» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים במאי 2010       חזור

סיפורי ניק אדמס
מאת: ארנסט המינגוויי
The Nick Adams Stories (1972) - Ernest Hemingway

ההוצאה: פן וידיעות ספרים בין השנים 1925 ל-1933, פרסם ארנסט המינגוויי ששה-עשר סיפורים אודות דמות בשם ניק אדמס. הסיפורים היו פזורים באוספים שונים ולא לפי סדר כרונולגי מסוים. ב-1972, לאחר מותו של המינגוויי, לוקטו הסיפורים, סודרו כרונולוגית לפי חייו של אדמס, ונוספו להם קטעים שנמצאו לאחר מותו של המינגוויי ואשר לא פורסמו מעולם. מן המקבץ החדש צצה תמונה קוהרנטית של חייו של ניק - מילדותו במישיגן עד לבגרותו. חייו של ניק אדמס מגבילים לחייו של המינגוויי. ניק אדמס הוא האב-טיפוס של הגיבור ההמינגוואי: דואג מהורהר, שאנן כלפי חוץ אך אומלל בנפשו וברוחו נוכח מעשי זוועה שאינו מסוגל להתקומם נגדם. עליו להתמודד לבדו עם הרוע, חוסר התועלת וחוסר הערך של הקיום.

התבוסה היא בלתי נמנעת; רק תבוסה בכבוד יכולה להביא גאולה. מדמותו של ניק אדמס צצים ומופיעים גיבורי הרומנים המפורסמים ביותר של המינגוויי - ג'ייק בארנס מוזרח השמש, רוברט ג'ורדן מלמי צלצלו הפעמונים ופרדריק הנרי מהקץ לנשק.

"נולדתי פעמיים. פעם בבית חולים כמו כולם, והפעם השניה - זו שאני זוכר טיפה יותר טוב - היתה בגיל 12. כשאחזתי לראשונה בידי את 'סיפורי ניק אדמס.'" עוזי וייל מתוך ההקדמה לספר

זהו ספר נוסף במסגרת הפרויקט הייחודי של תרגום כל כתבי המינגווי מחדש. בסדרה ראו אור הספרים: "הזקן והים", "הקץ לנשק", "למי צלצלו הפעמונים", "וזרח השמש"
"איים בזרם", "חגיגה נודדת ", "עשרה סיפורים" ו- "יש ואין ". רובם רואים אור בעברית לראשונה, כולם בתרגום חדש, עדכני ושוטף.

ארנסט המינגוויי שינה את פניה של הפרוזה האנגלית יותר מכל סופר אחר במאה ה-20, ותרומה זו זיכתה אותו בשנת 1954 בפרס נובל לספרות. המינגוויי כתב משפטים קצרים, דקלרטיביים, ונודע כבעל סגנון תמציתי ונוקשה. הרומנים וזרח השמש (1926) והקץ לנשק (1929) ביססו מייד עם צאתם לאור את מעמדו כאחד ממאורות הספרות של המאה ה-20. המינגוויי חי בקרב קהילת הגולים האמריקאים בפריז בשנות ה-20 של המאה שעברה, לאחר שהספיק להיות עיתונאי ונהג אמבולנס במלחמת העולם הראשונה, ושם החל בקריירה ספרותית שהובילה אותו לתהילת עולם. המינגוויי היה חסיד נלהב של ציד ומלחמות-שוורים, וגיבוריו היו תמיד גברים ונשים אמיצים ונועזים שנשאו צלקות בלתי-נראות, הן פיזיות והן רגשיות. הוא כיסה כעיתונאי את מלחמת האזרחים בספרד ותיאר אותה ברומן המבריק למי צלצלו הפעמונים, ולאחר מכן כיסה את מלחמת העולם השנייה. הנובלה הקלאסית הזקן והים זיכתה אותו בפרס פוליצר לשנת 1953.
המינגוויי מת באיידהו, ארה"ב, ב-1691.

סיפורי ניק אדמס מאת ארנסט המינגוויי בהוצאת ידיעות ספרים, תרגום מאנגלית: יואב כ"ץ, פרט לסיפורים: "אור עולם" [יאיר לפיד], "הרוצחים" [עוזי וייל] ו"בארץ אחרת" [עודד פלד], עיצוב ואיור עטיפה: עדה רוטנברג, 245 עמודים.

סיפורי ניק אדמס | אמת וסיפור מאת עוזי וייל

1.
נולדתי פעמיים. פעם בבית חולים כמו כולם, והפעם השניה - זו שאני זוכר טיפה יותר טוב - היתה בגיל 12. כשאחזתי לראשונה בידי את "סיפורי ניק אדמס". זה היה חופש גדול, גמרתי לקרוא כבר את כל הספרים בספרייתו הגדולה של אבי, שהיתה יותר גדולה ויותר אקלקטית מהספריה העירונית ביד אליהו. ואז הוא הושיט לי ספר קטן בכריכה רכה, ואמר: קח, נסה את זה.

אבא, אמרתי, זה באנגלית.
תנסה, הוא אמר, זה המינגוויי, אתה תאהב אותו.
הסיפור הראשון שקראתי היה "הרוצחים". לא ידעתי אז שהוא פחות או יותר הסיפור הקצר המפורסם ביותר בעולם. ובאותו רגע נולדתי. ניצת המשהו הזה, שגורם לך לרצות לחזור שוב ושוב אל אותו רגע. לרצות להיות האדם שהיית, ברגע הזה.

ככה, אמרתי לעצמי, אבל בדיוק: ככה לראות. ככה לכתוב. ככה להיות. גמרתי לקרוא את הסיפור, וידעתי מי אני: אחד שמתבונן היטב במה שקורה מסביבו, ואז כותב מה שראה. אז קשה לי לכתוב על ניק אדמס, כי זה כמו לכתוב על רגע הולדתך.

2.
לא ידעתי שמעולם לא נכתב ספר כזה, "סיפורי ניק אדמס". זה היה ההמינגוויי הראשון שקראתי, ולא היה לי מושג שהספר הזה ראה אור הרבה אחרי מותו. שהוא מורכב, למעשה, מאוסף של סיפורים שהופיעו במשך שנים רבות, בתוך ספרים שונים. חלקם לא פורסמו כלל, עד שהקובץ הזה כונס.

מה שעשתה האסופה המופלאה הזו, זה לסדר בפעם הראשונה את כל סיפורי ניק אדמס בסדר כרונולוגי. לא בסדר בו נכתבו, אלא לפי גילו של הגיבור בכל סיפור. כך נפרשים תולדות חייו של ניק, מאז היותו ילד בן עשר, הלומד לדוג ולצוד ולהתאהב בילדות אינדיאניות ביערות מישיגן; דרך מוראות שירותו הצבאי במלחמת העולם הראשונה; ועד להיותו סופר מהורהר בגיל העמידה, שנוהג במכונית דרך אותם יערות בהם התרוצץ יחף כילד, בנו הקטן יושב לצידו, והוא מוצף בזכרונות ילדותו התמימה שלא תשוב.

אבל כשקראתי את הספר הזה לראשונה, בילדותי שגם היא לא תשוב, חשבתי שכך הוא נכתב במקור. סיפור אחרי סיפור אחרי סיפור. ועולמי התהפך.

3.
יש רגעים כאלה. רגעים בהם פיסות מציאות שאתה רגיל לראות כל ימי חייך, מסתדרות לפתע בשורה קוסמית נדירה. והחוטים הסודיים המקשרים בין פיסות המציאות, אותם חוטי זהב-קינמון בלתי נראים, נגלים לפתע.

זה קרה לי כמה פעמים בחיים. כמעט תמיד, לרגע חטוף. פעם אחת למשך שבוע שלם, ומהשבוע הזה כנראה לא אתאושש לעולם. אבל על השבוע ההוא איני רשאי לדבר. אני כן יכול לדבר על הפעם הראשונה שזה קרה לי. הפעם הראשונה שבה, בחטף, לרגע, המציאות הפכה למטא-מציאות. וזה היה כשקראתי את "סיפורי ניק אדמס".

4.
אדם אינו מסוגל לכתוב כך. אינו מסוגל לברוא יצירה שגם מספרת סיפור חיים שלם, וגם יורדת עד כדי כך לפרטים העדינים, הדקיקים ביותר. זה לא אומר שאדם אינו צריך לנסות.

ברור שצריך.

אם יש משמעות כלשהי לעבודה האמנותית, היא בדיוק בנסיון לעשות את הדבר הזה: לספר את סיפורו של הפרט הבודד, על יחודו וחד פעמיותו - וגם להשמיע את הסימפוניה הקוסמית שמייצרים כל הפרטים כולם.

אבל יש גבול כמה אפשר. והגבול הזה הוא אנושי. אי אפשר לעשות זום-אין, וזום-אאוט, באותו זמן. אי אפשר.

אבל זה בדיוק מה שהמינגוויי עשה. איך?

5.
בפניו של כל יוצר עומדות תמיד שתי אפשרויות: או שנטיית הלב שלך היא לספר סיפור; או, שמה שמושך אותך זה לבדוק מה בדיוק קרה שם, ברגע ההוא, כשהאשה בשמלה הכחולה עברה בדשא, וקרן השמש הבודדה האירה עליה כך, ולא אחרת.

או הסיפור הגדול, או הפרטים הקטנים. לאחד מהם אתה נמשך בכוח שאין לעמוד בפניו. ואז, אם אתה חכם, אתה יודע שעליך להשלים את חסרונך. במאמץ, בכוונת מכוון, בסבלנות, באומץ. לעבוד ולהשלים. את מה שחסר בסיפור.

אם סיפרת סיפור גדול, עליך להיכנס פנימה ולהתחיל למלא את הפרטים הקטנים; ואם יש לך ביד הרבה פיסות קטנות של מציאות, אתה אורג אותן לכלל סיפור גדול.

ולעתים, אם אכן יש לך סבלנות ואומץ, אתה הולך בשני הכיוונים בו זמנית. שוב ושוב. עד שהדבר שאותו כתבת נראה כדבר אחד. התפרים נהיים כה קטנים ועדינים, שכבר אינם מורגשים.

אבל תמיד, תמיד, במקום שבו אתה דובר אמת - חסר לך משהו. ואת המשהו הזה אתה צריך להמציא, להשלים, בעבודה קשה. או את הסיפור הגדול, או את הפרטים הקטנים. אחד משניהם תצטרך להמציא. כי אתה לא בורא העולם. אתה רק מחקה אותו, בעבודה קשה.

6.
אבל איכשהו, באסופת הסיפורים המופלאה הזו, שני הדברים קורים בבת אחת.

המינגוויי כתב 23 סיפורים קצרים על עצמו. או על ניק אדמס, אם תרצו. והסיפורים האלה נאספו אחרי מותו. וסודרו. והם מוגשים לפניכם עכשיו כמו שהם: פיסות חיים, שמצטרפות לסימפוניה אחת גדולה.

כמו תמונות הענק הללו באינטרנט, שמאפשרות לך לראות את חצי העיר בוסטון, וגם להיכנס לרזולוציה של פרח על שולחן בתוך דירה אחת.

7.
כשקראתי אותו לראשונה, בילדותי, לא ידעתי שהספר לא נכתב כך. וחשבתי אז, ועדיין אני חושב היום, שזו הדרך הטובה ביותר לכתוב: להתבונן במשהו עד שהוא חי לחלוטין, זוהר וברור לחלוטין, ואז לכתוב אותו. ורק אותו. ואז להתבונן בדבר הבא, ולחזור על הפעולה. ולאט לאט הכל יצטרף ליצירת אמנות אחת גדולה. לא ידעתי שהמינגווי לא התכוון ליצירת אמנות אחת גדולה. ושבגלל זה, כנראה, היא היתה יותר גדולה אפילו ממנו.

זה לא ספר של המינגוויי. זה שיתוף פעולה. בין הסופר, לבין חייו של הסופר.

8.
למשל: חשבתי, אז כשהייתי ילד, שזה ממש נפלא שהספר סוקר את תולדות חייו של אדם, אבל לא נוגע אף פעם בנקודות ה"חשובות". שאותם רגעים שתמיד נחשבים כרגעי "המפנה", הרגעים שבהם קרה משהו "חשוב" - כל אלה אינם מוזכרים בספר הזה.

חשבתי שזה פשוט רומן המסופר על ידי סיפורים קצרים. ואיזה דבר נפלא זה, רומן בסיפורים קצרים. כאלה שנותנים את התמונה הגדולה, אבל רק באמצעות הרגעים הקטנים, הנסתרים. הרגעים החשובים באמת. לא אלה שנראים חשובים.

עד היום אני חושב ככה. אבל לא יצא לי לכתוב את הרומן בסיפורים שהחלטתי שאכתוב, כשהייתי ילד. כשכבר הייתי מוכן לכך, קרו דברים בחיי שמנעו ממני. ועדיין מונעים ממני. כמובן. כך זה תמיד. כשאתה רוצה לעשות משהו טוב באמת, יבוא כוח נגדי שינסה למנוע ממך.

9.
לא כתוב שם, למשל, על נישואיו הראשונים של ניק. בסיפור אחד הוא עומד להינשא, ובסיפור שלאחריו, אשתו כבר איננה. מה יש לומר יותר על שבריריותה של אהבה.

כל האמירות הגדולות נמצאות כאן בין הסיפורים. בדברים שאינם נאמרים. בין סיפור לסיפור יש כל כך הרבה שלא נאמר. שלא צריך להיאמר. אבל הסיפורים עצמם בוהקים באור האמת, כך שאין לך ברירה אלא להשלים בדמיונך, בכוחות נפשך, את מה שלא נאמר. וההשלמה הזו, היא שהופכת את הקריאה בסיפורי ניק אדמס לכל כך, כל כך אחרת. כי לכאורה זהו רומן על חייו של אדם, מילדות לבגרות. אבל בניגוד לכל רומן שנכתב אי פעם, הוא מספר את הנקודות שלפני ואחרי "הנקודות החשובות". הוא לא מספר לך מה קרה לניק ולאשתו. את זה אתה משלים לבד.

כאילו הוא אומר: מה זה משנה, מה בדיוק קרה? הרי זו בדיוק עריצותה של "העלילה". עזוב את "העלילה". בוא ואספר לך על רגע אחד בבית מלון, שנה אחרי שמתה האהבה.

וכמובן, ברגע שיודעים על אהבה שמתה, אבל לא יודעים בדיוק איך - זו הופכת להיות כל אהבה שמתה. זו הופכת להיות האהבה שלך.

10.
אם אתה נותן בו אמון, אתה זוכה לחוויה הנדירה ביותר שספר יכול להעניק. והחוויה הזו איננה "סיפור טוב", ואיננה "האמת", ואיננה "אמירה". החוויה הטובה ביותר שסיפור יכול להעניק, היא לתת לך רגע של התבוננות אמיתית בחייך שלך. העלמותה של אשתו של ניק מתוך הסיפור, הופכת להיות - דווקא משום שלא מדברים עליה - להעלמות כל הדברים בעולם. לעצם יכולתם של דברים להיעלם. ולכן, מאפשרת לך להתבונן בעצמך, ולדעת שגם אתה הולך ונעלם.

11.
זה הספר החמקמק ביותר, והפשוט ביותר שקראתי אי פעם. מה שהוא כותב, הוא כותב בהיר ופשוט. מה שהוא לא כותב - שובר את ליבך.

12.
כתיבה.
אני חושב שלמדתי מהספר הזה, הספר שמעולם לא נכתב כספר, יותר משלמדתי מכל ספר אחר על מלאכת הכתיבה. על האומץ שדרוש בכתיבה. על איך שכתיבה יכולה לגלות סודות שלא ידעת כלל על קיומם בנפשך.

מהו אומץ בכתיבה?

להרשות לעצמך להגיע למקום שבו, אם תשים את המלה הלא הנכונה על הדף, תחוש בחילה. זו הדרך היחידה שאני מכיר לכתוב באמת. חוץ מאלכוהול, ואלכוהול נותן לך עשר דקות של שחרור, שאחריהן הכל נהיה עמום, ואינך יכול לראות מה קורה שם באמת, ואז אתה נהיה סנטימנטלי.

אבל מצאתי שאני יכול להביא את עצמי למצב של כמעט בחילה. שבו, אם אשים את המלה הנכונה על הדף, אחוש הקלה. ואם אשים את המלה הלא נכונה, ארגיש בחילה אמיתית, עד כדי כך שאם לא אעיף את המלה הזו ואמצא את הנכונה ואשים אותה במקומה על הדף, אני עלול להקיא. למדתי את זה מניק אדמס. למה? כי אחרי שקראתי את הספר הזה, נכנסתי לזמן מה למצב שבו כמעט כל מלה שכתבתי היתה מכניסה אותי לבחילה. ואז התחילו לבוא המלים הנכונות.

13.
זמן.
כילד, קראתי על ניק הילד, ועל ניק הגבר הצעיר, ועל ניק האב המבוגר. עברו שנים. עכשיו אני מבוגר. ואני קורא שוב על ניק הילד. על מי אני קורא, על ניק או על עצמי? מי האיש בן הארבעים? הסופר ניק אדמס, הסופר המינגוויי, או האיש שהיה פעם סופר, שכותב את ההקדמה הזו?

מי ראה יותר טוב? עוזי בן ה-12, או עוזי בן ה-45?

לא יודע.

14.
פערים.
ברגע שאתה כותב על משהו, אתה יוצר מסביבו הילה של כל הדברים שכמעט נאמרו. וההילה הזו חודרת לליבו של הקורא. מה שלא נאמר, הוא שמגיע ללב הקורא. לא מה שנאמר. זה ההבדל בין אמנות לבין חכמה. חכמה היא הדברים הנאמרים. אמנות היא כל הדברים שלא נאמרו. כל מה שלא נכנס לתוך המלים. או התמונה. או המנגינה.

הרי ברור שאם יש דבר אחד משותף לך ולקורא, הוא כל הדברים שלא נאמרו. מה שנאמר הוא בדיוק מה שמבדיל ביניכם.

זאת למדתי: המלים שאתה כותב הן רק כלי למלים שלא נכתבו. ולכן, ככל שתדייק יותר במה שאתה אומר, כך מה שלא אמרת יהיה מורגש יותר. קרוב יותר לזוית העין. קרוב יותר להתגלות.

15.
כיצד יש לקרוא את הספר הזה?
כמו שהוא נכתב. כלומר: כאילו אתה שם.

16.
הספרות העברית עוברת תהפוכות רבות בעשור האחרון. מעולם לא היתה דוברת אמת במיוחד. תמיד היה חשוב לה יותר לייצר נראטיב. ציוני, או פוסט ציוני, או ניאו ציוני. הנראטיב היה חשוב יותר מהאדם. להוציא סופרים בודדים, וספרים בודדים.

תמיד היה דחוף לה יותר לספר סיפור, לגרום לקורא (ומן הסתם לכותב) להרגיש שיש לנו מדינה, לעזאזל, עם עבר, והווה, ועתיד, ותזה, וזה בסדר, אנחנו אמיתיים - עובדה, יש לנו סיפור!

אבל לרוב, הספרות הישראלית היא אסקפיסטית. היא מחפשת לספר סיפורים, כתחליף להתבוננות. בעצמך, באנשים שמסביבך, באור מחוץ לחלונך, בחייך.

הספר הזה, באופן מוזר, גרם לי להרגיש יותר ישראלי מרוב הספרים שקראתי בעברית. לא כי הוא קשור איכשהו ל"ישראליות". הוא לא. אלא כי הוא בדיוק כל הדברים שה"ישראליות" נוטה להשתיק. הוא נסיון של אדם שראה משהו, לתאר את הדברים שראה, בפשטות.

ובגלל שחוויה אמנותית עובדת על חיקוי, מי שקורא אותו יתחיל להתבונן בעצמו. בפשטות. בלי תזות. בלי סיפורים מוכנים מראש.

דברים מופלאים קורים כשאתה מביט בחייך בכנות. אני לא חושב שיש משהו שישראל, העם, המדינה, האדם הישראלי, זקוק לו יותר מאשר להתבונן במציאות שסביבו, בעיניים חדשות. בשקט. בתבונה. בלי פתק מאמא, בלי סיפורי גבורה מאבא, בלי טוקבקים, בלי ההכרח לספר סיפור. בלי התחייבות כלשהי לנראטיב. רק זה: מה היה שם. מי היה שם. מה הוא אמר. מה נשאר אחרי שהוא הלך.

כמו כוס מים צוננים אחרי שנים על גבי שנים של מיצים ממותקים.

17.
אמת ושקר.
אמת, זה כשאדם מחליט לשים לב. ומתבונן. וכותב את מה שראה. שקר זה להגיד על זה משהו, למשל להגיד ש -

סיפורי ניק אדמס | מתוך יערות הצפון, שלוש יריות
ניק התפשט באוהל. הוא ראה את הצללים שהטילה המדורה על יריעת הקנבס, צלליהם של אביו ושל הדוֹד ג'ורג'. הוא הרגיש לא בנוח ומבויש מאוד והתפשט מהר ככל שיכול, מניח את בגדיו בערמה מסודרת. הוא התבייש, מכיוון שהסרת בגדיו הזכירה לו את הלילה הקודם, שאותו התאמץ להרחיק ממחשבותיו כל היום.

ערב קודם לכן חצו אביו ודודו את האגם אחרי ארוחת הערב, כדי לדוג לאור לפיד עשוי מקנה-סוף טבול בנפט. לפני שדחפו את הסירה למים אמר לו אביו, שבהיעדרם — במקרה חירום — עליו לירות שלוש יריות ברובה והם יחזרו מיד. ניק חזר משפת האגם אל המחנה שלהם דרך היער. בחושך שמע את קול משוטי הסירה. אביו חתר, ודודו ישב בירכתיים ודג בחכתו. כבר כשהדף אביו את הסירה למים, הוא התיישב שם, החכה מוכנה בידיו. ניק הקשיב לקולות על האגם עד שלא הצליח עוד לשמוע את המשוטים.

בדרכו חזרה בין העצים החל ניק לפחד. היער בלילה גרם לו תמיד להיות מפוחד מעט. הוא פתח את יריעת האוהל, התפשט, ובשקט גמור שכב בחושך בין השמיכות. בחוץ דעכה המדורה לכדי מצע של גחלי פחם. ניק שכב דומם וניסה להירדם. לא נשמע כל רעש משום מקום. ניק ידע, שאם רק יוכל לשמוע נביחת שועל או נשיפת ינשוף או כל דבר אחר, הוא יהיה בסדר. פחדו הלך וגבר, גם אם בינתיים לא פחד משום דבר מוגדר. ואז לפתע פתאום הוא פחד מהמוות. רק כמה שבועות קודם לכן, בכנסייה, שרו את המזמור "יום אחד יפקע מיתר הכסף". בעודם שרים את המזמור הבין ניק, כי יום אחד ימות, והוא נעשה ממש חולה מזה. זאת היתה הפעם הראשונה שתפש, כי יום אחד הוא-עצמו ימות. באותו לילה ישב במסדרון תחת מנורת הלילה וניסה לקרוא ברובינזון קרוזו, כדי לא לחשוב, שיום אחד יפקע מיתר הכסף. האומנת מצאה אותו שם ואיימה שתספר לאביו, אם לא יחזור למיטה. הוא חזר למיטה, וברגע שחזרה האומנת לחדרה, יצא שוב וקרא מתחת לאור במסדרון עד הבוקר.

בלילה הקודם באוהל הוא נתקף אותו פחד. זה קרה לו רק בלילה. תחילה זאת היתה הבנה יותר מאשר פחד. אבל ההבנה גבלה תמיד בפחד, ומשהתעוררה — הפכה מהר מאוד לפחד. כשהחל להרגיש מפוחד ממש אחז ברובה, שירבב את קצה הקנה אל מחוץ לפתח האוהל וירה שלוש פעמים. רֶתע הרובה היה חזק. הוא שמע את היריות מפלחות את האוויר בין העצים. מרגע שירה את היריות, הכול היה בסדר.

הוא נשכב להמתין לאביו ונרדם עוד לפני שכיבו אביו ודודו את הלפיד מעברו השני של האגם. "לעזאזל הילד הזה," אמר הדוד ג'ורג' כשחתרו בחזרה. "בשביל מה אמרת לו לקרוא לנו? בטח נכנס ללחץ בגלל משהו." הדוד ג'ורג' היה דייג נלהב ואחיו הצעיר של אביו.

"טוב, הוא די קטן," אמר אביו.
"זו לא סיבה לקחת אותו איתנו ליער."
"אני יודע שהוא פחדן גדול," אמר אביו, "אבל בגילו כולנו עשינו במכנסיים."
"אני לא סובל אותו," אמר ג'ורג'. "הוא כזה שקרן."
"טוב, עזוב את זה. בלאו-הכי יהיה לך מספיק זמן לדוג."
הם נכנסו לאוהל, והדוד ג'ורג' האיר בפנסו את עיניו של ניק.
"מה קרה, ניקי?" שאל אביו. ניק התיישב במיטה.
"זה נשמע כמו הכלאה בין שועל לזאב והוא הסתובב ליד האוהל," אמר ניק. "זה היה קצת כמו שועל אבל יותר כמו זאב." את הביטוי "הכלאה בין" הוא למד באותו יום מדודו.
"הוא בטח שמע צווחת סכנה של ינשוף," אמר הדוד ג'ורג'.
בבוקר ראה אביו שני עצי תרזה גדולים רכונים זה אל זה, שהתחככו זה בזה ברוח.
"אתה חושב שזה מה שזה היה, ניק?" שאל אביו.
"אולי," אמר ניק. הוא לא רצה לחשוב על כך.
"כשאתה ביער, לא כדאי להיבהל אף פעם, ניק. אין שום דבר שיכול לפגוע בך."
"אפילו לא ברקים?" שאל ניק.
"לא, אפילו לא ברקים. אם יש סופת רעמים, צא לשטח פתוח או עמוד מתחת לעץ אשור. הם לא נפגעים אף פעם."
"אף פעם?"
"אף פעם לא שמעתי על עץ אשור שנפגע," אמר אביו.
"יופי, טוב לדעת את זה על עצי אשור," אמר ניק.

כעת הוא מתפשט שוב באוהל, מודע לשני הצללים שעל יריעת האוהל, אף שאינו עוקב אחריהם. לאחר מכן שמע סירה נגררת לחוף ושני הצללים נעלמו. הוא שמע את אביו מדבר עם מישהו.

אביו צעק, "תתלבש, ניק."

הוא התלבש בשיא המהירות. אביו נכנס וחיטט ביסודיות בתרמילים. "תלבש את המעיל שלך, ניק," אמר אביו.

© כל הזכויות שמורות לפן הוצאה לאור

סיפורי ניק אדמס - ארנסט המינגוויי
The Nick Adams Stories (1972) - Ernest Hemingway