ידי סבים או דודים, במשפחות אומנה ובבתי יתומים; נשים שגדלו בארצות הברית, במקסיקו, בקובה, בצרפת ובאנגליה; נשים שנישאו למשך שנתיים ולמשך חמישים שנה; נשים שגידלו ילדים ביולוגיים יחד עם ילדים חורגים; נשים לא נשואות שגידלו ילדים בתמיכה ציבורית; ואימהוֹת לחמישה מן המעמד הבינוני העליון. רוב המרואיינות היו נשים לבנות, בעלות השכלה על־תיכונית, בשנות השלושים והארבעים לחייהן, אבל הראיונות כללו נשים בגילים שונים, מרקע תרבותי שונה, שעברו חוויות שונות בגידול ילדיהן. אף שלא הגבלתי את גיל האישה בעת התייתמותה, וביקשתי שיגיעו רק נשים שהתייתמו לפני שילדם הראשון נולד, רוב המרואיינות היו בנות פחות מעשרים כשאימותיהן מתו או עזבו את המשפחה.

נוסף על הראיונות, שנערכו כמעט תמיד באופן אישי על ידי, ניהלתי סקר כלל עולמי באינטרנט על 1,322 נשים ללא אם, וסקר השוואתי של 73 אימהוֹת שלא חוו אובדן אם בגיל צעיר. הקבוצה הקטנה עזרה לי ללמוד אילו התנהגויות ותכונות היו ייחודיות לאימהוֹת ללא אם, ואילו תכונות היו משותפות לכל האימהוֹת. דיברתי בהרחבה עם יותר מעשרים מומחים בתחומי ההורות, השכול, הלידה, הפסיכולוגיה, הפסיכיאטריה והסוציולוגיה, שכולם חלקו איתי בנדיבות את תובנותיהם על קבוצת ההורות המסוימת הזאת. אין חוויה אחידה של אימהוּת, גם לא בקרב קבוצת נשים שחולקת כל כך הרבה מאותן מחשבות, ניצחונות ופחדים. סיפורי ההורות ששמעתי היו שונים בתרבויות שונות ובקבוצות אתניות שונות, וההתנהגות האימהית שינתה את אופיהּ לעתים קרובות, כשילדים חדשים נוספו למשפחה, וכשכל הילדים גדלו. מקצת הנשים היו קרובות לילדיהן, לאחרות היו יחסים מתוחים, או שלא היו שום יחסים איתם. מקצת הנשים היו קרובות לאימותיהן, והזכירו אותן לעתים קרובות, אחרות דיברו במרירות על אימותיהן או שבקושי זכרו אותן בכלל.

כדי לכתוב את הספר הזה, הייתי צריכה למצוא את קווי הדמיון בקרב הנשים שראיינתי, ובו בזמן להכיר בהבדלים שביניהן. גם אם אימהוֹת רבות ללא אם חולקות מערכת ברורה של התנהגויות ודאגות - שמקצתן משותפות לאימהוֹת אחרות, וחלקן אינן משותפות להן - כל אישה היא גם תוצר של חוויות חיים אחרות והשפעות תרבותיות שקדמו לאובדן האם או שאינן קשורות לאובדן האם בגיל צעיר. אילו התנהגויות בהווה הן תוצאה אפשרית של אובדן הטיפול האימהי, ואילו מהן אינן קשורות אליו - ההבחנה הזאת היתה אחת ההיבטים המאתגרים ביותר בכתיבת הספר הזה.

לא פחות מאתגר היה הניסיון למצוא את האיזון הנכון בין הדגשת ההבדלים המפרידים אימהוֹת ללא אם מאימהוֹת אחרות ובין הצבעה על קווי הדמיון המשותפים להן. אף שהנתונים שלי מצביעים על כך שאימהוֹת ללא אם מתוחות יותר וממוקדות יותר בנושאים מסוימים יחסית לאימהוֹת אחרות, איני רוצה לסמן אותן כקבוצה. אלה אימהוֹת נחושות, מחויבות, בעלות מערכת מיוחדת של רגישויות, ולא קבוצה של נשים שסובלות מבעיות שאין הן יכולות להתגבר עליהן. בו בזמן, הדגשת הדמיון ביניהן ובין אימהוֹת אחרות במובנים רבים אינה מעבירה בצורה נכונה עד כמה נשים אלה בולטות כאוכלוסייה ייחודית. בסופו של דבר החלטתי שבמקום לכתוב ספר על אימהוֹת ללא אם, שמטרתו להסביר כמה הן שונות משאר האימהוֹת, אחשוב עליו כעל ספר לנשים ללא אם, שכבר יש להן תחושה במה ומתי שונה התנהגותן מהתנהגותן של נשים אחרות סביבן.

כתיבת "אימהוֹת ללא אם" כמו כתיבת הפרק היחיד הזה ב"בנות ללא אם" היתה מטלה אינטלקטואלית קשה, אלא שהפעם עמדו לזכותי שמונה שנות ניסיון בהורות שמהן יכולתי לשאוב מידע. שמונה שנים. זה המון. וזה כלום. הניסיון הזה השתרע על פני עקומת הזמן הגדולה ביותר בחיי, ועם זאת, אחרי שמונה שנים, לעתים קרובות אני נדהמת לגלות כמה עוד עלי ללמוד.

אלא שעכשיו יש לי מורים. בקרב הנשים שרואיינו לספר הזה, מצאתי את דמויות המופת הרלבנטיות ביותר והאוהדות ביותר להורות, ואת המנחות המשכילות ביותר שלי. נשים כמו קליאו, אם לארבעה, שסיפרה לי איך היא ובעלה ישנו יחד עם ילדיהם, כי ליבה נשבר לשמוע בכי של ילד הרוצה את אמו בלילה, ועזרה לי להרגיש בסדר כשעשיתי כמוה. כמו בתאני, שתגובותיה המתחשבות על שאלות בתה בת השמונה בקשר להיעדר סבתה לימדו אותי איך לענות על אותן שאלות בעצמי. וכמו רות, אם מנוסה לשלושה, שסבורה כי כדי להגיע ל-90 אחוזים של הורות מצליחה צריך גישה טובה ונוכחות. גישתה העניינית ומלאת השמחה להורות עזרה לי להתעודד. מאוד.

נשים אלה מבינות מה כוונתי כשאני מספרת להן שהאימהוּת לא רק ביגרה אותי. היא תיקנה ושיקמה משהו מהותי בתוכי. שנים רבות הייתי תקועה במאבק התבגרות מתמשך עם זכרה של אמי, שקפא בגיל הרגשי שבו הייתי במותה. הפרידה ממנה ובניית עצמי כאישה אוטונומית היו מטרות־העל שלי בשנות העשרים ותחילת השלושים לחיי, כפי שהיו בגיל שבע־עשרה. אלא שהאימהוּת איחדה אותנו באופן שמעולם לא צפיתי ואיפשרה לי לראות את העולם דרך זוג עיניים דומה יותר לשלה. רק עכשיו אני יכולה להבין כמה היא אהבה, מן הסתם, את שלושת ילדיה, וכמה רע הרגישה כשנאלצה לעזוב אותנו. זה מסביר במידה רבה את האופטימיות הבלתי נלאית שלה ואת ההכחשה שעליה סמכה כדי להתמודד עם מחלתה. מי יודע? אולי הייתי עושה כמוה, אילו חשבתי שהדבר יעניק לי ולבנותי עוד כמה ימים.

ברור שהאימהות לא נועדה לכל אחת. איני מציעה כאן שום אשליות. זו משימה רעשנית, מבולגנת ובלתי מתפשרת, והיא דורשת חוסר אנוכיות במידה רבה יותר מכל מה שאדם סביר חייב לסבול. בימים שבהם מאיה צועקת: "את אימא רעה, את אימא מרשעת!" וטורקת את דלת חדרה בפנַי, או כשעדן מעירה אותי שלוש פעמים בלילה, ואני בקושי מצליחה לגרור את עצמי למחרת, אני כמעט מוכנה להודות בתבוסה. כמעט. אבל באותם ימים אחרים, כששלושתנו נוסעות דרומה בכביש החוף המהיר עם התקליטור של שרֶק הבוקע מחלונותינו הפתוחים; כשמאיה ואני צועקות את המילים ל"אני מאמין", ועדן רוקדת במושב הבטיחות שלה; כשקו החוף של דרום קליפורניה מתעגל לפנינו בכל זוהרו והבטחתו, אני מסתכלת במראה האחורית ורואה את שתי בנותי צוחקות - כל עולמי נראה סוף־סוף תקין, שלם ומאושר.

אימהות ללא אם - הופ אדלמן
Motherless Mothers: How Mother Loss Shapes the Parents We Become - Hope Edelman


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *