» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים באפריל 2007       חזור

צורות הזמן והכרונוטופ ברומן
מאת: מיכאיל בכטין - בחטין
Forms of Time and the Chronopopos in the Novel - Mikhail Bakhtin

ההוצאה: דביר, הקשרים, אוניברסיטת בן גוריון לדעת אנשי רוח רבים ברחבי העולם, מיכאיל בכטין הוא חוקר הספרות והתרבות החשוב ביותר שהצמיחה המאה העשרים. על בסיס היכרותו האינטימית עם התרבות המערבית, מספרות יוון העתיקה ועד ימינו, יצר בכטין מפת ספרות מדהימה בהיקפה ובעושר הפרטים שלה וסימן בה - כסופר גדול של רומן מסע מרתק - מסלולים נפתלים ועם זאת הגיוניים להפליא. במסה "צורות הזמן והכרונוטופ ברומן", שנכתבה בשנים 1937-1938 אך ראתה אור לראשונה רק ב-1975, משרטט בכטין את המפה הכוללת של עולמו התרבותי; על רקע מפה זו מתרחשים מסעותיו התרבותיים הספציפיים יותר, שבהם הוא מתמקד בתקופות ובסופרים מסוימים (רבלה, דוסטויבסקי ואחרים). במסה זו הוא גם פיתח את מערכת המונחים הסוגסטיבית - ובראשה את המונח "כרונוטופ" - שאִפשרה לו לנוע בחופשיות במרחבי תרבות עצומים.

ואכן, בדומה להוגים גדולים אחרים, בכטין גם העשיר את מילון המונחים שלנו. מילים כגון "דיאלוג", "פוליפוניה", "קרנבל", "דיבר", וכמובן, "כרונוטופ", נטענו בכתביו במשמעויות חדשות ומפתיעות והפכו לצפנים הכרחיים בכל שיחה של אנשי תרבות בני זמננו.

לדברי בכטין, התופעות המעניינות ביותר נוצרות בגבולות שבין התרבויות, בקווי התפר. תפיסה זו הולמת גם את מאמרה של הלנה רימון המצורף לספר, "הזמן והמקום של מיכאיל בכטין", שבו נעשה נסיון להתחקות אחר דרך מחשבתו של בכטין על רקע שתי תרבויות, הישראלית והרוסית, ובמסגרת היסטורית משולשת: המחצית השנייה של שנות השלושים בברית המועצות (בעת שנכתבה המסה), שנות השבעים (שבהן ראתה אור לראשונה) ותחילת המאה העשרים ואחת (כאשר היא מופיעה במלואה לראשונה בעברית).

מאמרה של הלנה רימון מתבסס על כתב היד המקורי של המסה שנתגלה בארכיון בכטין ומכיל חומרים מפתיעים, העשויים לשנות את תדמיתו המקובלת של בכטין. במאמר, וכן בביאורים המלווים את המסה, הסתייעה רימון בחומרים לא-שגרתיים נוספים, כגון שיחות עם תלמידיו ומכריו של בכטין.

על תרגום המסה שקדה דינה מרקון, שהשקיעה הרבה זמן ומחשבה בנסיון למצוא נוסח עברי הולם שיאפשר לממש שתי מטרות שאינן עולות תמיד בקנה אחד: להציע לקורא תרגום זורם ובהיר, ועם זאת לשמור על העמימות הבכטינית הידועה.

פרסום המסה "צורות הזמן והכרונוטופ ברומן" בעברית, במלואה, ובפרט במהדורה המוערת שלפנינו, הוא אירוע ששוחרי ספרות ותרבות רבים, ובפרט אלה בינינו שמוקירים ומעריצים את בכטין, מצפים לו זה שנים.

ד"ר הלנה רימון עלתה לארץ ב-1987 מקויבישב (סמרה). בעלת תואר שלישי בתורת הספרות מאוניברסיטת מוסקבה. לימדה ספרות עברית ותורת הספרות באוניברסיטת בן-גוריון ובמכללות שונות והוציאה לאור קובץ תרגומים לרוסית מסיפורי עגנון.

דינה מרקון, ילידת ריגה, בירת לטביה, עלתה לארץ ב-1973. עורכת ומתרגמת מרוסית ומאנגלית; תרגמה מיצירות צ'כוב, אייטמטוב, ליאוניד ציפקין, ו.ס. נאיפול, א.ל. דוקטורוב ואחרים, וערכה, בין השאר, שתי אסופות של זרקאלו - יצירה רוסית עכשווית בשיח הישראלי, וכן תרגומים לעברית מיצירות טולסטוי ודוסטויבסקי.

צורות הזמן והכרונוטופ ברומן מאת מיכאיל בכטין בתרגומה מרוסית של דינה מרקון, הוצאת דביר, מכון הקשרים ואוניברסיטת בן גוריון בסדרת "מסה קריטית" - סדרת ספרי מחקר בספרות עברית . בתמיכת קרן קיסריה- ע"ש בנימין אדמונד דה-רוטשילד, עורך: יגאל שוורץ, עורכת משנה: טלי לטוביצקי. עיצוב עטיפה: נורית וינד קידרון, צילום על העטיפה: מיה קפלושניק, 411 עמודים.

ספרו של בכטין: כתבים מאוחרים: פילוסופיה, שפה, תרבות

תוכן העניינים

מיכאיל בכטין
+ פתח דבר: הזמן והמקום של מיכאיל בכטין
+ צורות הזמן והכרונוטופ ברומן: מסה על פואטיקה היסטורית
      א. הרומן היווני
      ב. אפוליאוס ופטרוניוס
      ג. צורות עתיקות של ביוגרפיה ואוטוביוגרפיה
      ד. בעיית ההיפוך ההיסטורי והכרונוטופ הפולקלורי
      ה. רומן האבירים
      ו. תפקידי הנוכל, המוקיון והאוויל ברומן
      ז. הכרונוטופ הרבלזיאני
      ח. היסודות הפולקלוריים של הכרונוטופ הרבלזיאני
      ט. הכרונוטופ האידילי ברומן
      י. הערות סיכום
+ ביאורים למסה

הלנה רימון
+ על אודות החיבור "צורות הזמן והכרונוטופ ברומן"
      א. מיכאיל בכטין: מביוגרפיה למיתוס
      ב. מבנה החיבור "צורות הזמן והכרונוטופ ברומן"
      ג. רומן ההרפתקאות והאהבה
      ד. רומן ההרפתקאות וההווי: עולם מוכר בזמן הרפתקאות
      ה. "מהו כרונוטופ, בסופו של דבר?"
      ו. ההיבטים הפילוסופיים של המושג "כרונוטופ"
      ז. "צורות הזמן והכרונוטופ ברומן" על רקע זמנו
      ח. גרסה שכנגד: עלילת העל האלטרנטיבית

+ הערות
+ ביבליוגרפיה נבחרת
+ מפתח השמות
+ מפתח היצירות
+ מפתח המושגים

פתח דבר | הזמן והמקום של מיכאיל בכטין

הימצאותו של אדם מחוץ לזמן ולמרחב, מחוץ לתרבות שהוא
מבקש להבינה, עשויה לתרום תרומה עצומה להבנה. תרבות
זרה נחשפת בצורה מלאה יותר ועמוקה יותר רק דרך עיניה של
תרבות אחרת […] בין התרבויות נקשר כעין דיאלוג, המתגבר על
סגירותן ועל חד–צדדיותן. אנחנו מציגים לתרבות הזרה שאלות
שהיא לא הציגה לעצמה, והתרבות הזרה משיבה לנו ופורשׂת
לפנינו עומקי משמעויות חדשים.

מיכאיל בכטין, ראיון לנוֹביי מיר, 1970

בספר זה מוצג לראשונה בפני הקורא הישראלי חיבורו של מיכאיל מיכאילוביץ' בכטין, "צורות הזמן והכרונוטופ ברומן". מלאכת התרגום לעברית דרשה התמודדות עם משימה לא פשוטה: למצוא שווי ערך למושגים, למונחים ולרעיונות המושרשים היטב בתרבות הרוסית אך מרוחקים מרחק ניכר מן ההוויה הישראלית. ואולם, לקושי השגרתי האופייני לפרסומים מן הסוג הזה נוסף עוד קושי, לגמרי לא זניח - והכוונה לאופי הייחודי של חקר הטקסטים של בכטין.

בדומה לטקסטים הפְּרֶה–סוקרטיים, כמעט כל חיבוריו של בכטין הגיעו אלינו כפרגמנטים. את האָשָׁם בכך יש לתלות בנסיבות ביוגרפיות והיסטוריות, ובעיקר בחיי העוני והנדודים שהיו מנת חלקו של בכטין ובחוסר האפשרות להוציא לאור את כתביו, אך גם בתווי ההיכר הייחודיים של אישיותו, באדישות המופלגת שגילה כלפי ההצגה הפורמלית של יצירתו (מספרים שלא נשאר בידו אף לא עותק אחד של הספר סוגיות ביצירתו של דוסטויבסקי) ובאופיה של התרבות שבכטין חי בתוכה, תרבות שבעל פה. אולם לפרגמנטריות זו יש סיבה נוספת, פנימית, שמקורה בסגנון החשיבה המיוחד של בכטין, שכוּנה בפיו "חוסר מוּגמרוּת". ניתן להחיל על בכטין את אמירתו–שלו בנוגע לאחד מגיבוריו של דוסטויבסקי: "תודעתו העצמית חיה בחוסר מוגמרותה, באי–סגירותה ובחוסר החלטיותה". סגנון חשיבה זה מצא את ביטויו בז'אנר המיוחד של הפרגמנט, של הטקסט הלא–מוגמר, הרחוק מרחק רב למדי ממוסכמות הכתיבה המדעית והשׂיח האקדמי. הדבר אופייני לחיבוריו הגדולים של בכטין שראו אור בימי חייו, קל וחומר לקטעים מתוך כתביו, שפורסמו לאחר מותו.

בפרגמנט קצר שנכתב בתחילת שנות השבעים של המאה העשרים מהרהר בכטין על אודות סגנונו האישי ומודה שיש לו נטייה ל"וריאציות רבות ולשימוש במונחים רבים לתיאור תופעה אחת", והוא אף מציין שהוא מעדיף "לקרב רחוקים, בלי לפרט את חוליות הביניים". פרגמנט זה היה ככל הנראה טיוטה של פתח דבר לקובץ שכלל כמה מחיבוריו של בכטין מתקופות שונות (החל משנות העשרים וכלה בסוף שנות השישים של המאה הקודמת). ייתכן שמדובר בקובץ שראה אור ב– 1975 ואשר בו פורסמה לראשונה המסה "צורות הזמן והכרונוטופ ברומן". חלקים מפרגמנט זה, שנכללו כעבור זמן בקובץ אחר, מבהירים את פשרה של חוסר המוגמרות. "נושא אחד מאחד את מאמרַי בקובץ הנוכחי," כותב בכטין בפרגמנט זה, "נושא אחד בשלבי התפתחות שונים, והוא אחדותו של הרעיון המתגבש (המתפתח). בזאת נעוצה הסיבה לחוסר המוגמרות הפנימית של רבים מרעיונותי. אך אינני רוצה להפוך את הפגם למעלָה: חוסר המוגמרות של העבודות בולט. אין זה חוסר המוגמרות של הרעיון עצמו אלא חוסר המוגמרות של דרכי הצגתו וביטויו. לעתים קשה להפריד בין סוג אחד של חוסר מוגמרות למשנהו". גם טקסט זה, שדן בחוסר המוגמרות, לא הושלם. והנה, זו המשימה המוטלת עלינו כאן: להביא את עבודתו של בכטין לידי גמר.

אם כן, חוסר מוגמרות הנובע מאופיו הדיאלוגי של הטקסט, שהוא כעין טקסט שבעל פה, אופיו הלא–רשמי והלא–פומבי של הטקסט, אי–פרסומו - אלה הם מאפייני היסוד המייחדים את יצירתו של בכטין. בהם נעוצה הסיבה למתודולוגיה המיוחדת לחקר הטקסטים של בכטין, מתודולוגיה שאין לה אח ורע במחקר ובהוצאה לאור האקדמיים. מחד גיסא, יש להסתמך על מקורות שבעל פה, שהשמטות ועיוותים הם כורח המציאות בהם; מאידך גיסא, כפי שמציין קלַייב תומפסון, דומה שאחדות מן המוסכמות שהן מובָנות מאליהן במחקר הטקסטולוגי ובמלאכת ההוצאה לאור (כגון ההבדל בין טיוטה לגרסה מוגמרת) אינן רלבנטיות כשאנו מנסים להתמודד עם טבעו הייחודי של קורפוס עבודותיו של בכטין. וכך, למרבה התמיהה, למרות העניין הרב שמעורר בכטין ברוסיה ובעולם המערבי כאחד, שניים מספריו החשובים ביותר, הספר על רבלה והספר על דוסטויבסקי, לא זכו עד כה למהדורה מדעית מוערת. ברם, אפילו בהתחשב ברקע ה"לא לגמרי אקדמי" של פרסום כתבי בכטין, גורלו של החיבור "צורות הזמן והכרונוטופ ברומן" הוא מיוחד במינו. "צורות הזמן והכרונוטופ ברומן" הוא למעשה פרגמנט גדול שפרק הסיכום שלו אינו אלא סיום פורמלי. בהיעדר מהדורה מדעית נשחזר כאן בלית ברירה את תולדות פרסומו של החיבור, בעיקר על סמך מקורות שבעל פה.

בשנת 1971 , עם פטירת אשתו של בכטין, כאשר בכטין עצמו היה מאושפז בבית חולים במוסקבה, ביקשו תלמידיו את רשותו למיין את כתבי היד שלו, שהיו שמורים בעיר סאראנסק. כתביו של בכטין היו נתונים במצב של תוהו ובוהו. בכטין עצמו התייחס אליהם בשוויון נפש. "אינני יודע בדיוק; שם, במחסן שבחצר, יש כתבי יד נוספים, תוכלו להעיף מבט אם תרצו..." - כך, על פי הסיפורים הרווחים, נהג לומר למבקרים בביתו. תלמידיו של בכטין הציעו לברור מתוך ערֵמות כתבי היד קטעי טקסטים שלמים ומוגמרים, יותר או פחות.

סרגיי בּוֹצַ'רוֹב, תלמידו של בכטין, שירש לימים את עזבונו, מספר שבין הכתבים נמצא באקראי תיק עב כרס ובו תקצירי חיבורים העוסקים בתולדות הרומן, פרי עטם של מחברים שונים, וביניהם קטעי טקסט מאת בכטין עצמו, שניתן היה לזהותם על פי הסגנון ועל פי מכלול הנושאים האופייני. בעומק התיק נטמנו טקסטים שעסקו בצורות הזמן והכרונוטופ ברומן. תחילה הועתקו הטקסטים הללו בכתב יד, ולאחר השוואה בינם לבין המקור, הם הודפסו במכונת כתיבה; בקיץ 1973 הם הוצגו בפני בכטין. "בכטין קרא ונדהם," מספר בוצ'רוב. "פרקי טקסט אחדים (על הכרונוטופים של הדרך, של הפגישה, של הטרקלין) הרכיב בכטין עצמו מפיסות וקטעים של הטקסטים הקיימים. באותה עת בכטין כבר היה חולה מאוד, אך הוא הספיק לכתוב את פרק הסיום ולהעניק לטקסט את שמו, שבו הוא מוכר היום". האם פירוש הדבר שבכתיבת הקטעים האחרים, או בעריכתם, השתתפו תלמידיו הנאמנים? כך או כך, הטקסט המוּכר לנו של "צורות הזמן והכרונוטופ ברומן" הוא טקסט וירטואלי במקצת: בהקשר אידיאולוגי והיסטורי אחר, הוא עשוי היה להיות שונה.

זה אולי המקום לציין את מעמדו המיוחד של הארכיון של בכטין. במשך שנים רבות לא אפשרו האפוטרופוסים המופקדים עליו, תלמידיו של בכטין )סרגיי בוצ'רוב וּואדים קוֹזי'נוֹב(, אפילו הצצה בכתבי היד שבו. רק שלושה היו בבחינת יוצאים מן הכלל: ניקולאי פנקוב, בריאן פּוּל וכותבת שורות אלה. להלן, בפרק השביעי של חיבורי "על אודות החיבור 'צורות הזמן והכרונוטופ ברומן'", אנסה לבאר את סיבת המסתורין המקיף את כתבי היד של בכטין; לעת עתה רק אציין שהודות לנדיבותו המפתיעה של ניקולאי פנקוב, שעלה בידו לפני שנים רבות להשיג עותק של כתב היד של "צורות הזמן והכרונוטופ ברומן", התמזל מזלי לעיין בכתב היד הראשוני שתלמידיו של בכטין צרו ממנו את המסה בצורתה המוכרת היום.

על עמודי כתב היד של "צורות הזמן והכרונוטופ ברומן" קורמת עור וגידים הפרובלמטיקה הפוסט–מודרניסטית: הבעייתיות של המושג "מחבר" והיעדרם של גבולות ברורים וחד–משמעיים בין טקסט להקשרו. כאן, בכתב היד, מסתמן מעבר אורגני בין סיכומים של טקסטים פילוסופיים ושל טקסטים בחקר הספרות, הקשורים בדרך זו או אחרת בעיצוב דמותו של האדם בזמן ובמרחב, לבין הדיון של בכטין עצמו. הטקסט של בכטין מקיים דיאלוג עם טקסטים של מַטבֵיי רוֹזנוב, בוריס גריפצוֹב, ויקטור וינוֹגרַדוֹב, לנין, מרקס, מקסים גורקי, ארנסט קסירר וגיאורג מיש; אופיו הדיאלוגי של הטקסט מוטבע עמוק בתוכו והופך אותו למעין פאזל שיש צורך לפרקו ולעמוד על מקורותיו. אולם בגרסה שפורסמה ברוסית, ובתרגומה לאנגלית, כמעט אין הערות שוליים ומראי מקום.

חיבורו של בכטין דורש אפוא עבודה הרמנויטית מעמיקה, בראש ובראשונה בירור ההקשרים. עבודת הפרשנות והבהרת המונחים של בכטין דורשת רקונסטרוקציה של ההקשר, לא פחות מדקונסטרוקציה של הטקסט. נוסף על כך, יש לעמוד על הרעיונות המשותפים לפוסט–סטרוקטורליזם של סוף המאה העשרים ולגישתו של בכטין, שכתב בעיקר במחצית הראשונה של המאה העשרים. ובכן, מהי מטרת הפרשנות שלנו? לאיזה נדבך של הטקסט עלינו להגיע? לזה של השנים 1938-1937 , בעת שנוצר הקורפוס העיקרי של "צורות הזמן והכרונוטופ ברומן"? או לזה של שנת 1973 , כאשר הטקסט נערך, גובש והושלם (כאמור, מלאכה שבכטין לא עשה ככל הנראה לבדו), וכעבור זמן–מה הגיע לראשונה לידי הקוראים בברית המועצות? או שמא לנדבך של 2007 , בעת שהטקסט של בכטין עתיד להגיע לקורא הישראלי ולמצוא את מקומו בין טקסטים שנכתבו לאחר כתיבתו ואף לאחר פרסומו (ובעיקר טקסטים של דרידה, פוקו ולקאן), וכן בהקשר של הספרות העברית? ומה תפקידו של הפרשן - האם תפקידו לגעת בכל נדבכי הזמן והמשמעות הללו, או שמא עליו להסתפק באחד מהם? והאם ניתן לדבר היום על "בכטין הבראשיתי"?

דומה שהפרשנות האידיאלית צריכה להתייחס לכל שלושת הנדבכים. הדבר אמנם עלול להקשות על הפרשן ועל הקוראים גם יחד, אך הם עתידים לצאת נשכרים מקריאה "משולשת" זו. לפיכך, מן הראוי שהדיון על הטקסט של בכטין ישלב חתכי אורך היסטוריים ותיאורטיים. אפשר לנסח את האידיאל המתודולוגי הזה ברוח הנוסחה המפורסמת לפיה יש לשים לב בעת ובעונה אחת "להיסטוריוּת של הטקסטים ולטקסטואליות של ההיסטוריה". בכל הנוגע לכתביו של בכטין משנות העשרים של המאה הקודמת, עבודת הפרשנות נמצאת רק בראשיתה; באשר לכתביו משנות השלושים, עבודה זו כמעט לא נעשתה כלל. במכלול הבכטיניאנה הענקית איתרע מזלו של החיבור "צורות הזמן והכרונוטופ ברומן": יצירה זו נחקרה פחות מכל שאר עבודותיו של בכטין. 9 למעשה, המהדורה הראשונה של מסה זו המוערת בשיטתיות, והמבוססת על כתבי היד, רואה אור לראשונה בספר זה, בעברית. כדברי בכטין, התופעות המעניינות ביותר נוצרות בגבולות שבין התרבויות, בקווי התפר.

חוקרי ספרות יודעים היטב שסגנון של מחבר מטביע את חותמו על סגנונם של חוקריו ומבקריו וכי הפרשן מאמץ את דפוסי החשיבה המאפיינים את הטקסט שהוא בא לפרש. הדבר ניכר היטב בכתיבתו של בכטין על רבלה או על דוסטויבסקי. להבדיל, גם כותבת שורות אלה אינה חורגת מן הכלל הזה ובשעת הכתיבה על בכטין נשבתה גם היא בקסם סגנונו וחשיבתו. הטקסט של בכטין מגרה לשאול שאלות ולחפש אחר תשובות. יסלח לי הקורא, אם התשובות תיראנה בעיניו לא מספקות; כדברי בכטין, בדיאלוג לעולם לא תוכל להיאמר המילה האחרונה.

לעונג לי להודות לכל אלה שאפשרו את הופעתו של ספר זה. תודה לפרופ' שמואל ורסס, לפרופ' רות קרטון–בלום ולפרופ' יגאל שוורץ, שלמדתי מהם רבות וזכיתי

באר שבע 2007, הלנה רימון

מתוך מאמרה של הלנה רימון | ה. "מהו כרונוטופ, בסופו של דבר?"

החוקרים הבחינו זה כבר שמונחיו של בכטין טומנים בחובם מלכודת. מצד אחד, למונחים כגון “פוליפוניה“ או “קרנבל“ יש השפעה סוגסטיבית כה רבה, והם מציעים כלים כה מפתים לניתוח טקסטים, עד כי מתעורר הרצון להשתמש בהם מיד וליישם אותם שוב ושוב במרחבי תרבות חדשים. מצד אחר, מי שמנסה לממש את הרצון הזה מגלה עד מהרה שהגדרת המונחים הבכטיניאניים היא משימה לא קלה.

בתחילת החיבור “צורות הזמן והכרונוטופ ברומן“ מציין בכטין שהמונח “כרונוטופ“ - המורכב, כאמור, משני שורשים יווניים, “כרוֹנוֹס“ (זמן) ו“טוֹפּוֹס“ (מקום, מרחב) - הושאל מתורת היחסות של איינשטיין, והוא משמש בחקר הספרות “כמעט כמטפורה (כמעט, אך לא לגמרי)“ (עמ‘ 13 ). זהו סייג אופייני לבכטין; באחד הפרגמנטים מכתבי היד שלו שפורסמו לאחרונה הוא יוצא חוצץ נגד “עצם השימוש במונחים: טיבו של מונח, גם אם אינו מושאל משפה זרה, הוא שהמשמעויות מתקבעות בו, כוחו המטפורי נחלש, ריבוי המשמעויות ומשחקי ההוראות אובדים בו“.

“ריבוי משמעויות“ ו“משחקי הוראות“ נחשבים בדרך כלל למאפיינים של יצירה ספרותית, לא של כתיבה מדעית. קשה לתת הגדרה חד–משמעית למטפורה, על מלוא משחקי המשמעויות שבה; קשה עוד יותר להתאימה לשימוש רחב וכולל בקרב קהילת החוקרים. ואכן, כפי שמציין סרגיי בוצ‘רוב, כאשר זכו המושגים של בכטין להפצה נרחבת התברר שהם אינם ישימים, או אינם ישימים דיים, מחוץ לתחומי הטקסטים של בכטין עצמו, וכי הם אינם מתאימים ביותר לשימוש מדעי רחב: “שפתו של בכטין מגלה התנגדות להכלת מערכת מונחים. כמוה כאישיות, היא אינה ניתנת להזרה. זוהי שפה עקרונית ובה בעת אישית, שלא כמו שפה של זרם או של אסכולה זו או אחרת“. ז‘וליה קריסטבה מבחינה אצל בכטין ב“חזרות תכופות, היעדר דיוק, מעתקים תדירים בהוראת המונחים, שלעולם אינם מוגדרים בקפידה“. אם בעיני קריסטבה מדובר בשפה שאינה מדויקת דיה, בעיני מיכאיל גספרוב, זוהי שפה “לא מדויקת במפגיע“. הדברים אמורים הן במושגים הנפוצים והידועים של בכטין, כגון “דיאלוג“, “פוליפוניה“ ו“קרנבל“, והן במושג “כרונוטופ“, מושג נפוץ פחות אך ידוע דיו גם הוא. כל הפרשנים שכתבו על חיבוריו של בכטין מתלוננים על אי–בהירותו של המושג. הולקוויסט, לדוגמה, מודה שבתום קריאת “צורות הזמן והכרונוטופ ברומן“, חיבור המחזיק כמאתיים עמודים, קוראים רבים עדיין מתקשים לענות על השאלה הפשוטה: “מהו כרונוטופ, בסופו של דבר?“

אובדן עצות מעין זה, הטיפוסי למחקרים העוסקים בבכטין, מפגינים גם מורסון ואמרסון במונוגרפיה הידועה שלהם, הנחשבת לחיבור הרציני ביותר שנכתב עד כה על בכטין. “מה זה כרונוטופ? אופייני מאוד לבכטין לחמוק מניסוח חד–משמעי […] תחילה הוא מסתפק בהגדרה קצרצרה ואחר כך הוא מביא דוגמאות מוחשיות והכללות תיאורטיות, לסירוגין“. אפילו במחקרים המעטים שהוקדשו למושג “כרונוטופ“ ניכרים לבטים דומים.

חוסר הבהירות האופף את המונחים המטפוריים המשמשים את בכטין גורר את חוקריו ואת פרשניו להרפתקאות מפוקפקות במידת מה, הווה אומר, לנסיונות להבהיר את מה שבכטין עצמו לא מצא לנכון להבהירו. גם אנחנו לא עמדנו בפיתוי.

“הכרונוטופ הריאלי“
בכטין משתמש לפרקים במושג “כרונוטופ ריאלי“. למה כוונתו במושג זה? ייתכן שכוונתו לכך שבמציאות ה“ריאלית“ אנשים מתגוררים בבית, יוצאים אל הכיכר, מהלכים ברחוב, נוסעים בדרכים, מפליגים בים, סועדים במסעדה, לנים בבית מלון, מטיילים בפרדס, עובדים במשרד, מתפללים בבית כנסת, עולים לארץ ישראל, יורדים לארצות הגולה וכדומה. כל אחד מן המקומות האלה מעצב סגנון של התנהגות ודיבור: אדם מרגיש ומתנהג בחיק הטבע לא כדרך שהוא מרגיש ומתנהג ברחובות העיר, דיבור של אדם הנואם לפני המון בכיכר שונה מדיבור של אדם הלוחש על אוזני אהובתו, וכדומה. התפקידים שהאדם מסגל לעצמו, ודפוסי ההתנהגות שהוא מאמץ, משתנים ממקום למקום. סגנונות ההתנהגות, סגנונות המגעים החברתיים, מתממשים בהתאם ל“כרונוטופים הריאליים“. זה המקום להיזכר במונח שטבע בכטין, “האירוע המשותף של ההוויה“, “ .“co-being of being

אמצעי תקשורת ההמונים בת זמננו והתפתחות אמצעי התחבורה שינו את תחושת המרחב של האדם ומתחו את “הכרונוטופ הריאלי“ של חיי היומיום עד לגבולות שלא היו מוכרים לבני הדורות הקודמים. במובן מסוים, אדם בן זמננו יכול להימצא במקומות שונים בעת ובעונה אחת, ואפשרויות התקשורת והחלפת המידע שלו רבות לאין ערוך מאלה שהיו לבני הדורות הקודמים. לפני מהפכת התקשורת והתחבורה, אפשרויות המגעים החברתיים הסתכמו במספר חלופות מוגבל בהרבה. אלה, לדוגמה, כמה מן הכרונוטופים שבכטין מונה ב“צורות הזמן והכרונוטופ ברומן“: טרקלין פריסאי בשנות השלושים והארבעים של המאה התשע עשרה, עיירה בפרובינציה, בית מלון וכדומה. בלשונו של בכטין, בכרונוטופים אלה “הזמן [...] מתעבה, נעשה סמיך ונראה בעין, מוצג באמצעים אמנותיים“ (עמ‘ 13 — 14 ). מקום הוא נקודה גלויה לעין שמצטלבות בה מערכות חבויות מן העין של כוח ושלטון, של מחויבויות והרגלים. לפי ניסוחו של ברי סנדיוול, אלה הן “המסגרות החברתיות שמתווכות בין הנסיון ההיסטורי לנסיון הפרטי, צורות המעוגנות בנרטיבים הקולקטיביים של מוסדות השלטון, מערכות המקיפות שדות שלמים של העשייה החברתית )מנהגים, משפט, דת, מדע, מיתולוגיה וכדומה(“. ה“פאן–אופטיקון“ של פוקו, שנידון בפרק הקודם, הוא אחת הדוגמאות ל“כרונוטופ ריאלי“.

הכרונוטופ כסמל וכמיתוס
משמעות ה“מקום“ בתרבות מעוגנת גם בדפוסים מיתולוגיים והיא ארכיטיפית וטרנס–היסטורית. כך, לדוגמה, את עמדתו של “האדם השלישי הנצחי“, כפי שהוצגה בפרק הקודם, אפשר לזהות עם זו של השטן או של האל. כך גם באשר לכרונוטופ הגשר. על גשר אפשר להתאבד ואפשר להחליט דווקא לא להתאבד (כך ברומן החטא ועונשו של דוסטויבסקי וב“מסביב לנקודה“ של ברנר), או להכריע הכרעות גורליות אחרות (ב“מעבר לנהר“ של ברדיצ‘בסקי), וכדומה. באגדות אירופיות נשמר הגשר בידי מפלצות כטוֹניות שהגיבור חייב להתמודד עמן כדי להגיע לחוף מבטחים. גרסה חלופית של עמידה בנסיון בשעת מעבר על גשר היא הדרישה לפתור חידה. הפונקציות של מוטיב הגשר בספרות כרוכות כנראה במשמעויותיו הסימבוליות במיתולוגיות השונות: מַעֲבר ממצב אחד למשנהו )או מעולם אחד למשנהו(, ועמידה בנסיון הכרוכה בכך. ואולם, לא כל גשר פירושו כרונוטופ של גשר ולא כל מקום הוא כרונוטופ. בנפשות מתות, לדוגמה, חולם מאנילוב להקים גשר אבן על פני האגם, “ועל שני עבריו חנויות–חנויות ובהן ישבו תַגָּרים וימכרו כל מיני סדקית לאיכרים“. אלה הן פונקציות צדדיות ומשניות של גשר, שאינן מעוגנות בתרבות. הווה אומר, במקרים מעין אלה מופיע מקום אך לא כרונוטופ.

הפונקציה העלילתית והטיפולוגית של הכרונוטופ
הגשר בנפשות מתות אינו מתפקד ככרונוטופ לא רק מפני שמשמעותו בהקשר הספציפי הזה אינה נתמכת על ידי המסורת הארכאית אלא גם מפני שהוא מופיע ונעלם (כמו שאר החלומות של מאנילוב), אינו תורם להתפתחות האירועים ואינו פותח אפשרויות עלילתיות. ואילו לכרונוטופ, כפי שמגדיר אותו בכטין, יש תפקיד “מבני–מארגן“ ביצירה. הכרונוטופים קובעים במידת–מה את התנהגותן של הדמויות ולפיכך הם מארגנים ובונים את אפיקי העלילה. ברומן ההרפתקאות והאהבה, לדוגמה, ממד הזמן “חסר העקבות“ קובע את הפרגמנטריות של העלילה.

כדי להמחיש את ייחודיותה של תפיסת המרחב אצל בכטין נביא דוגמה מן השׂיח הפסיכואנליטי. באחד ממאמריו מדמה יונג את המטופל הנוירוטי לאדם שמתעורר באישון לילה ושומע קולות מסתוריים מן המרתף. הוא מדמיין לעצמו בפחד תמונות מצמררות של היצור המסתורי שהעיר אותו משנתו, אך בשום פנים הוא אינו מסוגל לקחת פנס ולרדת למרתף כדי לבדוק את סיבת הרעש. הוא משותק מאימה. הנמשל מובן: המרתף הוא התת–מודע שהמטופל מנסה לבודדו מחמת מה שיש בו. כך משתמשת הפסיכואנליזה במטפורות מרחביות כגון “האני העליון“ או “התת–מודע“). אותו דימוי מרחבי משמש גם את בכטין) בספרו סוגיות הפואטיקה של דוסטויבסקי: “הגיבור מן המרתף [...] מיטיב להבין את חוסר המוצא שלו מאותו מעגל, בו נע יחסו אל הזולת. יחס שכזה לתודעה הזרה יוצר perpetuum mobile מיוחד של פולמוסו הפנימי עם הזולת ועם עצמו, דיאלוג אינסופי, בו רפליקה אחת מולידה את השנייה, וכך עד לאינסוף, וכל אלה ללא כל תזוזה קדימה“. סיטואציית הניכור וחוסר המוצא שגיבור כתבים מן המרתף נקלע אליה יוצרת מבנה עלילה מיוחד (המנוגד בתכלית לאידיאל האריסטוטלי של “התחלה, אמצע וסוף“) ו“סגולת אמנות מסוימת מהותית ביותר: סגנונו מתייחד בנקלות–מדעת“. כפי שניתן לראות, בכטין מאמץ את מטפורת המרתף שדוסטויבסקי מעניק לו ומשתמש בה (לצד מטפורה מרחבית נוספת, “מעגל“) כדי לאפיין את תחושת חוסר המוצא (ביטוי מטפורי–מרחבי נוסף), שהיא העמדה העקרונית של הגיבור כלפי העולם. מטפורות אלה (שעומקן הסימבולי–ארכיטיפי אינו מוטל בספק, הן אצל בכטין והן אצל יונג) מאפיינות בראש ובראשונה את מערכת היחסים של הגיבור עם זולתו; התפתחותה של מערכת היחסים הזאת בונה עלילה; ליתר דיוק, במקרה הספציפי של דימוי המרתף אין עלילה כלל, יש רק perpetuum mobile , “אינסופיות גרועה“ של העלילה, שכן, בהיעדר תקשורת, העלילה אינה יכולה להתפתח. דוגמה זו מבהירה את המושג “מרחב אמנותי“ — ובמובן רחב יותר, גם את המושג “כרונוטופ“ - אצל בכטין. אם כן, כרונוטופ הוא מכלול האופציות להתרחשותם של מקרים מסוימים, לעשיית מעשים מסוימים, לחוויית חוויות מסוימות. מכל אלה נרקמת העלילה.

יתרה מזאת, הכרונוטופ קובע גם את טיבן של נקודות המבט בטקסט: ראינו, למשל, שכרונוטופ הדרך ברומן ההרפתקאות וההווי נזקק לנקודת מבט של מציצן. לפי בכטין, נקודת המבט מובנית בכרונוטופ עצמו. בספרות העולם קיימות אינספור עלילות, אך מספר הכרונוטופים בה מוגבל למדי וניתן לפרט את הכרונוטופים השונים ולמיינם. ואכן, בכטין מפרט וממיין כמה מן הכרונוטופים, המרכזיים שבהם, ובהתאם למיון זה הוא מסווג את העלילות וממקם אותן על המפה ההיסטורית של תולדות הספרות. הוא הדין בגיבור: גיבורי הספרות רבים הם, אך ניתן למיינם לפי הכרונוטופים השונים לטיפוסים אחדים (נוכל, אביר, נער מאוהב המחפש אחר אהובתו, נער שעובר תהליך חניכה, “תלוש“, וכדומה). “הכרונוטופ, כקטגוריה פורמלית–תוכנית, קובע )במידה ניכרת( גם את דמותו של האדם בספרות; הדמות הזאת היא לעולם בעלת אופי כרונוטופי מהותי“ (עמ‘ 14 ).

סיכום–ביניים: היבטים של כרונוטופ
למרות הנסיונות המאכזבים להגדרת המונחים המשמשים את בכטין, ננסה לשרטט כאן את גבולות המושג “כרונוטופ“ על פי ההקשרים שהוא מופיע בהם. עד כה ראינו ארבעה היבטים, או פונקציות, של הכרונוטופ. מן ההיבט ה“ריאלי“, הקשור במציאות החברתית–היסטורית, הכרונוטופ נתפס כמקום שמכתיב את פעולתם של בני האדם ואת טיב המגעים החברתיים ביניהם; מן ההיבט הטרנס–היסטורי, העל–אינדיבידואלי, הסימבולי והארכיטיפי, לכרונוטופ יש שורשים מיתולוגיים וקונוטציות סימבוליות; מן ההיבט המבני–עלילתי, הכרונוטופ מארגן את העלילה, כיוון שהוא מאפשר היווצרות של קשרים בין הדמויות, קשרים הנחשפים במהלך העלילה, ומַבנה את נקודות המבט של הגיבורים, המארגנות את הנרטיב; ומן ההיבט הטיפולוגי, בחירת הכרונוטופ גוררת אחריה בחירה של דמות גיבור טיפוסית. על ארבעת ההיבטים האלה יש להוסיף עוד היבט, שהוא ההיבט המרכזי בחיבורו של בכטין: ההיבט הז‘אנרי.

מהו ז‘אנר?
ז‘אק דרידה הצביע על הסתירה הניכרת הבאה לידי ביטוי בכל דיון במושג “ז‘אנר“ ובכל שימוש במושג זה במסורת של תרבות אירופה. מצד אחד, המושג “ז‘אנר“ שייך לתחום האמנות; הוא אינו שייך לתופעות הטבע, ה– physis , אלא לאמנות ולאומנות, ל– techne . מצד אחר, המילה “ז‘אנר“ קרובה למילים ,gen ,genealogy genetic ,gender ,general , וכיוצא בהן. בבואו להבהיר, לפי דרכו וסגנונו, את האטימולוגיה של המילה “ז‘אנר“, דרידה מציין שהיא כרוכה בסמנטיקה של לידה והתפתחות ("the generous force of engenderment or generation")   של גזע והשתייכות משפחתית ("genealogy")   ושל קבוצת גיל   ("generation") . האטימולוגיה של כל המילים האלה מובילה למילה היוונית genos , שהוראתה הן מיון וסיווג והן תהליכי לידה. “אין זה מפתיע,“ טוען דרידה, “שהן בתחום הטבע והן בתחום האמנות, עצם תפיסת המיון והטקסונומיה הגנאולוגית יוצרת סחרור אצל הממיין“.

סתירה “מסחררת“ זו בין ה– physis לבין ה– techne מוצגת באופן ממצה בדיונו של בכטין על סוגיית הז‘אנר. בחיבור השיטה הפורמליסטית בחקר הספרות — שראה אור, כאמור, ב– 1928 , וכפי שצוין לעיל, זהות מחברו שנויה במחלוקת - מוגדר הז‘אנר כסוג מסוים של פעילות אנושית שתכליתה תפיסת המציאות ופרשנותה. הפורמליסטים הגדירו את הז‘אנר כאוסף מיוחד וקבוע של תחבולות שיש להן קו מנחה אחד: “התחבולות העיקריות מתוארות בנפרד, והז‘אנר מוצג כחיבורן המכאני“. לפי טומשבסקי, “רומן, כצורה נרטיבית גדולה, מסתכם על פי רוב בחיבור–יחדיו של נובלות. התחבולה הטיפוסית לחיבורן של הנובלות היא הצגתן בזו אחר זו, כאשר הן ‘מושחלות‘ על פי רוב על גיבור אחד, כעל חוט המחרוזת“. ויקטור שקלובסקי השתמש במטפורה דומה: לדבריו, הגיבור הוא החוט שעליו מושחל החומר העלילתי של הרומן; שקלובסקי אף גרס (ללא ספק, במעין קריאת תיגר כלפי הגישה ההיסטורית–פוזיטיביסטית) שדון קיחוטה אינו אלא “קולב“ שהמחבר תולה עליו אנקדוטות שונות; כלומר, הגיבור אינו אלא “פיקציה עלילתית“. אם כן, לשיטתם של הפורמליסטים המוקדמים, הרומן כמוהו כ“לגו“ הנבנה מחלקים טרומיים, ואילו בכטין, כפי שראינו בפרק הקודם, אינו רואה את הגיבור ההרפתקן כמעין מחט התופרת יחדיו חומר הטרוגני ואף לא כ“קולב“ לתלות עליו את המוטיבים השונים. הוא הדין בז‘אנר: הז‘אנר, לפי בכטין, אינו אמצעי טכני לארגון של “חומר“ ספרותי מן המוכן.

מחבר הספר השיטה הפורמליסטית בחקר הספרות משמיע דעה זהה לגמרי. מנקודת מבטו, התפיסה הפורמליסטית אינה רק פשטנית; זוהי טעות גורלית של ממש. לדעתו, האדם תופס ומבין את המציאות באמצעות השפה, אך הוא מודה שטענה ידועה זו זקוקה להבהרה. התפיסה וההבנה של המציאות אינן נעשות באמצעות הצורות הלשוניות במובן הבלשני הצר, אלא דרך צורות ביטוי מילוליות ולא מילוליות שהתגבשו בתרבות. גם הז‘אנרים הספרותיים מושרשים בצורות הביטוי הללו. כותב הספר מניח שהיצירה הספרותית היא קומוניקטיבית מטבעה, היא מכוּונת ופונה לקהל מסוים ואף נכנסת למרחב ולזמן של נמעניה בצורות מיוחדות של האזנה או קריאה שהתגבשו בתרבות. ז‘אנר עשוי להיות מבוטא בקול או אילם, למלא תפקיד בחגיגה או להיות חלק מתרבות הפנאי. יש שהוא משתלב בטקסים פוליטיים, דתיים או משפחתיים, כלומר, לעתים יש לו טבע וייעוד חברתיים. מאוחר יותר עתיד בכטין לפתח רעיון זה בתיאוריה שלו על אודות הז‘אנרים בדיבור. זאת ועוד: כל ז‘אנר מציג זווית מיוחדת משלו של ראיית המציאות, “כל ז‘אנר מסוגל לתפוס רק מגזרים מסוימים של המציאות. הוא מאופיין בעקרונות ברירה, ראייה והבנה של המציאות ברוחב ובהיקף מסוימים, וכן בעומק חדירה מסוים“.

הכושר לתפוס אירוע קטן ופרדוקסלי כאחדות מניח יכולת לבנות ולספר בדיחה או אנקדוטה, כלומר שליטה בתחבולות קומפוזיציה מיוחדות. אך תחבולות אלה מתבררות ומתממשות רק אם החיים נתפסים כאנקדוטה. כדי לכתוב רומן, לעומת זאת, יש לראות את החיים בדרך שתאפשר להם להפוך לעלילה מסוג אחר לגמרי, יש להבחין בזיקות העמוקות בין תופעות נרחבות, בקנה מידה גדול. תהום פעורה בין היכולת לתפוס את האחדות המבודדת של מצב פרטי לבין היכולת להקיף את האחדות וההגיון של תקופה שלמה: זוהי התהום שבין הרומן לאנקדוטה. כשם שבאמנות הציור, אמצעי ביטוי חדשים גורמים לנו לראות צדדים חדשים של המציאות, וצדדים אלה, בתורם, אינם יכולים להתברר די הצורך ולהיכלל בראיית העולם שלנו ללא האמצעים החדשים להפנמתם, כך גם בספרות; הז‘אנרים מתפתחים ומחליפים זה את זה כאמצעים מיוחדים לגילוי, להבנה ולברירת החומר. אם כן, ז‘אנר הוא אוסף של אמצעי התמצאות קולקטיביים במציאות.

ההגדרה הבסיסית של הז‘אנר אצל בכטין היא אפוא הגדרה פונקציונלית ואפיסטמולוגית. לז‘אנר יש פונקציה מסוימת בתרבות - כיחידת קומוניקציה ובו בזמן כ“אופן ההתמצאות הקולקטיבית במציאות“. בשנות השלושים נוסף להגדרה זו של הז‘אנר היבט נוסף, היבט ההתפתחות ההיסטורית: ז‘אנרים מבטאים תפיסות המשתנות ומתפתחות באטיות רבה, בד בבד עם התפתחות תודעת ההמונים, והן נשמרות בטקסטים הספרותיים שאנשים ממשיכים לקרוא גם כאשר איש פרט לחוקרים אינו מוצא עוד עניין באידיאולוגיות המיוצגות בהם. לפיכך, הגישה הזאת היא גישה דיאלקטית והיסטורית במלוא מובן המילה. בכטין סוקר את המורפולוגיה ההיסטורית של הרומן במסגרת תפיסה מהותנית של הז‘אנר כיחידה על–היסטורית.

מוגבלותו של המושג “כרונוטופ“
כדי להבהיר ולהמחיש את המושג “כרונוטופ“ מביא בכטין את היצירות המסוגננות ביותר, שהשתייכותן הז‘אנרית אינה מוטלת בספק, אך מאגר הדוגמאות שלו מגיע בקושי עד אמצע המאה התשע עשרה. בעת החדשה התודעה הז‘אנרית נחלשת, אם כי מדי פעם קמים לתחייה ז‘אנרים נשכחים; לדעת הפורמליסטים, למשל, ז‘אנר האוֹדָה הקלאסיציסטית קם לתחייה בשירתו של מאייקובסקי. אך בניגוד להלניזם ולבארוק, בספרות המאה העשרים קשה לתחום את גבולות הז‘אנר, הדגמים הכרונוטופיים המקובעים הם נדירים למדי ודמות האדם אינה מוגבלת לדגמים הטיפולוגיים (אף על פי שגם כאן נמצא סוגים של דמויות טיפוסיות, כגון הרפתקן צעיר ורודף הצלחה, חלוץ, “תלוש“ וכדומה). ברומן המודרני והפוסט–מודרני דפוסי הזמן והמקום נעשים פרגמנטריים והכיוון הסביר ביותר כיום לחקר הכרונוטופ הוא מה שבכטין נהג לכנותו “דיאלוג בין כרונוטופים“, כלומר פסיפס של כרונוטופים בכל טקסט נתון, וגם זאת רק במידת–מה. דומה שבספרות המאה העשרים, יישום של דגמי הכרונוטופים הנידונים בחיבורו של בכטין ייתכן רק על דרך המטפורה (לדוגמה, יישום הכרונוטופ של רומן האבירים במישהו לרוץ אִתו מאת דויד גרוסמן). בכל הנוגע לספרות המודרנית והפוסט–מודרנית יש להניח שדווקא ההיבט הסימבולי של הכרונוטופ הוא התקף ביותר, ויתרה מזאת, העיסוק בכרונוטופ של הרומן במאה העשרים מתרכז יותר בתחום המרחב ופחות בתחום הזמן. לפיכך, מוטב אולי לראות בחיבור “צורות הזמן והכרונוטופ ברומן“ מקור למטפורות מדעיות.

© כל הזכויות שמורות לדביר, הקשרים, אוניברסיטת בן גוריון

צורות הזמן והכרונוטופ ברומן - מיכאיל בכטין - בחטין
Forms of Time and the Chronopopos in the Novel - Mikhail Bakhtin